פתיחה: יהודה מול אחיותיה
בחלק זה של פרק ט"ז ממשיך יחזקאל בתוכחתו לירושלים, ועובר לשלב חדש: ההשוואה בין ירושלים לבין "אחיותיה" - שומרון וסדום. עד כה תיאר הנביא את חסדי ה' עם ירושלים ואת בגידתה בו; מכאן ואילך הוא מראה שלא זו בלבד שירושלים חטאה, אלא שהיא הרשיעה יותר מאלה שהיא עצמה נהגה לגנות ולשפוט. מכאן נבנית כל תוכחת הכלימה והבושה שבסוף הפרק, ועד לנחמה הגדולה של ברית עולם.
מי הן האחיות: שומרון משמאל וסדום מימין
וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ, וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ׃
כאן מפרט הנביא מי הן אותן אחיות שדיבר עליהן קודם. שומרון יושבת משמאל ליהודה, שהרי נחלת יהודה הייתה מנגב ונחלת יוסף מצפון לה. סדום וערי הכיכר היו בדרום ארץ ישראל, ולכן הן נחשבות "מימינך". אלו הן האחיות, אומר המלבי"ם, שעליהן נאמר קודם שאת דומה להן ומשכפלת את מעשיהן הרעים.
הרד"ק מבאר מדוע שומרון נקראת "האחות הגדולה": מדובר בגודל הפיזי. לאחר שנתפלגה הממלכה בימי רחבעם בן שלמה, מלך ירבעם על עשרה שבטים ורחבעם על שני שבטים. ממילא, ביחס ליהודה שאליה מדבר הנביא כעת, שומרון היא "האחות הגדולה" - זו שמנתה עשרה שבטים.
"וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ" - שלושה פירושים ב"כמעט קט"
וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית, כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכׇל דְּרָכָיִךְ׃
רש"י מפרש "ולא בדרכיהן הלכת" כלשון משאלה: הלוואי ובדרכיהן הלכת! כמו "ולא עִם עודני חי" שאמר יהונתן, שפירושו הלוואי ועודני חי. כלומר, הלוואי והיית מסתפקת במעשיהן - אבל את עשית מעשים מתועבים יותר מהם.
ומהו "כמעט קט"? רש"י מביא שני פירושים. האחד: אם היו תועבותייך לפניי כפי שהן, בלי שתתעבי יותר מהן, הייתי מחשיב את תועבותייך כמעט וכקט - כדבר קטן ומועט; אלא מה לעשות שהשחתת יותר מהן. פירוש שני: "כמעט קט" היו תועבותיהם בעינייך. כלומר ודאי שלא הלכת בדרכיהן, שהרי מעשיהם היו אצלך בגדר "הכסף הקטן", העבירות הקלות שבסדר היום שלך, ואילו את עסקת בעבירות חמורות הרבה יותר - "ותשחיתי מהן בכל דרכייך".
הרד"ק מפרש אחרת: "כמעט קט" הוא זמן. זמן קט עמדת בצדקתך לאחר גלות שומרון. שומרון גלתה תחילה, בשנת שש לחזקיהו, ולאחר מכן נותרו עשרים ושלוש שנים למלכות חזקיהו, ואחריו מלך מנשה בנו שעליו נאמר שהרשיע מכל אשר לפניו. אותן עשרים ושלוש שנים הן ה"מעט קט" שבו עמדת בצדקתך אחרי גלות שומרון, ומיד לאחר מכן קם מנשה והשחית יותר מכל אשר לפניו.
ביאור המלבי"ם: השיתוף גרוע מהכפירה
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרך אחרת, ובכך הוא מיישב את הסתירה שבתוך הפסוק עצמו: הרי בתחילתו נאמר "ולא בדרכיהן הלכת", ובסופו "ותשחיתי מהן בכל דרכייך". לדבריו "ולא בדרכיהן הלכת" פירושו שלכאורה נראה שהיית טובה מהן, שהרי לך יש בית מקדש ולך יש אמונה בה'. אבל למעשה דווקא זה גרוע יותר. מה שאתם עשיתם - לצרף שם שמיים ודבר אחר, להכניס צלם לתוך ההיכל כמי שעוזר ומסייע לה' בהנהגה - זה גרוע עוד יותר ממה שעשתה אחותך שומרון.
והדבר מובן: אדם שיש לו מעט יהדות, אשתו מדליקה נרות שבת ומכל השאר ה' ירחם - אי אפשר לקרב אותו, הוא תמיד יישאר נמוך מאוד, משום שהוא מרגיש שהוא בסדר. לעומתו הכופר הגמור, מחר הוא יחזור בתשובה ויהיה כטיל בליסטי הממריא למעלה. לכן אומר המלבי"ם "ותשחיתי מהן בכל דרכייך" - כולל דרכי הנפש: מה שעשית היה מושחת יותר ומרחיק יותר מאפשרות התשובה.
מדוע סדום לא נתבעה על עבודה זרה
חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה, אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ׃
אומר המלבי"ם: סדום לא הייתה ראויה לעונש על עבודה זרה, שהרי לא קיבלו את דת ה' ולא עמדו במעמד הר סיני, ולא היו בידם עיקרי האמונה. כמו שנאמר "אשר חלק ה' לכל העמים" - החליקן. לישראל לא החליק אלא נתן להם תורה; והגויים נתונים תחת מערכות השמיים. לפיכך אין עיקר חרון האף עליהם במצוות שבין אדם למקום.
וכך גם באנשי נינווה: כשרצה הקדוש ברוך הוא להפוך את נינווה, לא הייתה התביעה על עבודה זרה, אלא על עניינים שבין אדם לחברו - דבר שגם הנימוס האנושי דורש ותובע. הגוי נתבע להתנהג בהנהגה אנושית, ואחת משבע מצוות בני נח היא להעמיד דיינים, שיעמידו שופטים שישפטו על פי חוקיהם, שתהיה מדינה מתוקנת ומסודרת. על זה הייתה התביעה כלפי סדום. ואם כן, את יהודה הרשעת יותר מסדום: הם לא המירו את אלוהיהם, ואת המרת את כבודך בלא יועיל.
עוון סדום: גאון שבעת לחם
הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה׃
הרד"ק מבאר שהיה לה גם שובע לחם וגם שלוות השקט - כלומר ישבה בשלווה בלי איומים מסביב, עניין של שלום. ולכאורה יש לשאול: מה נוגע לנו כאן מצבה הכלכלי והביטחוני של סדום? מדוע חשוב להדגישו בתוך דיון על מי הרשיעה יותר?
מסביר המלבי"ם: העוון שעליו נתבעו הוא העוון שבין אדם לחברו - "ויד עני ואביון לא החזיקה". וזה עוון חמור מאוד. "חטא" הוא בשגגה, ואילו "עוון" הוא עיוות השכל: אדם עושהו במזיד ובעצת השכל, לא מתוך היגררות אחרי התאוות אלא מתוך החלטה שכלית שכך צריך להנהיג. וכך היה בסדום, שהרי הם קבעו חוקים ומשפטים בעניין זה. ולכן זה נקרא עוון.
ומה תאמר - אולי מצבם הכלכלי היה דחוק, ולא היה להם מה לתת לאביונים? על זה אומר הכתוב "גאון שבעת לחם" - הם היו שבעי לחם בכמות גדולה, לא במחסור. ושמא תאמר, לחם אמנם היה, אך חששו מפני קרבות ומלחמות ואגרו את התבואה במחסנים ליום רעה, שמא יהיה מצור? על זה אומר "ושלוות השקט" - היה להם שלום. ועם כל זאת "יד עני ואביון לא החזיקה". לא הייתה להם שום סיבה שלא להחזיק יד עני ואביון, זולת העוון עצמו, העיוות השכלי האומר: מה פתאום שאתן משלי לאחרים. נימוסים רעים ומשפטים בליעל היו להם, אומר המלבי"ם, שהרי זה היה חוקם - שלא להיטיב עם הדלים וחסרי הלחם.
ההבדל בין שלווה לשלום
מוסיף המלבי"ם הבחנה בלשון: "שלווה" היא פנימית, ו"שלום" הוא חיצוני. גם היום אנו משתמשים בביטויים אלו: אומרים על אדם שיש לו שלום עם האויבים מסביב, וגם שהוא אדם שליו - שפנימיותו שלווה, שיש לו שלוות הנפש מצד עצמו. וכאן אומר הכתוב שהייתה להם שלווה על ידי השקט, שלא היה להם שום מפריע מסביב. ואם כן מדוע לא נתנו ולא זנו אחרים? אלא מרשעת לבבם.
"וַתִּגְבְּהֶינָה" - שורש התועבה
וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי, וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי׃
מדוע עשו תועבה? בגלל גבהות הלב. הם הרגישו שהם למעלה, גבוהים - ומה פתאום שיביטו בנמוכים מהם. "ואסיר אתהן כאשר ראיתי" - כאשר ראיתי את מעשיהם, כמו שנאמר "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ", והיינו על ידי המלאכים ששלח הקדוש ברוך הוא - אותם מלאכים שהגיעו לאברהם והלכו משם לסדום. ומהי אותה "תועבה"? לשון תועבה נאמרת בעניין עריות, והכוונה למה שביקשו להביא רחמנא ליצלן את אורחי לוט לידי משכב. וכאשר ראיתי את רעתם - הסרתי אותם.
שומרון לא הגיעה אפילו לחצי
וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה, וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה, וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ בְּכׇל תּוֹעֲבֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית׃
שומרון, בשונה מסדום, כן עמדה במעמד הר סיני וקיבלה את התורה, ולכן הייתה ראויה לעונש על עבודה זרה. ובכל זאת, מעשיה לא הגיעו למעשי יהודה, ומשלושה טעמים שמפרט המלבי"ם.
ראשית, "כחצי חטאותייך לא חטאה": שומרון חטאה רק בעבודה זרה ובמצוות שבין אדם למקום. לא היו שם גזל, עושק ורציחה. ואילו כשמונה הנביא את חטאי ירושלים, הוא מונה עבירות רבות שבין אדם לחברו - "למען שפוך דם", "אב ואם הקלו בך" וכיוצא בזה - וכל אלה לא היו בשומרון. על מנשה נאמר שמילא את ירושלים דמים מפה לפה, עוון שאינו מוזכר בשומרון. אמנם מצאנו באחאב עניין כרם נבות, אבל בגדול המלכות שם הייתה תקיפה יותר, ולא היו בה עבירות חמורות כאלה שבין אדם לחברו, אלא בעיקר בין אדם למקום.
שנית, "ותרבי את תועבותייך מהנה": חטאי אחז ומנשה היו מרובים בכמות ובאיכות מחטאי מלכי שומרון. (בלשון המלבי"ם שלפנינו כתוב "מחטאי מלכי יהודה", ונראה שיש כאן טעות, שהרי לכל אורך הדרך הוא משווה את מלכי יהודה למלכי שומרון, ואחז ומנשה עצמם היו מלכי יהודה.)
שלישית, "ותצדקי את אחיותייך": המעשים הרעים שעשית קשים כל כך עד שאחיותייך - שומרון וסדום - נחשבות צדקניות לידך. שהרי אצלך היה בית המקדש, אצלך שרתה שכינה, אצלך ישבו סנהדרין, אצלך היו ניסים תמידיים, ואצלך היו נביאים רבים שהוכיחו ומקומות מקודשים שבהם למדו ליראה את ה' - וכל זה לא היה בסדום ולא בשומרון. ממילא את נתבעת על חטאייך הרבה יותר מהם.
ורש"י מוסיף: "ותצדקי את אחיותייך" - כיוון שהרשעת יותר מהן, עשית אותן כצדקניות. עכשיו יש להן פתחון פה לומר: ריבונו של עולם, יש כאלה שהכעיסו אותך יותר מאיתנו, אנחנו עדיין בסדר. נתת להן פתחון פה של צדקנות, לחשוב שמעשיהן עוד סבירים לעומת מעשי יהודה.
"גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ"
גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ, בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר הִתְעַבְתְּ מֵהֵן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ, וְגַם אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ׃
אומר הרד"ק: קודם שחטאת היית מתייחסת אל שומרון כאל מרשעת, ומדברת עליה בדרך של גאווה - אנחנו בסדר והם הרשעים. כמו שאמר אביה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל: "ועמכם עגלי זהב... ואנחנו ה' אלוהינו ולא עזבנוהו, כי שומרים אנחנו את משמרת ה' אלוהינו ואתם עזבתם אותו". כך התגאיתם בהתחלה.
ורש"י אומר: קודם שהרשעת מהן, היית אומרת עליהן שלהם מגיעה פורענות, שהם עושים מעשים חמורים מאוד.
ומוסיף הרד"ק: רוב מלכי יהודה היו טובים ממלכי שומרון עד אחז, וחזקיהו תיקן והיטיב את שקלקל אביו אחז. אבל ממנשה והלאה מובא שהיו רעים ועובדי עבודה זרה, חוץ מיאשיהו. ואם כן קלקלת כשומרון, וראוי לך שתיכלמי בחטאותייך - שלא רק כמותה עשית אלא "אשר התעבת מהן", עשית תועבות קשות יותר משומרון. ועתה "תצדקנה ממך" - הן צדיקות ממך, ומגיע לך עונש על אותה גאווה שבה אמרת שמגיע להם עונש.
משל השופט: שלושת הביזיונות
המלבי"ם מפרט את הדברים יותר, ומבאר שיהודה מקבלת כאן תוכחה על שלושה עניינים. וכדי לבארם הוא בונה משל.
משל לשופט משופטי ארץ, שהובאו לפניו שניים מדלת העם, ונמצא עוונם שכיחשו במסחר: מאזני מרמה ואבן ואבן היו להם. חרץ השופט את משפטם לייסרם ולגרשם בבושת פנים מן העיר. לאחר מכן נודע שהשופט עצמו גנב, גזל ועשק - ונמצא שמה ששפט אותם עליו, הוא עצמו עשה חמור יותר. את השופט הביאו לפני המלך (פעם היה מי שישפוט את השופט, לא כמו היום שיש בג"ץ הקובע את המשפט ואת הכל ואין מי שישפוט אותם). אמר המלך: ראשית, יש לקיים בשופט את מה שגזר על אותם שניים, וקל וחומר - שהרי עוונם היה קל משלו: הם רימו במשקלות, והוא גנב וגזל ועשק. ולכן ציווה לייסרו ולגרשו מן העיר בחרפה.
בשלב הבא רצה המלך לחון את השופט, והחזיר לידיו את משפטם של אותם שניים כדי שישפטם מחדש. וכי עתה, לאחר שנתגלה שאין לו קופה של שרצים אלא סמיטריילר מאחוריו, יוכל להרשיעם? כששמע שוב את הדין ואת העדים, פסק שראוי לפטור את שניהם ולהוציאם זכאים. וזהו ביזיון נורא בשבילו: הכל יודעים כיצד שפט אותם קודם, והכל יודעים מהו עוונו, ומדוע הוא מוכרח עתה לשנות את המשפט שחרץ - מפני שהוא עצמו פושע גרוע מהם.
ולבסוף ציווה המלך להשיב את שני הזכאים אל העיר, ואגב החזרתם ציווה להשיב גם את השופט. וזהו הביזיון השלישי: אגב אותם שני קרימינלים מוחזר גם אבי אבות הקרימינלים, והם קדמו לו בשיבה לעיר ורק אחריהם חזר הוא - נמצא שהם טובים ממנו.
והנמשל: בתחילה שפטה יהודה את שומרון ואת סדום ואמרה שהן חוטאות ורשעות וראויות לעונש - כשופט שגזר דין על אותם שניים. אחר כך נתברר שהיא חטאה יותר מהן. על זה נאמר "גם את שאי כלימתך אשר פיללת לאחותך" - "פיללת" מלשון פלילים, משפט: המשפט שדנת בו את אחותך, בו תידוני את. וזהו כנגד מה שהעניש המלך את השופט באותו עונש שגזר עליהם. ועוד בושה: "בחטאותייך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך" - מתברר שהשופט עצמו עשה חטאים גדולים יותר.
ועוד: כאשר ישיב ה' את שבותן, יעביר את משפט שומרון וסדום לפני יהודה כדי שהיא תצדיק אותן. וזהו "וגם את בושי ושאי כלימתך בצדקתך אחיותייך" - כשופט שנמסר לידיו לדונם שנית והוא מצדיקם, וזה עצמו ביזיון, שהרי הכל יודעים מדוע הוא מצדיקם.
הביזיון השלישי: להיגאל אגב אחרים
וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן, אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ, וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה׃
הביזיון הנוסף: כאשר אשיב את שבות סדום ואת שבות שומרון, אותך אשיב רק אגבן - "בתוכהנה", יחד עמהן, על ידן, כטפלה להן ונגררת אחריהן.
ומה פירוש "ושבתי את שבות סדום"? וכי רשעי סדום יחזרו? מילא שומרון - אחינו הם, עשרת השבטים, וה' ישיב את שבותם; אבל בסדום ישבו גויים רשעים. לכן מפרש רש"י: "את שבות סדום" - ארפא את הארץ מגופרית ומלח ואושיב בה יושבים. אין הכוונה לאותם רשעים שבדורו של לוט, אלא למקום עצמו, שהיום גופרית ומלח שרפה כל ארצה ואינו ראוי ליישוב, ואומר הקדוש ברוך הוא: ארפא אותו ואושיב בו את ישראל.
לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן׃
על ידי כך תישאי כלימה על מעשייך הרעים. ועוד, "בנחמך אותן" - כאשר תצטרכי לנחם אותן ולהצדיקן במשפט, יהיה לך ביזיון. שהרי את תרצי להתנחם ממעשייך ולומר "לא כל כך נורא", וזאת על ידי שתדוני אותן פעם שנייה ותדוני אותן בדרך של יושר, כאילו היו ישרות והגונות ולא נמצא בהן עוון - וכל זה מסובב ממעשייך הרעים, שמחמתם את מוכרחת להתנחם על המשפט הקודם ולומר שמעשיהן נכונים.
וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן׃
זוהי הבושה השלישית: סדום ושומרון ישובו יחד עמך והן תהיינה העיקר, ואת האחרונה השבה לקדמותה - תבואי רק אחריהן, ותהיי כטפלה להן ולא כמותן.
"וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ"
וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ׃
בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת אֲרָם וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב׃
המלבי"ם והרד"ק נחלקו בהבנת הפסוק. לפי הרד"ק זו תוכחה: לא זכרת בפיך את השמועה ששמעת על מהפכת סדום. סדום התגאו ובעקבות זאת הפכם הקדוש ברוך הוא, ואת ביום גאונך לא העלית זאת על שפתייך. מדוע לא אמרת לעצמך "לפני שֶׁבֶר גאון"? מדוע לא זכרת מה אירע לסדום שנשברה מפני גאונה, בשעה שאת עצמך מאמצת את אותה דרך ממש, ואינך חוששת לעצמך?
המלבי"ם הולך יותר בקו של רש"י, ומפרש את הפסוק בלשון תמיהה: הרי נאמר "שאי כלימתך אשר פיללת לאחותך" - שאותו משפט שאמרת על אחותך, שמגיע לה ושצריך להיפרע ממנה, אותו תצטרכי לעבור בעצמך. ומתי ביקשה יהודה שתהיה כלימה לסדום? על זה בא הפסוק: "ביום גאונייך, בטרם תיגלה רעתך - האם לא הייתה סדום אחותך לשמועה בפיך?" האם בשעה שמצבך היה טוב ומרומם לא דיברת בגנותה ואמרת שהם רשעים וראוי להיפרע מהם?
אומר המלבי"ם: תמיד היית מבזה את סדום באלה ובקללה, והיית אומרת "מי שפרע מאנשי סדום ייפרע מפלוני". סדום הייתה אצלך הדוגמה לקבוצה הקיצונית ביותר, לשם ולקללה, ותמיד נשמעה בפיך. וכנגד זה, כאשר תיגלה רעתך, יחרפו אותך בנות ארם ובנות פלשתים - שהרי עשית בדיוק את מעשי סדום. כמו שכתוב "וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה... כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים": התורה מתארת שהמפלה והחורבן שיהיו כאן לעם ישראל יהיו כמהפכת סדום. וכיוון שעשיתם כמעשיהם, ממילא עונשם יהיה עונשכם - והגם שלא תהיה זו מהפכה ממש כשל סדום, הרי סוף סוף גליתם מן הארץ. סדום הייתה לשמועה בפיך ביום גאונך, כשם שאת עתה לשמועה בפי בנות ארם ופלשתים. "השאטות אותך מסביב" - המבזות אותך מסביב, יהיה לך ביזיון כשם שביזית את סדום.
"אַתְּ נְשָׂאתִים" - תשלום החוב
אֶת זִמָּתֵךְ וְאֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אַתְּ נְשָׂאתִים נְאֻם יְהֹוָה׃
אומר המלבי"ם: בזה יתכפר עוונך. כיוון שקיבלת את העונש בשלמות - בחירופים ובגלות - אומר הקדוש ברוך הוא "נשאתים", כבר שילמת את החוב.
הפרת הברית: רש"י מול המלבי"ם
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, וְעָשִׂיתִי אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית, אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית׃
"ועשיתי אותך כאשר עשית" - נתתי לך רעה כגמולך. "אשר בזית אלה להפר ברית" - אותה אָלה שקיבלת עלייך בחורב לעוברך בברית ה' אלוהייך, בזית אותה והפרת את הברית; עשיתי אתך הסכם שתקיימי את מצוותיי, ואת ביזית והפרת אותו.
רש"י מוסיף: "אשר בזית אלה שקיבלת עלייך בחורב" - אך לא אפר אני את בריתי מלזוכרו, כי אין אני כמותך. כלומר, איני נוהג כמוך; אני לא אפר את הברית שביני לבינך, אף שאת הפרת אותה מצדך.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר שכאן מזכיר הקדוש ברוך הוא שהברית הראשונה שכרת עמם בצאתם ממצרים הייתה על תנאי: שישמרו את החוקים ואת המצוות. וכיוון שעברתם את התנאי, מתבטלת הברית גם מצדו. הפרת חוזה אינה חד־צדדית: ברגע שהופר החוזה מצדכם, גם הצד השני אינו מחויב עוד. ומה היה כתוב בחוזה? ארץ ישראל, בית המקדש, מלכות - וכל זה בתנאי שתעמדו בתנאים. וכיוון שהפרתם, מארץ ישראל תגלו, בית המקדש ייחרב והמלכות תתבטל, שהרי הכל תלוי באותה ברית.
"וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם"
וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם׃
לכאורה פסוק זה מוכיח כרש"י, שהרי רש"י אמר "לא אפר אני את בריתי מלזוכרו", וכאן כתוב "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעורייך". וכך אכן הולך גם הרד"ק: את הפרת את הברית ואני עדיין אזכור אותה ולא אפר אותה. והברית שבימי נעורייך היא מעמד הר סיני והמצב שהיו בו ישראל במצרים ואחר כך במדבר - "חסד נעורייך לכתך אחריי במדבר". את הברית הזאת אזכור ולא אפר. "והקימותי לך ברית עולם" - וכשם שאת קיבלת אותה עד עולם, "לנו ולבנינו עד עולם", כך גם אני אעשה אותה ברית עד עולם שאין לה הפסק; וזאת לאחר שתקבלי את עונשייך ותזכרי את מה שקלקלת ותיכלמי בהם.
אבל המלבי"ם מבאר את הפסוק לשיטתו. אומר המלבי"ם: עם כל זה אזכור את הברית שכרתי אתך בימי נעורייך בהוציאי אותך מארץ מצרים, וכן את הברית שכרתי עם האבות, שהרי מעשה ה' אי אפשר שיתבטל לגמרי - "כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם", וכל מידת טובה שיצאה מפי הקדוש ברוך הוא, אפילו על תנאי, אינו חוזר בו. ולכן "והקימותי לך ברית עולם" - יקים להם ברית חדשה שאינה תלויה בתנאי, וברית זו תתקיים לעולם. נמצא שאין סתירה לדבריו הקודמים: הברית הישנה אכן בטלה מפני שאתם ביטלתם אותה מצדכם, וה' רק זוכר אותה - ולמאי נפקא מינה? כדי לכרות עמכם חוזה חדש, שלא יתבטל עוד.
ומה יהיה מיוחד באותו חוזה שיישאר קיים לעולם? אומר המלבי"ם, זה כמו שכתוב בירמיהו פרק ל"א: "וכרתי את בית ישראל ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם... אשר המה הפרו את בריתי... כי זאת הברית... נתתי תורתי בקרבם... כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". הברית הקודמת הייתה מותנית, ובאו הגלויות והצרות וגרמו שנסטה מן הדרך; ואילו כאן מתוארת ברית החקוקה על לוח ליבם, במצב שכבר לא ישלוט בהם יצר הרע. ואז אין חשש שיסטו מן הדרך ואין חשש שיבטלו את החוזה, והדבקות תהיה תמידית. זה כאדם שכתב חוזה ונמצאו בו בקיעים, וכותב אחריו חוזה חדש חלק, שיעבור בלי בעיות. כיוון שכבר לא יהיה בכם יצר הרע, ואדרבה תורתי חקוקה על לוח לבכם, אין חשש שתפרו את הברית - וממילא גם מצדי תהיה הברית נצחית.
מזכרת עוון: "וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת"
וְזָכַרְתְּ אֶת דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ בְּקַחְתֵּךְ אֶת אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ אֶל הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ, וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ׃
הפסוק תמוה מאוד וקשה להבין על מה הוא מדבר, אך המלבי"ם כדרכו מבארו על פי משל השופט שראינו. נזכיר: השופט שפט אנשים על מעילה, נתגלה שעשה חמור מהם, המלך הענישו והרחיקו, אחר כך החזיר את משפטם לידיו והוא נאלץ לזכותם - וזה ביזיון - ולבסוף השיב את הנשפטים לעיר עוד לפניו, וזה ביזיון נוסף.
עתה ממשיך המלבי"ם את המשל: לאחר שהשיב המלך את השופט על כנו, ששילם את חובו לחברה, רצה המלך שחטאו יהיה תמיד לנגד עיניו - "וחטאתי נגדי תמיד". ומדוע זה כה חשוב? כי כאשר אדם חוטא ושוכח, אין שום מניעה שיחזור על כך שוב, וטעות לעולם חוזרת. אבל כשחטאתו נגדו תמיד, הוא זוכר: בפעם הקודמת שנגעתי כאן קיבלתי כוויה כזאת, איני נוגע עוד. זיכרון החטא הוא שמונע את החזרה עליו. לכן ציווה המלך ששני האנשים שהושבו עמו לעיר, אותם שפט בתחילה, יצטרפו אליו באופן תמידי, והוא יצטרך לגדלם ולהחזיקם כבניו - וכך תמיד יזכור שחטא כמותם, ויזכור את קלקולו ואת השבתו על כנו, ומזכרת עוון זו תמנע ממנו לקלקל שנית.
וכך בנמשל: אומר להם ה' - אעשה לך סימן שיזכיר לך את חטאייך. "בקחתך את אחותייך הגדולות ממך אל הקטנות ממך", "ונתתי אתהן לך לבנות" - את תגדלי אותן, ועל ידי זה תהיה לך מזכרת עוון תמידית על מה שקלקלת.
"לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ"
לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, בְּכַפְּרִי לָךְ לְכׇל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
למען תזכרי את דרכך בשעה שאני מטיב לך, ותבושי מלהרים פנייך אליי. "בכפרי לך לכל אשר עשית" - אסלח לך על הכל, ואז תדעי שמה שאת מקבלת אינו מצד המגיע לך אלא מצד חסד ה' עלייך.
אומר הרד"ק: כאשר אקים את בריתי אתך - דבר שאת לא עשית - יהיה לך בזה בושת. שהרי לפי דרכם של רש"י והרד"ק, שאין מדובר בברית חדשה אלא שהקדוש ברוך הוא עומד בברית הקודמת, נמצא שאני הפרתי את החוזה מצדי והקדוש ברוך הוא קיים את שלו. וזה ביזיון גדול: אני הפרתי את החוזה באינסוף דברים, ולפי שורת הדין היה על הצד שכנגד להפר אותו אף הוא - וכי אני לא אספק את חלקי והוא יעמוד בחוזה בשלמות?
ומהו אותו "פתחון פה"? מסביר הרד"ק: עד אותו זמן היה לך פתחון פה וטענה, שמכל אשר סבלת מן הגויים בגלות ומכל הייסורים כבר קיבלת את עונשך, ומרוב עונשים ואורך הגלות שוב לא תהיה גאולה. הייתה לך טענה לומר: נגזר עלינו, גמרנו, לא תהיה עוד גאולה. אומר ה': כאשר אקים לך את בריתי ואכפר לך על כל אשר עשית, לא יהיה לך עוד פתחון פה עליי ולא טענות כלפיי, לומר שה' הבטיח ואינו מקיים, שאמר שיגאל ואינו גואל.
ותרגום יונתן מפרש בדרך אחרת: "ולא יהא לך עוד לאתרברבא במילי פומיך" - שלא יהיה לך עוד להתגאות בדברייך. לפי התרגום, עם ישראל כביכול הרגישו שהם במעלה ובדרגה, ופתאום מתברר להם שהכל בא רק בחסד ה' עלינו; יהיה להם ביזיון ולא כבוד, שיראו את כל הרעות שעשו ואף על פי כן גמל עמם טובה - וממילא לא יתרברבו עוד ולא ידברו בגאון ובגאווה.
והמלבי"ם מסביר: "למען תזכרי ובושת בכפרי לך" - הבושה תבוא דווקא על ידי הכפרה. כי תראי כיצד נתכפר לך: על ידי סדום ועל ידי שומרון, שהן הבנות שלקחה אותן אליה, והרי הן לנגד עיניה תמיד כמזכרת עוון. ואדרבה, הן קדמו לה בכפרה, כפי שביאר המלבי"ם שייגאלו עוד לפניה - נמצא שחטאיהן קלים לעומת חטאייך. ואז תבושי ממעשייך הקודמים ותאמרי: אני דיברתי עליהם בגאווה ואמרתי שמגיע להם, שהם הרשיעו ועשו מעשים נוראים, ואחר כך הלכתי ועשיתי מעשים חמורים מהם. זו תהיה לנו מזכרת עוון. וזהו העיקר: הכלימה, מזכרת העוון והחרטה הן המרכיב העיקרי בתשובה.
הצער על החטא - עיקר הכפרה
פעם בא יהודי לרב שטיינמן וסיפר לו על כמה "דברים טובים" שעשה, ה' ישמור, וביקש עליהם תיקון. שמע הרב את מעשיו ונתן לו תיקון מסוים: כך וכך ימים בלי בשר, כך וכך ללמוד. שאל אותו האיש: רבי, אם אעשה זאת יתכפר לי? העוון יימחק? אמר לו הרב שטיינמן: תגיד לי, אבדו לך פעם אלף דולר? חמש מאות? מאה? חמישים? אמר לו: כן. אמר לו: והיה לך צער? אמר לו: כן. אמר לו: אם יהיה לך צער על העוון שעשית כמו הצער על אובדן אותם חמישים דולר - כבר התכפר לך.
ואיזה ביזיון הוא זה: על חמישים דולר אנחנו כואבים יותר מאשר על "אוי, הדלקתי בטעות את האור בשבת". ומה זה "בלי כוונה"? אם היה היום בית מקדש, היית ביום ראשון הולך וקונה בהמה בשלושת אלפים או ארבעת אלפים שקלים, מחפש סבלות בעוד שש־שבע מאות שקלים כדי להעלותה לירושלים, מבלה שם יום־יומיים בהקרבת הקורבן; והכהן, אילו היה רואה שלבך אטום, היה אומר ללויים לפתוח בשיר כדי שתישבר. אדם היה שומע את שירת הלויים, נשבר, מתחיל לבכות, מתחרט ומתוודה - וכל זה רק משום שפעם אחת בטעות הדלקת את האור בשבת. פעם אחת בטעות. ואילו אנו כואבים על אובדן סכום כסף פי כמה וכמה מאובדן חיי העולם הבא וממעשים רעים שעשינו.
לסיכום: בחלק זה מעמיד הנביא את ירושלים מול אחיותיה - שומרון משמאלה וסדום מימינה - ומראה שלא רק שהשוותה עצמה אליהן אלא עלתה עליהן ברעתה: סדום נתבעה רק על עוונות שבין אדם לחברו מתוך גאון שבעת לחם ושלוות השקט, ושומרון חטאה בעבודה זרה בלבד, ואילו ירושלים - שהיו לה מקדש ושכינה, סנהדרין, ניסים ונביאים - חטאה בכל, ואף בשיתוף שהוא חמור מכפירה גמורה שכן הוא חוסם את דרך התשובה. משל השופט שנתגלה כפושע גדול משפוטיו מבאר את שלוש הבושות: להישפט במשפט שגזרה על אחרים, להיאלץ להצדיקם, ולשוב לארצה רק אגבם. ובסופו של דבר, ממקום הכלימה עצמה צומחת הגאולה: ה' זוכר את ברית הנעורים ומקים ברית עולם חדשה שאינה תלויה בתנאי, ברית שתורתו חקוקה בה על לוח הלב. והמזכרת התמידית של החטא, הבושה והחרטה - הן הן עיקר הכפרה, "למען תזכרי ובושת... בכפרי לך לכל אשר עשית". ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.