פרק ט"ז הוא המשל הגדול של יחזקאל על ירושלים: תינוקת שהושלכה אל פני השדה, שהקדוש ברוך הוא העביר עליה, החיה אותה, גידל אותה, הלביש וקישט אותה והמליך אותה, והיא בטחה ביופיה ובגדה בבעלה. בחלק שלפנינו הנביא מפרט אל מי בדיוק "זנתה" ירושלים: אל מצרים, אל אשור ואל כשדים, ומראה שהקלקול שלה גדול משל כל זונה שבעולם, ולבסוף מגיע העונש: משפטי נואפות ושופכות דם, חורבן וגלות.
זנות אל מצרים: פנייה לעזרה במקום חזרה אל ה'
וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי־מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי׃ (כו)
"ותזני אל בני מצרים" - הכוונה עם בני מצרים, שהם "גדלי בשר". הכינוי "בשר" בכל מקום, כפי שמביאים המפרשים, הוא כינוי לאיבר התשמיש. אומר הרד"ק: בדרך התשמיש תאוות הנשים לגדלי בשר, ולכן "ותרבי את תזנותך" - הרבית את קלקולך וחיפשת דווקא כאלה שהם גדלי בשר, את המצרים. והוספת זנות על זנות, עד שכל המעשה הוא כבר בבחינת עבודה זרה שנעשית "להכעיסני", להכעיס את השם.
המלבי"ם מבאר במה מדובר: הם פנו לעזרת מצרים בימי אחז. גם כשהתחילו הצרות, במקום להבין שהבעל המקורי הוא ריבונו של עולם, והוא זה שמבקש שנחזור אליו, אמרו: ריבונו של עולם, איננו צריכים אותך, יש לנו את מצרים. פניתם אל מצרים כדי לקבל מהם עזרה, וזהו "ותזני אל בני מצרים ותרבי את תזנותך להכעיסני" - היה בזה ממש עניין של הכעסת ריבונו של עולם.
וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה׃ (כז)
"והנה נטיתי ידי עליך" - הקדוש ברוך הוא מכה את אחז מכה אחר מכה, כמו שמופיע בדברי הימים ב' פרק כ"ח, ובסופו של דבר פשטו הפלשתים בערי השפלה והנגב וכבשו אותן, את המקומות שבהם ישב שבט יהודה, וכעת ישבו בהם הפלשתים. זהו "ואגרע חוקך": הערים הללו היו חוק שלך, הן יועדו לך, ואני גרעתי ממה שמגיע לך בחוק. "ואתנך בנפש שונאותיך" - נתתי את הערים הללו אל נפש אלה ששונאות אותך, בנות פלשתים, שהם שונאי ישראל תמידיים. "בנות פלשתים", כמו "ותגלנה בנות יהודה", אינן הבנות ממש, אלא הערים הסמוכות ליהודה נקראות בנות יהודה, וכך בנות פלשתים הן פלשת והערים הסמוכות לה. והיות שהם השונאים שלנו, והיה לנו מאבק תמידי איתם לאורך כל ההיסטוריה, אין גנות גדולה מזו שהערים שלנו עברו לידיהם.
"הנכלמות מדרכך זימה" - הפלשתים לא עשו מעשים רעים כמו עם ישראל, ושומעים כאן איזה ביזיון: הם, הפלשתים, לא הרעו כמונו, וכשהם רואים את דרכי זימתך הם נכלמות, כביכול מתביישות איך עם ישראל עושה דברים כאלה. התרגום יונתן מסביר "הנכלמות" באופן אחר: אילו היה מישהו מכלים אותם, הם היו נכלמות. כלומר אילו הייתי שולח אליהם נביא להוכיחם, היו נכלמות מדרכי הזימה והיו מקבלות תוכחה - והנה אליכם אני שולח נביא להוכיח אתכם על זימתכם, ואינכם משנים את דרככם. רש"י לעומת זאת מסביר ש"חוקך" הוא מלשון מזונות, וזה היה בימי שפוט השופטים, שהיו מצבים שלא היה להם מה לאכול, ו"ואתנך בנפש שונאותיך בנות פלשתים" - בזמן שמשון שנמסר ביד פלשתים. כלומר לפי רש"י מדובר על דברים שהיו בהיסטוריה.
זנות אל אשור: "ותזני אל" מול "ותזנים"
וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ וַתִּזְנִים וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ׃ (כח)
לאחר שתיאר איך זנו עם מצרים, כעת מבאר איך זנו גם עם אשור, שהרי אחז שלח אל מלכי אשור שיבואו ויעזרו לו. אומר המלבי"ם: מה ההבדל בין "ותזני אל" ובין "ותזנים"? "לזנות אל" הוא מלשון סרסור ועיגוב לזנות, דהיינו הפעולות המביאות לידי הזנות, ו"אל" תמיד מבטא לקראת. "ותזנים" לעומת זאת הוא הזנות ממש, כאילו נאמר זנית אותם, עמהם. אם כן בהתחלה "ותזני אל בני אשור" - היו רק פעולות שהובילו אל הפנייה אליהם, ואחר כך לא הסתפקת בזה אלא "ותזנים" - זנית עמהם ממש ועשית איתם הסכם. "מבלתי שובעתך... וגם לא שבעת" - לא היה לך שביעה מזה, וגם מאלה שקיווית לשבוע מהם, לקבל עזרה וסיוע, לא שבעת, כמו שכתוב "ויבוא עליו תגלת פלאסר מלך אשור ויצר לו ולא חזקו".
וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתֵךְ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה וְגַם־בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ׃ (כט)
לא היה די בזה, אלא עוד הרבית את תזנותך "אל ארץ כנען כשדימה". ולכאורה כשדים אינם ארץ כנען וארץ כנען אינה כשדים, ומניין הצירוף? מסביר המלבי"ם שלכשדים הוא קורא ארץ כנען מפני שכשדים הייתה רוכלת העמים, היה שם מסחר גדול, ו"כנעני" הוא ביטוי לסוחר, כמו "לא יהל שם כנעני". וכן במה שכתוב על יהודה שלקח את שוע בת איש כנעני, אומר רש"י: כנעני - תגרא, שהרי לא יעלה על הדעת שאברהם אבינו לא רצה מבנות הכנעני ויהודה ילך ויתחתן עם בנות הכנעני, אלא כנעני כאן פירושו תגר וסוחר. ובפירוש נוסף אומר המלבי"ם שהכוונה לעשות עם הכשדים כתועבות הכנעני, "כמעשה ארץ כנען לא תעשו" - ומעשה ארץ כנען הוא עניין הזימה והזנות, וכאן הרי מדובר בזנות. והמציאות הזאת של פנייה אל הכשדים נמשכה עד ימי מנשה, ואז התחילו לזנות אל בני בבל.
"וגם בזאת לא שבעת" - גם מזה לא יצא לכם דבר, שהרי לאחר מכן לכדו את מנשה בחוחים, הביאו אותו לבבל, שמו אותו בתוך סיר והתחילו לבשל אותו. אדם בסיטואציה כזאת מתחיל לרקוד גם בלי מוזיקה, והוא אכן התחיל לרקוד. ולפי דרך החסידות, מהי מעלת הריקוד? שהאדם מגביה את עצמו טפח מן הקרקע. כנראה שהריקוד שם הגביה אותו טפח, ופתאום התחיל לראות שיש משהו גבוה יותר, שיש קודשא בריך הוא, ואז פנה אל השם יתברך. והקדוש ברוך הוא החזיר אותו למלכותו, וכמפורסם, מלאכי השרת סגרו את הפתחים, והקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה תחת כיסא הכבוד, נשאו רוח והחזירו לארץ ישראל, ובסוף ימיו היה בתשובה, כפי שלמדנו באריכות בספר מלכים. אם כן, כשם שהזנות אל מצרים לא הועילה, כך גם הזנות אל הכשדים לא הועילה: עזבת את השם ופנית אל הכשדים, והכשדים עוד לכדו את מנשה בחוחים והביאוהו לבבל.
"מה אמולה לבתך" - לב גזור ומקולקל
מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת־כׇּל־אֵלֶּה מַעֲשֵׂה אִשָּׁה־זוֹנָה שַׁלָּטֶת׃ (ל)
מהו "אמולה"? רש"י מדגיש שזה באל"ף ולא בה"א, ופירושו מקולקלת, מעין "אומלל", כמו "היהודים האומללים" שבנחמיה, וכמו "שמרני ה' כי אומלל אני". הרד"ק מסביר ש"אמולה" היא גזורה, מלשון "אמילם" - "בשם ה' כי אמילם", כלומר אכריתם. וכן מה עושה המוהל? מל, מכרית, כורת ברית. ומה עושה נמלה? מלה את גרגיר החיטה. לגרגיר החיטה יש צ'ופצ'יק קטן באמצע, שכשמנביטים רואים שהוא מתחיל לגדול וממנו יוצא השורש. הנמלה אוספת חיטים ויכול להיות לה כמו יער שלם במקום שבו היא אוגרת אותם באדמה, ולמה אינם גדלים? מפני שהנמלה מלה אותם: הוציאה את הצ'ופצ'יק הקטן, וכבר לא תצמח החיטה. לכן היא נקראת נמלה, על שם שהיא מלה - מלשון למול, להכרית, לגזור. אם כן "מה אמולה לבתך" - מה גזור לבך, אין לה מחשבה ישרה, כאילו הלב גזור ואינו. ובין אם נאמר אומללה ובין אם נאמר גזורה, זו כוונת "מה אמולה לבתך".
אומר המלבי"ם: הזונה זונה בפרהסיה ובהפקר, כמו שראינו לעיל שעשתה גב ורמה במקום גבוה כדי לזנות שם בכל רחוב ועל כל דרך, והיא עושה זאת כדי לקבל משהו. הזונה לא פתחה גמ"ח, היא רוצה אתנן, והאתנן הוא הרווח שיצא לה ממעשה הזנות. לעומתה, האישה המנאפת מנאפת בצנעה והיא עדיין תחת רשות בעלה, ונוח לה ברשותו, כי בעלה מפרנס אותה ודואג לה וזן אותה; היא אינה מופקרת לכל, אלא מייחדת לה אדם אחד שעמו היא מזנה, וגם אם אין לה אתנן, היא מקבלת "נדה" - כמו שנראה בפסוק ל"ג "לכל זונות יתנו נדה" - מלשון נדן ונדוניה, שגם היא אינה בהתנדבות, אלא המאהב נותן לה מתנות, קונה לה תכשיטים ומביא לה דברים יפים. וכאן אומר הנביא: בואי וראי כמה ליבך אמולה וחלשה, שהרי כל המעשים שעשית הם "מעשה אישה זונה שלטת" - שהשלטון אצלה; באופן רגיל האישה תחת שלטון יד בעלה, וכאן היא שלטת בעצמה ואין איש מושל עליה.
בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כׇּל־דֶּרֶךְ וְרָמָתֵךְ עָשִׂית בְּכׇל־רְחוֹב וְלֹא־הָיִית כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס אֶתְנָן׃ (לא)
כאן מראה עד כמה גנותה גדולה: את בנית גבך בראש כל דרך, דהיינו כאישה זונה שלטת שאין לה שום יראה מבעלה, ולכן היא עושה את מקום הזנות שלה במקומות גבוהים ומפורסמים ומפרסמת את שמה. אבל כוונת הזונה הרגילה בזה היא האתנן: היא מפקירה את עצמה כדי שירבו הבאים אליה, ועל ידי זה ירבה האתנן שלה. ואצלך לא היה כך, וזה מגדיל את גנותך, שאת הולכת ומזנה שלא למטרת רווח. "ולא היית כזונה לקלס אתנן" - מסביר המלבי"ם שזה מלשון לעג וקלס: כל זונה, כשמביאים לה אתנן, מקלסת אותו, כלומר לועגת ואומרת מה זה מה שאתה מביא, והרעיון הוא שהיא רוצה אתנן גדול יותר. ואצלך לא כן: את אינך מבקשת אתנן כלל, וודאי לא אתנן גדול יותר.
ומדוע זו גנות כה גדולה? כי כל אישה מזנה מפקירה את עצמה, ובהפקירה עצמה היא עושה לעצמה ביזיון גדול. ומה מכסה על הביזיון הזה? הרווחים הגדולים שהיא מקבלת. אבל אם היא עושה את זה שלא בשביל רווח, זה ביזיון נורא, כי זה בעצם אומר: אני מושפלת ושפלה גם בלי כסף, אני לא עושה את זה בלית ברירה, לא מפני שאני זקוקה לכסף כדרך כל זונה, אלא אני עוד מוכנה לשלם כדי שיבואו ויזנו עמי. אין ביזיון גדול מזה. והנמשל הוא עם ישראל: אם היה לכם רווח בקשר עם כל העמים הללו, הייתי אומר שאתם זונים לתועלת ולרווח, כמו הזונה שמקבלת נדה ואתנן, ואז נכון שזה בזוי, אבל לפחות יצא לי מזה משהו. אבל אם יצא לכם מזה רק ביזיון ולא קיבלתם כלום, הרי אתם כאותה אישה זונה שמבקשת את הזונים עמה, ולא די שאינה נוטלת מהם ממון אלא עוד עוגבת עליהם ומבקשת שיבואו ויזנו עמה - ואין כאן אלא ביזיון וקצף.
מנאפת בצנעה מול הזונה שמשלמת
הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת־זָרִים׃ (לב)
"האישה המנאפת תחת אישה" - אין זו זונה מופקרת כמו שראינו לעיל על כל גבעה רמה, אלא מנאפת תחת אישה, בהסתר, מבלי שבעלה ידע, והיא לוקחת זרים למשכב דודים, אומר המלבי"ם, בצנעה. וגם היא, אף שאינה מבקשת אתנן, מקבלת נדה.
לְכׇל־זֹנוֹת יִתְּנוּ־נֵדֶה וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת־נְדָנַיִךְ לְכׇל־מְאַהֲבַיִךְ וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ׃ (לג)
כאן עיקר התוכחה. גם האישה המנאפת תחת אישה הלוקחת זרים - "לכל זונות יתנו נדה": כל אישה מזנה, אף אם עשתה זאת בהסתר ובצנעה, מקבלת נדן קבוע, בבחינת נדוניה, יש לה מזה רווח שהוא המביא אותה לפעול את פעולותיה. אבל אצלך הפוך: "ואת נתת את נדניך לכל מאהביך" - את שילמת להם כדי לזנות עמם. וחוץ מזה שנתת להם נדן קבוע כדי שיאהבו אותך, עוד היית משלמת להם נדוניה ומשחדת אותם כדי שיבואו אלייך. ובמה שיחדת אותם? "בתזנותיך" - בזנות שהיית מזנה עמם, קישטת עצמך ועשית כל מיני תחבולות כדי שיתאוו אלייך, ואת היית רודפת אחריהם במקום שהם ירדפו אחרייך.
וַיְהִי־בָךְ הֵפֶךְ מִן־הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן־לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ׃ (לד)
היה בך היפך מן הנשים הזונות, ובשני פרמטרים. האחד: "בתזנותיך ואחריך לא זונה" - דרך העולם שהאיש הוא הזונה אחר האישה, הוא הנמשך אחריה, הוא הרודף אחריה והוא המפתה אותה; והגמרא אומרת שיותר דרכו של האיש לחזר, והאיש מורגל לעבירה יותר מן האישה, וזהו טבע העולם. ובך היה היפך: את שפכת את תזנותך ואת אהבתך עליהם, הם לא זנו אחרייך לבקש אותך, אלא את הלכת וביקשת אותם. והשני: "ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך" - חוץ ממה שהיית היפך משאר הנשים, היית היפך גם מצד עצמך, שעשית הפוך ממה שמקובל, שהדבר הזה הוא היפך הטבע, כי בטבע האיש מחזר אחר האישה ואת הלכת לחזר אחרי האנשים. ודבר לא טבעי כזה מראה עד כמה הקלקול שלך גדל.
ומעיר המלבי"ם: שימו לב שפעם הוא קורא לה מנאפת, בפסוק ל"ב, ופעם זונה. מה ההבדל? "מנאפת" נקראת על שם פעולת הניאוף, כלומר על גוף הפעולה. "זונה" לעומת זאת הוא מצד שהפקירה עצמה ויצאה מתחת בעלה, ולכן זהו ביטוי שמופיע הרבה בהקשר לעבודה זרה - "כי אשר אתם זונים אחריהם", הפקרתי עצמי מתחת יד קודשא בריך הוא אל העבודה זרה, וזו הגדרת "זונה". ולכן כשהוא מדבר על אישה שהיא תחת אישה אינו יכול לקרוא לה זונה, שהרי זונה הפקירה עצמה מתחת יד בעלה, וזה כשהולכת ומזנה בפרהסיה; ומכיוון שהיא אינה רוצה שבעלה יידע ממעשיה, אין כאן גדר של פרהסיה, ולכן היא נקראת רק מנאפת. ובענייני הלשון: "אתנן" - המלבי"ם מסביר שהוא משורש נתן, מלשון מתנה; רש"י מסביר שהוא מלשון שכירות. ו"נדה" הוא הנדן, מלשון נדוניה.
"לכן זונה שמעי" - למה דווקא היא נקראת זונה בעצם
לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר־יְהֹוָה׃ (לה)
מסביר המלבי"ם: הזונה שעושה זאת בשביל אתנן, שעיקר כוונתה הממון, אינה נקראת זונה בעצם, אלא נקראת נבלה, חומדת ממון. העניין שלה איננו הזנות, ואם היית נותן לה אפשרות לאסוף ממון בדרך פחות מבזה, הייתה בוחרת בה. לכן אי אפשר לקרוא לה זונה בעצם, ש"זונה" אצלה הוא שם נלווה ולא שם המתאר אותה. אבל כאן, כשהיא נותנת אתנן כדי שיבואו אליה, עיקר מגמתה הזנות, וגם אם יתנו לה ממון לא יימנע ממנה מלפעול את פעולתה הקלוקלת, כי היא מעוניינת בזנות עצמה. ולכן דווקא אלייך נאמר "לכן זונה שמעי דבר ה'": המעשה שלך מגדיר אותך בשם העצם, כזונה.
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל־מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כׇּל־גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם׃ (לו)
מהו "הישפך נחושתך"? המלבי"ם מביא שני ביאורים: האחד, מלשון נחש, ואז המשמעות שנשפך הארס שלך, שאת בפעולותיך מטילה ארס באחרים. השני, מלשון ניחוש, לשון כשפים. ואפשרות שלישית היא של רש"י, ש"נחושתך" היא כמו שוליים, כנחושתו של תנור, דהיינו התחתית, ו"הישפך נחושתך" פירושו שמרוב תאוות זנות היה מקורך זב.
"ותגלה ערוותך" - וכנגד זה הוא אומר "בתזנותיך על מאהביך ועל כל גילולי תועבותיך". אומר המלבי"ם: שני מיני זנות היו לה. האחד, "על מאהביך" - אלה שהיא מזנה עמם בקביעות, הם הנקראים מאהביה. השני, "על כל גילולי תועבותיך" - אלה שזנתה עמם בדרך הפקרות, כשהפקירה עצמה לכל עובר, כמו שראינו לעיל "אל כל ראש דרך בנית רמתך ותפשקי את רגליך לכל עובר". וכנגד "יען הישפך נחושתך" הוא אומר "וכדמי בניך אשר נתת להם" - ששפכת את כוח הנחש ועל ידי ניחושים וכשפים כדמי בנייך, כלומר בריבוי, כרוב הדמים ששפכת כך נשפך נחושתך בריבוי, שהלכת ומסרת את בנייך לכל ענייני המולך ולעבודה זרה, ואותם היו פועלים על ידי ענייני הניחוש והכשפים.
העונש: קיבוץ המאהבים וגילוי הערווה
לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת־כׇּל־מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם וְאֵת כׇּל־אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כׇּל־אֲשֶׁר שָׂנֵאת וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת־כׇּל־עֶרְוָתֵךְ׃ (לז)
עתה אומר השם מה יהיה העונש. ראשית, "הנני מקבץ את כל מאהביך" - המאהבים הם הקבועים שעמם זינתה בתמידות, ועליהם נאמר "אשר ערבת עליהם". המלבי"ם מסביר ש"ערבת" הוא מלשון ערב: היית יושבת ומצפה להם כל ערב וערב, כמו שכתוב "ועין נואף שמרה נשף", ונשף היינו ערב. הרד"ק לעומת זאת מפרש מלשון דבר ערב, כמו "יערב עליו שיחי", הנאה וערבות, ו"אשר ערבת עליהם" היינו אשר היית עריבה להם. "ואת כל אשר אהבת" - גם שאר האנשים שראינו לעיל, שאותם אהבה רק לפרקים ולא זינתה עמם בקביעות. "על כל אשר שנאת" - עם כל אלה שהם שונאים שלך. אומר השם: כל אלה, המאהבים והמזדמנים וגם שונאייך, "וקיבצתי אותם עליך מסביב וגיליתי ערוותך אליהם" - אגלה את המומים ואת הניוול שבך, עד שתימאסי בעיניהם.
וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה׃ (לח)
אומר הרד"ק: יש עליהם שני משפטים, גם משפט הנואפות וגם משפט שפיכות הדם. ומדוע קובע שבניאוף יש גם עניין של שפיכות דמים? בכמה היבטים. האישה המנאפת לפעמים שופכת דם, שפעמים רבות באים אליה שניים ושניהם מתקוטטים עליה ואחד רוצח את חברו, והנה בניאופה גרמה לשפיכות דם. ייתכן שפתאום יבוא בעלה הביתה וימצא את המנאף עם אשתו ויהרוג אותו, והנה בניאופה עם אותו אדם הביאה להריגתו. או להיפך, שהמנאף, כיוון שראה שקלתה אליו הרעה, יהרוג את בעלה. ולכן "משפטי נואפות ושופכות דם" - שהנואפות גם שופכות דם. וכך גם את, עם ישראל: נואפת תחת אישך, שהוא קודשא בריך הוא, ושופכת את דם הבנים שלך ומוסרת אותם לעבודה זרה.
"ונתתיך דם חימה וקנאה" - אומר הרד"ק כתרגום יונתן: "ואמסרינך לקטול ברוגז ובחימה", אמסרך לדם ולהריגה ברוגז ובחימה, כי יש לי חימה כלפייך על כל המעשים הרעים שראינו. ודבר נוסף, יש כאן גם קנאה, כמו שנאמר "הם קנאוני בלא אל כיעסוני בהבליהם": כאשר הולכים ועושים עבודה זרה, כשם שהאיש מכעיס ומקניט כאשר האישה מזנה תחתיו, כך כביכול כלפי קודשא בריך הוא, ויש כאן בחינת סמל הקנאה, בחינה של הרגזה והכעסה כאשר עם ישראל זונים אחרי עבודה זרה ואחרי אלוהים אחרים.
הריסת הגב ונתיצת הרמות
וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה׃ (לט)
"ונתתי אותך בידם" - אני אשפוט אותך ואפסוק את הדין, ואז אתן אותך בידם, שהם יעשו לך את העונש כפי מה שחרצתי וגזרתי עלייך. "והרסו גבך" - ראינו שהיה שם גב ורמה, מקום גבוה שבו הייתה מזנה, והנמשל: הערים והבתים והמבצרים כולם ייהרסו, שכאן מדובר על עונשו של בית ישראל, והעונש הוא החורבן. "והפשיטו אותך בגדיך" - אומר המלבי"ם שהנמשל הוא השלל, שישללו את כל כלי חמדתה וכל מה שיש לה, עד שבסופו של דבר תישאר "ערום ועריה". וכנגד מה זה? אומר הרד"ק: כנגד מה שמצאתי אותך בתחילה, שהרי ראינו "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך", ושם נאמר "ואת ערום ועריה", ועל זה אומר: אחזיר אותך אל המצב הקודם עד שתישארי ערום ועריה.
ומדייק המלבי"ם: כתוב "והרסו גבך ונתצו רמותיך", ויש הבדל בין הרס לנתיצה. הרס הוא לשבור דבר ולהרוס אותו, ואילו לנתוץ הוא לקחת ולפורר אותו לחתיכות קטנות. וכך גם בביטוי שאנחנו משתמשים בו היום: לנתץ את הזכוכית, שהיא נהיית פירורים קטנים, ולעומת זאת דבר שנשבר נקרא שנהרס. וזה מה שרוצה לומר: הואיל והוספת על החטא, ש"רמה" היא יותר מ"גב" - ראינו שגב הוא מקום שטוח וניכר ורמה מקום גבוה - וכבר את הזנות עשית ברמה, כמו שהסברנו שעשו להם אלילים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה, במקום גבוה; לכן "והרסו גבך", אבל את רמותייך ינתצו, שהניתוץ הוא הרס ושבירה גדולים וקשים יותר.
ארבע מיתות בית דין
וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם׃ (מ)
"והעלו עליך קהל" - ידונו אותך משפט מוות וימיתו אותך בקהל עם, שההריגה תהיה למול קהל רב. וימיתו אותה בכל ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק, כפי שהוא מונה אותן מיד. "ורגמו אותך באבן" - זו מיתת סקילה. "ובתקוך בחרבותם" - זו מיתת סייף. ומהו "ובתקוך"? רש"י אומר: אין לו דמיון, כלומר אין לנו עוד מקור במקרא ללמוד ממנו את המילה הזאת.
הסברנו אין ספור פעמים שכדי להבין מה מילה אומרת ומה היא מבטאת צריך קונקורדנציה, שהיא ספר האוסף את כל המילים מאותו סוג המופיעות בתנ"ך: אם כתוב למשל "הרים", הוא אוסף את כל המקומות שבהם מוזכר הר, הרים, הרי, ומסדר אותם לפי סוגים. הקונקורדנציה מאוד תועלתית, וכשאיני יודע פירוש מילה אני הולך ומחפש בה; אינה מילון, אבל היא עוזרת לי להבין את המילה. אגב, לראשונים היה זה בראש והם לא היו זקוקים לספרים. כיצד היא עוזרת? למשל כתוב "ובתקוך" ואיני יודע מהו, אני פותח מקום אחר ורואה "ויבתק ויחתוך", ומבין שביתוק הוא מלשון חתיכה, ואני יכול להבין מן המשמעות במקום אחר גם את המשמעות כאן. אבל כשאין לו אח ואין לו רע במקרא, או שהוא ביטוי יחידי, או שכתוב עליו במסורה אות ל' - שהיא ליתא או ליכא, שאין לו עוד דמיון, כמו שרש"י אומר כאן אין לו דמיון, שאין מילה הדומה לו במקרא - אז אין לנו ברירה אלא לבאר את המילה על פי המשמעות שלה כאן במקום. ולכן גם כאן "ובתקוך בחרבותם" אנחנו מבינים שזה מלשון בקיעת הגוף בחרב, שהרי יש כאן ביטוי של חרב. וכך גם התרגום: "ויבזעוניך", וכמו "ויקרע את בגדיו" שמתורגם "ובזע ית לבושוהי", שהוא קריעה. אם כן ביתוק פירושו קריעה, שיקרעו אותך בחרבותם, והרי לנו מיתת הסייף.
הרד"ק מסביר שיש כאן את המיתות שבהן היה דרכם להמית את המנאפות: "ורגמו אותך באבן" כמשפט המנאפות שהיו רוגמים אותן באבנים, ולא שימיתום; הייתה עוברת אישה זונה והיו רוגמים אותה באבן, לא עד כדי מיתה, שהרי לאחר מכן נאמר "ובתקוך בחרבותם", שהמיתה נעשית על ידי החרב. ומביא הרד"ק ביאור נוסף בשם אביו: לאחר שתיאר לנו את המשל של "והשבתיך מזונה", הוא מתאר כיצד ייעשה הדבר. מדובר בזונה שהיכו אותה באבנים ודקרו אותה בחרב ושרפו את ביתה, וכל זה עשו כדי לבזותה ולהכלימה, עד שתהיה בזויה ושפלה, ואם היא בזויה ושפלה, ממילא על ידי זה תישבת מהיות זונה. שהרי הולכים אל האישה כשהיא מבטאת איזו חשיבות, אבל כשהיא שפלה לחלוטין אין אף אחד רוצה ללכת אליה, ובמקרה כזה, אומר אבי הרד"ק, גם אם תיתן אתנן לא יהיו עמה, שמרוב שפלותה לא יהיו מוכנים להיות איתה אף תמורת האתנן שלה. ומהו הנמשל? הריסת החומות. וכיצד היו הורסים את החומות? באבני קלע. הנה "ורגמו אותך באבן" - שהיו מפילים אותה על ידי דייק ואבנים גדולות, כמו שנאמר בקיר חרשת "ויסובו הקלעים ויכוה", ולאחר מכן "ובתקוך בחרבותם" - שהביתוק היה על ידי החרב, כמו שראינו שנכנסו לתוך העיר והרגו את האנשים אשר בתוכה.
וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ־בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם־אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי־עוֹד׃ (מא)
אומר המלבי"ם: ראינו ארבע מיתות. סקילה וחרב כבר היו, וכעת מדבר על שריפה - "ושרפו בתייך באש". "ועשו בך שפטים לעיני נשים רבות" - זהו המשפט לכל אשת איש שזינתה, שמיתתה בחנק, וזהו "שפטים לעיני נשים רבות", כדין אישה המזנה תחת בעלה. ולאחר מכן "והשבתיך מזונה" - אף אדם לא ירצה לזנות עמה, וגם לא בעבור אתנן, וזהו "וגם אתנן לא תתני עוד". ומהו הנמשל? שלאחר מכן יבטלו עבודת האלילים, שהרי אנחנו יודעים שלאחר החורבן בטל יצר הרע דעבודה זרה, ולא יהיה עוד כלל שום בחינה של עבודה זרה, וגם אתנן לעבודה זרה לא ייתנו.
וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד׃ (מב)
"והניחותי חמתי בך" - החימה שהייתה לי על העבר תנוח על ידי העונש שתקבלו, וממילא "וסרה קנאתי ממך" - הקנאה שהייתה לי על העבודה הזרה שעבדת תסור ממך, דהיינו שיצר הרע של עבודה זרה יתבטל, וממילא סרה קנאת השם מאיתנו על עבודה זרה, ולאחר מכן "ושקטתי ולא אכעס עוד", שאשקוט ולא אכעס עוד מכיוון שלא יהיה יותר חטא העבודה הזרה.
ומדייק המלבי"ם: יש הבדל בין כעס ובין חימה ושאר הנרדפים של הכעס. כתוב כאן גם "חמתי" וגם "לא אכעס", ומה ההבדל? האף והקצף והחימה הם דברים הפועלים כנגד מי שאנחנו כועסים עליו, כלומר יש להם תוצאה אצל אותו אחד שכלפיו אנחנו כועסים. אבל הביטוי "כעס" מראה על משהו שהוא רק בלב, כמו "כל ימיו מכאובים וכעס", וכמו "וכי עשתה צרתה גם כעס", שהכעס נשאר בלב. ולעומת זאת אף, קצף וחימה הם משהו שבו אנחנו פועלים גם כלפי אחרים. וכשזה בא בצורה של מפעיל, כמו "הקצפתם את ה'", הכוונה שגרמתם להשם לקצוף עליכם, ו"הכעסתם" - שגרמתם שיתעורר כעסו כלפיכם.
"ולא עשית את הזימה" - מדוע מגיע גם עונש שריפה
יַעַן אֲשֶׁר לֹא־זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרַיִךְ וַתִּרְגְּזִי־לִי בְּכׇל־אֵלֶּה וְגַם־אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְלֹא עָשִׂית אֶת־הַזִּמָּה עַל כׇּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ׃ (מג)
"יען אשר לא זכרת את ימי נעוריך" - מדוע באו לך העונשים הללו בחימה שפוכה? היות ולא זכרו את הטובות שהשם עשה עמהם בימי נעוריהם: שהוציא אותם ממצרים, שהוליך אותם במדבר, שהביא אותם לארץ. שהרי כל עניין היציאה מבית עבדים, כמו שהסברנו, חייב את עם ישראל לשמור מצוות השם, והנה במקום לעשות כן "ותרגזי לי בכל אלה" - בכל התועבות שהזכיר לעיל הרגזת את הקדוש ברוך הוא. "וגם אני הא דרכך בראש נתתי" - "הא" כמו "הנה", כמו "הא לכם זרע", ופירושו כמו "לתת דרכו בראשו": נתתי לכם את הגמול הראוי לכם, גמלתי לכם כראוי.
והעונשים שראינו מגיעים לה על פי דין תורה, שהרי בכל אותן עבירות שבהן הרגיזו התחייבו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק, שראינו בפסוקים מ' ומ"א. שהרי ראינו שעבדו עבודה זרה ועבודת המולך, ועל זה מגיע עונש סקילה; ראינו שהייתה זנות, ועל זנות בעניין אשת איש מגיע חנק; ראינו שהיו רוצחים את בניהם למולך, ועל עצם רציחת הבנים מגיע סייף, וכן כאשר נידונים כעיר הנידחת יש שם דין סייף. אבל למיתת שריפה, אומר המלבי"ם, לא מצאנו סיבה: לא מצאנו עוון שבגללו נדרש עונש שריפה בבת ישראל שזינתה, אלא רק בבת איש כהן שזינתה, ששם זה נקרא זימה, "באש תישרף". אם כן, כדי שיגיע להם גם עונש שריפה צריך שיהיה להם גם חטא של זימה, וזה מה שהוא אומר "ולא עשית את הזימה על כל תועבותיך" - האם לא עשית זימה, האם לא נתווספה גם הזימה על כל תועבותייך? אם כן מגיע לך גם עונש שריפה, ולכן הזכיר לעיל "ושרפו בתייך באש".
והמלבי"ם מסביר מהי הזימה: הביטוי זימה מראה על השתקעות המחשבה בזנות, ומצאנו אותו בשני מצבים - במחלל בתו להזנותה, ובערוות אישה ובתה, שמי שנושא אישה ובתה, "ערוות אישה ובתה לא תגלה", זה נקרא זימה. ומה המכנה המשותף לשניהם? שבשניהם יש השתקעות של הזנות מדור ההורים אל דור הבנים: מחלל בתו להזנותה - שהאב מרושע וגם מנחיל את זה לבתו אחריו; וכן נושא אישה ובתה - שהאם מרושעת ומתחתנת עם אדם בזמן שגם בתה מתחתנת עם אותו אדם, שיש כאן עוד פעם זנות של דור שני, שההורים מנחילים את הזנות לבנים אחריהם. וראוי, אומר המלבי"ם, שהאב והאם ישמרו את תולדותם מלהשחית; גם אם אדם מצד עצמו עושה דברים לא הגונים, על כל פנים ישתדל שתולדותיו יהיו הגונים. וכאן, כמו שכתוב בנביא, "איש ואביו ילכו אל הנערה" - וזה מראה על העזות ועל השחיתות, שלא רק שהאב השחית, אלא עוד לוקח את בנו להשחית עמו, והדבר הזה נקרא זימה.
"כאמה בתה" - משל לכלל האומה
הִנֵּה כׇּל־הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ׃ (מד)
"כל המושל עליך ימשול" - "המושל" כאן אינו מלשון ממשלה אלא מלשון משילת משלים: כל מי שמושל משלים ימשול עלייך ויאמר "כאמה בתה". מי שירצה לעשות משל מעונש השריפה שקיבלת בעבור הזימה, שהיא כמו שהסברנו ערוות אישה ובתה, ימצא בזה את הנמשל על כלל האומה, שכלפי כלל האומה יש תביעה שהם ובניהם חטאו. אמה ובתה הם בחינה של זימה, שכוונתה השתרשות בחטא, שההורים מנחילים את החטא לבניהם אחריהם - "זימה היא". והמשל הוא על מה שקרה בעם ישראל, שלא חטאו רק בעצמם, אלא השתרשו בחטא והנחילו את החטא גם לבניהם ולבנותיהם, וזהו "כאמה בתה".
הרד"ק מסביר ש"כאמה בתה" הוא משל: האם היא ארץ כנען, שארץ ישראל נקראת ארץ כנען, והבת היא עם ישראל, כנסת ישראל, כמו שכתוב "בת ירושלים", "בת אדום". ורוצה לומר: אתם הגעתם לכאן ולמדתם מן המעשים המקולקלים של היושבים כאן. "כאמה בתה" - האם, שהיא ארץ כנען, גידלה את תולדותיה כיוצא בה, והנה גידלה אנשים העושים מעשים רעים כמותה, שהרי התורה מזהירה בכמה מקומות לא לעשות כתועבות ארץ כנען, ותועבות ארץ כנען שהתורה מונה שם הן תועבות של עריות. אם כן כאמה בתה: המקום הזה, שהוא האמא, ארץ כנען, וכך גם הבת, כנסת ישראל, המשיכה ונהגה כמעשה האם.
בַּת־אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי׃ (מה)
"בת אמך את" - הדומה לאמך, "גועלת אישה ובניה", ו"אישה" היינו בעלה: כמו אמך שגעלה אישה ובניה, שפירושו התרחקה מבעלה ומבניה, כך גם את הדומה לאחיותייך. ומי הן האחיות שאליהן הוא מדמה את כנסת ישראל? נראה זאת בהמשך, ששתי אחיות סוררות הן, ואת כמו אחות שלהן. והוא מפרש "אמך חיתית" - מפני שנולדת בארץ חת, שהיא כביכול האמא, האמא המליצית ולא האמא הביולוגית; את בת של אם חיתית ואת עושה כמעשיהם.
רש"י מסביר ש"בת אמך", כמו שהסברנו, הארץ נקראת כמו האמא, והארץ היא כנען, ואתם ירשתם את ארצם ואתם מתנהגים כמותם. ו"גועלת אישה ובניה" - שהם הרבו את התועבות עד שהארץ געלה והקיאה את יושביה, האבות והבנים יחד. כלומר לא כמו שהסברנו שהאישה גועלת את אישה ובניה, אלא כאן זה חוזר על הארץ, וזהו כבר העונש: מה עשתה הארץ ליושבי ארץ כנען? געלה אותם. ומהו געלה? כמו הגעלת כלים, שפירושה הפלטה, שלהגעיל פירושו להפליט; וכמו שאומר איוב "שורו עיבר ולא יגעיל", שהכוונה שעיבר את הפרה והפרה לא הפילה בטרם עת. אם כן "בת אמך את" - שהארץ הזאת שהיא אמך, היא כנען, געלה והפליטה את הרשעים היושבים בה, את האבות ואת הבנים יחד.
"ואחות אחותך את" - הנה לא נקראת אחותך אלא אחות של אחותך, כביכול הקשר אינו ישיר, שהרי מדובר כאן על סדום, שסדום סמוכה לארץ ישראל. ועל זה הוא אומר "אשר געלו אנשיהן ובניהן" - סדום הפוכה כמו רגע, וגעלו אנשיהן ובניהן. ועל "אמכן חיתית ואביכן אמורי" מביא רש"י את תרגום יונתן: הרי אמכם היא שרה, "בין חיתאי הוות" - היא הייתה יושבת בין החיתים, בין בני חת, "ואבוכון אברהם בין אמוראי ולא הליך בעצתהון" - אביכם אברהם היה יושב בין האמוריים ולא הלך בעצתם של בני האמורי ולא עשו כמעשיהם. אם כן, למה אתם באתם והתיישבתם כאן והנה אתם עושים מעשים רעים כיושבי הארץ?
לסיכום: בקטע זה מפרט הנביא את שלבי הבגידה: פנייה למצרים בימי אחז, אחר כך לאשור, ואחר כך לכשדים, וכל פעם "וגם לא שבעת" - הזנות לא הועילה ולא הביאה ישועה. הקלקול מתגלה כגדול משל כל זונה, שהרי כל זונה מזנה עבור אתנן ונדן, וכנסת ישראל שילמה ושיחדה ורדפה אחרי מאהביה בהיפוך הטבע, ועל כן דווקא היא נקראת "זונה" בשם העצם. מכאן העונש: קיבוץ כל המאהבים והשונאים, גילוי הערווה והמומים, משפטי נואפות ושופכות דם, וארבע מיתות בית דין שכולן מרומזות בפסוקים - סקילה, סייף, שריפה וחנק - שהן הריסת החומות, ההרג בעיר ושריפת הבתים. ובסופו של דבר "והשבתיך מזונה", שאחרי החורבן בטל יצר הרע של עבודה זרה, ונחה החימה וסרה הקנאה. וכל הדין הזה בא "יען אשר לא זכרת את ימי נעוריך": מי ששוכח את הטובות של ימי הנעורים, את יציאת מצרים והמדבר וההבאה לארץ, לא רק חוטא בעצמו אלא מנחיל את החטא לבניו אחריו - "כאמה בתה" - וזו הזימה שעליה מגיע עונש השריפה.