פתיחה: מן העדי אל הבגידה
אנו עומדים באמצעו של פרק טז ביחזקאל, הפרק שבו הנביא מצייר את תולדות כנסת ישראל כמשל לתינוקת שהושלכה אל פני השדה, והקדוש ברוך הוא הרימה, גידלה, הלבישה ועיטרה אותה בכל עדי. בחלק שלפנינו אנו מגיעים אל שיא העלייה - עד מלכות דוד ושלמה - ומשם מתחילה הירידה. הנביא מתאר בהדרגה מדויקת כיצד ירדה כנסת ישראל מדרגה לדרגה, מזנות שבצנעה ועד לעבודה זרה בפרהסיה ולשחיטת הבנים למולך.
העדי - התורה והמצוות
וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל־יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל־גְּרוֹנֵךְ׃
ראשית הערה בקריאה: קוראים "וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי" ולא "עֲדִי", מפני שהטעם נמצא מתחת לעי"ן, וסימן הוא שהקריאה מלעיל.
תרגום יונתן מבאר: "ותקנית יתכון תיקון פתגמי אורייתא כתיבין על תרין לוחי אבניא" - תיקנתי אתכם בלוחות הברית, שדברי התורה כתובים על שני לוחות אבן. זהו העדי, התכשיט שבו עדה אותנו הקדוש ברוך הוא, כלומר עיטר אותנו בו.
רש"י מביא עוד מדרש אגדה על הפסוק הקודם, "וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" - אלו שבעת ענני הכבוד, כמו שכתוב "לא ימוש עמוד הענן יומם", ימוש מלשון משי. הענן שליווה את ישראל הוא הכיסוי שבו כיסה אותנו הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מבאר ש"וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ" הוא האבנט, וכנגד המצנפת נאמר "וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי", שהוא כיסוי העוטה את הראש ואת הגוף.
נזם על האף ועגילים על האוזניים - מצוות החושים
וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל־אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל־אׇזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ׃
המלבי"ם מסביר שהנזם על האף עומד כנגד המצוות התלויות בעיניים ובחוש הריח, והעגילים על האוזניים כנגד המצוות התלויות בשמיעת האוזן - כל אותן מצוות שאדם יוצא בהן ידי חובתו על ידי שמיעה.
אילו מצוות תלויות בעיניים? מצוות ציצית, "וראיתם אותו". ואילו בחוש הריח? הבשמים שבהבדלה במוצאי שבת. אלא שמעבר לפשט, חוש הריח מציין את הראייה הרוחנית, כמו שנאמר על מלך המשיח "והריחו ביראת ה'", "ולא למראה עיניו ישפוט". אין הכוונה שהוא מריח ממש, אלא שיש לו ראייה רוחנית. הריח הוא הביטוי המובהק לרוחניות, משום שאיננו נתפס בחושים הגסים כמישוש וכטעם אלא הוא דבר דק וגבוה יותר. אלו הן המתנות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא: יכולת לראות ולהריח דברים אף מבלי לראותם ראייה פיזית.
תכשיטי המשכן ומזון המן
וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ, וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה׃
תרגום יונתן מסביר: "ותעדי זהב וכסף" - "ויהבית משכני ביניכון", עשיתי לכם את משכן ה' שהיה שוכן ביניכם, השכינה שורה בתוככם. והמשכן הזה מתוקן בזהב ובכסף, ביריעות בוץ ובצבעונים ובציורים. כל הביטויים של שש ומשי ורקמה הם ביטויים ליריעות המשכן המיוחדות ביופיין. ועל "סולת ודבש ושמן אכלת" מתרגם: ומן טוב כסולת וכדבש וכשמן האכלתי אתכם, והעשרתם ונעשיתם תקיפים מאוד, והצלחתם ושלטתם בכל המלכויות. וכך גם רש"י מפרש שסולת ודבש ושמן הוא המן, שהיו טועמים בו לסולת ולדבש ולשמן כפי שרצו.
אגב לשון התרגום כאן ראוי להעיר: התרגומים המצויים בידינו משובשים מאוד, גם לשונית וגם בניקודם. התרגום היחיד המדויק בעולם הוא זה של בני תימן, מפני שהם היחידים שקראו אותו בפועל. כל דבר שאין קוראים אותו - משתבש. אפשר לומר "שניים מקרא ואחד תרגום", אך מי יתקן אותך אם תטעה בו, ואיך תשים לב לטעות? אצל התימנים, לעומת זאת, כשמישהו היה קורא והייתה בו הטעות הקטנה ביותר - מיד תיקנו אותו, כאדם הקורא בספר תורה, שאינו נשאר בטעותו משום שרבים מן הציבור יודעים ומתקנים. לכן מי שמחפש דיוק בלשונות התרגום ימצא אותו בתיג'אן, בתאג' המקורי של בני תימן, ששם דקדקו מאוד וירדו אפילו לשתי גרסאות ועמדו על עניין הדקדוק לדעת לקרוא נכון. לדוגמה כאן, "מנא" הוא שיבוש, וצריך להיות "ומנא", שכן מדובר על המן.
המלבי"ם מדייק דיוק נפלא: עד כה כל הנתינות היו מאת הקדוש ברוך הוא - "ואעדך עדי", "ואתן נזם על אפך". אך כאן משתנה הלשון: "וַתַּעְדִּי זהב וכסף" - את עדית על עצמך. זהו משל לתקנות שתיקנו הזקנים והנביאים, שהם מצוות שעדינו על עצמנו: נטילת ידיים, עירובי תבשילין ושאר שבע מצוות דרבנן, ואחריהן כל תקנות חכמים לאורך הדורות, שהן מצוות רבות לאין מספר. כל זה הביא לכך ש"ותיפי במאוד מאוד ותצלחי למלוכה" - בימי דוד ושלמה, כשכבר היינו ראויים לדרגה הגבוהה שיעמוד מתוכנו מלך וישפוט את העם בצדק וביושר.
ויצא לך שם בגויים - ולא בכוחך
וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיׇפְיֵךְ, כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
הרד"ק מפרש שמדובר במלכות דוד ושלמה. "כליל הוא" - שלם הוא, כל ענייני היופי וההדר היו בשלמות. ואומר הקדוש ברוך הוא: "בהדרי אשר שמתי עליך" - כל ההצלחה הגדולה הזאת הייתה בעזרתי. מפני שעשית רצוני, השלטתי אותך על הגויים. לא בכוחך ובעוצם ידך בא לך זה.
המלבי"ם מוסיף ראיות: על דוד נאמר "ויצא שם דוד בכל הארצות", ועל שלמה "וכל העמים מביאים מנחה לשלמה". אך באמת אין זה ממך, אלא הכל היה בדרך של השגחה, על ידי שהופיע כבוד ה' עליהם.
תחילת הירידה: ותבטחי ביופייך
וַתִּבְטְחִי בְיׇפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ, וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כׇּל־עוֹבֵר לוֹ־יֶהִי׃
מכאן ואילך מתחיל הנביא לתאר את הירידה. "ותבטחי ביופייך" - בטחת ביופייך כאילו הוא טבעי לך מצד עצמך, בשעה שנתבאר שהיופי אינו ממך אלא ממני.
המלבי"ם מתאר הידרדרות איטית בשלבים. תחילה "ותזני על שמך" - עדיין לא זנתה בפועל, אלא רק שמה גרם. כעין מה שאמרו חז"ל על רחב: "כל האומר רחב רחב מיד נקרי" - עצם הזכרת שמה הייתה מעוררת. ואחר כך "ותשפכי את תזנותייך על כל עובר" - כל עובר שהיה רואה אותך הייתה בוערת בו אש התשוקה, באופן ש"לו יהי": אף על פי שלא זנית עמו בפועל, יצרת אצלו את החשק והתאווה, והם כבר נקבעו בליבו.
מכאן מדייק המלבי"ם את ההבדל שבין "זנות" לבין "תזנות": זנות היא המעשה עצמו, ואילו תזנות היא לעורר אחרים להתאוות לה.
הזנות שבנביאים - משל לעבודה זרה
הרד"ק, וכן שאר המפרשים והמלבי"ם, מעמידים את כל הזנות הכתובה כאן כביטוי לעבודה זרה. כבר בתורה נאמר "אשר אתם זונים אחריהם", ובנביאים הביטויים עוצמתיים הרבה יותר, עד שממשילים את הדבר לזנות גמורה. הרד"ק כותב במפורש: כל עניין הזנות הבא בכנסת ישראל היא עבודת כוכבים ומזלות, והגם שהמליצה היא בענייני זנות, את הנמשל תמיד תחפש בעבודה זרה.
ולמה דווקא משל זה? שני הסברים בדבר. ההסבר הפשטני הוא של הגר"א: מקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. דרכם של הכומרים למשוך אנשים לעבודה זרה הייתה על ידי מסיבות זנות, וחלק מן הפולחן עצמו היה פולחן של זנות. הרי הרבה יותר נוח להימשך אחרי אלילים פלורליסטים מאשר אחרי תורה קפדנית. לכן תמיד תמצא את ביטוי הזנות בהקשר של עבודה זרה, שכן זה היה אופי הפולחן.
וההסבר הרעיוני: הקשר בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל הוא קשר של דוד ורעיה, כפי שהארכנו בשיעורי שיר השירים. בקבלה מדובר על בחינת זיווג, זעיר אנפין ונוקבא, נוקבא היא בחינת המלכות, כנסת ישראל. מעמד הר סיני היה חופה - "כפה עליהם הר כגיגית" - ושם היו קידושין וחיבור בינינו לבין השם. ממילא, כשעם ישראל עוזב ומורד בה', הדבר נושא בדיוק את אופייה של אישה המורדת בבעלה ומזנה עם אחרים. יש לנו בעלים מקורי, הקדוש ברוך הוא, ועזבנו אותו והלכנו לחפש לנו בעלים אחרים - "וילכו ויעבדו את הבעלים". ולמה נקרא בעל? כי עשאו בעלים לו. כאישה היוצאת מתחת יד בעלה, כך יצא עם ישראל מיד קודשא בריך הוא ליטול לו אלילים וכוחות אחרים להישען עליהם.
ולפי זה, "ותזני על שמך" פירושו זנית אחרי אלוהים אחרים, כעניין "וישמן ישורון ויבעט". והמשל כאן הוא של הזונה המופקרת לכל, שאינה מסתפקת באנשי עירה אלא מפקירה עצמה לכל עוברי אורח ולכל הנוכרים. זהו ביטוי משפיל ביותר, ובאמת כך היה: "כמספר עריך היו אלוהיך יהודה", שס"ה אלילים כמניין ימות החמה, ובכל יום היו עובדים אליל אחר. ואמר הקדוש ברוך הוא: ואפילו כתורמוס הזה הנאכל בסוף סעודה לא עשאוני בניי. כלומר, אתה כבר עובד את כל האלילים - קח לפחות את ריבונו של עולם כאופציה אחת מהן. ואף זה לא. שס"ה אלילים, והקדוש ברוך הוא אינו אפילו אפשרות.
תרגום יונתן מפרש "לו יהי" כמו "לא יהי" - דבר אשר לא ראוי שיהיה ושייעשה כך, וכך עשית.
הבמות הטלואות - הזנות שבצנעה
וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי־לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם, לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה׃
תרגום יונתן: "ונסבת מלבושייך ועבדת ליך במן מחפיין" - לקחת את לבושייך ועשית מהם במות, ועליהן הקרבת פת כומרים לעבודה זרה, "וטעית עליהון לא כדכשר ולא כדחזי" - ועבדת עליהן עבודה זרה לא כראוי ולא כשורה.
המלבי"ם ממשיך במשל הזונה: לקחת את בגדייך, עשית מהם טלאים וחתיכות, ומהן במות - דבר גבוה, היינו כרים וכסתות גבוהות כדי לזנות עליהם. ושימו לב לדיוק: בשלב זה הזנות עדיין בצנעה. "לא באות ולא יהיה" - הבגדים הללו לא יבואו עוד ולא יהיו לך אחרים תחתיהם. אותם בגדים שהלביש אותך הנדיב שהוציאך מן האשפתות, קרעת אותם ועשית מהם כרים וכסתות לזנות עליהם, אף שלא יהיו לך כמותם עוד.
ומהו הנמשל? הבגדים הם התורה והמצוות שקיבלנו בהר סיני. "לא באות" - לא יבואו עוד אלייך, אפילו אם יהיו במציאות; "ולא יהיה" - ולא יהיו עוד במציאות כלל. כלומר, השם לא ירד עוד על הר סיני להשמיע לנו תורה ומצוות פעם נוספת. ואת כל אשר עשיתי לך שם - לקחת בשביל מה? כדי לזנות עליהם לפני העם הזונים, לעבוד עבודה זרה.
צלמי זכר - זנות שאינה זנות גמורה
וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וַתַּעֲשִׂי־לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי־בָם׃
מכלי הזהב והכסף עשית צלמי זכר וזנית עמהם. המלבי"ם מדייק: עדיין לא הייתה כאן זנות עם זכר ממש, שהיא הביטוי ליציאה מוחלטת מתחת יד בעלה, אלא זנות עם צלם שנעשה בתבנית זכר בלבד. וגם היא הייתה בצנעה, כמו הכרים שעשתה מן הבגדים. רק בהמשך נראה "גב" ו"רמה" ברחובות - זה השלב הבא, שבו ההידרדרות גדולה יותר.
כנגד איזו תקופה מדובר? אומר המלבי"ם: מימי רחבעם ועד אחז. שם עדיין לא עבדו עבודה זרה בפרהסיה אלא בצנעה, ויתרה מזו - לא עבדו אותה לשם אלוהות, אלא כדרך למשוך שפע ולהורידו אל התחתונים. היו עובדים כוכבים ומזלות לא כאל שמאמינים בו, אלא ככוח שיכול להשפיע, כמשהו שמשתלם, ולא כאמונה שלמה בלב. וזה "צלמי זכר" - אינה זנות ממש, אלא נראית כזנות.
ועוד: הצלמים נעשו "מכלי תפארתך" - שעדיין היו בידה בגדי תפארתה, הן התורה והמצוות. בשלב הראשון עדיין היו להם תורה ומצוות, ועם בגדי התפארת הללו עצמם היו עובדים עבודה זרה. כיצד? כאמור, לא מתוך אמונה באליל אלא כמתווך וממצע בינו לבין הקדוש ברוך הוא, כדרך למשוך את השפע ממנו יתברך, ועדיין ברור היה שכל השפע ממנו. ואף על פי כן - בזה השחיתה את בגדי תפארתה. והגם שלא זנתה ממש, כבר יצא לה שם של זונה, וזהו "ותזני על שמך" - כבר יצא לך שם של עובדת עבודה זרה. ו"ותשפכי את תזנותייך על כל עובר" - שגם אחרים למדו ממעשיה המקולקלים. נמצא שהזנות והעבודה הזרה שלנו הייתה בחינת חושך לגויים, והשפיעה לרעה גם על הסובבים.
בגדי הרקמה, השמן והקטורת
וַתִּקְחִי אֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים, וְשַׁמְנִי וּקְטׇרְתִּי נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם׃
לאחר שעשתה מבגדיה במות טלואות - כרים וכסתות לזנות עליהם - לא נותרו לה אלא בגדי הרקמה, שהם הכותונת, הבגד הפנימי שמכסה את בשרה, כמו שנאמר לעיל "ואלבישך רקמה". אף אותם לקחה וכיסתה בהם את הצלמים, ואת השמן והקטורת שנתן לה השם הקטירה לפני העבודה הזרה.
הלחם שלא פסק
וְלַחְמִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ, וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ וַיֶּהִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
רש"י מביא את מדרש חז"ל שזה מדבר על דור המדבר: ביום שעשו את העגל ירד להם מן, ונתנו ממנו לפני העגל ואמרו "אלה אלוהיך ישראל", ואף על פי כן "ויהי ביום מחר" ולא פסק. נוראות! את המן שהשם נותן להם - הם נותנים לעגל. היה מקום לומר להם: רוצים לתת לעגל? תנו לו משלכם, אני מפסיק את המן, תבקשו ממנו שייתן לכם. ואף על פי כן לא הפסיק להם הקדוש ברוך הוא את המן. ראה כמה חסד ה' עלינו.
וכן מפורש בספר נחמיה פרק ט' (ורש"י קורא לו "עזרא", כדרך שנקרא בזמנו, כמו שהארכנו כשלמדנו עזרא ונחמיה): "אף כי עשו להם עגל מסכה... ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם... ומנך לא מנעת מפיהם". ואמרו חז"ל: כדאי הוא למנוע מהם - ולא מנעת. וזה "ויהי" שבפסוקנו: היה הלחם ולא פסק מלרדת ליום מחר, כך דרש רבי תנחומא.
המלבי"ם מדייק בשינוי הלשון: בפסוק הקודם נאמר "ושמני וקטורתי נָתַתְּ לפניהם" - את נתת; וכאן "וּנְתַתִּיהוּ לפניהם" - אני נתתי. כיצד? על ידי "ויהי". מכיוון שהלחם המשיך ולא נשבת, נמצא כאילו אני נתתיו לפני העבודה הזרה. שהרי אם אדם נותן לחברו דבר בידיעה שיקריבנו לעבודה זרה - כאילו הוא עצמו נתן, שכן הוא יודע לאן זה הולך. כך אומר הקדוש ברוך הוא: אני המשכתי לתת לכם את הלחם, והמשכתי בכך לתת לכם את האפשרות להקריב לעבודה זרה.
ועוד מדייק המלבי"ם: כנגד הבגדים שנאמר בהם "לא באות ולא יהיה", בלחם אין הדבר כן. מעמד הר סיני לא יהיה עוד, אך הלחם - כן בא וכן יהיה, וזהו "ויהי".
וכל זה, אומר המלבי"ם, תיאור מה שעשו עד ימי אחז ולא עד בכלל - שעדיין עבדו את הצלמים ככלי לקבלת שפע ולא באמונה שלמה, ולא נתפקרו עדיין לגמרי. ועם כל זה כבר עבדו עבודה זרה בימי רחבעם ובימי אביה, וכתוב על אם אסא שעשתה "מפלצת לאשרה". ומה היא מפלצת? אמרו חז"ל: "מפליא לצנותא", מרבה ליצנות - שעשתה צלם של זכר כדי לזנות עמו. וזה מכוון בדיוק ל"ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם". ובימי עתליה המרשעת כתוב שבניה פרצו את בית האלוקים, וכל קודשי בית ה' עשו לבעלים - וזהו "ושמני וקטורתי נתת לפניהם", השמן והקטורת שניתנו במקדש לכבוד ה' ניתנו לפני העבודה הזרה. וכן כתוב על אמציה שהקטיר לאלוהי שעיר. ועדיין, אומר המלבי"ם, הכל היה בצנעה: עבודת בית ה' עמדה במקומה ועדיין הקריבו קורבנות לה' יתברך. רק בשלב הבא עוברים לעבודה זרה בפרהסיה, כשנפרצו כל הגדרות והיא נעשית עבודה רשמית ולא תוספת לעבודת השם.
בנייך ובניי - הקרבת הילדים למולך
וַתִּקְחִי אֶת־בָּנַיִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל, הַמְעַט מִתַּזְנוּתָיִךְ׃
וַתִּשְׁחֲטִי אֶת־בָּנָי, וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם׃
כאן, אומר המלבי"ם, מתואר מה שעשו בימי אחז, שעבד עבודה זרה בפרהסיה והעביר את בניו באש למולך. ושים לב להבדל: תחילה "בנייך" ואחר כך "בניי". "בנייך" הם אלה שנולדו לך מזנותך; "אשר ילדת לי" - את ייחסת אותם אליי מפני שגדלו בביתי, אך באמת אינם ממני אלא מאלה שזנו עמך. אותם לקחת וזבחת להם, והרי זה "המעט מתזנותייך" - רק מעט מעבירות הזנות שעשית. ואחר כך "ותשחטי את בניי" - אלה שנולדו ממני ממש.
ומהו "ותתנים בהעביר אותם להם"? הדין הוא שאינו חייב בעבודת המולך עד שימסור את הילד לכומרים, ואחר כך יעביר אותו הוא עצמו. שתי פעולות נדרשות: מסירת הילד לכומר, ואחר כך העברתו בידי האב אל המולך. וזהו "ותתנים" - לכומרים, "בהעביר אותם להם" - את בעצמך העברת, שזוהי דרך עבודת המולך.
פירוש רש"י: את בן הישיבה הקריבו
רש"י מביא כאן פירוש נפלא ממדרש רבי תנחומא: היו לו לאדם חמישה בנים, ארבעה מהם הקצה לעבודת כוכבים ואחד מוקצה לבית הספר. וכשבא להקריב אחד מבניו למולך - את מי מקריב? דווקא את זה שהוקצה ללמוד תורה. ארבעה נשלחו לאומנויות ולעבודה זרה, ואחד לישיבה, שיהיה לו איזה זכר לבית סבא - ודווקא אותו לוקחים מן הישיבה ומקריבים.
ויש כאן הרבה יותר מדוגמה, שכן זה מאפיין תופעה רחבה בחיי האדם. ידוע על המהר"ם שפירא מלובלין שבא פעם להתרים במקום אחד, ואמרו לו שהמצב קשה, שהייתה נפילה בעסקים ושהמצב הכלכלי העולמי בשפל. נשא דרשה ואמר להם: רבותיי, כתוב בחז"ל שאחת העילות לגירושין היא "הקדיחה תבשילו". וכי יעלה על הדעת? האם יש אישה שלא שרפה מעולם את האוכל? ובשביל זה יגרש? לא שבקת חיי לכל בריה.
אלא, אמר, שלוש מידות בנשים. יש אישה שכשנשרף האוכל אומרת: למה בעלי יסבול? אני לא שמתי לב - את החלק העליון הנקי היא מגישה לבעלה, ואת התחתון השרוף אוכלת בעצמה. ויש בינונית האומרת: התחתן איתי לטוב ולרע, חוצים את הסיר מלמעלה למטה, חצי לי וחצי לו. ויש אישה רעה, האומרת: בעלי חוזר רק בשתיים ואני יושבת לאכול באחת ואיני יכולה לחכות - אוכלת את החלק העליון, וכשבעלה מגיע, החלק שלו הוא השרוף. זהו "הקדיחה תבשילו" - תבשילו דווקא הקדיחה! אישה כזאת אכן ראויה לגירושין.
אמר להם: כך בדיוק אצלכם. אתם מספרים על קשיים בעסקים, אך אני רואה שאת הטיול לחו"ל לא ביטלתם, את החוגים לילדים אתם ממשיכים, ועל הרכב החדש גם לא ויתרתם. כל העניינים הפרטיים בסדר. רק כשמגיע החלק של תרומה לתורה ולישיבות - שם אתם אומרים לריבונו של עולם: החלק שלך נשרף, העסקים לקו. וכי רק חלק הצדקה הפסיד, וחלקכם לא הפסיד כלום? הבה לפחות לא נהיה כאישה הרעה, ולכל הפחות נעשה חצי בחצי.
זהו מוסר גדול כנגד דברי רש"י. יש ביטוי מוכר: כשהספינה טובעת וכל אחד צריך לזרוק משהו כדי להקל, יש מי שהדבר הראשון שהוא זורק הם התפילין. הכלכלה התקשתה - הדבר הראשון שהוא מפסיק הוא המעשרות והצדקות. וכן היה אומר ראש כולל שלי על המשנה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה": צריך לארגן משהו, להביא כלים לשבע ברכות, לגשת לגמ"ח - מי יעשה? דוד עובד ואינו יכול, יעקב קם מוקדם ויש לו התחייבויות ונסיעות, שלמה באוניברסיטה ואינו יכול להחסיר. מי נשאר? אהרן מהכולל. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" - הוא הפנוי, את זמנו אפשר לבטל.
וכמה מצויה המציאות הזאת: כשיש לאדם קושי, הדבר הראשון שהוא מוותר עליו הוא השיעור. לכל השאר הוא חייב, אבל השיעור - היום לא נגיע. וזה בדיוק מה שנאמר כאן: את החלק של התורה, את הבן שהוקצה לתלמוד תורה - דווקא אותו הקרבת למולך. וצריך להיות בדיוק להפך: על השיעור בשום אופן לא מוותרים; אם צריך - על חשבון מנוחת הצהריים ועל חשבון אלף ואחד דברים אחרים, אך לא על חשבון השיעור. שלא יהיה מצב של "בנייך ובנותייך אשר ילדת לי - ותזבחים להם לאכול".
עוד פירוש מביא רש"י ב"אשר ילדת לי" - אלו הבכורות, כמו שנאמר להלן ביחזקאל פרק כ' "ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם". הבכורות, שאמורים להיות משרתי מעון ה', שכן פטר רחם הוא לה' - דווקא אותם לקחת והקרבת לעבודה זרה.
לא זכרת את ימי נעורייך
וְאֵת כׇּל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרָיִךְ, בִּהְיוֹתֵךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית׃
המלבי"ם מבאר: על ידי כל התועבות באת לידי המידה הזאת, שלא זכרת את עברך. אילו היית זוכרת את מעמדך הקודם ואת הניסים הנפלאים שעשה עמך השם, הייתה בך יראה מעונשיו, והיית חוששת שבכל רגע יוכל להחזירך למצבך הראשון - עירום ועריה, מתבוססת בדמייך, כמתואר בראש הפרק. אך לא זכרת, וממילא לא זכרת שכשם שהוציאך משם כך יכול הוא להחזירך לשם. על ידי שזנית מאחרי ה' שכחת אותו לגמרי, ותלית את הכל במקרה: במקרה יצאנו ממצרים, במקרה התגברנו על אויבינו - ולא ראית בזה את יד ה'.
אוי אוי לך
וַיְהִי אַחֲרֵי כׇּל־רָעָתֵךְ, אוֹי אוֹי לָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
הרד"ק מפרש "ויהי" - כמו שהיית מתחילה עירום ועריה, כך אחרי כל מה שעשית נשארת בעירום ובחוסר כל. ובהמשך נראה ביטויים מפורשים יותר, כיצד כל אותה זנות אחרי הבעלים הביאה לדרדור אחר דרדור, עד שחזרו למצבם הראשון ממש: הגלה אותם והגיעו לחלח וחבור ונהר גוזן, מעבר להרי החושך, לטורא בורא ושאר מרעין בישין באזורי אפגניסטן ובכל מקום שהוא. ואז שבתם למצבכם הקודם - עירום ועריה מתורה וממצוות, מתבוססת בדמייך.
ולמה "אוי" פעמיים? תרגום יונתן: "ויי ליך על דחבת, ויי ליך על דלא תבת" - אוי לך על שחטאת, ואוי לך על שלא חזרת בתשובה. שכן אף אם אדם הרשיע, יכול הוא לשוב.
המלבי"ם מעמיד את הדברים על אחז. השם הכה אותו במכות שונות, ואילו זכר שיש אלוקים שופט ומשגיח היה חוזר בתשובה, כדברי התרגום. אך במקום זה, כמו שכתוב בדברי הימים ב' כ"ח, "ובעת הצר לו ויוסף למעול בה'" - במקום להבין שהמכות באו להחזירו אל התלם, הוסיף למעול. ככל שהוסיף השם להכותו, הוסיף הוא במעלו.
גב ורמה - העבודה הזרה יוצאת לפרהסיה
וַתִּבְנִי־לָךְ גָּב, וַתַּעֲשִׂי־לָךְ רָמָה בְּכׇל־רְחוֹב׃
עד עתה הייתה העבודה הזרה בצנעה, ומעתה "ותבני לך גב" - מקום בולט, ישר וגבוה, "ותעשי לך רמה" - מקום גבוה שיהיה ניכר לכל, בכל רחוב. כלומר, מקום מיוחד לעבודה זרה בראש כל חוצות, ולא כמקודם שהיו עובדים בהסתר.
אֶל־כׇּל־רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת־יׇפְיֵךְ וַתְּפַשְּׂקִי אֶת־רַגְלַיִךְ לְכׇל־עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתָיִךְ׃
"אל כל ראש דרך" - בדרכים הראשיות, כדי שגם מי שאינו מן המקום ואינו מכירך יראה אותך בעוברו ויזנה עמך. והנמשל: בניתם במות ומסכות על ההרים הרמים ועל הגבעות ועל הדרכים, כדי שגם אדם שבאופן טבעי לא הכיר את העבודה הזרה - יכיר אותה ויעבוד אותה.
"ותתעבי את יופייך" - היית כקדשה, אישה מופקרת לזנות, שמרוב זנותה נתעב יופיה ובלו פניה. והמצודת דוד מבאר: היית מתעבת וממאסת את יופייך להראותו לכל מי שירצה. דבר יקר מסתירים וצופנים, ואת החשבת את יופייך כדבר זול, והראיה - שהפקרת אותו לכל עובר.
"ותפשקי את רגלייך לכל עובר" - כגויים הנכנעים לכל האלילים ומוכנים להתבטל כלפי כל אליל. "ותרבי את תזנותייך" - הרבית זנותך לעבודת נכר, לעבוד כל אלוה, כמו שראינו: שס"ה מיני אלילים כמניין ימות החמה. היית מוכנה לקבל עלייך כל בעל, כלומר כל סוג של עבודה זרה, ובכך הרבית את תזנותייך למיני עבודה זרה רבים.
לסיכום:
בפסוקים אלו מוליך אותנו הנביא בשני מסלולים הפוכים. תחילה מעלה: הקדוש ברוך הוא מעטר את כנסת ישראל בעדי - לוחות הברית, מצוות התלויות בעין, באוזן ובריח, ענני כבוד, משכן ומן - ועל גבי זה מוסיפים ישראל מעצמם, "ותעדי זהב וכסף", תקנות חכמים ומצוות דרבנן, עד "ותיפי במאוד מאוד ותצלחי למלוכה" בימי דוד ושלמה, כשהשם עצמו מעיד "בהדרי אשר שמתי עלייך". ואז מתחילה הירידה: "ותבטחי ביופייך" - הבטחון העצמי שהיופי הוא שלי - והיא המוליכה, שלב אחר שלב, מזנות על השם בלבד, לצלמי זכר בצנעה בימי רחבעם עד אחז, ומשם להקרבת הבנים למולך בפרהסיה, ולבמות בראש כל דרך. שורש הכל, אומר המלבי"ם, הוא "לא זכרת את ימי נעורייך" - שכחת מהיכן באת ומי הרימך. ולקח גדול השאיר לנו רש"י: אותו אדם שהיו לו חמישה בנים ודווקא את בן הישיבה הקריב למולך. זה הלקח שלנו לדורות: כשמגיעה שעת הדחק, שלא יהיה החלק הראשון שנוותר עליו דווקא חלקו של הקדוש ברוך הוא.