פרק טז ביחזקאל הוא אחד הפרקים הקשים והמרטיטים שבספר. המלבי"ם מבאר שלאורך כל הפרק ממשיל הנביא את עם ישראל לילדה אסופית: תינוקת שנעזבה מאבותיה והושלכה אל מדבר שממה מתוך גועל נפש, ועבר שם נדיב אחד, ראה אותה, חמל עליה, שם בה עינו לטובה, גידל אותה - ולבסוף נשא אותה לו לאישה.
הציפייה המינימלית ממצב כזה היא הכרת הטוב. שתעריך את כל מה שעשו עבורה. אבל, אומר המלבי"ם, אחרי שהיטיב לה בכל מיני טובות - שכחה את כל תגמולוהי עליה, וזינתה תחתיו להכעיסו. כמה חרון אף מתעורר כנגד מעשה נורא שכזה. וזה בעצם מה שאמרה התורה: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר... יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ", "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ" - כל אלו תיאורי החסדים שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא בהוציאו אותנו ממצרים, ולאחר מכן "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ". מה שהתורה אמרה בקצרה, יחזקאל מתאר כאן באריכות רבה.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הוֹדַע אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶיהָ׃
הגמרא במסכת מגילה (דף כה ע"ב) אומרת: "הודע את ירושלים את תועבותיה - נקרא ומתרגם". כלומר גם קוראים אותו בציבור וגם מתרגמים אותו, שלא כמעשה ראובן וכיוצא בו שנקראים ולא מתרגמים. ה"מתרגם" הוא מה שמוכר אצל התימנים, שקוראים פסוק במקרא ומיד אחריו קוראים אותו בתרגום. שואלת הגמרא: פשיטא, למה שלא יקראו ויתרגמו? ומשיבה: לאפוקי מדרבי אליעזר, שרבי אליעזר סובר שאין קוראים אותו ואין מתרגמים אותו.
דתניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר "הודע את ירושלים את תועבותיה" - כלומר קרא זאת כמפטיר. אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. והירושלמי מוסיף שמצאו שהיה ממזר. רבי אליעזר הקפיד שלא לקרוא בהפטרה זו, שכביכול הקורא מחפש פגמים בירושלים - והדבר מראה על פגם בו עצמו.
ואכן בפועל, אלו שמפטירים ב"הודע את ירושלים" בפרשת שמות הם בעיקר התימנים (ושמעתי שכך גם הבבלים), אבל רוב העולם אינו קורא בה, וכנראה מבוסס הדבר על שיטת רבי אליעזר - אף שאין הלכה כמותו. להלכה אנו נוקטים, וכך פוסק הרמב"ם, שאפשר לקרוא בהודע את ירושלים, ועם כל זה בשאר העדות לא נהגו כן.
הריטב"א שואל: על מה בעצם כעס רבי אליעזר? הרי אותו אדם קרא כשיטת חכמים, שמותר! ומתרץ: היות והיה זה במקומו של רבי אליעזר, שם היה עליו להיזהר ולשאול תחילה - האם ננהג כרבנן או ככבודו. מי שאינו חולק כבוד לחכמים, אמר רבי אליעזר, יש בו פסול. ולכן בדקו אחריו ומצאו בו פסול, וכדבריו כך באמת היה. כך מביא הריטב"א בשם מורו, נטריה רחמנא ופרקיה.
וכאן ראוי להעיר: מי שנוהג להפטיר בפרק זה ישים לב מיד שהפסוקים מוכרים לו. חלקם מוכרים לכולנו מתוך ההגדה של פסח, וחלקם מתוך ההפטרה.
וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לִירוּשָׁלַ͏ִם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית׃
כאן מתחיל הנביא לתאר מהו המקור, מהיכן בא עם ישראל, ובדרך משל. הרד"ק מעיר על הקושי: יחזקאל יושב בבבל - כיצד יוכל להודיע את ירושלים? אלא ציווה אותו הקדוש ברוך הוא שיודיעם על ידי ספר, ישלח להם מכתב, אולי ישמעו וישובו.
המלבי"ם מתאר את הנמשל: הילדה האסופית באה מארץ נוכרייה, ארץ הכנעני, ואף אביה ואמה לא היו מעם אחד - האב אמורי והאם חיתית. וזו עצמה הייתה הסיבה שלא חסו על הילד שנולד להם: כל אחד מהם לא ראה את הילד כמשויך אליו. האם החיתית ראתה בו אמורי, והאב האמורי ראה בו חיתי, ומתוך כך לא דאגו לו ולא חסו עליו.
ולמה דווקא "אביך האמורי"? אומר המלבי"ם, שהאמוריים היו הרעים והגרועים שבעמים. ולמה דווקא "אמך חתית"? מפני שייחודן של הנשים החיתיות שהיו גרועות משאר הנשים, ואפילו מנשי האמורי. והיכן אנו רואים זאת? "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת" - בנות חת היו הגרועות ביותר, עד שקצה רבקה בחייה בגללן.
הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא אומר להם: לקחתי אתכם במצב שבו עדיין לא הייתם עם מיוחד. עדיין הייתם מחוברים לאב ולאם שמהם נולדתם - מחוברים לאמוריים ולחיתיים, למדתם מדרכיהם, והם היו מורי דרככם, כביכול אביכם ואמכם.
ומקשה המלבי"ם: הרי השושלת שלנו איננה אמורית וחיתית באמת, אז מדוע מכנה אותנו הנביא כך? ומבאר, שהייתה בהם תכונת הארץ שנולדו בה - בארץ חת, בחברון, ששם גרו אברהם ויצחק והיא הייתה שייכת לבני חת. המליצה מתארת את העם כאילו הוא אב לאנשים היושבים בו. וכמו שהאב מלמד את בניו את דרכי ההנהגה, כך העם בכללותו מלמד את היחידים היושבים בתוכו כיצד להתנהג. אנו רוכשים את הנהגותינו מן העם שאנו יושבים בקרבו.
ואפשר לראות זאת בעינינו: אין סימן גדול יותר מקיבוץ הגלויות שזכה לו עם ישראל בשבעים השנה האחרונות. כל עדה שהגיעה לכאן, אף שכולנו ממקור אחד, רכשה את ההנהגות המקובלות בעם שבתוכו ישבה. אצל הספרדים יש עניין גדול של הכנסת אורחים, שכן ישבו בארצות בני ישמעאל, ושם הכנסת האורחים מקובלת מאוד. אצל האשכנזים בולט עניין האוריינות - הלמדנות, ההשכלה, רכישת הידע - כי בארצות המזרח לא הרבו בלימודים, ואילו באירופה, ערש התרבות והאוניברסיטאות, הייתה חשיבות ומעלה גדולה לידע. וכן על זה הדרך אפשר להוסיף דוגמאות רבות. האדם למד מן המקום שבו גר ומן האנשים שעמם הוא נמצא.
ואת הארץ שבה נולד האדם מתאר הכתוב כאם, לפי שמן הארץ יונק האדם את מזונו, ותכונות הוולד דומות לתכונת האדמה ופירותיה ואווירה - "שמין שדהו חפר אוכל". לכן נאמר שיש ארץ מגדלת גיבורים וארץ מגדלת חלשים: טיב הארץ ותנובתה משפיעים על הבריות הגדלות בה. הרמב"ם אומר שבאפריקה יש אנשים חשוכי השכל, ואכן איננו מוצאים משם את גדולי המדע והלימוד. ומדוע? מפני שהמים שלהם עכורים, ומים עכורים מולידים שכל עכור, ואילו בארצות שמימיהן מזוקקים ונקיים - מולידים שכל זך ונקי. יש השפעה למה שאדם אוכל ולתנובת הארץ על מי שגדל שם.
נמצא ש"מכורותיך ומולדותיך" הם שני דברים: "מכורותיך" הוא כמו "מגורותיך", אלא שגור הוא דרך עראי ומכורה היא בקביעות. וכנגד האב והאם: העם שבו נולדו והמדינה שבה גרו. וכוונת התוכחה: עדיין לא נפרדתם מהנהגות הגויים. עדיין אתם מחוברים לעם ולהנהגותיו, מחוברים לארץ ולמה שגידלה, וכל העניינים הללו מפעמים בכם. היה צריך לנקות אתכם מזה ולזכך אתכם - וזה מה שיתאר מיד, כיצד בא אותו נדיב והוציא אתכם מכל המציאות הזאת.
התרגום יונתן מבאר את הפסוק בכיוון אחר לגמרי: "בזכות אבהתכון אנא מתריש מן קדמכון ית אמוראה ומשצי ית חיתאה" - בזכות אביך ובזכות אמך אני מוריש ומגרש מפניכם את האמורי ומכלה את החיתי. כלומר, בזכות האבות, בזכות אברהם יצחק ויעקב, אוריש ואמגר את האמוריים והחיתיים מפניכם.
וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא־כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ׃
אחרי שתיאר את הרקע שבו נולדה אותה בת, מתאר הנביא את הלידה בפועל: מה נעשה עמה ביום היוולדה. אומר המלבי"ם: המנהג היה לעשות לוולד הנולד ארבעה מיני תיקונים, ואף אחד מהם לא נעשה בך.
הראשון: מיד כשהילד נולד כורתים את הטבור. "שָׁרֵּךְ" הוא כמו "שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר" - הטבור שבמרכז הגוף. אומר המלבי"ם: עד אותו רגע היה התינוק בדרגת צומח. הצומח יונק דרך השורש, וכך התינוק יונק דרך הטבור, שהוא כשורש המחובר לאם. משכורתים את הטבור וקושרים אותו, מקבל הוולד את מזונו דרך הפה. וכל עוד לא נכרת הטבור - עדיין הוא במדרגה הקודמת, במדרגת צומח. והנמשל: כשנולדה האומה, היה צריך שייפרדו מן האומה שבתוכה היו, שייפרדו מן האם - אך "לא כרת שרך", הטבור נשאר, ועדיין היו מחוברים בטבורם לאומה שממנה נולדו, דבוקים במעשי הכנענים - מעשים חמורים מאוד, שהתורה מזהירה שלא לעשות כמעשיהם.
השני: רוחצים את התינוק במים להסיר הדמים והגועל. ובנמשל באומה - חכמי הלב, המשכילים שבה, רוחצים את המידות המושחתות במי החוכמה והדעת. וכמו שאומר הרמב"ם שהטבילה אינה חייבת להיות דווקא במקווה, אלא אדם יכול לטבול במי הדעת. כלומר מנהיגים הנהגות חדשות, לא כפי האומות שגדלנו בתוכן, אלא רוחצים ומתקנים מידותיהם למידות ישרות ונכונות. שהרי מה קיבלנו מן האם שהולידה אותנו? דמים וגועל - שהיינו מכוערים במידות רעות מן האומות. ומה פירוש "לְמִשְׁעִי"? באופן שמחליקים את בשרו. "משעי" הוא חלק, כמו "עשו איש שעיר ויעקב איש חלק", שתרגומו "שעיע" - חלק. וגם היום נקראת המשחה המסירה שערות בסם ולא בסכין "משעי". כלומר: לא החליקו את בשרך.
השלישי: מולחים את התינוק כדי לחזק את בשרו. אין זה מוכר לנו היום, אך היה דרכם לשים מלח על גופו כדי לחזק את עורו ובשרו.
הרביעי: חותלים אותו כדי ליישר את האיברים. מי שהיה פעם בברית אצל הרב מחפוד ראה זאת, ובתימן היה הדבר מקובל מאוד - ולאו דווקא בשעת המילה: היו קושרים את רגלי התינוק חזק ומיישרים אותן, כדי שיגדלו ישרות. וכבר מזמן חז"ל היו עושים כן. אומר המלבי"ם: לפי שבמעי אמו הבשר ספוגי והאיברים כפופים, ראשו בין ברכיו ומקופל כפנקס כדברי הגמרא, לכן צריך ליישרו. והנמשל באומה: לחזק את הפרטים שבה, וליישר את הכלל, לשים עליהם ראשים ושופטים, עד שיהיה כגוף ישר חזק ואמיץ שאיבריו מיושרים. וכל זה לא נעשה בך. נמצאת גדלה עקומה, עם זוהמת הדמים והגועל, עם הטבור המחבר אותך לאומות, ובלי חיזוק הבשר. מציאותו של עם ישראל הייתה בכי רע - ומיד יתואר כיצד מן המציאות הזאת לקח הקדוש ברוך הוא ובנה אומה נפלאה ומיוחדת.
לֹא־חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ׃
יש כאן "לחוס" ויש "לחמול", והמלבי"ם מבחין ביניהם, וזה כלל שהוא חוזר עליו בכמה מקומות. "חס" - אדם חס על דבר מפני שיש לו בו צורך, מפני שהוא מעוניין בו. כמו "וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם" - אני מעוניין בכלים ולכן חס עליהם; "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן" - מעוניין בקיקיון. לעומת זאת "חומל" הוא הרוצה בקיום הדבר מצד עצמו: הדבר טוב בעיניי, גם אם לא אהנה ממנו, חבל להשחיתו אף שלא יצא לי ממנו מאומה. כמו "כִּי חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְבִלְתִּי הַחֲרִימָם".
וכאן: האב האמורי והאם החיתית לא חסו עליה מצד הצורך שלהם, שהרי יש תועלת בגידולה - יהיה לך דור שני ושלישי, המשך של בנים. ולא חמלו עליה גם במובן השני, שאף אם לא תצמח לי תועלת, לפחות נחמול עליה שתתקיים, חבל עליה. גם זה לא היה. ובעקבות כך הושלכה מן הארץ אל השדה. ומהו "השדה"? ארץ מצרים, ששם התעללו בהם ועבדו בהם בכל עבודה בשדה.
ותרגום יונתן מסב את "ותושלכי" להשלכה המוכרת לנו ממצרים: "ולא חסת עליכון עינא דפרעה" - מי לא חס עליכם? פרעה. "למעבד לכון טבו חדא לרחמא עליכון" - לעשות לכם טובה אחת לרחם עליכם. "וגזר עליכון גזירת גמירא" - וגזר עליכם גזירת השמדה, "למרמא דכורכון בנהרא לאבדא יתכון" - להשליך בכוריכם בנהר לאבד אתכם, "בעידן דהויתון במצרים" - בזמן שהייתם במצרים.
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי׃
הרד"ק מסביר שהמשל והמליצה מכוונים כנגד אהרן, מרים ומשה, שהקדוש ברוך הוא שלח אותם לגאול את ישראל ולומר להם "אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ". וכתוב שאהרן עוד קודם למשה היה מתנבא לעם כדי להרחיקם מעבודה זרה.
"ואראך מתבוססת בדמיך" - מגואלת בדמי הלידה. הרד"ק מבאר שהיו מתבוססים בטיט ובחומר שממנו עשו את הלבנים, ולא היה להם פנאי אפילו לנקות את עצמם, שהרי לשם כך דרוש זמן פנוי, והם הוכרחו לעשות לבנים יום יום ולא ישבותו. אפילו כדי נקיות לא יכלו, והיו מתבוססים בטינופם.
"ואומר לך בדמיך חיי" - אומר הרד"ק: אל תחששו שמא תמותו מכובד העבודה ומן הטינוף, אלא מתוך זה עצמו תחיו ותצמחו כצמח השדה. ו"חיי" הוא לשון ציווי: תחיי מתוך המציאות הזאת. ובעניין הכפילות, הרד"ק כדרכו מבאר שדרך המקרא לכפול את הדבר כדי לחזק את העניין.
אבל חז"ל דורשים את הכפילות: "בדמיך חיי" - דם פסח, "בדמיך חיי" - דם מילה (או להפך, שהרי תחילה מלו ואחר כך הקריבו את הפסח). שהרי הכתוב מתאר שעם ישראל היו בבחינת "ערום ועריה", כלומר בלא שום זכות ובלא שום מצווה להיגאל בה. ומה אפוא הביאם לחיות? שתי הזכויות הללו.
וכבר דיברנו על כך שזכויות חלשות מאוד היו. שהרי עם ישראל בתחילה לא באו לקחת שה לקורבן, מפני שהדבר חייב אותם למול, והם לא רצו למול. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיץ את ריח הפסח בכל מצרים, ונתן בו ריח גן עדן. כולם מריחים ושואלים: מהיכן הריח הנפלא הזה? אומרים להם: צריך למול קודם. ורק אז הלכו ומלו. נמצא שכל עניין הפסח בא רק לאחר המילה, וכל עניין המילה בא רק לאחר שנתאוו לריח - וזה עצמו עשה הקדוש ברוך הוא. ובזכות שתי מצוות כאלה, שלכאורה חלשות, שנעשו באונס ובלית ברירה, כבר היו ראויים להיגאל. ומכאן תשובה לכל השואלים: מה הזכויות שלנו להיגאל? ראה כמה חלשות היו המצוות אז, ובכל זאת היו סיבה לגאולה. עם ישראל היום, שמלא מצוות כרימון, על אחת כמה וכמה שראוי להיגאל.
והמלבי"ם מבאר: הנדיב עובר ורואה את הילדה המושלכת, והולך להצילה. "מתבוססת בדמיך" - שני מיני דמים יש כאן: לא די בדמי הלידה שהייתה מטונפת בהם, אלא מאחר שהשליכוה נפצעה ויצאו ממנה גם דמי המכה. והוא משגיח עליה ואומר לה: תחיי בדמי הפצעים הללו, אל תחששי שמחמתם תמותי. והנמשל - שהקדוש ברוך הוא משגיח עליהם בעת הגלות, ואף שפרעה הכה בהם והרג ופצע, השגיח הקדוש ברוך הוא שלא תהיה חלילה כליה בעם ישראל.
רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה׃
במציאות הזאת שמצא אותה בשדה, הוא מדמה אותה לצמח השדה. היא גדלה בריבוי עד שהגיע זמן הפרח והנץ, כלשון המלבי"ם - פרחים יפים וציצים מקושטים, שהם תפארת הגידולים. ומה הם אותם עדיים? "שדים נכונו ושערך צמח", שכבר הגיעה עת דודים. אלא ש"את ערום ועריה" - ולמעשה לא שייך עת דודים, שהרי אין בגדים ומקום התורפה מגולה.
והנמשל: הקדוש ברוך הוא השגיח על עם ישראל שיפרו וירבו - "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ", וזהו "רבבה כצמח השדה נתתיך". עד שהגיע זמן הגאולה - "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים". ומי הם המביאים אותנו בעדי עדיים? "שדים נכונו" - השדיים מבטאים תמיד את ההנקה, ההענקה של החלב, והם רמז למשה ואהרן, שהיו כמניקים את עם ישראל, מגדלים אותם ומעניקים להם תורה. הרי שהגואלים כבר מוכנים. אלא ש"ואת ערום ועריה" - עם ישראל עדיין היו ערומים, בלי תורה ומצוות. והבגדים הם בגדי הנפש, כפי שדיברנו פעמים רבות וכפי שמצוי הרבה בדברי הנבואה: הבגדים הם הזכויות, המצוות והמעשים הטובים. "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו" נדרש על הבנים שנשאו נשים נוכריות, וכן על זה הדרך. הבגדים הם מעין החלוקא דרבנן לעולם האמת, הנעשית מזכויות האדם ומעשיו בעולם הזה. אם כן: אמנם רבית וגדלת, ואמנם הגואלים מוכנים, אבל אין לך זכויות ואין לך מצוות להתהדר בהן - הגעת לזמן שאת ראויה להיגאל, אבל הזכויות חסרות.
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וַתִּהְיִי־לִי׃
אומר המלבי"ם: עבר הדוד פעם שנייה, והנה רואה שהגיעה עת דודים, הגיע זמן הגאולה, וכעת צריך לפרוש כנפיו עליה. והמליצה כמו "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" שאמרה רות לבועז, שמשמעותו ייחוד לעצמו. אף כאן "ואפרוש כנפי עליך" - אייחד אתכם לי ולשמי, כמו שכתוב "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל". ועל ידי זה "ואכסה ערותך" - במצוות מילה. כל עוד ישראל ערלים יש בהם ביזיון, בחינת ערום, אבל במצוות המילה ניקה אותם מבחינת הערלה והטינוף. "ואשבע לך ואבוא בברית אותך" - כמו "וְהִזְכַּרְתִּי אֶת בְּרִיתִי", שהקדוש ברוך הוא כרת עמנו ברית המבטיחה את גאולתנו. "ותהיי לי" - זה מעמד הר סיני, שבו לקח אותנו הקדוש ברוך הוא וייחד אותנו לו.
וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן׃
כל התיקונים שחסרו בלידה מושלמים כעת, אחד לאחד. "ואת במים לא רוחצת" - וכעת "וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך". "והמלח לא המלחת" - וכעת "ואסכך בשמן", לעדן את הבשר. "והחתל לא חתלת", שאיש לא עטף אותך בבגדים - וכעת "ואלבישך רקמה".
והנמשל: הקדוש ברוך הוא העביר מעם ישראל את הדעות הכוזבות ואת השיבוש הרעיוני שדבק בהם במצרים. "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים" - שעשו אותנו רעים, שהיינו עובדי עבודה זרה כמותם, דעותינו התקלקלו והשתבשו. וכיצד הייתה הרחיצה? אומר המלבי"ם: על ידי מי ים סוף. ומה הביאה רחיצה זו? "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אמנם לא טבלו שם, אבל במים ההם קיבלו את האמונה, ובזה נתבטלו הדעות הכוזבות והאלילים למיניהם, וראו כי ה' הוא האלוקים. אחר כך סך אותם בשמן - שמן משחת קודש, כמו "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", החוקים שלימד הקדוש ברוך הוא את ישראל. ואחר כך הלבישם רקמה - זה מעמד הר סיני המופלא, שנתן להם תורה ומצוות, שהם הבגדים, "וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". ומכאן "ותצלחי למלוכה" - שיהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה׃
הרד"ק מבאר שכל העניין עד "ותצלחי למלוכה" הוא הרחבת המליצה לרוב הטובה שהייתה להם במדבר: במאכל ובמשתה ובכל תענוג, ובכסות ובנעליים. כלומר הרד"ק מפרש את הדברים כפשוטם - כל ביטויי ההנאות החומריות הם הנאות חומריות ממש שהיו במדבר: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". המלבי"ם, לעומתו, לוקח את הכול לביטויים רוחניים: הבגדים הם תורה ומצוות שקיבלו בסיני, הסיכה בשמן היא "שם שם לו חוק ומשפט", וכן הלאה. ובפשטות שני הדברים אמת, אלו ואלו דברי אלוקים חיים: גם ההטבות החומריות כלולות כאן וגם הרוחניות, שהחומר משל להן.
וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי׃
פסוק זה מכוון כנגד ארבעת בגדי הכהונה. "ואלבישך רקמה" - הלבוש התחתון הצמוד לגוף, הכתונת, שהייתה רקמה. "ואנעלך תחש" - המכנסיים, שהם באישה כנגד הנעליים, לפי שהם החלק התחתון של הלבוש. "ואחבשך בשש" - המצנפת שהכוהנים חובשים בראשם, וכתרגום: "וקדישית מנכון כהניא למיהוי משמשין קדמיי במצנפן דבוץ" - קידשתי מכם כוהנים שיהיו משמשים לפניי במצנפת של בוץ. "ואכסך משי" - הכוהן הגדול, שכיסיתיו בלבושי צבעונים, כיסוי העוטה את הראש ואת הגוף.
הרד"ק מביא מדרש: אמר רבי יהודה ברבי סימון, אמר הקדוש ברוך הוא: לא תהיו סבורין שאתם גומלין לי בי"ג דבר שהפרשתם לי כנגד י"ג דבר שעשיתי לכם במצרים. י"ג הדברים שהפרישו ישראל הם תרומת המשכן - זהב וכסף ונחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים וכולי. וכנגדם י"ג העניינים שקראנו כאן: וארחצך במים, ואשטוף דמיך, ואסוכך בשמן, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש וכן הלאה.
ואומר להם הקדוש ברוך הוא: אל תחשבו שבזה אתם מחזירים לי מידה כנגד מידה, אחד על אחד, והחשבון נסגר. ואף על פי כן - אני מעלה עליכם כאילו אתם גומלים לי, וכמו שאמר דוד "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי": אשיר לה' על כך שאף שכל מה שאני נותן לו משלו הוא, הקדוש ברוך הוא מחשיב לי זאת כאילו אני גומל לו. ולא עוד, אלא שאני עוד זוכר לכם זאת לעתיד, ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד י"ג דבר אלו: "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה, וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר".
נמצא שיש כאן שתי מתנות: גם שהקדוש ברוך הוא מחשיב לנו את מה שנתנו לו - אף שהכול משלו - כאילו גמלנו לו טובה, וגם שאינו מקזז ומסיים את החשבון, אלא נותן על כך שכר לעולם הבא. וזה מרוב טובו של השם יתברך, וזהו "אשירה לה' כי גמל עלי".
פרק טז פותח במשל הילדה האסופית: עם ישראל נולד בארץ הכנעני, לאב אמורי ולאם חיתית, ולא נעשה בו אף אחד מארבעת תיקוני הלידה - לא נכרת הטבור שחיברו לאומות, לא נרחץ מדמיו וגועלו, לא הומלח להתחזק ולא חותל להתיישר. איש לא חס עליו מצד התועלת ולא חמל עליו מצד עצמו, והוא הושלך אל פני השדה, אל מצרים. שם עבר עליו הקדוש ברוך הוא, אמר לו "בדמיך חיי" - בזכות דם פסח ודם מילה, אף שהיו מצוות חלשות שנעשו כמעט באונס, והשגיח עליו שלא תהיה בו כליה. הוא ריבה אותו כצמח השדה, הכין לו גואלים - משה ואהרן - אף שעדיין היה ערום מזכויות, ואז פרש עליו כנפיו, ייחדו לשמו, כרת עמו ברית, רחצו במי ים סוף מדעותיו הכוזבות, סכו בשמן החוקים, הלבישו בבגדי התורה שבסיני, והצליחו למלוכה - ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכנגד י"ג הדברים שעשה עמנו, הפרשנו לו י"ג דברים לתרומת המשכן, ואף שהכול שלו, מחשיב הוא לנו כאילו גמלנו לו, ועוד שומר לנו שכר לעולם הבא.