פרק קצר וחריף עומד לפנינו: משל אחד, קצר ונוקב, שכולו סובב סביב עץ הגפן. הנביא נשאל שאלה פשוטה לכאורה - מה תועלת יש בעץ הגפן? - ומתוך התשובה נבנה נמשל קשה על יושבי ירושלים. נלך על סדר הפסוקים, נראה את דרכו של הרד"ק ואת דרכו החדשה של המלבי"ם, ונגיע אל היסוד הגדול שהמלבי"ם מעמיד כאן על מהותו של עם ישראל.
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) בֶּן־אָדָם מַה־יִּהְיֶה עֵץ־הַגֶּפֶן מִכׇּל־עֵץ הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר׃
הרד"ק מפרש "מה יהיה" במובן של "במה שונה", וכך משתמע גם מרש"י וגם מתרגום יונתן שתרגם "מה שינא אילן גופנא מכל אילנא". כלומר: במה גרוע עץ הגפן מכל עץ אחר? ומבאר הרד"ק שבוודאי אין הכוונה לגפן העושה פירות, שהרי הגפן הנושאת פרי היא המשובחת שבאילנות, כפי שאנו מכירים ממשל יותם. אלא הכתוב מדבר על "הזמורה אשר היה בעצי היער" - גפן הגדלה ביער ואינה עושה פירות. עליה השאלה, והיא גרועה אף מעצי היער עצמם: עצי היער אמנם אינם עושים פירות, אך הם יצלחו למלאכה - לבניין, לכלים, לקירוי בתים, ליתד. ואילו גפן זו אינה ראויה לפירות, ועץ הגפן מעולם לא נמנה על הגזעים הטובים למלאכה. נמצא שאין בה תועלת כלל, לא כפרי ולא כעץ.
המלבי"ם הולך בדרך אחרת לגמרי. לדעתו "מה יהיה" אין פירושו "במה שונה", אלא "מה יתהווה ממנו". והשאלה היא על הרכבה. דרכם של הנוטעים הייתה להרכיב ולהבריך זמורות של עץ אחד בעץ אחר (ואיננו דנים כאן בצד ההלכתי אלא בצד הבוטני, מה היה דרכם לעשות). ההרכבה נעשתה כך: חותכים חתך בצורת האות T בקליפת העץ, מקלפים את שני הצדדים, ומכניסים לשם ייחור של זמורה שפישחו מן האילן - לא חותכים אלא מפשחים, כעין שבירה ממקום החיבור לגזע - סוגרים עליו את שני כפלי הקליפה, קושרים, והענף מתאחה. הפרי היוצא ממנו הוא ממוצע בין שני מיני האילנות, שהרי הזמורה יונקת מן האילן שלתוכו הורכבה.
מטרת ההרכבה הייתה להוסיף שבח באותו חלק שהורכב. למשל, היו לוקחים זמורות של גפן ומבריכים אותן באילן תאנה, כדי שזמורות הגפן יקבלו מתיקות מן התאנה, שהרי התאנה אמרה "החדלתי את מתקי" והיא ידועה כפרי מתוק מאוד. וכן אמרו חז"ל שאין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח כדי שתהא זורקת מימיה לתוכה - היו שותלים את זמורת הגפן בתוך האבטיח כדי שמימיו יפרו אותה ויתנו בה מתיקות. וכן היו לוקחים אילן סרק חלש ומרכיבים אותו באילן סרק חזק, כדי שיתעבה ויתחזק.
אבל, אומר המלבי"ם, אם תיקח את זמורת הגפן ותרכיב אותה באילן סרק - לא עשית מאומה. הזמורה לא תתחזק די הצורך כדי להשתמש בה לבניין, ומאידך הפירות שנתנה עד עתה ייחלשו או יתבטלו לגמרי, שהרי האילן שאליו הרכבת אותה הוא אילן סרק. נשאר בידך ענף שאינו ראוי למלאכה ואינו ראוי לפירות. וזהו "מה יהיה עץ הגפן מכל עץ" - מה יתהווה ממנו אם יורכב בכל עץ אחר? "הזמורה אשר היה בעצי היער" - אם תרכיב עץ סרק חלש בעצי היער העבים, יצא מזה עץ עבה וחזק; אבל מגפן חלושה מצד עצמה לא יצא מאומה.
המלבי"ם אף מוכיח את פירושו מלשון הכתוב: "זמורה" הוא תמיד ביטוי לענף שנכרת מן העץ. לפי שאר המפרשים מדובר כאן בגפן העומדת וגדלה, ואיך תיקרא "זמורה"? רק לפי דרכו, שמדובר בזמורה שנתלשה מן הגפן וחוברה לאילן אחר, מתיישב הביטוי כראוי.
(ג) הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה אִם־יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כׇּל־כֶּלִי׃
וכי תרוויח מכך שהעץ יתעבה ויתקשה, עד שתוכל להשתמש בזמורה זו ככלי לעשות בו מלאכה? ואם לא כלי ממש, לפחות יתד - מוט שהיו נועצים בכותל ותולים עליו כלים? גם זאת לא. נמצא שלא הרווחת מאומה, ורק הפסד בידך: עד עתה היה עומד לעשות ענבים, ומעתה כבר לא יעשה כן.
(ד) הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאׇכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה׃ (ה) הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי־אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה׃
הרד"ק מבאר שיש כאן משל: עם ישראל נמשלו לגפן. הגפן דקה, רפה וחלשה, וכך ישראל - "המעט מכל העמים". כשהיא מוציאה פירות טובים, פירותיה מיוחדים; אבל בגוף האילן עצמו אין מעלה, השימושים בו מועטים, לא לבניין ולא לעשיית כלים. כל תועלתו בפירותיו. וכך ישעיהו אמר: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויטעהו שורק, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים".
והנה עם ישראל, במקום לעשות פירות, נעשה כזמורת היער - גפן הגדלה ביערים שאינה נותנת פרי. ומה תועלתה? רק לאש. כשעם ישראל עושים מעשים רעים, אין להם תקנה אלא באש, כלומר בייסורים: ברעב, בחרב, בדבר. ואומר הנביא: כך אכן היה. "את שני קצותיו אכלה האש" - כמו שראינו "ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה"; כבר החלה האש לאחוז בזמורה הזו, "ותלהטהו ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב" (ישעיהו מ"ב).
"ותוכו נחר" - ואל תאמר שרק הקצוות נפגעו. מהו התוך, מהו מרכזה של ארץ ישראל? ירושלים. וראה: כל מה שאירע לעשרת השבטים ולכל הרי יהודה לא השפיע במאומה על ירושלים לשנות את דרכיה. יושבי ירושלים כבר נחרו מן האש - ואף על פי כן לא לקחו מוסר.
ואם כן איזו תקווה יש שהאש לא תכלה אותם? "היצלח למלאכה" - אין לצפות מהם שיעשו תשובה ושייטיבו את מעשיהם. אין להם תקנה אלא להחזירם אל האש, שתסיים את מלאכתה ותשרפם לגמרי, וירושלים תהיה שממה. וזהו "מהאש יצאו והאש תאכלם": בתחילה סבור הייתי שירושלים לא תישרף, ושלחתי להם נביאים השכם והערב שיוכיחום ויתקנו דרכיהם כדי שהעיר לא תישרף - וכשלא היה כן, האש תאכלם.
"הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה" - כשעם ישראל עוד היו בארצם בשלמותם לא חזרו בתשובה, אף שהתריתי בהם על ידי הנביאים תמיד והבאתי עליהם אויבים שישללו שלל ויבוזו בז, כדי שמתוך הייסורים ישובו. "אף כי אש אכלתהו ויחר" - כל שכן עתה, שהמעשים כבר נעשו הרגל, שחרבה כל ארץ ישראל חוץ מירושלים והם מקשים את לבם עוד יותר, מתרגלים במעשי הגויים והולכים רעה אחר רעה. רואים הם שהגויים מצליחים במעשיהם ואומרים: נעשה כן גם אנו. וכמו שנאמר על אחז, שכשנלחם כנגד מלך ארם אמר: אלוהי ארם הם מעזרים אותם, "להם אזבח ויעזרוני". הרי הוא הולך ונדבק בדרכי הגויים. ואם כן אין להם תקווה, ואש תאכלם.
המלבי"ם מוסיף בדרכו: היות שאין בו תועלת, לא לפירות ולא למלאכה, ממילא אינו ראוי אלא לאש. ודייק הכתוב "לאש ניתן לאוכלה" - לא כדי לחמם, לבשל ולאפות, שהרי חומו חלש ואין בו תועלת אף לזאת, אלא רק לאכילת האש. ומשניתן לאש ואכלה את שני קצותיו ונחר תוכו - "היצלח למלאכה"? אחרי שנשרף, כלום אפשר לעשות בו מלאכה? והרי גם בהיותו תמים, קודם שנשרף, לא היה ראוי למלאכה; קל וחומר עתה.
(ו) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה כַּאֲשֶׁר עֵץ־הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר־נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאׇכְלָה כֵּן נָתַתִּי אֶת־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
כאן מסביר המלבי"ם את הנמשל. עם ישראל נמשלו לגפן: מצד החומר, מצד הגשמיות, הם חלשים; מעלתם היא מצד הצורה, כלומר מצד הפנימיות והמעלה הרוחנית. עם ישראל מעולם לא התהדר בכוח. מי שיסתכל בהיסטוריה יראה שעם ישראל לא היה בנוי על עוצמה פיזית, אלא התפאר תמיד בקשר שלו עם ריבונו של עולם ובחוסנו הרוחני. רק בשבעים השנים האחרונות נעשינו עם של צבא, עם המשדר גבורה ועוצמה - אך מעולם לא היה זה העיקר. כל זמן שהעניין הרוחני תפס את העם, הוא זה שהיווה את מקור שבחו ותפארתו, ולא מצעדי נשק וכדומה.
ויתרה מזו: בשום מוזיאון או פנתיאון יהודי לא תמצאו כלי נשק. כל ההולך למוזיאון של אומות העולם מוצא קשתות, חרבות, רמחים וכלי מלחמה; ואצל היהודים לא תמצא דוגמה של כלי נשק יהודי עתיק. תמצא חומש, ספר תורה, יודאיקה - נשק לא תמצא. "על חרבך תחיה" אינו יהודי, זו דרכו של עשו. זהו שאומר המלבי"ם: חלוש מצד חומרו ונכבד מצד צורתו. וזו בדיוק הגפן: עץ חלש מצד החומר, אך אף עץ אחר אינו נותן ענבים מיוחדים שמהם מפיקים יין, המשקה המשובח ביותר. וכל זה במטרה שיהיה מוכן לשאת פרי - לעשות משפט וצדקה, כמו "כי כרם ה' צבאות בית ישראל... ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה" (ישעיהו ה'), "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים".
ומוסיף המלבי"ם דבר מעניין ואמיתי: כבר ביאר החוקר כי שלמי הצורה הם חלושי החומר. וזו מציאות. חפש את האברכים, את בני התורה, את תלמידי החכמים - ולא רק אותם, אלא אף בשאר החוכמות: לך וחפש את הפרופסורים ואת גדולי המדענים, לא תמצא אצלם מוטת כנפיים של שני מטרים של שרירים ועוצמה, אין הם אנשי ספורט ואינם עסוקים בענייני הגשמיות. ומי שהוא איש ספורט ועוסק בכל ענייני הגשמיות - בדרך כלל חלוש השכל. שני הדברים אינם הולכים יחד. איני אומר שאין הדבר אפשרי, אך הוא נדיר מאוד. דוגמה לכך היא דוד המלך, שהיה אדם עוצמתי, יוצא לקרב ונלחם ולא ישוב עד כלותם, והיה מחלל שמונה מאות חלל בקרב אחד בעצמו - ועם כל זה היה מעדן עצמו כתולעת וחיבר לנו את ספר תהילים. אבל אלו דברים נדירים ביותר; בדרך כלל זה בא על חשבון זה.
אם כן, כוחם ותוקפם של ישראל הוא בגלל הצורה האלוקית, בגלל שמירת תורה ומצוות והדבקות בה', ולא בגלל החומר והעוצמה הפיזית, שהרי "אתם המעט מכל העמים". אבל מה עשו? התערבו בעצי היער: הלכו לבקש עזרה ממצרים, הלכו לבקש עזרה מאשור. זו ההרכבה שעליה מדובר - לקחת את זמורת הגפן ולהרכיבה באילני סרק. וכמו שנאמר "תטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו" (ישעיהו י"ז), וכמו "ואנוכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה" (ירמיהו ב'). בהרכבה כזו לא די שהפסדת את הצורה, אלא הפסדת גם את החומר - הענף אינו נעשה עוצמתי כלל. וכך גם כאן: לא השגתם ולא הרווחתם שום עזרה מן הגויים שהייתם בתוכם, אלא רק ניתנתם לאש לאוכלה. בא נבוכדנאצר והגלה אותם בגלות יהויקים ובגלות יהויכין, ואלה שנשארו בימי צדקיהו כבר היו כזמורה שהאש אכלה את שני קצותיה ותוכה נחר. במילים פשוטות: רק נזק יצא לכם מן החיבור הזה, ושום תועלת.
(ז) וְנָתַתִּי אֶת־פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּשׂוּמִי אֶת־פָּנַי בָּהֶם׃
"ונתתי את פניי בהם" - מבאר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא עדיין מוכן להענישם. הלשון "ונתתי פניי באיש ההוא" מבטאת שהקדוש ברוך הוא כביכול מתפנה מכל עסקיו וכל פנאי שלו נותן באותו אדם, רחמנא ליצלן. "מהאש יצאו והאש תאכלם" - אותם שנשארו בימי צדקיהו כבר יצאו מן האש ואינם ראויים עוד למלאכה, ומה התועלת בהם? רק להשיבם אל האש שתאכל אותם ותכלה אותם.
ומה נרוויח בכך? שני דברים. הראשון: "וידעתם כי אני ה' בשומי את פניי בהם" - כיוון שזהו עונש השגחתי, הבא מאת ה' עצמו, ניכר ממנו יד ה'. וזו גם סיבת הכפילות בפסוק: "ונתתי את פניי בהם" ושוב "בשומי את פניי בהם" - הרווח הוא שתדעו כי אני ה', שתראו שהיה כאן עונש בהשגחה. וכבר ראינו בעבר שכאשר העונש ניתן בהשגחה, ניכרת בו יד ה'.
(ח) וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
וזהו הדבר השני: "ונתתי את הארץ שממה" - עונש המגיע להם על פי מעשיהם הרעים. היות ש"מעלו מעל", מחויב להענישם על פי גדרי המשפט, וזה שהארץ תהיה שממה.
ותרגום יונתן מבאר בדרך דרש את "מהאש יצאו והאש תאכלם": "על פתגמי אורייתא דיהיבין מגו אשתא עברו, ועממיא דתקיפין כאשתא ישיצנון" - עברתם על דברי התורה שיצאו מתוך האש, שהרי דברי התורה ניתנו באש במעמד הר סיני, מתוך האש הענן והערפל; לפיכך העונש יהיה באש: האומות שתקיפות כאש ישמידו אתכם, ועל ידי זה תדעו כי אני ה' כאשר יחול רוגזי בהם.
פרק טו הוא משל אחד קצר: הגפן. לפי הרד"ק השאלה היא במה גרוע עץ הגפן מכל עץ - שהרי הוא אינו ראוי לא לפירות ולא למלאכה, ואין בו אלא לאש; ולפי המלבי"ם השאלה היא מה יתהווה מזמורת הגפן כשמרכיבים אותה באילן סרק - שאז מפסידים גם את הפרי וגם אין מרוויחים חוזק. והנמשל אחד: עם ישראל נמשל לגפן, חלוש מצד חומרו ונכבד מצד צורתו, שכל כוחו במעלתו הרוחנית ובדבקותו בה', ולא בעוצמה גשמית. כשהלכו והתערבו בעצי היער, בקשו עזרת מצרים ואשור והידמו לגויים, איבדו את צורתם ולא קנו חומר. שני קצותיה של הזמורה כבר נאכלו באש הגלויות, ותוכה - ירושלים - נחר ולא לקח מוסר. משלא היה בהם תיקון בעודם תמימים, קל וחומר עתה; ולכן "ונתתי את פניי בהם... והאש תאכלם", והארץ תהיה שממה. ומתוך העונש ההשגחתי עצמו יוודע לכל כי אני ה'.