בחלק זה של הפרק עוסק הנביא בנבואה שכולה עיון בשאלת זכות הצדיקים: האם צדקתו של צדיק מגינה על בני דורו, על עירו, ואפילו על בניו ובנותיו? הקדוש ברוך הוא מונה ארבעה שפטים - חיה רעה, חרב, רעב ודבר - וחוזר ומדגיש בכל אחד מהם: גם אם יהיו בארץ שלושה צדיקים כנח, דניאל ואיוב, לא יצילו אלא את נפשם בלבד. המפרשים כולם יוצאים לתור דרך להבין מדוע נקט הנביא דווקא בשלושת אלה, הרי צדיקים רבים היו לאורך הדורות. נראה כמה ביאורים, ונתחיל ברש"י.
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
רש"י מסביר ששלושת הצדיקים הללו ראו שלושה עולמות. נח ראה את העולם בנוי, ראה אותו חרב במבול, ושוב ראה אותו בנוי לאחר המבול. דניאל ראה את בית המקדש בבניינו וראה את עצמו בגדולתו, שר על כל השרים; אחר כך נחרב הבית, והוא עצמו הושלך לגוב האריות; ולבסוף חזר הבית ונבנה, והוא חזר לגדולתו לאחר שהאריות לא פגעו בו. וכן איוב: ראה את עצמו בעושר, בבנים ובנכסים, כל טוב היה לו; אחר כך באו עליו כל הצרות; ובסוף ספר איוב השיב לו הקדוש ברוך הוא כפליים.
ולכן הובאו דווקא הם כדוגמה לדורו של יכניה, שגם הם ראו את הבית בבניינו, ראו אותו בחורבנו, ועתידים לראות את הבית השני. אומר להם הקדוש ברוך הוא: חיבה יתרה יש לי עליכם, שאני מראה אתכם - אתם, יכניה וגלותו - שאם אחת מארצות הגויים חוטאת לי, אני גוזר עליה שפטים קשים ולא נשאר ממנה כלום, או רעב או חיה רעה או חרב או דבר, כפי שהם מופיעים כאן זה אחר זה; ואפילו יהיו שלושת הצדיקים הללו בתוכה, לא יצילו אף אחד. ועם כל זה, אצלכם היה הדבר קשה הרבה יותר, שהרי אצלכם לא הבאתי "או או", אלא את כל הארבעה יחד על ירושלים. וזה דבר אחד. ודבר שני: ראו שאין בכם שלושת הצדיקים הללו, ואף על פי כן אתם תינצלו - כלומר יהיה לכם שיור וקיום.
נמצאו כאן שני דברים: ראשית, אם תהיה ארץ שיש בה שלושה צדיקים כאלה, ותבוא עליה רק אחת מארבע הצרות - לא יינצלו. ושנית, בכם באו כל ארבע הצרות יחד, חרב, רעב, דבר וחיה רעה, ואף על פי שאין בכם שלושת הצדיקים הללו - בכל זאת אתם תינצלו. נמצא שיש בדברים הללו נחמה, ואת הנחמה הזאת הוא מבטא בסוף הפרק, לעודד בה את אותו הדור שעתיד לגלות.
רש"י מביא הסבר נוסף: שלושת האנשים הללו, הקדוש ברוך הוא הציל אותם מכל השפטים המוזכרים כאן. נח ניצל מחיה רעה - שכשנכנס לתיבה רצו גם החיות להיכנס, ונאמר "ויסגור ה' בעדו", ואין "ויסגור" אלא מחיות, כמו שאומר דניאל "וסגר פום אריוותא ולא חבלוני". ארי בא להיכנס והיו שיניו קהות, דוב בא להיכנס והיו רגליו מתערסלות, כך מובא בבראשית רבה. וניצל גם מן הרעב - שנאמר "מן האדמה אשר אררה ה'", ואומר בראשית רבה שעשרה רעבונות ירדו לעולם ואחד מהם בימי נח. וניצל גם מן החרב - שבני דורו אמרו שלא יניחו לו להיכנס, ובאו בחרבות לפרק ולשבור את התיבה. אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני מניחו להיכנס אלא בחצי היום, ודרגיש ליה ימלל - מי שיש לו מה לומר יבוא ויאמר. כלומר: נראה מי מסוגל לעצור את נח מלהיכנס לתיבה שאני הוריתי לו להיכנס אליה. ולכן נאמר "בעצם היום הזה בא נח", בעיצומו של יום.
וכן דניאל: בשעה שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים, הרג את יהויקים והגלה את דניאל לאחר שראה שהוא מלא רוח חכמה - הרי שניצל מחרבו של נבוכדנצר. ומן הרעב - שעד שלא נכבשה ירושלים בימי יהויקים היה מצור שלוש שנים, ודניאל היה שם, וחזק הרעב, וניצל. ומן החיה - "וסגר פום אריוותא ולא חבלוני", שהושלך לגוב האריות וניצל. וכן באיוב, אומר רש"י, שנמלט משלושת העניינים: מן הרעב, שיש אומרים שאיוב בזמן יעקב היה, ונאמר "ויהי רעב בארץ"; מן החיה, שנאמר "ומקנהו פרץ בארץ", ואמרו חז"ל שפרץ גדרו של עולם, שלא היו חיות פוגעות במקנהו, כעין ביטוח; ומן החרב, שנאמר "יפלח כליותי ולא יחמול", כביכול מרגיש הוא כחרב החותכת את כליותיו וה' כאילו אינו חומל - ובסופו של דבר ניצל.
הרד"ק מסביר שהמכנה המשותף לשלושת הצדיקים הוא שכל אחד מהם לא הציל אלא את עצמו. נח היה צדיק בדורו עם בניו, ולא הציל מכל בני דורו אלא את עצמו ואת משפחתו. דניאל הציל רק את עצמו. ואם תשאל, והלוא גם הוא גלה, מה הצלה יש כאן? אומר הרד"ק: מן הגלות אכן לא הציל, שהרי לא היה יכול להציל את עצמו מכך. וכי מה משמעות שיישאר כאן? הוא וחבריו הצדיקים חנניה, מישאל ועזריה - כיצד יישארו בארץ חרבה ושוממה, בלי איש שיהיה בעזרם? ודאי שאין ארבעה או חמישה אנשים מיישבים את הארץ לבדם. ואדרבה, לטובתם גלו, כדי שלא יראו בחורבן העיר ובחורבן בית המקדש. ומכל מקום רואים שהוא עצמו ניצל, והיה שר בהיכלו של נבוכדנצר.
ואם תקשה: הרי היו עוד חסידים בעיר שיכלו להינצל, ונאמר "בשר חסידיך לחיתו ארץ" - למה לא הצילם ה'? אומר הרד"ק, שייתכן מאוד שאותו חסיד היה יחיד בין רבים. כשמדובר בכמה יש מקום להצלה, אבל כשמדובר ביחיד צריך זכויות מיוחדות מאוד כדי שהקדוש ברוך הוא יצילנו. ואילו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אכן היו ראויים להצלה, ואף על פי כן לא הצילם ה' להישאר בארץ, אלא הצילם שם, בבבל; להישאר כאן בארץ לא נתן להם דבר.
וכן איוב לא הציל אלא את עצמו ממיתה, ולא הציל את בניו ובנותיו, כמו שאמרו לו רעיו: "אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם". הרי שאיוב לא הצליח להציל את בניו. ובזה אמרו חז"ל: "ואין מידי מציל" - אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו. ואם תשאל, הרי איוב אף את עצמו לא הציל, שהיו לו ייסורים קשים - אומר הרד"ק שהייסורים היו לטובתו, למרק עוונות שהיו בו אף שלא ידעם בעצמו.
מה הם אותם עוונות? הרד"ק אינו מזכיר, אבל הבאנו במשנת הגלגולים שאיוב היה גלגולו של תרח. ומשום כך היה צריך להתמרק מכל אותה עבודה זרה שהיה יצרן שלה בגלגול הקודם, ולכן חזר בגלגול. וכבר דיברנו שהדבר רמוז בפסוקים "וימת תרח בחרן... ויאמר ה' אל אברם לך לך": הראשי תיבות - בחרן, ויאמר, ה', אל - עולות "איוב" למפרע, מן ה־ב' של "בחרן", ה־ו' של "ויאמר", ה־י' של שם ה', וה־א' של "אל". מיד כשמת תרח, רמוז בתורה שהוא חוזר ומתגלגל - ולכן הרמז הוא בסדר הפוך, משמאל לימין - ומתגלגל באיוב. הארכנו בזה במשנת הגלגולים והבאנו מקבילות רבות והסברים נוספים. על כל פנים, מה שנתייסר איוב היה לטובתו, שבזה היה לו מירוק ותיקון.
מכנה משותף נוסף מביא הרד"ק: שלושתם עמדו בצדקתם בניסיון וניצלו. נח - נצטווה "עשה לך תיבת עצי גופר", ועשה זאת לעיני כל בני דורו, בסכנה גדולה שיהרגוהו, ולא פחד ועמד בניסיון. דניאל - הושלך בידי המלך לגוב האריות, ורגע לפני כן היה יכול לחזור בו ולומר שהוא מאמין גם באלוהותו של נבוכדנצר, ולא עשה כן. וכן איוב, שהכהו השטן בשחין רע מכף רגלו ועד קודקודו, ולא חטא בשפתיו ולא דיבר דברים שאינם ראויים כנגד האלוקים. הרי ששלושתם עמדו בניסיונות קשים, שלא היו כמותם אצל צדיקים אחרים. ולכאורה, אם זה הטעם, יש מקום לשאול למה לא הזכיר גם את יוסף, שאף לו היה ניסיון עצום שלא היה לרבים אחרים. מכל מקום, לפי ביאור זה המכנה המשותף הוא שעמדו בניסיונות גדולים - ואף על פי כן את דורם לא הצילו, ומכאן תסיק שגם אם יהיו בעיר, לא יצילו את אנשי המקום בצדקתם.
המלבי"ם מקשר את שלושת הצדיקים אל ארבעת השפטים שהוזכרו קודם, ומראה שגם בהם פגעו אותם שפטים עצמם. המבול הוא רעה שמימית, מן הסוג שראינו קודם בבחינת דבר. איוב נענש על ידי היסודות של הרוח והאש - אש ירדה מן השמיים ורוח סערה באה - וגם אלה רעה שמימית. דניאל ניצל מחרב ומחיה רעה: מחרב, שלא נהרג במקדש כיכניה, ומחיה רעה - מן האריות. וזהו "המה בצדקתם ינצלו נפשם": אף שהייתה כאן התוכחה הקשה ביותר, צדקתם תועיל להם להציל את נפשם בלבד, ולא יותר מזה, וודאי שלא את בניהם.
לוּ־חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה, וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה׃ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־בָּנִים וְאִם־בָּנוֹת יַצִּילוּ, הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה׃
מתחיל הכתוב בחיה רעה, שהיא קלה מן הרעב וקודמת לו, שהרי הרעב בא בסוף מפני שהוא המכה הקשה ביותר. והייתי אומר שכאן, במכה שאינה כה קשה, כן תועיל צדקתם - ובכל זאת אינה מועילה. ומהו "לו חיה רעה"? רש"י וכן המלבי"ם מסבירים "לו" במובן "אם", כמו "לו החייתם אותם". ואפשר גם להסביר "לו" מלשון הלוואי: הלוואי שלא היה בא אלא חיה רעה בלבד, שהרי היו מכות קשות יותר, חרב ורעב. והנה יש חיה רעה בארץ, ובאותו מקום עצמו נמצאים שלושה אנשים צדיקים - ואף על פי כן "אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו". אף שאין זו אלא חיה רעה, לא יהיה כוח ביד הצדיקים להגן על אנשי מקומם.
אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל־הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃ וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ׃
החיה הרעה קלה יותר מן החרב, שהרי בחיה רעה אמרו חז"ל "ארי בתרי לא נפיל" - כששניים הולכים יחד האריה חושש יותר להתעסק עמם, וכשהולך אחד לבדו האריה מרגיש ביטחון. כנראה שפעם לאריה היה פחות ביטחון ולאנשים יותר; היום עושה רושם שהיחס קצת השתנה, והאריה מתעסק גם עם ארבעה וחמישה, ובכל אופן זה מסוכן מאוד. אבל בזמן הגמרא הכלל היה "ארי בתרי לא נפיל", אלא אם כן האריה רעב מאוד או במצב חריג. לפי זה, אף שהבנים והבנות הם רבים, ולרבים יש לכאורה יותר כוח לעמוד בפני חיה רעה, ואף ששלושת הצדיקים יחד יש בהם עוצמה - בכל זאת מי שיינצל הם רק שלושת הצדיקים, והשאר לא יינצלו מכוחם ומצדקתם. וכן בחרב: "לא יצילו בנים ובנות כי הם לבדם ינצלו" - לא יצילו בצדקתם מפני החרב.
אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל־הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃ וְנֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ, חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־בֵּן אִם־בַּת יַצִּילוּ, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם׃
הדבר הוא מגפה, מכה קשה יותר, רעה שמימית. וכאן מאיר המלבי"ם על שינוי הלשון: קודם נאמר "לא יצילו בנים ובנות" בלשון רבים, וכאן נאמר "אם בן אם בת" בלשון יחיד - אפילו בן אחד לא יצילו. ולמה? מפני שהדבר מידבק יותר כשאנשים רבים נמצאים יחד, וכשהם רבים הנזק גדול יותר; וכשהם בודדים יש יותר סיכוי להינצל. ובכל זאת אומר הכתוב שאפילו בודדים לא יינצלו, ועם כל צדקתם לא יצילו אלא את נפשם, אבל אפילו בן יחיד או בת יחידה לא יוכלו להציל.
ועוד דקדק המלבי"ם: מדוע דווקא כאן נאמר "המה בצדקתם יצילו נפשם", ואילו בחיה רעה ובחרב נאמר רק "המה לבדם ינצלו"? אלא שכאן, בדבר, מדובר במכה כוללת, וכיוון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, כמו שראינו במכת בכורות. ואדרבה, צריכה כאן הבחנה מיוחדת כדי להציל את הצדיק, והיינו הסתכלות מיוחדת של הקדוש ברוך הוא בצדקתם, ועל ידה יצילו את נפשם; שאלמלא כן, אף צדקתם לא הייתה מועילה, שהרי מכה גורפת היא לכולם.
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, אַף כִּי־אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃
מהו "אף כי" הכתוב כאן? אומר הרד"ק: "אף כי" פירושו כל שכן. שהרי כל הדוגמאות שלמעלה עסקו במציאות שבה הקדוש ברוך הוא שולח אחד מן השפטים על האומות, ואף אם יהיו בה שלושת הצדיקים הללו לא יגנו עליה. אם כן על אחת כמה וכמה כשאני מביא את כל ארבעת השפטים על אומה אחת: "שילחתי אל ירושלים" - כל שכן שראוי היה שתהיה בכליה. ועם כל זה לא עשיתי עמם כלה, כמו שהבטיח ה' "ואותך לא אעשה כלה". ומה שנאמר "להכרית ממנה אדם ובהמה" - היה ראוי שייכרתו אדם ובהמה על ידי שפטי, ואף על פי כן בואו וראו שלא נכרתו.
והמלבי"ם עומד על סדר השפטים כאן: חרב, רעב, חיה רעה ודבר. ולכאורה הרי אמרנו שהרעב צריך לבוא בסוף, שהוא החמור ביותר? אלא שכאן מנה אותם כסדר שבו באו על ירושלים: על ידי החרב נעשה מצור ונעשה רעב בעיר; אחר כך באה חיה רעה אל הגופות והרגה את ההרוגים שבחוץ; ולאחר מכן היה דבר בפנים, מגפה בתוך העיר. לכן מנאם כסדרם.
וְהִנֵּה נוֹתְרָה־בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת, הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם, וְנִחַמְתֶּם עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ׃
"והנה נותרה בה פלטה" - נשארו בה בנים ובנות, אלה המוצאים לגולה. ראו שאתכם לא עשיתי כלה, יש כאן פליטה. ולמה השאיר אותם הקדוש ברוך הוא? הדבר היה בהשגחה, משתי סיבות. הראשונה, כדי להצדיק דין שמיים, שלא יתאוננו הגולים בבבל מדוע שפך ה' חמתו בצורה כה קשה. אומר הקדוש ברוך הוא: אפנה אליכם את אלה שגלו עתה מירושלים, ואתם תתנחמו על הרעה שהבאתי, ותראו שהיה זה בדין ובמשפט, כי הם יספרו לכם על התועבות שעשו שם בירושלים ועל מעשיהם הרעים - כמו שראינו ביחזקאל עצמו, בסיור שערך לו הקדוש ברוך הוא בבית המקדש, כשהעביר אותו מחדר לחדר והראה לו את כל התועבות. ועל ידי זה לא יהיו לכם קושיות מדוע עשה ה' ככה, אלא תשלימו עם דין שמיים.
וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי־תִרְאוּ אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם, וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
והסיבה השנייה: בני גלות יכניה היו מצטערים על שהגלה אותם ה' קודם לשאר הגלויות. ועל כך נאמר "וניחמו אתכם" - כשתראו את דרכם ואת עלילותם, תדעו שלא חינם עשיתי, ותבינו שהייתה לכם תועלת גדולה בכך שגליתם מוקדם. שאילו הייתם גולים מאוחר יותר, הייתם לוקים גם אתם בכל ארבע הצרות שמנינו; ועכשיו, משגליתם קודם, מה היה לכם? רק גלות, אבל לא חרב ולא מגפה ולא רעב - את כל הצרות הללו לא סבלתם. ומזה תבינו שיצאתם בזול, והדור הזה שהרשיע יותר שילם את מלוא המחיר. וכך אומרים חז"ל, שלטובה הייתה הוצאת גלות יהויכין, החרש והמסגר, קודם לכן, שכן דורו של צדקיהו היה דור של רשעים, כמו שדיברנו כמה פעמים שהייתה להם עבודה זרה מאחורי הדלת, וכשהיו סוגרים את הדלת הייתה העבודה הזרה ניצבת ועומדת שם מבפנים ולא היו רואים זאת מבחוץ. ועל ידי כל זה תדעו שלא לחינם עשיתי, ושהכול בגזירת ה': ראשית, תצדיקו דין שמיים; ושנית, תודו לה' שגליתם קודם ולא נצרכתם לקבל את מה שקיבלו הבאים אחריכם.
הנביא חוזר ומדגיש בארבעת השפטים - חיה רעה, חרב, רעב ודבר - שאפילו נח, דניאל ואיוב לא יצילו אלא את נפשם. רש"י מבאר שנבחרו דווקא הם משום שראו שלושה עולמות, בניין וחורבן ובניין, כדוגמה לדורו של יכניה, וכן משום שכולם ניצלו מכל אותם שפטים. הרד"ק מבאר ששלושתם הצילו רק את עצמם ולא את בני דורם ולא את בניהם, ושכולם עמדו בניסיונות קשים ובכל זאת לא הגנו על אחרים. המלבי"ם מדייק בשינויי הלשון: "בנים ובנות" ברבים לעומת "בן ובת" ביחיד בדבר, ו"המה בצדקתם" דווקא במכה כוללת שבה המשחית אינו מבחין. ולבסוף מסתיים הפרק בנחמה: על ירושלים באו כל ארבעת השפטים יחד, ואף על פי כן נותרה פליטה; והפליטים היוצאים לבבל יספרו לגולים את מעשי הדור, וכך יצדיקו את דין שמיים ויכירו בטובה שנעשתה עמם בכך שגלו תחילה.