פתיחה: זקנים באים לדרוש, והלב במקום אחר
פרק י"ד ביחזקאל פותח בסצנה שנראית תמימה לחלוטין: קבוצת זקנים מגיעה אל הנביא ויושבת לפניו, כמו תלמידים הבאים לשמוע דבר ה'. אך מיד מתגלה הקדוש ברוך הוא אל יחזקאל וחושף את צפוני לבם. הפרק כולו עוסק בשאלה מהו "לדרוש את ה'" באמת, מה דינו של הבא אל הנביא בעודו אחוז בגילוליו, מה דינו של נביא השקר והדורש בו, ולבסוף - בסדר המכות והשפטים הבאים על ארץ שחטאה.
(1) וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי׃
(2) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
(3) בֶּן־אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל־לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲוֺנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם׃
קראתי את שלושת הפסוקים יחד, מפני שהם נותנים לנו את המבט הנכון על מה שקורה כאן. כתוב "וַיָּבוֹא" בלשון יחיד, ולא "ויבואו" כפי שהיה מתאים לרבים. אומר רש"י: כולם בלב אחד לרעה. כאיש אחד בלב אחד - אלא שהכוונה הפעם שלילית. והמלבי"ם מדגיש את ההבדל: זקני יהודה שבאו לפניו בפרק ח' היו צדיקים ובאו באמת לדרוש את ה'; אלה שבאים כאן רשעים היו, ולא באמת באו לדרוש את ה'.
לכן, מיד כשהם מתיישבים, מגלה לו הקדוש ברוך הוא: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל־לִבָּם" - הם מעלים את לבם אל גילוליהם, עובדים עבודה זרה. יש מי שעובד עבודה זרה באופן חיצוני, ויש מי שמעלה אותה על לבו ממש, מצייר אותה בציור הלב ודבק בה בכל לבו. אלה מן הסוג השני.
"וּמִכְשׁוֹל עֲוֺנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם" - מבאר המלבי"ם: אדם עובר עבירה על ידי דבר מסוים שמכשיל אותו. לפעמים זה דבר מאכל אסור, לפעמים מראה אסור, ולפעמים כל דבר אחר. יש כאן אם כן שני דברים: המכשול מצד אחד, והעוון עצמו מצד שני. וכשאדם נכשל, מה עליו לעשות? להסיר את המכשול, כי אם לא יסירו - בכל פעם שיעבור שם ייכשל שוב. אם יש מראה אסור ולא יסלק אותו, בכל פעם שיעבור ייכשל בשנית. אם אבן בולטת מן הקרקע והוא נפל בה פעם אחת, אולי פעם־פעמיים הבאות ישים לב, אבל בשלישית ייפול שוב. כדי להבטיח שלא ייכשל עוד, חייב להסיר את הסיבה שגרמה לנפילה הקודמת.
והנה אנשים אלו עושים בדיוק להיפך: את המכשול הם שמים להם ממול העיניים, כדי שיחזרו וייכשלו בו שוב ושוב. הם משתדלים שתמיד תימצא להם הסיבה המביאה אותם לעבירה. בלשון ימינו: הוא לא הולך לשום מקום בלי הסמארטפון שלו. הוא מעמיד את המכשול נוכח פניו, שתמיד יוכל להיכשל בו, ובמקום "עיניך לנוכח יביטו" - רחמנא ליצלן.
ועל כן "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם" - האם אני, ה', אידרש אליהם למלא את רצונם ושאלתם? האנשים האלה מומרים לעבירות בפועל וכופרים במחשבת עבודה זרה. האם יש עוד תקווה שישובו? אחרי שהגילולים חרותים על לוח לבם, ואת המכשול הם מציבים נוכח פניהם כדי לראותו תמיד - מה הסיכוי שאידרש להם? הרי אין להם שום רצון לשנות את דרכם, ואדרבה, הם עושים פעולות כדי להבטיח שיישארו בדרכם הנלוזה. במילים פשוטות אומר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: אל תתפעל מהם. הם באים אליך כביכול לדרוש את ה', אין להם כוונות כאלה. אני מגלה לך את צפוני לבם - ליבם לב בליעל.
"אֲנִי יְהֹוָה נַעֲנֵיתִי לוֹ" - שני כיוונים הפוכים
(4) לָכֵן דַּבֵּר־אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת־גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֺנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו וּבָא אֶל־הַנָּבִיא אֲנִי יְהֹוָה נַעֲנֵיתִי לוֹ בָא בְּרֹב גִּלּוּלָיו׃
בפסוק זה יש שני ביאורים הסותרים זה את זה. אתחיל בביאור המלבי"ם, ההולך בעקבות מה שהסברנו עד כה. אומר הקדוש ברוך הוא: מכיוון שהאנשים האלה אינם באים באמת לדרוש ולדעת את האמת, אלא רוצים "לעשות עסק" מן העניין, להתעדכן בחדשות, לשמוע מה קורה, מתוך סקרנות. ומניין אני יודע שאין הוא בא באמת לדרוש את ה'? מכך שגם בשעה שהוא בא, עדיין גילוליו על לבו ומכשול עוונו נוכח פניו. אם כן למה בא? "אֲנִי יְהֹוָה נַעֲנֵיתִי לוֹ" - הוא משתמש בי כביכול, שאהיה לו "עניין" להתעסק בו, שיהיה לו על מה לדבר ובמה להתעסק. "בָא בְּרֹב גִּלּוּלָיו" - הוא מגיע ברוב גילוליו, בא כדי להכחיש את דברי הנביא ולהתווכח עמו. ולפעמים באו כדי לשמוע מן הנביא דבר מה, ואחר כך לצאת ולומר אותו כאילו הוא שלהם, כאילו הם אמרו את הדברים. ועוד כל מיני דרכים נלוזות, שאין בהן לא כוונה לשוב בתשובה, לא להתקרב לעבודת ה' ולא לשמוע דברי תוכחה. זה המשך ישיר ל"האדרוש אדרש להם" - האנשים הללו אינם הגונים, ואין ראוי שאיעתר להם ואתן להם מסר.
לעומת זאת תרגום יונתן מסביר להיפך, וכן גם קו דרכו של רש"י. כך לשונו: "בכן אתנבא להון ותימר להון כדנן אמר ה' אלוקים, גבר גבר מבית ישראל דיעסק פולחן טעוותיה על ליביה" - שיעלה את פולחן העבודה הזרה על לבו, "ותקלת חובויה ישווה לקביל אפוהי" - ועדיין מכשול עוונו לנגד פניו, "וייתי לוות נביאה" - והוא יבוא אל הנביא, "אנא ה' משתאיל ליה במימרי" - אני אענה לו, "דאתי למתבע אולפן מן קדמיי" - שהרי הוא בא לדרוש את דבר ה' מלפניי, "אף על גב דמתערב בסגי פולחן טעוותיה" - הגם שמעורבת בזה עבודה זרה שלו, והוא לא הזדכך ולא בא בטהרת הלב, מכל מקום אענה לו מפני שבא לדרוש.
והרד"ק מסביר על דרך זו: הם באו לדרוש את ה', אלא שלא עזבו את עבודתם הזרה. הם רצו לשתף את עבודת ה' עם עבודה זרה, לעבוד את ה' בשיתוף. ביקשו את ה', אך גם לא יכלו להתנתק מגילוליהם. ומכיוון שכך, אומר הקדוש ברוך הוא: לאנשים הללו אסייע ואענה, כדי לעזור להם להתנתק מן העבודה הזרה. זה ביאור מנוגד לביאורו של המלבי"ם.
"לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם"
(5) לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם׃
לפי תרגום יונתן: "בדיל לקרבא ית בית ישראל למיתן תיובתא בליבהון" - על ידי שאידרש להם ואענה להם, אתפוס את לבם ואקרב אותם לעבודתי, ובזה יסירו מעליהם את דבקותם בעבודה הזרה. "אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי" - נזורו מלשון נזיר המתנזר, הם התרחקו מעליי בגילוליהם, וכך אתפוס את בית ישראל בלבם לקרבם לעבודתי.
הרד"ק מסביר אחרת: "אתפשם בלבם" - הם חושבים שהם מכסים את לבם ממני, עושים מעשים רעים ונלוזים וסבורים שאיני יודע. אני אתפוס אותם בלבם על ידי שאחשוף את גילולי לבם ואת מחשבותיהם הרעות, ואגלה לכל את המעשים הנוראים שהם עושים.
וחז"ל למדו מכאן יסוד: בעבודה זרה הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה. "למען תפוש את בית ישראל בלבם" - וכי בלבם בלבד? אכן כן, אבל זו עבודה זרה, אלו גילולים. בגילולים הקדוש ברוך הוא תובע אותם ודן אותם אף שלא היה כאן אלא מחשבת הלב, ודנים אותם כאילו עבדו עבודה זרה בפועל. ומדוע דווקא כאן? מבאר הרד"ק: מכיוון שאחרי שגלו לא היו עובדים עבודה זרה בפועל, אבל עדיין חשבו עליה, ולכן תפס אותם ה' בלבם בעניין זה.
ומדוע באמת בעבודה זרה מצרפים מחשבה למעשה? בשני דברים בלבד דן הקדוש ברוך הוא על עצם המחשבה: עבודה זרה ומחשבת עריות. והטעם: בשניהם עצם המחשבה היא עבירה. אין זה כלל בכל מחשבה - אם אני חושב איך לגנוב, המחשבה עצמה איננה עבירה, שהרי בתורה לא נאמר "לא תחשוב לגנוב" אלא "לא תגנוב". אבל כשאני חושב לעבוד עבודה זרה, אין צריך יותר מזה כדי לכפור בה'. בלי שום פעולה - כבר כפרת. לכפור בקדוש ברוך הוא אינך צריך לעשות כלום; בלבך אתה אומר "איני מאמין", וזה מספיק. אדם המהרהר לעבוד עבודה זרה, איזו כפירה גדולה מזו? והיות שזה גופא עבירה, בזה עצמו הוא נענש. וכן במחשבת עריות, שיש בזה איסור מפורש בתורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם". אדם המהרהר הרהור עבירה, בזה גופא, אף אם לא עשה מעשה, עבר על ציווי התורה. לכן בשני דברים אלו נענש אדם גם על המחשבה.
ויש דבר שלישי שרבים אינם יודעים, והוא גמרא מפורשת: אדם הרגיל לעבור עבירה, ופעם אחת נאנס ולא עשה אותה - דנים אותו כאילו עשה. כלומר אם אדם רגיל תמיד לגנוב, ופעם אחת עבר וראה שוטרים, והחליט שהיום אינו גונב, והרי הוא חוזר הביתה "צדיק" - דנים אותו כאילו גנב, מפני שהורגל בגניבה. ואגב, מלשון רש"י שם מדויק דבר פלא: אין זה דווקא באדם שרגיל תמיד בעבירה, אלא עצם הדבר שחזר בו, אפילו פעם אחת, אך לא מיראת ה' - דנים אותו כאילו עבר את העבירה. מתי אין הקדוש ברוך הוא תובע את האדם על מחשבת העבירה? כאשר בא לעשות עבירה וחזר בו מחמת ציווי האלוקים ומורא ה'. אבל אם חזר בו מכל סיבה אחרת, אפילו אינו רגיל באותה עבירה, דנים אותו כאילו עבר עליה ונענש על כך בשמים. כך מדויק שם מלשון רש"י, והרוצה יעיין שם בפנים.
והמלבי"ם מסביר את הפסוק בכיוון אחר: עד עתה כבר "נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם" - כולם עזבו את עבודת ה' ודבקו בגילולים, וכאן היה מעשה בפועל. והזקנים האלה רוצים לתפוס אותם גם בלבם, שלא רק במעשה אלא גם המחשבה תהיה כולה מחשבת עבירה. הם רוצים להרשיע יותר, שגם במחשבה יתרחקו מאת ה'. ולשם כך באו אל הנביא: כדי להתווכח עמו, להציג אלטרנטיבה, להראות שדברי הנביא אינם נכונים, למצוא בהם טעויות או אמירות שיוכלו להיתפס בהן ולהוכיח שמה שהנביא אומר אינו אמת. כמו שכתוב בירמיהו כ"ג: "מגנבי דברי איש מאת רעהו" - הולכים לשמוע דבר מן הנביא, גונבים אותו ממנו והופכים את הדברים כרצונם.
"שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ"
(6) לָכֵן אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כׇּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם׃
שובו מדרככם, והשיבו את לבבכם מעל הגילולים שאתם מעלים על לבבכם - הרחיקו את לבבכם מהם. "הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם" - מאותו מכשול עוון שראינו שהם מעמידים נוכח פניהם, השיבו את פניכם ממנו. ומהו "שובו והשיבו"? מבאר הרד"ק שאת זה אומר הנביא לזקני ישראל: שובו אתם בתשובה, והשיבו את הסובבים אתכם - את נשיכם, את בניכם, את בחוריכם. והגילולים לא יהיו לנגד פניכם, כלומר שלא תנטו אחרי העבודה הזרה ואחרי הגילולים.
אף הגר, ואף הבא לדרוש - "אֲנִי יְהֹוָה נַעֲנֶה־לּוֹ בִּי"
(7) כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר־יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֺנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו וּבָא אֶל־הַנָּבִיא לִדְרׇשׁ־לוֹ בִי אֲנִי יְהֹוָה נַעֲנֶה־לּוֹ בִּי׃
מדוע הוזכרו כאן גרים? מסביר הרד"ק: באותו זמן היו כשדים שנתגיירו וחזרו לדת ישראל. כאשר גלו ישראל לתוכם, ראו הגויים שהקדוש ברוך הוא נמצא ומלווה את עם ישראל. וזה פלא: הרי גלות מבטאת חולשה של העם וכביכול גם חולשה של האלוה, ובכל זאת הם נוכחו לראות שהקדוש ברוך הוא נמצא עם ישראל גם בגלותם, והדבר הזה השיב אותם לאלוקי אמת. שניים ראו: ראשית, כיצד ה' נמצא בתוכם; ושנית, שהוא נפרע מהם על עוונותיהם. ממילא ראו כאן יד ה' - "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה? על כי עזבו את ברית אלוהי אבותם". גם הגוי הגיע למסקנה זו.
"וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי" - יתרחק ממני, כמו "נזורו אחור". "וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ" - אינו עובד אותם רק חיצונית, אלא דבוקים הם בלבו ממש. "וּמִכְשׁוֹל עֲוֺנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו" - הגם שהוא יודע שיש כאן מכשול ויודע שייפול בו, אדרבה, הוא מעמיד אותו למול פניו כדי להמשיך וליפול בו. ואף על פי כן הוא מגיע אל הנביא לדרוש לו בה', שהנביא יידרש בעבורו בדבר ה' ושימולא רצונו. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: "אֲנִי יְהֹוָה נַעֲנֶה־לּוֹ בִּי" - אענה לו בעבור שמי. כלומר לא אמלא את שאלתו, אלא אענה לו בצורה שתהיה לו מאוד לא נעימה, כפי שנראה בפסוק הבא. מכיוון שאינו בא בלב טהור ולא לשוב בתשובה, אלא גילוליו על לבו ומכשול עוונו נוכח פניו, ובכל זאת מגיע לדרוש בה' - אומר הקדוש ברוך הוא: אפרע ממנו כראוי לו.
המלבי"ם מפרש "ובא אל הנביא לדרוש לו בי" כמו "לדרוש בי לו" - הוא בא לדרוש בי בשבילו, לדעת עתידות. ובביטוי "נַעֲנֵיתִי לוֹ" מתקשים כל המפרשים: מה פירוש "נעניתי"? הרי מבחינה דקדוקית ראובן נענה לשמעון, אבל אני איני אומר "אני נענה לשמעון" אלא "אני אענה". ואף שהיום נעשה זה ביטוי שגור, הנו"ן אינה במקומה. בדוק בפעלים דומים ותראה: אתה אומר לי "קח", ואני עונה "אני אקח", ולא "אני ניקח". ועוד קשה: "נעניתי" הוא לשון עבר. אלא מבאר המלבי"ם: "נענה" כאן פירושו שיהיה לו עניין והתעסקות. הוא מחפש לדעת עתידות, להתעסק ולשאול מה יהיה. אין לו כוונה לשוב בתשובה, ואין לו כוונה להידרש בה' כדי שהנביא יתקן את מעשיו בדבר ה'. הוא רק מחפש "עניין".
(8) וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא" - כל מקום שנאמר לשון זו, הכוונה שאפנה את השגחתי ואת כל ענייניי כדי להענישו, כביכול אתפנה מן הכל כדי לתת פניי באיש ההוא. "וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים" - יהיה שממה, ויהיה לאות ולמשל. כל הנגעים והצרות שיבואו עליו יהיו לאות לבני מרי; אנשים יראו מה קרה לו ויעשו ממנו משל, ויאמרו: יעשו לך כמו פלוני. ומוסיף המלבי"ם: "ולמשלים" - שאף לאחר מותו יהיה למשל, שכאשר ירצו לאחל לרשע שיקרה לו רע, יאמרו לו: יקרה לך כמו פלוני. וזה על ידי "וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה".
"אֲנִי יְהֹוָה פִּתֵּיתִי" - חמישה ביאורים בקושי גדול
(9) וְהַנָּבִיא כִי־יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְהֹוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
"וְהַנָּבִיא כִי־יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר" - דיבר דבר שאיננו אמת. וכאן קושי שהמפרשים מתיישבים עמו: איך נאמר "אֲנִי יְהֹוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא"? הרי הקדוש ברוך הוא אינו מפתה אדם לרעה; הוא נותן לו אפשרות, אבל אינו מפתה אותו. ועוד: אם ה' פיתה אותו, מדוע להשמידו? לכאורה אין זה מגיע לו.
רש"י מסביר ש"פיתיתי" אינו במובן שפיתיתי אותו לרע, אלא הפתיחה לאפשרות הרעה, בבחינת "הבא ליטמא פותחין לו". נתתי לו את האופציה לעשות רע, וזה עצמו פיתוי, ומכאן יש לומר: בא ליטמא פותחין לו.
הרד"ק מסביר על דרך "מי יפתה את אחאב": הקדוש ברוך הוא חיפש דרך שאחאב יפותה, כדי שיתעורר ללכת ולהילחם וייפול ברמות גלעד, על המעשה הנורא של "הרצחת וגם ירשת". וכך גם כאן. ומביא הרד"ק את אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, שכתוב עליהם שהיו מנאפים את אשת רעיהם, ובאים ואומרים להן שכך קיבלו בנבואה. והיה ביניהם הסכם: צדקיה היה בא ואומר לנשים שתזנינה עם אחאב בן קוליה, וכך נמסר בנבואה; ואחאב בן קוליה היה בא ואומר לנשים אחרות שתזנינה עם צדקיה בן מעשיה, וכך קיבלו בנבואה. ואיש לא חשד בהם שטובת עצמם הם מחפשים, שהרי יש כאן כביכול נבואה מפי נביאים שכך יעשו. ועוד דברים רעים ורבים עשו בסתר, אומר הרד"ק, וכדי לגלותם ולפרסם קלונם - מה עושה הקדוש ברוך הוא? מפתה אותם שייפלו בעניין מסוים, ועל ידי זה יתגלו ומעשיהם יתפרסמו לכל.
וזו המציאות: סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור. אדם שעובר עבירות בסתר, הכתוב מפרסמו בגלוי. ואפשר לראות זאת עד ימינו אנו - לא לעולם חוסן. גם אנשים שיכלו לחשוב במשך דורות שהם צדיקים ובעלי מעשים טובים, בסוף דבר הכל נשמע וקלונם מתגלה ברבים. ודי בזיון וקצף, ומה שיש לכאוב הוא ביזיון התורה הקדושה: כאלה שהתהדרו בכל מיני נוצות של צדקות והתהדרויות, ופתאום מתגלה עליהם קופה של שרצים, והדברים מתפרסמים בתקשורת ומקבלים הד נורא, והלב כואב על חילול השם הנורא היוצא מזה.
ושניים מאותם מתהדרים בנבואת שקר היו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, וכדי להוכיח לכולם את שקרם זימן להם הקדוש ברוך הוא את נבוכדנצר ואת בתו, שהם באו וניסו לפתות אותה, ולבסוף קלה אותם מלך בבל באש. והיו לאות ולמשלים: כאשר רצו לומר למישהו שיסיים לא טוב, היו נותנים דוגמה מאחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה. כך נתפרסמו הם וגנותם, שידעו הכל כי מעשיהם ברשע היו וחלילה לא יצא הדבר מאת ה'. לצורך זה אכן יש כאן בחינה של פיתוי: הפיתוי היה כדי להפילו בפח שבו יפורסם קלונו.
רב סעדיה גאון מסביר ש"פיתיתי" היינו ביארתי וגיליתי שהוא מפותה. אין הכוונה שאני פיתיתי אותו בעצמי, אלא שהוכחתי שמה שעשה נעשה מתוך פיתוי, כלומר מתוך יצרו הרע.
המלבי"ם מסביר ש"אני ה' פיתיתי" הוא מה שטוען הנביא עצמו: "והנביא כי יפותה ודיבר דבר" - ומה דיבר? שה' פיתה אותו ללכת בשליחות זו. אין כאן דברי הקדוש ברוך הוא שהוא פיתה אותו לומר נבואת שקר, אלא זו טענתו של הנביא, ואינה אמת. הנביא טוען כביכול שהקדוש ברוך הוא הפציר בו ופיתה אותו לומר את הדברים.
ומביא המלבי"ם עוד הסבר בשם האברבנאל, שמפרש את הפסוק בדרך קושיא: "וְהַנָּבִיא כִי־יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר - אֲנִי יְהֹוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא?" האם זה בא ממני? הפיתוי הזה ממני הוא? לא, הוא דיבר דבר מהזיותיו ומתאוותיו, ואין זה ממני. וגם זה בא ליישב את הקושי. ומסיים המלבי"ם: "והמעיין יבחר" - יש כאן כמה אפשרויות, וכולן באות ליישב את הקושי.
אחריות הדורש: "כַּעֲוֺן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֺן הַנָּבִיא"
(10) וְנָשְׂאוּ עֲוֺנָם כַּעֲוֺן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֺן הַנָּבִיא יִהְיֶה׃
"וְנָשְׂאוּ עֲוֺנָם" - גם אלה שמקבלים את הנבואה יישאו את עוונם. הם לא יוכלו לומר "הנביא הטעה אותי". הדורש אל הנביא - עוונו יהיה כעוון הנביא עצמו. והטעם פשוט: לא היה לך ללכת ולדרוש אל נביאי השקר. נביאי האמת היו מפורסמים וידועים, ונבואתם נבחנה פעם ושתיים ושלוש והוכחה כנבואת אמת. הרי אתה יודע מי הוא נביא האמת - מדוע לא הלכת אחריו? אלא שנעים ונוח היה לך לשמוע את דברי נביאי השקר, ולכן הלכת אחריהם. ולפיכך כעונשם כך יהיה עונשך.
(11) לְמַעַן לֹא־יִתְעוּ עוֹד בֵּית־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא־יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכׇל־פִּשְׁעֵיהֶם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
וכל העונש הזה, לנביא השקר ולדורש בו, נועד למען לא יתעו עוד בית ישראל בענייני אמונה ולא יטמאו עוד בעבירות על ידי נביאי השקר, שהיו מחטיאים אותם. לכן אומר ה': אעניש את נביאי השקר. ובזה, אומר המלבי"ם, הייתה הכוונה גם על אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, שהפכו להיות לשם ולמשל, ונתפרסמו הם וגנותם, שידעו הכל כי מעשיהם ברשע היו וחלילה לא יצא הדבר מאת ה'.
ארץ כי תחטא: ארבעת הגלים וסדר השפטים
(13) בֶּן־אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא־לִי לִמְעׇל־מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה־לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי־בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃
העונשים בתורה באים בגלים, וכולם כלולים במה שנאמר כאן. והרעות מתחלקות לסוגים: רעות שמימיות, כלומר דבר שבא מן השמים כמו דֶּבֶר שהוא מגפה, או רעב; רעות הבאות על ידי בעלי רצון, כלומר בעלי חיים; ורעות הבאות על ידי בעלי בחירה, כלומר בני אדם - כמו רעת החרב וכדומה. אלו הם כל סוגי הרעות שבעולם.
אומר המלבי"ם: אם תעקוב אחרי סדר התוכחה, תראה שהגל הראשון כולל דֶּבֶר, שהוא מין ממיני החולאים, וגם חרב - "וניגפתם לפני אויביכם". הגל השני כולל רעב - "ארצכם לא תיתן את יבולה". הגל השלישי כולל חיה רעה. והגל הרביעי מזכיר שוב חרב ודבר ורעב.
ומכאן למד המלבי"ם דבר: מכך שהרעב מופיע בסוף, שהרי המכות תמיד הולכות ומחריפות. אין מצב שה' נותן מכה קשה ואחריה מכות קלות יותר, כי תמיד מדובר במציאות שבה אין שומעים, ואז מביא הקדוש ברוך הוא מכה קשה יותר. ואם כן, הרעב המופיע כמכה אחרונה - הרי שהוא הקשה מכולן. וכבר אמר הנביא: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב", שהם יזובו מדוקרים, שכן במיתת רעב המיתה איטית וקשה.
וכבר הסברנו פעם שגם מן הבחינה הרוחנית מיתת הרעב היא הקשה מכל. מדוע? כשאדם נמצא תחת איום של חרב, הוא עושה תשובה; אפילו ברגעיו האחרונים, ואפילו מן הרגע שנפגע, הוא עושה תשובה, מקבל על עצמו עול מלכות שמים ומתוודה, ומת לפחות מתוך תשובה ווידוי. לעומת זאת, אדם הרעב והמת ברעב - נורא נוראות. אומרים בעלי המוסר: כמה נורא שאדם ברגעיו האחרונים, מה עומד נגד עיניו? לחמנייה טרייה, כוס קולה. בזה הוא סיים את שירת חייו, זה היה מול עיניו, ומתוך ההזיות והמחשבות הללו ותחושות הרעב הנוראיות נפח את נשמתו. יוצא אם כן שהרעב קשה גם פיזית וגם רוחנית, כי האדם מת מתוך תאווה למאכל ולא מתוך מחשבה על תיקון דרכיו הרעות. לכן מיתת הרעב היא המיתה הקשה מכל.
ולפי זה מבאר המלבי"ם את הפסוק: "אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא־לִי לִמְעׇל־מַעַל" - היינו כאשר הולכים "עמי בקרי" ארבע פעמים, כמו שראינו שהגל הרביעי הוא הפעם האחרונה. וכתוב "פעמיים שלוש עם גבר ויפעל אל", וכן "על שלושה... ועל ארבעה לא אשיבנו" - כלומר רק פעמיים שלוש יש אפשרות, ואחר כך ברביעית גמרנו, זה כבר חיסול טוטאלי. לכן "וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה־לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי־בָהּ רָעָב" - כנגד הסדר הרביעי שבו נאמר "בשברי לכם כל מטה לחם". "וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה" - כנגד הסדר החמישי, "ואכלתם בשר בניכם", שהיא הקללה הקשה מכל: שהרעב יהיה קשה כל כך עד שיאכלו רחמנא ליצלן את בשר בניהם ובנותיהם.
לסיכום: הפרק פותח בזקנים הבאים לפני יחזקאל "כאיש אחד בלב אחד" - לרעה, ומיד חושף הקדוש ברוך הוא שגילוליהם על לבם ומכשול עוונם מוצב נוכח פניהם בכוונה, כדי שייכשלו בו שוב ושוב. מכאן שני כיוונים בפירוש "נעניתי לו": לפי המלבי"ם הם באים רק לחפש "עניין" ועתידות ולהתווכח, ולפי תרגום יונתן והרד"ק הם באים לדרוש אף שאינם מנקים את עצמם, וה' עונה כדי לתפוס את לבם ולקרבם. מכאן נלמד היסוד שבעבודה זרה ובמחשבת עריות נענש אדם על עצם המחשבה, וכן שהחוזר בו מעבירה שלא מיראת ה' נדון כאילו עשה. אחר כך באה קריאת "שובו והשיבו" - תשובה לעצמכם ולסביבכם, ולאחריה דין נביא השקר והדורש בו, ששניהם שווים בעוונם, וה' מפרסם את קלון המתהדרים בשקר, כאחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו לאות ולמשלים. ולבסוף פותח הפרק את סדר השפטים על ארץ שמעלה מעל, בגלים ההולכים ומחריפים, עד הרעב שהוא הקשה שבמיתות - בגוף ובנפש.