פרק י"ג ביחזקאל הוא פרק שכולו מכוון כנגד נביאי השקר: אותם "נביאי מליבם" שבדו נבואות מדמיונם, החניפו לעם, הבטיחו שלום ובכך מנעו ממנו לשוב בתשובה. בחציו הראשון של הפרק מדבר הנביא אל נביאי השקר, ובחציו השני הוא פונה אל הנשים שהתנבאו מליבן ועסקו בכשפים וקסמים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא אֶל־נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהֹוָה׃
הקדוש ברוך הוא מוסר ליחזקאל נבואה שיאמר אותה אל "נביאי ישראל הנבאים". היה מקום לחשוב שמדובר בנביאי אמת, ולכן מוסיף הכתוב ומפרש: "לנביאי מליבם" - אלה הבודים נבואות מליבם ואומרים דברים שמעולם לא ראו. באלה עוסק הפרק.
וכבר דיברנו על כך אין ספור פעמים: נביאי השקר היו דומים מאוד לנביאי האמת. בצורת הלבוש שלהם - "ילבשו אדרת שער למען כחש", בצורת ההתנסחות, ואף בכך שהיו לוקחים חלק מדברי נביאי האמת וחוזרים עליהם. נביא האמת היה מתנבא בשוק העליון, ונביא השקר היה חוזר על אותם דברים בשוק התחתון, וכשהדבר היה מתקיים היה קונה לעצמו שם של נביא אמת, שהרי העם לא ידע שהוא גנב את הדברים.
עוונם של נביאים אלה גדול, משום שהם בגדר מסית ומדיח: בגללם העם אינו חוזר בתשובה, והם מחזקים אותו בדרכו המקולקלת. ולא תמיד היה לעם את הדעת להבחין בין תכלת לקלא אילן, בין האמת לזיוף, ולכן רבים נטו אחריהם. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: יש לי גזירה מיוחדת עליהם.
ומדייק המלבי"ם בלשון "הנבאים" - לשון מתפעל. כלל הוא אצלו לכל אורך הקו: לשון מתפעל מורה על דבר מדומה ולא אמיתי. "יש מתעשר ואין כל" - אין הכוונה שנעשה עשיר באמת, אלא שהוא כאילו עשיר. כך גם "מתנבא": אין לו נבואה אמיתית, הוא רק כאילו נביא.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הוֹי עַל־הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ׃
"הוי" הוא ביטוי של כאב ושל צער. מסביר המלבי"ם: שני דברים נדרשים בנביא. האחד - שתהיה בידו נבואה אמיתית, שבאמת נמסר לו מסר מאת ה'. השני - שתכלית הנבואה תהיה לתקן את העם. כנגד הדבר הראשון אומר הכתוב "הנביאים הנבלים" - הנבלה עמם, ה' לא דיבר אתם כלל.
נביא האמת היה משיג את נבואתו על ידי רוח ה' ששרתה עליו והקדוש ברוך הוא מסר לו את דברו. אלה לעומת זאת "הולכים אחר רוחם" - לא אחר רוח ה' אשר בם, אלא אחר רוח הדמיון וההזיות שלהם. ועוד: נביא אמת רואה מחזות גדולות בנבואתו, ולכן נקרא הנביא "חוזה" ו"צופה נתתיך לבית ישראל", ואילו כאן - "ולבלתי ראו", שום מחזה לא ראו.
כְּשֻׁעָלִים בׇּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ׃
כנגד העניין השני, שתכלית הנביא לתקן את העם, אומר הכתוב שנביאיך ישראל היו כשועלים בחרבות. השועל אוהב את הפרצות שבגדר, וזה טבעו: ראשית, דרך הפרצה הוא נכנס לכרם להשחיתו. שנית, דרך הפרצה הוא נמלט כשרודפים אחריו, וטוב לו שיהיו כמה פרצות - שאם יבואו עליו מפרצה זו יברח מן האחרת.
כך, אומר המלבי"ם, היו נביאי השקר. העם היה פרוץ מבחינה רוחנית, במצב ירוד, ולא היו בו גודרי גדר. דרך אותן פרצות שבעם נכנסו נביאי השקר והחניפו להם: הדרך שלכם טובה, דרככם ישרה - והעם קיבל את דבריהם. וגם כשנתפסו בשקרם, דרך הפרצות ברחו: "הנה אמרת כך וכך ולא התקיים" - והוא משיב, כשאמרתי היה מצב העם טוב יותר, עכשיו הידרדרו וכבר אינם ראויים. הבטיחו ישועה, הבטיחו שיחזרו כלי בית המקדש, וכשלא בא - תולים בפרצות העם. נמצא שנוחות לו הפרצות פעמיים: להיכנס דרכן ולהחניף, ולברוח דרכן כשלא התגשמה נבואתו.
לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם יְהֹוָה׃
נביאי האמת עושים שני דברים: ראשית גודרים גדר, שלא יימצא פרץ בעם כלל. ושנית, במקום שכבר נפרץ - עומדים בפרץ לסתום אותו. ומיהו האויב כשמדובר בנביאים? זו בחינה של מקטרג, כוח רוחני התובע דין מעם ישראל. נביאי האמת היו עומדים בפרץ, מלמדים זכות על ישראל, מתפללים עליהם ומשיבים חימה.
וזהו שאומר הנביא לקמן בפרק כ"ב: "ואבקש איש גודר גדר ועומד בפרץ לפניי". זה מה שמבקש הקדוש ברוך הוא - שיהיה אדם שיגדור שלא יהיה פרץ, ואם כבר יש פרץ שיעמוד בו כנגד המנסה לחדור. ובמשל של גיבור, אומר המלבי"ם: כשנבקע מקום בחומה, הגיבור עומד שם ונלחם בכל מי שרוצה לחדור דרך אותה בקיעה.
אבל אתם - לא עליתם בפרצות להשיב מלחמה, ולא גדרתם גדר על בית ישראל. אדרבה, הייתם כשועלים שהפרצה טובה להם: דרך קלקול העם מצאתם חן בעיניו ואמרתם לו שדרכו נכונה וטובה. "לעמוד במלחמה ביום ה'" - בשני הדברים הללו הייתם יכולים לעמוד כנגד כוחות הרע והמקטרגים, או על ידי גדר שתמנע את האויב מלבוא, או בגבורה שלא לתת לו להיכנס בפרצה. והדברים במשל, והנמשל ברוחניות: כשיש פרצה רוחנית צריך לסותמה, ואם תיסתם לא יבוא המקטרג ויקטרג - שאם יקטרג ויתקבל קטרוגו, חלילה עם ישראל כולו יוצא מיד לגלות. אתם לא עשיתם דבר שימנע את הקטרוג, ואדרבה עוד קלקלתם את העם.
חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים נְאֻם־יְהֹוָה וַיהֹוָה לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר׃
"חזו שוא" - החזון שהם חוזים ריק הוא ואין לו מציאות, הזיות ודמיון. "וקסם כזב" - גם הקסמים שהם עושים כדי להגיד עתידות, כזב הם. כזב פירושו דבר שאינו מתקיים, כמו "נחל אכזב": נראה כאילו עומד להיות, ומכזיב. נמצא שאין בדבריהם ממש לא מצד עצם הדבר ולא מצד ראיית העתיד, שהרי בסופו של דבר אין קורה מה שאמרו.
ועוד: את השווא הזה הם מייחסים לה'. הם יודעים כיצד נביא אמת פותח את דבריו - "נאום ה'", וגם הם פותחים כך ועושים רושם שהם מדברים בדבר ה'. אבל "וה' לא שלחם". והיות ואין לדבריהם מציאות לא מצד עצמם ולא מצד המשלח, כיצד אתם סבורים שהדברים יתקיימו? "ויחלו לקיים דבר" - הם מייחלים שיתקיימו, ודבר אינו מתקיים.
הֲלוֹא מַחֲזֵה־שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים נְאֻם־יְהֹוָה וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי׃
אי אפשר שיתקיים מצד עצמו, שהרי מחזה שווא חזיתם. ואי אפשר שיתקיים מצד המשלח, שאתם אומרים "נאום ה'", ואומר הקדוש ברוך הוא: הרי אני לא דיברתי. אם כן, על מה אתם מייחלים?
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
מגיע לכם עונש כפול, אומר המלבי"ם. ראשית, על עצם הדיבור בשם ה'. שהרי אפילו לא היה מחטיא את העם כלל - נביא שקר מיתתו בחנק. אפילו אמר דבר מצווה: בא נביא שקר ואומר שיש גזירה קשה וצריך שלושה ימי התמדה, וכולם עוזבים את עבודתם ויושבים ולומדים תורה, פלאי פלאים. ולאחר מכן מתברר שהוא נביא שקר - מה עושים לו? הורגים אותו. עצם זה שאמר "ה' דיבר עמי" וה' לא דיבר עמו, זהו השקר שעליו מיתתו בחנק.
ושנית, והוא החמור יותר: אתם אינכם אומרים בשם ה' ללמוד תורה, ואף לא דברים סתמיים - אתם אומרים בשם ה' לעבור עבירות. אתה משתמש בשם ה' כדי להכעיס את הקדוש ברוך הוא, מאשר זדים בשם ה', אומר לעם שדרכו נכונה וכל זה בשם שמים.
ועל כן "הנני אליכם" - כאן יש לכם עסק עם ריבונו של עולם עצמו, כיוון שהדבר נוגע לכבוד ה'. וכמו שאומר הרד"ק, "הנני אליכם" הוא כלשון "ונתתי פני באיש ההוא", שעניינו נקמה באותו אדם. ותרגום יונתן מתרגם "אנא שולח רוגזי עליכון" - שפנים הם לשון כעס, "פני ילכו והניחותי לך", ו"ונתתי פני" היינו כעסי ורוגזי באיש ההוא.
וְהָיְתָה יָדִי אֶל־הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא־יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית־יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
שלושה עונשים כאן. האחד - "בסוד עמי לא יהיו": לא יהיה להם חלק בסוד עם ה', והוא התורה שלנו והקדושה שלנו, שבזכותן אנו זוכים להיות עם ה'. השני - "ובכתב בית ישראל לא יכתבו": אומר המלבי"ם שאין להם חלק לעולם הבא, שכן לשון כתיבה בנביאים מורה על חלק לעולם הבא - "כל הכתוב לחיים בירושלים", "כל הכתוב בספר" בדניאל, "ויכתב בספר זכרון לפניו", וזה שאנו מבקשים "כותבנו בספר חיים". השלישי - "ואל אדמת ישראל לא יבואו": לא יהיה להם חלק בארץ.
ואומר המלבי"ם: שלושה אלה הם כנגד שלוש מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל - תורה, ארץ ישראל ועולם הבא, ששלושתן הן השלמות כולה. ארץ ישראל מתקנת את חיי הגוף, החיים הגשמיים הארציים והמדיניים. עולם הבא נוגע לחיי הנפש. והתורה היא הדרך שבה קונים את שניהם - היא האור והנר המאיר לשתי השלמויות וקושר אותן יחד.
יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת־עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל׃
"יען וביען" - מסביר המלבי"ם שזהו עונש בתוך עונש, עונש כפול: על המעשה עצמו ועל פרי המעשה, כלומר על תוצאותיו. עצם המעשה נורא, ופריו - שהם מתעים את העם לאמור שלום.
ו"שלום" כאן בשני מובנים: שלום פנימי - הדרך שלכם שלמה, מה שאתם עושים בסדר, אתם הגונים וישרים. ושלום חיצוני - אל תדאגו, האויבים לא יגיעו, לא תהיינה מלחמות, נבוכדנצר לא יכבוש אתכם. ובאמת אין שלום.
"והוא בונה חיץ והנם טחים אותו תפל" - זהו ביטוי הטעון הבנה, ולכן, כדרך כל ביטוי קשה, רבו בו הפירושים. יש לשאול אף מיהו "הוא" ומיהם "הנם". לפי המלבי"ם: העם בונה חיץ - מחיצה חלושה של קנים, לא כותל ולא חומה אלא מחיצה כלשהי. ונביאי השקר הם "טחים אותו תפל". תפל הוא דבר הנטפל, וחז"ל השתמשו בלשון זו לסיד ולטיח שטחים על הקיר. וכאשר אתה טח סיד על כותל אתה מחזקו ומדבק את אבניו, אך כשאתה טח על מחיצת קנים אינך מחזק אותה כלל, אלא אדרבה מכביד עליה וגורם שתיפול ותישבר.
ובמשל יש פנימיות וחיצוניות. מצד החיצוניות: הקיר מרמז על חומות ירושלים שביצרו וחיזקו מפני האויב, וחשבו שלא יוכל לכבשה. אומר להם הנביא - דעו לכם שהחיץ הזה מחיצת קנים הוא, קש וגבבה, אין לו שום תוקף. ואתם טחים אותו כדי שייראה חזק ועוצמתי, אך זהו טיח תפל, נטפל ומכביד, שאין בכוחו לחזק את הקיר.
ומצד הפנימיות: הקיר רומז על המחיצה שעשיתם ביניכם לבין המקום. לא רק קיר בינך לבין האויב, אלא מחיצת ברזל שנפרסה בינינו לבין ה', כפי שראינו לעיל בפרק ד' "קיר ברזל" בין הקדוש ברוך הוא ובין העיר, וכמו שכתוב "כי עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם". העוונות הם חיץ, וממילא התפילה אינה מתקבלת והקדוש ברוך הוא אינו משגיח כבתחילה.
אלא שמחיצת קנים עדיין יש בה חרכים, ואפשר לראות דרכה - "דודי מציץ מן החרכים" - ואם כן עדיין נותרת השגחה נסתרת, גם אם לא גלויה. ועל זה אומר: הם טחים אותו תפל. בטיח שהם מורחים הם הופכים את המחיצה לאטומה שאין רואים דרכה, ובכך גורמים שההשגחה תסור מהם לחלוטין. הם משחיתים את דרך העם ומבטלים מהם את השגחת ה' לגמרי.
ויש בזה עוד ביאורים, וכולם על אותו יסוד של מחיצה ושל טיח תפל. נזכיר את שמביא הרד"ק: שאף "הבונה" הוא נביא השקר עצמו. לאחר שהוא אומר דברים שאין בהם אמת, הם "טחים אותו תפל" - מחליקים את דבריהם. שהרי הטיח מחליק. הם מייפים את הדברים ומראים כיצד הם אמיתיים וכיצד יתגשמו. עשה מחיצה, ולאחר מכן שם עליה טיח ומייפה אותה, כביכול להראות שדבריו יתקיימו.
ועוד מביא הרד"ק בשם אביו, שתפל היינו לבנים שאינן שרופות. הלבנה השרופה בכבשן עמידה, ואילו לבנה שלא נשרפה - כמו כד חרס שלא נשרף - מעט מים ממוססים אותה ומקלקלים אותה. וכך כאן: בגשם הראשון הכל מתמוסס. והכל תפל שאין בו תוקף ואין בו עוצמה, וכמו שמתרגם יונתן "טין פטיר דלא תבן" - טיט בלי תבן, שאינו מחזיק לאורך זמן. ומכאן שאין קיום להרגעות שנביאי השקר מרגיעים אתכם שיהיה רק טוב.
אֱמֹר אֶל־טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ׃
אמור לאותם הטחים בתפל, שהתפל מצד עצמו אינו בר קיימא והוא נופל מאליו. קל וחומר כשירד עליו גשם שוטף, שיפילנו במהרה וישטוף את הטיח מעל הקיר. ובפרט כאשר מלבד הגשם הטבעי אתן בהשגחתי דבר שאינו טבעי: "אבני אלגביש תיפולנה" - אבנים השוברות את הקיר עצמו, ומעבר לכך "ורוח סערות תבקע" את הקיר. יש כאן אפוא גם היבט טבעי וגם היבט השגחתי, ובסופו של דבר תוכניותיכם לא יתקיימו, ומה שתכננתם שיהיה לכם תוקף ועוצמה בחומה - לא יתקיים.
ומהן "אבני אלגביש"? רש"י מביא שהן אבני ברד גדולות, ומוסיף מדעתו שלפי שהן מזהירות כעין אבני גביש הוא מדמה אותן לגביש, והגביש הוא אבן יקרה, כמו שנאמר באיוב "ראמות וגביש". וחז"ל דרשו: אל תקרא "אלגביש" אלא "על גב איש" - זהו משה רבנו, שאצלו נאמר "ומטר לא ניתך ארצה", שאותן אבנים שהתחילו לרדת לא הגיעו לארץ. ועכשיו "אבני אלגביש תיפולנה" - מה שהוחזק על גבו של משה ולא ירד, עתה ירד וייפול.
וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם׃
לא רק הטיח ייפול, אלא הקיר עצמו. ואז ייאמר לכם: איה הטיח אשר טחתם? שאם הקיר לא עמד, כל שכן שהטיח לא התקיים.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וּבִקַּעְתִּי רוּחַ־סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה׃
מדייק המלבי"ם: שלוש לשונות כאן - "בחמתי", "באפי", ושוב "בחמה לכלה". ולמה החמה האחרונה היא חמה של כליה? וכאן חוזר יסוד שראינו כמה וכמה פעמים, והמלבי"ם עקבי בו: חמה היא כעס פנימי, "וחמתו בערה בו" - דבר הבוער בפנים. אף הוא כעס חיצוני, "כי אש קדחה באפי" - שכשאדם כועס אפו מתאדם ומתלהט ומוציא אדים. כל עוד יש חמה בלבד, הכעס פנימי ואין עדיין עונש; כשהאף בוער, כבר יש עונש גלוי.
ואומר המלבי"ם: אף בלא חמה פנימית - פחות חמור, שהרי דרך האף יוצא כל הכעס ונגמר, כמו שאנו רואים שאדם המוציא את כעסו נרגע ונח. אבל לפעמים האף יוצא והחמה הפנימית נשארת בעינה - יש עונש, והחרון הפנימי עודנו קיים - ואז אין תקווה, שהרי אדם שחמתו הפנימית בוערת אינו מסתפק במה שהעניש והכה, והדבר ממשיך לבעבע בתוכו.
וזה שאומר הכתוב: "ובקעתי רוח סערות בחמתי" - אגרום לרוח סערות לבקוע, וזה מחמת החמה. וכשיצא הדבר החוצה יהיה אף, ויתגשם ל"גשם שוטף באפי" - מציאות חיצונית גלויה, גשם השוטף והורס הכל, מכוח האף. ואם תאמר, אם כן לפחות חמת המלך שככה, שהרי באה לידי אף והאף הרגיע את הפנימי? על כך ממשיך: "ואבני אלגביש בחמה לכלה" - החמה הפנימית עדיין לא שככה, ולכן העונש ממשיך: הגשם עצמו יקפא ויגליד לאבני אלגביש, ומכוח החמה תבוא חלילה כליה. שכשהחמה אינה שוככת אין די באף, והיא ממשיכה ובוערת ומולידה תוצאות נוספות.
וְהָרַסְתִּי אֶת־הַקִּיר אֲשֶׁר־טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל־הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
מתאר כאן המלבי"ם כמה שלבים. ראשית, "והרסתי את הקיר" - חומת העיר תיבקע, ומה שסמכתם על החומה לא יתקיים. ושלא תחשבו שתהיה זו הריסה מקומית בנקודות אחדות - "והגעתיהו אל הארץ", נפילה גמורה. ושלא תחשבו שרק תיפול - "ונגלה יסודו", כלשון "ערו ערו עד היסוד בה", שאף היסוד לא יישאר. ושלא תחשבו שהקירות ייפלו והאנשים לא יינזקו - "ונפלה וכליתם בתוכה", שהחומה תיפול על היושבים בתוכה ותהיה להם חלילה כליה. ורק בזה תדעו כי אני ה'.
וְכִלֵּיתִי אֶת־חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ׃
אחרית החמה שהזכרנו, אותה חמה שעד כלה, תהיה בקיר ובטחים אותו תפל - כלומר בירושלים ובנביאי השקר שבה, ולא בכלל ישראל. במי תכלה החמה? באלה שהטעו את העם, אותם נביאי שקר שהיו מחליקים להם את מעשיהם ומשכנעים אותם שאפשר להמשיך בדרכם הרעה. "ואומר לכם אין הקיר ואין הטחים אותו" - איה הקיר ואיה הטחים אותו? איה אותם נביאים שהבטיחו לכם שלא תבוא צרה ולא יהיה אסון והכל יהיה בסדר? הם ומחזקי דבריהם - כולם כלו בתוכה, בחרב ברעב ובדבר. כל המבטיחים אתכם על שקר לא יתקיימו.
נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
העונש יבוא על נביאי השקר, לפי שהם מתנבאים על ירושלים וחוזים לה חזון שלום, ובכך גורמים שהעם היושב בתוכה לא יחזור בתשובה. הוא אינו מתפעל מנביאי האמת, כי כנגדם עומדים לו נביאי השקר ואנשי התקשורת המכריזים חזון שלום: הגיע מזרח תיכון חדש. ואין שלום, נאום ה'. אותה תחושה שאוטוטו תבוא ברכה ויהיה שלום מרגיעה אותם, ושוב אינם מרגישים שעליהם לשוב. ואילו היו שומעים לנביאי האמת - אלה לא אמרו דברים נעימים כל כך, אלא הודיעו שתהיה גלות ויהיו הרג וחרב ואובדן רחמנא ליצלן. ולא שמעו להם, ולכן מי שהטעה אותם ישלם את המחיר, והם הטחים אותו תפל, הניבאים אל ירושלים והחוזים לה חזון שלום - ה' מהם ייפרע.
וְאַתָּה בֶן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן׃
עד כאן דיבר על הנביאים, ומכאן הוא פונה אל הנשים. אלו מתנבאות מליבן ואומרות שרוח ה' דיברה בהן, מגידות עתידות ומודיעות זה יחיה וזה ימות, לזה תהיה ברכה ולזה קללה, וכל זה עושות במעשי כשפים ומספרות שקיבלו את הדברים בנבואה.
וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת עַל כׇּל־אַצִּילֵי יָדַי וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת עַל־רֹאשׁ כׇּל־קוֹמָה לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה׃
הפסוקים שמכאן ועד סוף הפרק קשים להבנה ויש בהם ביאורים אחדים, ונסביר לפי המלבי"ם. הן תופרות כסתות על אצילי הידיים ועושות מספחות על ראש כל קומה. ומה עניין הדבר? אומר המלבי"ם: כשם שבקדושה אנו מניחים תפילין של יד כנגד הלב כדי לשעבד את תאוות הלב לה', ותפילין של ראש כנגד המוח כדי לשעבד את השכל והמחשבה לקודשא בריך הוא - כך, באותו ציור ובאותו דמיון, נוהגות דתות השקר. כפי שהסברנו תמיד, נביאי השקר, וכן עד היום הנצרות והאסלאם, כדי למשוך את לב ההמון עושים חיקוי למה שקיים בקדושה ומחקים אותו.
וכך אותן קוסמות: היו מתפרות מין כסת, סוג של בד, ותופרות אותו על אצילי היד היינו על הזרוע, באותו מקום של תפילין של יד, ובו היו עושות מין כישוף שיפעל על הלב. ובכך היו מצודדות את נפשות החיים של העם ואת כוח לבבם שיהיו שבויים תחת רשותן, והעם נמשך לזימה ולתאוות ולעניינים רעים בכוח הכשפים, מכוח הדבר הנמצא כנגד הלב. מה שאמר לנו הקדוש ברוך הוא לשים כנגד הלב כדי לשעבד את התאוות לקדושה - הן עשו בדיוק להפך, שמו כנגד הלב מיני כשפים לשעבד את הלב לזימה ולתאוות הרעות.
וכנגד זה עשו מספחות על ראש כל קומה: מספחות הן, כלשון הרד"ק, מעין מטפחות שהיו קושרים בראש, כנגד תפילין של ראש שהם כנגד המוח ששם כוח המחשבה. והמטרה - להטות את מחשבותיהם אל עבודה זרה, אל כפירה ואל הכחשת האמונה באל אחד, וכך לקבל שליטה על כוח מחשבתם.
וכנגד החלק הראשון, שרצו לשלוט על תאוות הלב, אומר: "הנפשות תצודדנה לעמי" - וכי בכוחכן לצודד את נפשות עמי תחת רשותכן? ומה המגמה? "ונפשות לכנה תחיינה" - שבשכר מעשיכן תחיו את עצמכן במזון ובמחיה. שזו כל מטרתם של המכשפים והקוסמים: לקבל כסף, להחיות את נפשותיהם.
והרד"ק מסביר שבכוח מעשים אלו היו גוזרות על הרשעים חיים ועל הצדיקים מיתה. ועל זה אומר להן: וכי בדבריכן תוכלנה לגזור על זה חיים ועל זה מיתה? וכי נפשות עמי בידכן לאבד ולקיים? וכך מתרגם יונתן: "הלא נפשתהון דילהון לא יכלתון לקיימא" - את נפשותיכן שלכן אינכן מסוגלות לקיים, ואת בהבל פיך רוצה לגזור זה יחיה וזה ימות?
וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל־עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא־תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא־תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב׃
אתן מוציאות את קדושת שמי לחולין. אם קודם דיבר על הקסמים ששמו כנגד הלב, ועליהם אמר "ונפשות לכנה תחיינה", עתה הוא מדבר על המספחות ששמו כנגד המוח, שבכוחן מתחלל שמי. ובעבור מה? "בשעלי שעורים ובפתותי לחם". שעל הוא כמידת אגרוף, כלשון "מי מדד בשעלו מים וארץ בזרת תיכן". בשביל רווח של מלוא הכף שעורים ופתותי לחם שיתנו לכן, אתן מוכנות להמית נפשות אשר לא תמותנה.
"להמית נפשות" - מיתת הנפש ממש: בפעולת המספחות שעל הראש היו מעוותות את כוח המחשבה שהוא השכל ומביאות לכפירה, וזו מיתת הנפש. ולפי הביאור השני שהזכרנו, שהיו מתנבאות על נפשות הצדיקים שימותו ועל הרשעים שיחיו - הרי אתן גוזרות מיתה על מי שלא נגזרה עליו מיתה, "ולחיות נפשות אשר לא תחיינה", גוזרות חיים על מי שלא נגזרו עליו חיים.
וכל זה "בכזבכם לעמי שומעי כזב": בדברי כזב ובאמונות כזב, שהעם מקבל את דבריכן, והרשעים מקבלים בזה חיות - הריני יכול להמשיך במעשיי המקולקלים - ואילו הצדיק חלילה נופל למיתה, שהוא רואה כביכול שאין מעשיו הטובים מועילים ומסייעים. שהרי פעולותיהן של אותן קוסמות ומכשפות היו גורמות שייראה כאילו אין אמת בעבודת ה', ושיש להידבק בעבודת השקר.
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֶל־כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי אֶת־הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת־נְפָשִׁים לְפֹרְחֹת׃
כנגד הכסתות שהיו שמות על הזרוע אומר: הנני אל כסתותיכן, וקרעתי אותן מעל זרועותיכן, ושילחתי את הנפשות שאתן מצודדות. ומהו "את נפשים לפורחות"? אומר המלבי"ם: אתן צדות את הנפשות ומעבירות אותן אל כוחות הטומאה, והם הנקראים "נפשים לפורחות" - נפשות של שדים ומזיקים, שאין להם גוף אלא הם פורחים. אתן לוקחות את נפשות בני האדם ומוסרות אותן ביד כוחות הטומאה והסטרא אחרא, שיהיו לחלקם ולא לחלק הקדושה ולעבודת ה'.
וְקָרַעְתִּי אֶת־מִסְפְּחֹתֵיכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶת־עַמִּי מִיֶּדְכֶן וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
לאחר שאמר מה יעשה בכסתות שעל הזרוע, מדבר עתה על שעל הראש: אקרע את מספחותיכן ששמתן על ראש כל קומה. ובקריעת הכסתות והמספחות אציל את עמי מידכן, שהרי מכוחן האמינו באמונת כזב ומכוחן הייתה לכן שליטה על כוח המחשבה. "ולא יהיו עוד בידכן למצודה" - לא תוכלנה עוד לצוד בהן, "וידעתן כי אני ה'", ויכירו הכל את אלוהותו יתברך.
יַעַן הַכְאוֹת לֵב־צַדִּיק שֶׁקֶר וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע לְבִלְתִּי־שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ׃
"הכאות" מלשון כאב, כמו "ונכאה לבב". אתן מכות את לב הצדיק בשקר: מפחידות אותו בקסמיכן ובכשפיכן שתבוא עליו רעה, ואומרות שכך נמסר לכן בנבואה מאת ה' - ואומר הקדוש ברוך הוא: אני לא הכאבתיו, אין זה ממני ולא מסרתי לכן דבר כזה. ואילו את הרשע אתן מעודדות לבלתי שוב מדרכו הרעה, ומבטיחות לו חיים וברכה בדרכו המקולקלת.
לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא־תִקְסַמְנָה עוֹד וְהִצַּלְתִּי אֶת־עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
מכאן ואילך לא תחזינה עוד מחזות שווא ולא תקסומנה עוד קסמים, ובזה יינצל עמי מידכן, ותדענה כי אני ה'.
הפרק מלמד עד כמה חמור עוונם של המחניפים לעם בשם שמים. נביאי השקר לא היה להם לא רוח ה' ולא מחזה, הלכו אחר דמיונם, והיו כשועלים בחרבות - נכנסו דרך פרצות העם והחניפו לו, ונמלטו דרכן כשלא התקיימו דבריהם, במקום לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולהשיב חימה. על כך נגזרו עליהם שלושה עונשים כנגד שלוש המתנות הטובות: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. הבטחות השלום שלהם היו מחיצת קנים טוחה בטיח תפל, שנשטפת בגשם שוטף ונבקעת ברוח סערות ובאבני אלגביש, עד שהקיר נהרס עד יסודו. ובחלקו השני של הפרק - הנשים המתנבאות מליבן, שחיקו את התפילין בכסתות שעל הזרוע ובמספחות שעל הראש כדי לשעבד את הלב לתאווה ואת המחשבה לכפירה, ובשעלי שעורים ובפתותי לחם חיללו את שם ה', הכאיבו לב צדיק וחיזקו ידי רשע. כנגד כולם מבטיח הקדוש ברוך הוא: וקרעתי, והצלתי את עמי מידכן, וידעתן כי אני ה'.