פתיחה: המשך המופת של יחזקאל וגזר דינו של צדקיהו
בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים את הנבואה על הנשיא, הוא צדקיהו מלך יהודה, שיחזקאל הוצרך לשמש לו מופת בחפירת הקיר, בנשיאה על כתף ובכיסוי הפנים. מכאן ואילך הנביא פורש את פרטי הגזירה עצמה: לכידתו של המלך, פיזור חילותיו, המצור והרעב בירושלים, ולבסוף תשובה חריפה לאותם אנשים שהרגיעו את עצמם באמירה שהנבואות לא יתקיימו או שהן רחוקות מאוד.
"ופרשתי את רשתי עליו" - הצבי שעל גג המערה
וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי, וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת׃
רש"י מביא את דברי חז"ל: מערה הייתה לו לצדקיהו מביתו עד ערבות יריחו, ובה יצא. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא צבי אחד לפני חיל הכשדים, והצבי הלך לפניהם על גג המערה והם רודפים אחריו. כשיצא צדקיהו מן המערה בערבות יריחו, ראו אותו יוצא ותפסוהו.
דבר כזה אין לו שום הסבר אחר אלא "ופרשתי את רשתי עליו". תזמון שבדיוק באותו רגע הם רודפים אחר צבי, ובדיוק מגיעים אל פתח המערה, ובדיוק אז הוא יוצא ממנה - זה תזמון שמבטא ללא כל ספק רשת שהקדוש ברוך הוא פרס לו לצדקיהו, על ההתעלמות שלו ממעשי העם.
בפסוק עצמו יש פרדוקס: "והבאתי אותו בבלה ארץ כשדים ואותה לא יראה". על דור המדבר, שהוציאו דיבת הארץ רעה, אפשר לומר "נשבעתי אם יראוה", שהרי ימותו במדבר ולא יראו את הארץ. מי שנכנס לארץ - יורש אותה וגם רואה אותה. אבל כיצד ייתכן שאובָא לבבל ולא אראה אותה? חז"ל אומרים שהדבר לא היה מובן, עד שנבוכדנצר עצמו הסביר אותו בפועל: הוא עיוור את עיניו. כך התקיימו שני חלקי הפסוק גם יחד, שהובא לשם וגם לא ראה אותה.
וכיצד הגיע לכך? כפי שראינו בריבלה שבארץ חמת, נבוכדנצר "דיבר אתו משפטים". מובא שראה אותו אוכל ארנבת חיה והלך וסיפר עליו, ובעקבות זה דיבר אתו משפטים: שחט את בניו לעיניו, ואחר כך עיוור את עיניו, ואחר כך הביא אותו לבבל, כמובא בספר מלכים ובספר ירמיהו.
המשל השני: נופל כפרי בשל ואינו מבין כיצד
המלבי"ם מבאר ש"ופרשתי רשתי עליו" הוא המשל השני, כנגד כיסוי הפנים ואי הראייה: אפרוס עליו את הרשת, והוא לא יראה ולא יבין כיצד פתאום נפל כפרי בשל ביד האויבים.
לימוד זכות על צדקיהו: האטמוספירה של אותו דור
כדי להבין את מהלכיו של צדקיהו, אפשר לומר כלימוד זכות שהוא כלל לא היה יכול להילחם בעם היושב בציון. האג'נדה, דרך החיים והתפיסה של העם הייתה: לא תהיה גלות, ואין להקשיב לנביאים שרק מפחידים. ממילא כל מי שאמר דברים הפוכים העמיד את עצמו בסכנה, וירמיהו עצמו כמה פעמים עמד כפסע לפני המוות. אם צדקיהו היה מנסה להביע דעה שאנחנו עומדים לגלות ושצריך להסכים לגלות מרצון וכך הוא רצון האלוקים, רוב הסיכויים שלא היה נשאר רגע אחד במלכותו. היו עושים הפיכה ואומרים: מלך שבמקום לחזק אותנו ולעמוד בפרץ אומר לנו ללכת לגלות, להוריד את הכתר ולהגיש את הידיים? אין זה מלך. יוצא אפוא שגם אם היה רוצה להשפיע, מסתבר מאוד שלא היה מסוגל להביא את האנשים לצאת לגלות מעצמם.
ובפרט שהיו באותו דור אנשים שעשו רושם רציני מאוד של נביאים, של כאלה שמדברים ויודעים מה שהם מדברים. היה להם כישרון גדול להתבטא באותן לשונות שבהן התבטאו הנביאים. פעמים אמרו דברים שהתקיימו, שכן לקחו חלקים מדברי הנביאים שהם דברי אמת והשתמשו בהם, וכשהדברים באו אמרו: הנה, אני אמרתי את זה. ובכך קנו להם שם של נביאי אמת. גם "לבשו אדרת למען כחש" - הייתה להם תפאורה שמשדרת נביא. צדקיה בן כנענה עשה לו קרני ברזל ואמר "באלה תנגח את ארם", היינו שגם בכלי העזר והפירוטכניקה השתמשו: סיר נפוח, "תעשה לך עיר", לחקוק אותה על אבן, וכל הדברים שבהם השתמשו הנביאים - הם עשו בדיוק אותו דבר. כך שלמעשה היה קשה מאוד להבחין בין המותג המקורי לבין התחליף, בין האמת לבין החיקוי הזול.
מכאן תבינו למה העם נהה אחרי נביאי השקר. ובפרט שלא היה נעים לשמוע את דברי הנביאים, שכל הזמן באים ומאיימים: יהיה רע, יהיה גרוע, תהיה גלות, יהיה נורא. נעים היה הרבה יותר לשמוע את נביאי השקר, שתמיד ליטפו את האגו והרגיעו: אל תדאגו, לא יהיה שום דבר, אנחנו אומרים לכם נבואה מאת השם, אתם יכולים להיות רגועים, יהיה טוב, יש לנו את בית המקדש. באטמוספירה כזאת לא היה קל לצדקיהו לפעול ולהשפיע.
"ונתפש במצודתי" - שני שורשים ושתי אמיתות
המלבי"ם מדייק בלשון "מצודתי". יש "מצודה" משורש מָצַד, כמו "מצד סלעי" ו"נשגב במצודה", שהכוונה מקום חזק ומבוצר שאפשר להתחבא בתוכו. ויש "מצודה" משורש צוּד, כמו רשת שבה צדים דגים. כאן שני הדברים נכונים: הכלא שבו כלאו את המלכים היה בנוי במקום מבוצר שאין אפשרות לצאת ממנו, וגם "ופרשתי את רשתי" - הרשת שבה ילכדו אותו. כך מתבארת "מצודתי" בשתי הבחינות גם יחד.
"וכל אשר סביבותיו עזרה" - העוזרים שהזיקו
וְכֹל אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו עֶזְרֹה וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ, וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם׃
"וכל אשר סביבותיו עזרה" - אלה שהיו סביבו וסייעו בידו שלא ייפול אל הכשדים, שלא יעשה עמם שלום ולא ייכנע, אלא ילחם כנגדם. הם עברו על דברי הנביא, שהרי הנביא אמר לו מפורש: אם יצוא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך. ולעם אמר: הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ואת עמו וחיו. ואם לא - להיפך. אך היו סביבו רבים שעזרו לו לאחוז בשיטה ההפוכה: מה פתאום שניכנע? יש לך מלכות ביד, ואתה תלך ותפיל את עצמך לפני האויב?
"וכל אגפיו" - כמה פירושים בו. פירוש אחד: אגפיו הם בני חילו, כמו שנאמר לעתיד על מלחמת גוג "אתה וכל אגפיך", ותרגום יונתן: משרייתיה, חילותיו. רש"י מפרש: שריו. והרד"ק מביא בשם אביו ש"אגפיו" הוא כמו "גפיו" בחסרון האל"ף, וגפיו הן כנפיים, כמו "והיה מוטת כנפיו מלוא רוחב ארצך". החילות נקראים כנפיים, לפי שהיו מתפרסים כשתי כנפיים פרוסות וכובשים בצורה כזאת, ומכאן הביטוי "הצבא פרס כנפיו", וכן סמלי האומות פעמים רבות הם נשר או עיט הפורס כנפיו, ביטוי לעוצמת הכיבוש. אומר לו הנביא: את חילותיך הפרוסים ככנפיים אזרה לכל רוח.
הרי חלקם ירדו למצרים, כמו שכתוב "וכל חילו נפוצו מעליו" - יוחנן בן קרח ושרי החיילים שגלו למצרים. ושם השיגה אותם חרבו של נבוכדנצר, כשבא אחר כך למצרים להחריבה. וזהו "וחרב אריק אחריהם": אזרה אותם לכל רוח, אבל הפיזור לא יהיה להם הצלה, כי באותם מקומות עצמם תשיג אותם חרב האויב. וכך היה, שנהרגו בחרב בארצות שלשם נתפזרו.
"וידעו כי אני ה'" - רווח כפול
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת׃
וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר, לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה׃
כשתתקיים הנבואה - ידעו כי אני ה'. הרד"ק מבאר שיספרו זה לזה בגויים אשר באו שם את כל התועבות שעשו, ומתוך כך יבינו שכל מה שבא עליהם בא כעונש, כמו שדיבר השם ביד נביאיו. וידעו כי אני ה', שהשם צפה את הכל מראש והזהיר אתכם ולא הקשבתם.
המלבי"ם מוסיף שיהיו בזה שני רווחים. הרווח הראשון: הם עצמם יכירו שאני ה'. הרווח השני: "והותרתי מהם אנשי מספר" - אותיר גם מן הרשעים שבגלות, גם מאלה שלא הכירו את השם, כאותם שהלכו למצרים והקטירו למלכת השמים, כדי שיספרו את תועבותיהם לגויים. ואז הגויים יבינו שכל מה שקרה לישראל הגיע להם בדין ובמשפט, ו"ידעו כי אני ה'", שיש שופט בכל הארץ. נמצא שהרווח כפול: לאלה שיתעוררו מתוך זה, ולאלה שלא התעוררו אבל על כל פנים יספרו את תועבותיהם, ולפחות הגויים יבינו שמה שקרה כאן קרה בדין.
"בהפיצי" ו"וזריתי" - שני שלבי הפיזור
המלבי"ם כבר ביאר לעיל את ההבדל, וכאן מפרט יותר. "לזרות" הוא לפזר דברים שאינם מחוברים יחד, ואילו "לנפץ" נאמר בדברים מחוברים, כמו "ככלי יוצר תנפצם" - הכלי מחובר ואני מנפץ אותו. תמיד אנו מתארים את הגלות בשני שלבים: "בגויים" הם הקרובים, "בארצות" הם המרוחקות. תחילה הם היו שלמים ככלי, ואני מפיץ אותם ככלי המתפוצץ, ונפוצו אל הארצות הקרובות. ואחר כך, כמו אדם שזורה חיטה אל הרוח להפריד ממנה את המוץ, כבר אין צורך ב"הפצה" של דבר שלם, אלא רק לפזר אותם עוד יותר - וזהו "וזריתי אותם בארצות", השלב השני.
"לחמך ברעש תאכל" - מופת המצור
בֶּן אָדָם, לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל, וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה׃
הרד"ק מבאר "ברעש" - ברעש הגוף וברתת, שתאכל אותו ברעדה, מלשון "וירגז המלך". והמלבי"ם מבאר שצורת האכילה והשתייה הזאת היא כמי שמתיירא, בפחד וברעד מפני ביאת האויב.
וְאָמַרְתָּ אֶל עַם הָאָרֶץ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ, לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ׃
המופת שעושה הנביא יהיה סימן ליושבי ירושלים, שבעת המצור יאכלו את לחמם בדאגה. הרד"ק מבאר "תשם ארצה ממלואה" - מן העם שהיה מלא בה ומן הנכסים שהיו מלאים בה, ארצם תהיה שוממת מכל זה.
והמלבי"ם מסביר את סדר הדברים: אם לא היה מצור, לא היו נלחמים כנגד נבוכדנצר אלא משלימים עמו, כמו שהזהיר אותם הנביא. אילו שמעו לו, לא היה מחריב להם את הארץ. אבל כיוון שלא שמעו לדבר הנביא והחליטו להילחם, בא נבוכדנצר ועשה מצור והחריב את הארץ. וכל זה בעוון מה? "מחמס כל היושבים בה" - בעוון החמס של יושביה. אומר השם: העוון הזה יש בהם, לכן נתתי בלבם שילחמו עם נבוכדנצר, כדי שעל ידי כך תחרב ארצם, ויהיה להם בזה עונש על החמס שעשו בעבר.
וְהֶעָרִים הַנּוֹשָׁבוֹת תֶּחֱרַבְנָה וְהָאָרֶץ שְׁמָמָה תִהְיֶה, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה׃
"הערים הנושבות", כלומר הערים המיושבות, תחרבנה, והארץ תהיה שממה, ומתוך כך "וידעתם כי אני ה'". נמצא שיש כאן שני עניינים: עונש על העבר, "מחמס כל היושבים בה", ועוד דבר שיעורר אותם על העתיד שיחזרו בתשובה - שיראו שיש כאן אמירה מאת השם, וישימו לב ויאמינו בהשגחה ובשכר ועונש.
"מה המשל הזה לכם" - ישראל אינם תחת המזל
בֶּן אָדָם, מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן׃
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא משיב כאן כנגד שתי אמירות שהיו רגילים לומר. האחת: דברי הנביא בכלל לא יתקיימו, כמו דברי החוזים בכוכבים שברבות הימים אתה רואה שאין להם תוקף. והשנייה: וגם אם יתקיים, זה עוד חזון למועד, עוד שנים ארוכות, אחרינו המבול, אין לך מה לדאוג שזה יקרה מחר מחרתיים. שני הדברים נאמרו כדי להרגיע, כדי ליצור שאננות וכדי להסיר חשש.
הם לקחו את המשל מדברי החוזים בכוכבים והוברי שמים, שדבריהם לא תמיד התקיימו. המלבי"ם מסביר שאותם חוזים היו מביטים בגרמי השמים, רואים שכוכב פלוני עומד מול כוכב אלמוני, ומכך מסיקים שההשפעה תהיה כך וכך. בזה עוסקים עד היום אנשים העוסקים באסטרולוגיה. והיו אומרים דברים לזמן ארוך, וייתכן שבמשך הזמן דברים ישתנו: מה שאתה רואה עכשיו הוא מציאות מסוימת, אבל מחר ייכנס לתמונה כוכב נוסף וייצור השפעה שונה. וזהו "יארכו הימים" - יש עתידות שיכולות להשתנות מחמת אריכות הימים.
ועוד: הם צופים מצד המערכת ומצד סיבות טבעיות, וכאשר אחת מן הסיבות משתנה, הכל משתנה בהמשך. לדוגמה, אם אני אומר שיהיו גשמים עזים, ומזה יבואו שיטפונות, ומזה תיפול גשר ותקרוס ביצורים - וברגע שהשתנה דבר אחד בשרשרת, כל התגובות הנמשכות מן הסיבה הראשונית מתבטלות. וזהו "ואבד כל חזון": מחמת שאחת הסיבות הטבעיות משתנה, נופל כל החזון שחזו אותם אסטרולוגים והוברי שמים.
על זה אומר להם השם: "מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל". המשל הזה אינו מתאים לכם כלל. אתם בית ישראל אינכם תחת המזל ואינכם תלויים בגרמי השמים, אלא בהשגחת השם. ובפרט על אדמת ישראל, שארץ ישראל מצד עצמה אינה תחת המערכה, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", יש לה השגחה פרטית. אם כן, אין העם תחת הכוכבים ואין הארץ תחת הכוכבים, וכיצד אתם ממשילים את עם ישראל בארץ ישראל לדברי החוזים והוברי השמים?
"השבתי את המשל הזה"
לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן׃
מהו המשל שביטלו? שהנביא הוא כמו הובר שמים, ושבאורך הזמן יכולים לחול שינויים טבעיים והדברים לא יתקיימו. אומר להם השם: המשל הזה הושבת, ולא ימשלו אותו עוד. ראשית, גם לפי שיטתכם עצמה שהעניין תלוי במערכות הכוכבים - הדבר אינו נכון כאן. ושנית, "ולא ימשלו אותו עוד בישראל": אפילו אם ביחס לחוזי הכוכבים על הגויים יש בזה ממש, לגבי ישראל אין זה נכון כלל, שישראל אינם תחת המערכה.
וכבר ספרתי לכם על אדם שהגיע לאסטרולוג, וזה ניסה לצפות לו כל מיני דברים לפי מעמד הכוכבים, וכל דבר שאמר לו - השיב לו שאינו צודק. בירר עמו שוב את שעת הלידה ואת כל הפרטים, והכל היה מדויק. בסוף שאל אותו: תגיד לי, אתה יהודי? אמר לו: כן. אמר לו: אה, אז למה לא אמרת מראש? כשמדובר ביהודים אני לא מהמר. גוי נמצא תחת המערכה, ויהודי הוא מעל המזל.
וכנגד "השבתי את המשל הזה" אומר: "דבר אליהם קרבו הימים ודבר כל חזון". איני מדבר על עתים רחוקות שבתוכן דברים ישתנו, אלא על דברים קרובים מאוד, על משהו מיידי שלא יתבטל ברבות השנים.
כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
"חזון שווא" - לא יהיה עוד חזון על ידי הכוכבים, שהוא חזון שאין בו אמת. "ומקסם חלק" - לא יהיה עוד קסם של אותם חכמי התולדות המדברים חלקות. מקסמי השווא שלהם היו נאמרים בלשון מחליקה, כדי לשכנע ולהחניף לעם. וזו הייתה מטרתם: העם שמע את דברי נביאי האמת ולא נעמו לאוזניו, שהרי הם מדברים על כפיפת הראש בפני נבוכדנצר, שהוא שליח ההשגחה העליונה, ועל גלות ועל תשובה - וזה לא מה שהם רצו. לכן קיבלו את דברי נביאי השקר, שהיו קוסמים להם קסמים ומדברים עמהם חלקות, ונותנים להם הרגשה שכל מה שהם עושים בסדר. במושגים של היום: היה להם "מקסם גלאט". כל מה שאתה עושה גלאט, אין בעיה, הכל חלק, תרגישו טוב, יש לנו עם נפלא, נוער נהדר, הכל טוב ויפה, אהבה ונגילה, תמשיכו כמו שאתם.
"אדבר דבר ויעשה" - הדיבור עצמו הוא המעשה
כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲדַבֵּר אֵת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה, לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד, כִּי בִימֵיכֶם בֵּית הַמֶּרִי אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין החוזה בכוכבים לבין הצופה ברוח אלוקים. החוזה בכוכבים תלוי בסדרי המערכה: כוכב פלוני מול כוכב אלמוני יוצר השפעה כזאת, וממילא במדינה המושפעת ממנו תהיה מלחמה. ואגב, צריך לדעת שהם ידעו מה הם מדברים, לא כהורוסקופ שבעיתון אלא ידיעות אמיתיות. כמו שפרעה אומר "ראו כי רעה נגד פניכם", מלאך ששמו רעה, וראה נכון. ראה דם במדבר - וראה נכון. ראה מנהיגם של ישראל ניזוק במים - וראה נכון, מי מריבה. רק שהפרשנות שלו לא הייתה נכונה.
ובזה שתי טעויות אפשריות. האחת: החוזה לא לקח בחשבון גורמים נוספים. לדוגמה, מדינה א' נלחמת במדינה ב', והוא רואה שא' חזקה יותר, ומסיק שא' תגבר. אבל הוא לא שם לב שנכנס למערכה כוכב נוסף, של מדינה ג' החזקה מא' ונלחמת בה, וממילא ג' תכה את א' וב' תינצל. סיבה אחרת ומצב אחר נעלמו מעיניו, ולפיהם ישתנה העניין. והשנייה: החוזה לא כיוון את הזמן היטב. הרבה פעמים הוא חושב שמדובר בשנתיים הקרובות, בעוד שהדבר מדבר על העשור הקרוב. וכך אירע לפרעה: "מושלם של ישראל נידון במים" - זה קרה הרבה אחר כך, במי מריבה, והוא חשב שזה עכשיו וגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". הכוכב אינו מגלה לו תאריכים אלא השפעות, ויש להם הערכות, אבל זו טעות נפוצה.
אבל נבואת השם אינה כן. כאשר השם מדבר להביא רעה, אין זה מצד התולדה ומצד גרמי השמים ומצד הטבע, אלא בגזירת אלוקים. וגם אם הכל יוכיח את ההיפך, כך תהיה הגזירה, שהקדוש ברוך הוא משדד מערכות הטבע ואין עוד מלבדו, ואינו מושפע מכל אותם גורמים. "דבר אלוקינו יקום לעולם".
ועוד: גזירת השם היא עצמה המעשה שמביא את הדבר למציאות. כאשר השם מדבר אל הנביא ומודיע לו שבזמן פלוני תבוא רעה פלונית, הדיבור הזה עצמו הוא המעשה המביא את הרעה, ואינו תלוי בשום דבר אחר, ואין שינוי לפניו. וזהו "כי אני ה' אדבר את אשר אדבר": אני מדבר אל הנביא את אשר גזרתי, "דבר ויעשה" - הדיבור עצמו הוא המעשה, כמו "בראשית ברא אלוקים", העולם נברא בעשרה מאמרות, אמר "יהי אור" והיה אור, הוא אמר ויהי. אין צורך להמתין שמשהו יקרה, ואין גורמים חדשים שיכולים להיכנס לתמונה, שהרי בתמונה יש רק את ריבונו של עולם.
ואמנם לפעמים הקדוש ברוך הוא מאריך אפו ואינו נפרע מיד, אולי יחזרו בתשובה ולא תצטרך הגזירה לבוא בצורה קשה כל כך. אבל להם אומר: "כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו". אתם בית המרי, מלשון ממרים, ממרים הייתם עם ה', ונתמלאה הסאה. אין עוד תקווה שתחזרו בתשובה, ואין עוד סיבה להאריך את הזמן, ולכן הדיבור עצמו יהיה המעשה והדבר יבוא מיידית.
"החזון אשר הוא חוזה לימים רבים" - חזון ונבואה, ימים ועתים
בֶּן אָדָם, הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים: הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא׃
דיבור נוסף בא אל הנביא, כנגד טענתם. שהרי הם רואים שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והיא אינה באה מיד. רוב הייעודים הקשים על חורבן בית המקדש והצרות נאמרו בפי הנביאים במשך עשרות שנים ואולי מאות, ומכאן יצאה בעם תחושה שאין מה לדאוג, שזה לא יקרה.
המלבי"ם מבחין בין "חזון" ל"נבואה": חזון הוא מה שהנביא רואה במחזה, ונבואה היא מה שהנביא נשלח לומר לעם, מלשון ניב שפתיים, תנובת השפתיים. וכן בין "ימים" ל"עתים": ימים מתארים משך זמן, ועת היא נקודה בתוך הזמן, כמו "עוד לא הגיע העת". והם אמרו: החזון שהוא רואה מדבר על ימים רבים, וגם מה שהוא מנבא בשליחות אל העם מדבר על עתים רחוקות, ולא על זמן קרוב.
ויש כאן נקודה מעניינת. במחזה, תהליכים של שנים נראים ברגע אחד. הנביא ישן (ורוב הנבואות היו בשינה), מקבל נבואה, ובנבואה אחת כלול זמן רב. כמו שאמר האר"י הקדוש לרבי אברהם הלוי, שהתכופף לשמוע מה הוא ממלמל בשנת הצהריים ושמע אותו מדבר בדברי תורה: גם אם הייתי חי שמונים שנה, לא הייתי מספיק ללמד אותך את מה שלמדתי בחצי השעה הזאת. נמצא שבחזון אפשר לראות זמן רב ברגע קט. וכיוצא בזה אומרים גם לגבי האוטיסטים, שכשהם רואים דבר מה, פעמים רבות הדברים נכונים, אבל הם מתרגמים את התזמון שלא כראוי וחושבים שזה מחר, בעוד שמדובר בעוד עשרים שנה או חמישים שנה.
וזו הייתה הרגעתם: החזון שהוא חוזה מדבר על ימים רבים. הוא רואה שניפול ביד נבוכדנצר ורואה זאת מיידית, אבל עדיין יש מצור של שנים, ורעב שיבוא לאחר זמן, ומלחמה, ונפילה. הכל תהליכים ארוכים, ואצלו בחזון הכל נראה ברגע. ואילו הנבואה, מה שהוא נשלח להודיע לעם, נאמרת בפעם אחת, ואמרו: זה לעתים רחוקות, זה לא יבוא מיידית.
לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל דְּבָרָי, אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
אמנם עד עתה הייתה הגזירה מתמשכת והפירעון לא היה מיידי, אולי יחזרו בתשובה. שהרי כל מה שהשם מדבר את הרע אינו כדי לעשותו, אלא הרע מהווה איום כדי שישובו בתשובה. אבל כל זה נכון עד שלא נחתם גזר הדין. עתה "לא תמשך עוד כל דברי" - כעת אדבר דבר והוא באמת ייעשה, לא כאיום שמטרתו תשובה, אלא בפועל יבוא הדבר ויתקיים. איני ממתין עוד שמא יחזרו בתשובה, כי כבר נחתם גזר הדין, והדיבור שדיברתי ייעשה באופן מיידי.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק ראינו את הרשת שנפרסה על צדקיהו, עד שנלכד בפתח המערה ובא בבלה ולא ראה אותה, לאחר שעיוור נבוכדנצר את עיניו. ראינו את פיזור חילותיו לכל רוח ואת החרב שרדפה אחריהם, ואת מטרת הגלות: שידעו כי אני ה', הן ישראל הנותרים והן הגויים שישמעו מפיהם את תועבותיהם ויבינו שהכל בא בדין. ראינו את מופת הלחם ברעש והמים בדאגה, סימן למצור ולחורבן שבא בעוון החמס. ולבסוף נלחם הנביא בשני התירוצים של השאננות: שהנבואה לא תתקיים כדרך חזיונות הכוכבים המשתנים, ושהיא רחוקה. על הראשון השיב שישראל וארצם אינם תחת המערכה כלל, ועל השני שגזירת השם אינה תלויה בסיבות ובזמנים, שהדיבור עצמו הוא המעשה. וכיוון שנתמלאה סאת בית המרי ונחתם גזר הדין - "אדבר דבר ועשיתיו".