פרק י"ב ביחזקאל הוא פרק של נבואות בהמחשה. הנביא אינו מסתפק בדיבור, אלא מצטווה לעשות מעשים גשמיים לעיני העם: להוציא כלי גולה, לחתור בקיר, לשאת על כתף ולכסות את פניו. כל אלו סימנים ומופתים על מה שעתיד לקרות לירושלים ולמלכה, צדקיהו. הרקע לכל זה הוא עם שעיניו רואות ואינו רואה, ואוזניו שומעות ואינן שומעות: הגולים שבבבל, שכבר לקו וכבר שילמו, ובכל זאת שולחים נביאי שקר וקוסמים אל הנשארים בירושלים להרגיע אותם שלא יגלו.
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) בֶּן־אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית־הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אׇזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם׃
הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל: אתה יושב בתוך אנשי מרי, אנשים שמורדים. "עיניים להם לראות ולא ראו" - הם רואים בעיניהם שהם גלו, וכאילו לא ראו; כביכול לא שם לב שבאה עליו צרה. "ולא שמעו" - אתה מוכיח אותם תוכחות והם כאילו לא שמעו, וממשיכים בדרכם הרעה. והמדובר כאן ביושבי בבל, שמחזקים את ידי הנשארים בירושלים ואומרים להם: אין לכם מה לחשוש. הם היו שולחים אליהם נביאים וקוסמים לומר להם אל תדאגו, אתם לא תגלו. ראו איזה מרדות: אתה כבר לקית, אתה מרדת ושילמת, ואתה שולח שליחים להגיד לאחרים שאין מה לדאוג. וביניהם היה גם שמעיהו הנחלמי, שהיה שולח ספרים אל כל העם אשר בירושלים להבטיח להם הבטחות שקר ולהרגיעם שלא יקרה מאומה. על אלו נאמר: בתוך בית המרי אתה יושב.
אומר המלבי"ם: כל מי שלא הוכן בטבעו להכיר ניסי השם ונפלאותיו מתוך מעשיו, ואין לו שורשי אמונה, אינו נקרא ממרה אלא אוויל וסכל. מדוע? כי על פי טבעו הוא אינו מסוגל לראות, אין לו את שורשי האמונה. אדם כזה אי אפשר לקרוא לו ממרה, שהרי ממרה הוא מי שיודע וממרה. ומי כן נקרא ממרה? אלו שעיניים להם לראות ובכל זאת אינם רואים, אוזניים להם לשמוע ובכל זאת אינם שומעים, כמו שכתוב "החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות".
והמשל לכך: אחד שהיה כופר שמע שיש בעיר אחרת יהודי בשם ינקל'ה קויפר, שהוא שם דבר בכפירה, והחליט לנסוע לפגוש אותו. הגיע לביתו ושאל היכן הוא, אמרו לו שאינו בבית. שאל היכן אפשר להשיגו, אמרו לו: בבית המדרש. תמה, וחזר ושאל: הרי אני מחפש את ינקל'ה קויפר! אמרו לו: כן, בבית המדרש. הלך לשם, וראו לו אדם יושב בפינה, חבוש בקסקט, פתוחה לפניו גמרא גדולה והוא לומד. ניגש ואמר לו: כבודו ינקל'ה קויפר? אמר לו: כן. אמר לו: גם אני כופר, אבל דבר ראשון איני מבין, איזה מן כופר אתה יושב בבית המדרש ולומד גמרא? החזיר לו אותו יהודי שאלה: אתה כופר? אמר לו: כן. אמר לו: תגיד לי, למדת פעם גמרא? למדת בבלי? ירושלמי? שולחן ערוך? בית יוסף? והתברר שמכל אלו לא למד מאומה. אמר לו: אם כן, אינך כופר, אתה סתם עם הארץ.
כדי להיות כופר, אתה צריך לדעת במה אתה כופר. אני יכול להכריז שאני כופר בתורת הקוונטים; אבל אם אינך יודע כלל מה זה, במה בדיוק אתה כופר? בדבר שאינך יודע - אל תדבר. זו כוונת המלבי"ם: מי שאין בו דעת להכיר ניסי השם ונפלאותיו ואין לו שורשי אמונה, אינו נקרא כופר ואינו נקרא ממרה, אלא אוויל וסכל. הממרים הם "אשר עיניים להם לראות ולא ראו, אוזניים להם לשמוע ולא שמעו, כי בית מרי המה" - אצלם זה לא מצד סכלות, אלא מצד שהם ממרים את פי השם.
(ג) וְאַתָּה בֶן־אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל־מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃
כאן השם שולח את יחזקאל לעשות פועל גשמי כדי להביא את האנשים להבין את טעותם. מהם "כלי גולה"? מה שאדם לוקח עמו לגלות: כלי לשתות בו, מקדה ללוש בה את העיסה שברצונו לאפות, תרמיל, מקל. זה אות לבני ישראל שבירושלים שיזדקקו שם לכל הכלים הללו, ואם לא יכינו כלים כאלה יצטרכו ללוש את עיסתם בקרקע. וכאשר לשים בקרקע, אומר רש"י, העיסה מקבלת חצץ ונדבק בה עפר. והם לא שמעו לו ולא הכינו כלי גולה, ולכן נאמר באיכה "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי" - הגיעו באמת למצב שלא היה להם כלי, וכשהיו צריכים לאפות דבר מה עשו זאת בחפירה בקרקע, ואחר כך גרסו חצץ בשיניהם. הם לא הקשיבו לנביא שהתרה בהם והוכיחם שהם עומדים לגלות, ולא האמינו שיגלו.
"וגלה יומם לעיניהם" - עשה פעולה שבה אתה גולה, ואנשי הגולה יראו אותך גולה, ותאמר להם: זה סימן שצדקיהו יגלה. כמו שאתם רואים אותי עתה גולה מביתי, כך סימן הוא לצדקיהו. ואז אותם יושבי בבל ישלחו את שליחיהם להודיע לארץ ישראל את אשר ראו במעשי הנביא, ועל ידי זה אנשי ירושלים יקבלו מוסר, ולא כמו שקורה עכשיו שהם שולחים נביאי שקר ודברי חיזוק לדרכם המקולקלת. "אולי יראו" - שמא הדברים ישפיעו עליהם ויבינו. וזה רק שמא, "כי בית מרי המה": הם מרדנים, ויש סיכוי גדול שגם על הדברים האלה ילעגו, וגם כנגדם ירגיעו ויאמרו אין מה לדאוג, זה יבוא עוד הרבה זמן, זה אינו קרוב. והיות שכן, כלל לא בטוח שיקבלו את הדברים.
המלבי"ם מסביר שהנביא מתבקש כאן לעשות מעשים על מה שעתיד להיות, ולפרש ולבאר להם. ושלושה דברים כלולים כאן. הראשון: "עשה לך כלי גולה וגלה יומם" - "יומם" פירושו שיגלה יום אחד לעיניהם, כלומר יגלה למקום קרוב, לדוגמה ליער. השני: "וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם" - מן העיר שהוא בה יגלה אל עיר אחרת. ולכן כתובה כאן הגלות פעמיים: פעם ראשונה יצא מביתו אל יער סמוך, ופעם שנייה יצא מן העיר כולה אל עיר אחרת. ושתי אלו הן סימן על שתי גלויות שכבר עברו.
אנו יודעים שישראל גלו שלוש פעמים: סנחריב בא פעמיים, ואחר כך הגלות השלישית על ידי נבוכדנצר, שהיא הגלות האחרונה. הגלות הראשונה היא כשגלו שניים וחצי השבטים שמעבר לירדן המזרחי, השנייה כשגלתה שומרון, והשלישית כשגלתה ירושלים. אלא שמדברי המלבי"ם כאן עושה רושם שאינו מדבר על אותן גלויות, אלא על גלויותיה של ירושלים עצמה, שגם היא גלתה שלוש פעמים: גלות החרש והמסגר, אחריה גלות שנייה, ולבסוף גלות שארית הפליטה בזמנו של גדליה בן אחיקם. ונראה יותר שעל גלויות אלו מדבר. ולכן אומר לו: תגלה ממקומך כנגד הגלות השנייה שגלתה ירושלים, וזה מה שאמרו חז"ל "גלו בשמונה, גלו בתשע" - בשנה השמינית ובשנה התשיעית, שתי גלויות. ועל ידי זה "אולי יראו": אולי יזכרו בגלויות שכבר עברו ויבינו שגם הגלות השלישית הצפויה בוא תבוא. אין הנביא מדבר באוויר, הוא מדבר על עובדות שכבר היו, ומכאן תבין שזה עומד לקרות, ולא יעבור זמן רב עד שהדברים יתקיימו בפועל.
שואל המלבי"ם: מה הטעם לעשות את הדברים בדרך המחשה, "לעיניהם"? ומשיב: לפעמים ציווה השם לנביא לעשות מעשים בפני עצמם כדי לתת תוקף לנבואה, ולפעמים המטרה היא לעורר את העם שישאלו. כאשר ציווה הקדוש ברוך הוא לירמיה לשים אזור פשתים - זה היה כדי לתת תוקף לנבואה. אבל כאן המטרה היא לעורר את העם שישאלו: למה אתה גולה? מה הם כלי הגולה? מה מטרת הדבר?
והדבר מזכיר את מה שקורה בימינו בעולם הפרסום: כדי לתת תהודה לדבר מסוים צריך "גימיק", פעולה שתיצור תשומת לב, שאם לא כן מי מסתכל בשלטים ובמודעות? ולכן שמים מאחורי שלט של סיר מרק מכשיר שמוציא אדים, ופתאום העין נמשכת; אחד עושה פרופלור שמסתובב, אחר כדור פורח. קל וחומר בזמנם: כאשר הנביא חזר על דבריו שוב ושוב, היה צריך לעשות משהו שיגרום לעם לשאול - מה קרה? מה פתאום הנביא עוזב? מה פתאום הוא לוקח כלים כאלה? ועוד נראה בהמשך דברים משונים יותר שהנביא עושה. כל אלו נועדו לעורר את העם שיתבוננו ויתנו לבם למעשה הנביא, ומתוך כך יבררו את מעשיו ויוכל להשפיע עליהם לקבל את דבר השם. ולכן הדגש כאן שש פעמים: "לעיניהם", "לעיניהם", "לעיניהם" - שיראו, שישאלו, שיתעוררו.
(ד) וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גוֹלָה׃
זהו הציווי השלישי, והוא כנגד הגלות השלישית העתידה. שתי הגלויות כבר עברו, וכנגד הפעם השלישית שתהיה הגלות הקבועה נאמר לו: תוציא עמך את כליך ככלי גולה. מתי מוציאים את הכלים? כשעוזבים את הבית ולא נשאר מאומה - כאדם היוצא לגלות עם כל אשר לו כדי לא לשוב עוד. ומהו "כמוצאי גולה"? כפי שהסברנו, כאדם היוצא לגולה עם כל כליו. והרד"ק מסביר: שתצא סר וזעף, כמו אדם היוצא בגולה, שאינו יוצא בחיוכים אלא כאדם מדוכא. וכך תעשה לעיניהם, כדי שיבינו שמדובר בגלות שאינה נעימה, גלות שהגולים בה סרים וזעפים.
והמלבי"ם מוסיף: בגלות השלישית הזאת מצטווה הנביא לעשות עצמו כמי שמנסה לברוח מן הגלות, להתחמק מן הגזירה - לברוח מגלות האויב. ולכן נאמר לו לצאת בערב, בהחבא. מדוע בערב? כי כשבא האויב הוא לוקח אותך ביום; אבל כשאתה רוצה לברוח מגלות האויב, אתה גולה לכיוון אחר, אתה בורח, ואז אתה יוצא בערב בהסתר, שלא יראו אותך ויתפסוך. וזהו "כמוצאי גולה" - כאדם שיוצא לגולה אחרת ברצונו, לא גולה שהאויב מכריחו אליה אלא כמי שבורח.
וכנגד מה הדברים? זהו משל למה שעשה צדקיהו. כאשר הגיעו האויבים ניסה צדקיהו לברוח דרך מחתרת שהייתה לו מתחת לארמון והובילה אל מחוץ לעיר; אבל הקדוש ברוך הוא דאג שיהיה שם צבי שיסתובב, ואנשי נבוכדנצר רדפו אחרי הצבי, ופתאום נפל להם צדקיהו לידם כפרי בשל. כל אותה תוכנית לברוח בהחבא לא צלחה. וזהו "ואתה תצא בערב לעיניהם" - שתצא בהחבא בערב, משל לצדקיהו שיצא בערב בהחבא.
(ה) לְעֵינֵיהֶם חֲתׇר־לְךָ בַקִּיר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ׃
בזה מצטווה הנביא שלושה סימנים. האחד, שיצא בערב, בחושך, ולא ביום. השני, שלא יצא דרך שער העיר אלא דרך מחתרת, וזהו "חתור לך בקיר והוצאת בו" - סימן לצדקיהו שיצא דרך מחתרת, כמו ששם יצאו דרך השער בין החומותיים.
(ו) לְעֵינֵיהֶם עַל־כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה תוֹצִיא פָּנֶיךָ תְכַסֶּה וְלֹא תִרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ כִּי־מוֹפֵת נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל׃
הסימן השלישי: שישא את כל כליו בפעם אחת על כתפיו, כאדם הבורח שלוקח את הכל בעלטה לפני שיתפסו אותו. ועוד מצטווה "פניך תכסה ולא תראה את הארץ" - אחרי כל הסימנים המורים על בריחת צדקיהו, כולל הבריחה דרך מנהרה, נאמר לו לכסות את פניו, אות לכך שפניו של צדקיהו יכוסו: שיכסה פניו ויסתיר עצמו כדי שלא יראה הדבר בעת בריחתו. ועל כל זה נאמר "כי מופת נתתיך" - מופת למה שיקרה לעם ישראל ולמלכם צדקיהו.
(ז) וָאַעַשׂ כֵּן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי כֵּלַי הוֹצֵאתִי כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם וּבָעֶרֶב חָתַרְתִּי־לִי בַקִּיר בְּיָד בָּעֲלָטָה הוֹצֵאתִי עַל־כָּתֵף נָשָׂאתִי לְעֵינֵיהֶם׃
אומר הנביא: כאשר ציווני השם, כך עשיתי. "כלי הוצאתי" - שלא להשאיר כלים בבית, והוא המורה על הגלות השלישית. על שתי הגלויות הראשונות רמז לו "וגלה יומם" ו"וגלית ממקומך", שהן גלויות שכבר היו; ועתה הוא בא להראות את הגלות הבאה. ולכן "ובערב" - אחרי שגלה יומם מן העיר, הוא כביכול חוזר כמי שמתגנב אל העיר ובורח למקום אחר דרך מחתרת. שהרי הגלויות הראשונות ביטאו את מה שכבר היה ולכן יצא, אבל עתה יש גלות שלישית, ולכן עליו לחזור לביתו ולגלות הפעם לכיוון אחר, דרך המחתרת.
"חתרתי לי בקיר ביד" - כיצד חותרים מחתרת? לוקחים פטיש ואיזמל לחתור בקיר. והוא אומר: לא, עשיתי זאת ביד, בעלטה. ומדוע ביד? כדי שלא יישמע קול מקבות וכלי ברזל, שאם יקיש - יישמע למרחוק, כמי שאינו חושש מאף אחד. והרי המשל שהוא בא להראות הוא שצדקיהו בורח בהחבא ובהשקט, ואם יעשה קול רעש הרי זה הפך הנמשל. ולכן לא עשה קול רעש בבריחתו.
והרד"ק מסביר שהחפירה ביד באה להראות שלא היו להם כלי ברזל לחתור בהם, כי בחיפזון יצאו ולא הספיקו לקחת עמם כלי ברזל, ולכן נאלצו לחתור בידיהם. ואם תשאל, הרי לא נאמר שם בפירוש שחתרו בקיר, מניין שהדבר התקיים? משיב הרד"ק: ראשית, כאן כתוב "בקיר יחתרו", ואם כן כך היה, וגם אם שם לא נכנס הכתוב לפרטים כיצד חתרו, כאן יש לך תיאור שכך באמת היה. ומעבר לכך, כך נראה גם מן הסברא, שהרי הם יצאו דרך גן המלך: נכנסו דרך פתח הגן וחתרו בקיר שכנגדו ויצאו משם. וההיגיון פשוט: אם יש מחתרת סודית שדרכה בורחים, וכי יעלה על הדעת שהיא פתוחה? ודאי שהיה שם קיר או דבר שחפה על המחתרת, שאם היא פתוחה שוב אינה סודית. וכיוון שכל עניינה היה בסוד, היה להם קיר שהסתיר אותה כדי שאף אחד לא ידע שיש שם מחתרת, ובעת פקודה יחתור את הקיר ויברח דרך שם, ואיש לא יידע מן התוכנית. ולכן מסתבר שהיה שם קיר שאותו חתרו ודרכו יצאו, אף שאין הדברים מפורשים בכתובים.
(ח) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי בַּבֹּקֶר לֵאמֹר׃ (ט) בֶּן־אָדָם הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה׃
השם מתגלה אליו בבוקר: אחרי שהראה להם את כל זה לעיניהם, השאיר להם את הלילה "שישנו על זה", שיתבוננו ויחשבו על המסר שקיבלו. והוא אומר לו: הרי שאלו אותך מה בדיוק אתה עושה - כלומר, התוכנית פעלה כמתוכנן. הרי נאמר "אוזניים להם לשמוע ולא שמעו", אך חרשים לא היו; וכשראו מעשה כזה הבינו שיש כאן מסר, והתעוררה סקרנותם ושאלו: יחזקאל, מה אתה רוצה להראות בזה? ואומר לו הקדוש ברוך הוא: על שאלתם צריך לענות.
(י) אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הַנָּשִׂיא הַמַּשָּׂא הַזֶּה בִּירוּשָׁלַ͏ִם וְכׇל־בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הֵמָּה בְתוֹכָם׃
"הנשיא המשא הזה בירושלים" - הנושא שעליו מרמז המשא הזה הוא הנשיא. הוא המושא של כל המשל, הוא זה שעליו מדובר. והמקום שבו יתהווה הדבר הוא ירושלים, ושם הוא יצא בערב "כמוצאי גולה" ושם יכסה את פניו. ויתר הרמוזים כאן הם "כל בית ישראל אשר המה בתוכם" - בכל מקום שהם גרים בארץ ישראל, גם הם יגלו באותה גלות שאני מתאר לך.
(יא) אֱמֹר אֲנִי מוֹפֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ׃
"אני מופתכם" - כל מה שעשיתי הוא אות ומופת למה שיהיה עמכם; מופת היינו אות ודוגמה. כנגד מה שהנביא גלה שלוש פעמים, זהו הסימן שיגלו בשלישית: שתי גלויות כבר היו, והפעם השלישית היא הגלות שבה יוצא עם כליו, והיא בימי צדקיהו.
ושימו לב לדקדוק: השבי קשה מן הגולה. אומר המלבי"ם, יש גולה שאינה בשבי - אם יגלו אותך לצרפת ואתה יכול שם להסתובב חופשי, הרי אתה בגולה אך לא בשבי; אבל אם יגלו אותך לצרפת ויכניסוך למחנה עבודה שאין לך אפשרות לצאת ממנו, הרי אתה בגולה בשבי. נמצא שהשבי גרוע יותר מן הגולה. ולכן נאמר "בגולה בשבי ילכו": לא תהיה זו סתם גולה, אלא גולה שיהיו בה גם שבויים.
(יב) וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר־בְּתוֹכָם אֶל־כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת־הָאָרֶץ׃
מה שנאמר לנביא "ואתה תצא בערב כמוצאי גולה" מרמז על הנשיא שינסה לברוח בלילה. "אל כתף ישא" - ייקח את כל כליו על כתפו, וזה יהיה בעלטה באופל, ויחתרו בקיר בין החומותיים כדי לצאת. וכנגד "פניך תכסה" נאמר כאן שכך יהיה גם עם הנשיא, עם צדקיהו הבורח: את פניו יכסה, "יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ".
מה בא לרמז כיסוי פני המלך הבורח? אומר המלבי"ם: כמו שהנביא מכסה את פניו ברצונו, כך גם המלך כיסה עד עכשיו את פניו ברצונו. אם היה אכפת למלך, היה דואג לתקנת העם והיה דואג להחזירם בתשובה; וכיוון שלא עשה כן, נמצא שהעטה את פניו באדרתו והעדיף שלא להביט. בדיוק כשם שהנביא כיסה פניו ברצון, כך המלך שם כיסוי על פניו ואינו רואה את כל המתרחש עם העם. וזהו "לא יראה לעין הוא את הארץ" - חוזר על המלך עצמו. במקום להשגיח על עמו ולראות את המתרחש, ולהבין שגזירת השם בוא תבוא ולכן צריך לשמוע בקול הנביא ולהיות מוכן לגלות, הם פעלו פעולות כיצד להתנגד לגלות וכיצד לברוח ממנה - ולא עזר להם. אבל למלך אסור היה לפעול פעולות כאלה נגד הציווי האלוקי. ומה עשה בעצם? שם מסווה על פניו כדי לא לראות מה קורה עם העם, ועל ידי כך לא תיקן את דרכיהם.
ועוד רמז בכיסוי הזה: כשם שהמכסה את פניו אינו יכול לראות את הארץ, כך המלך עתה, בכסותו את פניו, לא יראה את הדרך הנכונה. לא יראה מהי הדרך הנכונה שבה עליו לברוח, כפי שראינו שברח ונפל כפרי בשל בידי האויבים. ומניין למלבי"ם שיש כאן עונש למלך? מן המלה "יען" שבפסוק. אומר המלבי"ם: "יען" תמיד מורה על דבר שנגרם בגלל סיבה קודמת, על תגמול על מה שהיה קודם. ואם נאמר "יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ", הרי זה כאומר: יודע אתה למה זה קרה? יען מה שעשה, על כן יקבל עתה את מה שהוא מקבל. נמצא לפי המלבי"ם שיש כאן עונש על הנהגתו הקודמת.
הרד"ק מסביר את כיסוי הפנים באופן אחר: שרצה להסתיר פניו שלא יראו שהוא בורח, שהרי ביזיון הוא למלך לברוח; ובפרט ביזיון הוא למלך שבורח ומניח לספינה לטבוע - העם נשארים בירושלים, והמלך מסודר, יש לו מנהרה שדרכה יוצא ומציל את עצמו. ומי שיראה זאת עלול לפגוע בו או לדבר נגדו קשות, ועצם הראייה שיסתכלו עליו ביזיון הוא לו. ולכן ילוט את פניו ויכסה אותם כדי להמעיט את בזיונו.
ותרגום יונתן מפרש אחרת: "יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ" מדבר כבר על העונש. אנו נראה בהמשך שצדקיהו נענש שניקרו את עיניו, וזהו שאמר התרגום "חלף דחב ינקרון ית עינוהי" - היות שהיה אשם ומגיע לו עונש, ינקרו את עיניו, ונמצא שכבר כאן נאמר שלא יראה הוא את הארץ, בעקבות ניקור העיניים. ואת הדברים נראה יותר מפורשים בהמשך.
יחזקאל מצטווה להפוך את גופו ואת ביתו לשלט אזהרה חי: כלי גולה, יציאה יומם, יציאה בערב, חתירה בקיר ביד, נשיאה על כתף וכיסוי פנים - שש פעמים "לעיניהם", כדי שהעם ישאל, יתבונן ויקבל את דבר השם. הסימנים מכוונים לשלוש גלויות ירושלים, ובעיקר לגלות האחרונה, ולניסיון הבריחה הכושל של צדקיהו דרך המחתרת, שנתפס בה כפרי בשל. ובתוך כל זה מוסר גדול: המלך שכיסה את פניו ברצונו מלראות את מכאוב עמו ומלתקן את דרכיהם, נענש בכך שפניו יכוסו ולא יראה את הארץ; ומי שיש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ואינו רואה ואינו שומע - אינו סכל, אלא ממרה את פי השם.