פרק י"א ביחזקאל הוא המשכה הישיר של המראה הגדול שבו הראה הקדוש ברוך הוא לנביא את התועבות הנעשות בירושלים. הנביא נישא מבבל אל העיר, רואה את הזקנים ואת שרי העם, שומע את סברותיהם המוטעות של יושבי ירושלים הבוטחים בחומה ובכוחם, ומקבל נבואה כפולה: כליון ליושבי ירושלים, ושארית וגאולה דווקא לאותם שנראו כרחוקים - בני הגולה. בסוף הפרק הוא רואה את השכינה מסתלקת מן העיר, ומוחזר אל הגולה לספר להם את כל אשר הראהו השם.
מדוע עתה הוא רואה את פניהם
(א) וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית יְהֹוָה הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה, וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הפותח את פרק י"א הוא המשך למה שהוזכר בפרקים ח' וט', שם מראה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל את התועבות אשר נעשות בירושלים. בפרק ח' פסוק ט"ז נאמר: "ויבא אותי אל חצר בית השם הפנימית, והנה פתח היכל השם בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמישה איש, אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה, והמה משתחוויתם קדמה לשמש".
כאן חשוב להעמיד את התמונה נכון: קודש הקודשים בבית המקדש היה בצד מערב, בניגוד למה שרגילים לצייר לעצמנו. פתח קודש הקודשים היה פונה מזרחה, לצד הר הזיתים. הבא מכיוונו של הר הזיתים היה צריך להשתחוות לצד מערב, אל קודש הקודשים. ואותם עשרים וחמישה אנשים עשו את ההפך: אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה, אל המזרח, אל הזריחה, כיוון שהיו עובדי חמנים ומשתחווים אל השמש.
שם, בפרק ח', ראה אותם יחזקאל מאחוריהם, ולכן לא היה יכול לזהות מי הם. עמד בהיכל וראה עשרים וחמישה גבים. אבל כאן, אומר המלבי"ם, נושאת אותו הרוח אל השער הקדמוני הפונה קדימה, כלומר מוציאים אותו אל השער המזרחי, מחוץ להיכל, ומשם הוא עומד מול פניהם. וכעת הוא מזהה בתוכם את יאזניה בן עזור ואת פלטיהו בן בניהו, שהיו שרים וחשובים שבעם, חלק מאותם עשרים וחמישה רשעים שהשתחוו לשמש ואחוריהם אל היכל השם.
החושבים אוון והיועצים עצת רע
(ב) וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן אָדָם, אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת רָע בָּעִיר הַזֹּאת.
מה פירוש "אלה האנשים"? מסביר הרד"ק: היות שהיו שרים וגדולי העיר, עליהם אפשר לומר שהם "האנשים" החושבים אוון והיועצים עצת רע. בידי השרים העצה, בידם התוכניות מה לעשות עם העם, והעיר כולה תלויה בהם.
המלבי"ם מקשר זאת למה שנאמר קודם: "הנקה לבית יהודה כי מלאו את הארץ חמס", ולמה שנאמר שם שהם שולחים את הזמורה אל אפם. הסברנו שם על פי המלבי"ם שהכוונה לסכין קטנה שצורתה כמזמרה, סכין שבה חותכים זמורות. עם הסכין הזאת היו מטמינים אותה בבגד, הולכים בשוק ליד חברם, ובהגיעם אליו תוקעים לו את הסכין בבטן וממשיכים ללכת. פתאום אנשים רואים מישהו קורס, מתחילה מהומה, בודקים וצועקים הצילו, וההוא בינתיים נעלם. כך רחמנא ליצלן היו רוצחים איש את רעהו. זה בית ראשון, שבו היו שלוש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מנשה מילא את ירושלים דמים מפה לפה, ועניין שפיכות הדמים היה נפוץ ביותר. אומר לו הקדוש ברוך הוא: בוא תראה שהם שולחים את הזמורה כדי להכרית את העם, ואלה הם השרים שחושבים אוון ויועצים רע - תדע לך שהכל מתחיל ונובע מהם.
ומה ההבדל בין "חושבים אוון" ל"יועצים עצת רע"? מסביר המלבי"ם: בתחילה האדם חושב על הדבר, ולאחר שיש לו רעיון הוא מחפש עצה איך להוציאו אל הפועל. העצה תמיד באה אחרי המחשבה; המחשבה ערטילאית והעצה כבר אופרטיבית, רעיון לפעולה מעשית. והנה בלשון הקודש, "רע" נאמר ביחס למעשה, ו"אוון" ביחס למחשבה. לכן "יועצים עצת רע", שהעצה היא כבר איך להוציא אל הפועל, ואילו המחשבות הן "מחשבות אוון": "אוון יחשוב", "ליבו יקבץ אוון", "אוון אם ראיתי בליבי". ובפירוש: "חושבי אוון ופועלי רע" - רע לפעולה, אוון למחשבה. וזה שכתוב כאן: החושבים אוון במחשבותיהם הרעות, ויועצים עצה איך להוציאן אל הפועל, שזו בחינת רע ממש.
"היא הסיר ואנחנו הבשר" - שני ביאורים
(ג) הָאֹמְרִים: לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים, הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר.
יש כאן שני כיוונים ושני ביאורים שונים לחלוטין. רש"י מסביר שצריך להעמיד פסיק: "האומרים לא בקרוב" - כל מה שהנביאים מפחידים, כל הצרות שהם מדברים עליהן, לא יבוא בקרוב. וכיוון שכך - "בנות בתים", אין לכם מה לדאוג, תבנו בתים. הרי אם אנחנו עומדים לגלות בקרוב, מי ילך לבנות בית? אלא שהם מרגיעים את העם ואומרים: אל תפחדו מדברי הנביאים, לא יהיה שום דבר, ואנחנו לא נגלה מן המקום הזה. ומהו "היא הסיר ואנחנו הבשר"? כמו שהבשר אינו יוצא מן הסיר עד גמר בישולו, כך גם אנחנו לא נצא מכאן עד שנמות - עד מאה ועשרים. בקיצור, איננו עומדים לצאת מירושלים.
המלבי"ם מרחיב. נבוכדנצר הגיע, והיו אנשים שרצו להשלים איתו כדי שלא ייצר לישראל, וכפי שהקדוש ברוך הוא אמר - לא להילחם כנגדו. אבל היו גורמים מיליטנטיים, כעין סיקריקים, שבשום אופן לא הסכימו לגזירת השם ולהשלמה עם נבוכדנצר, ולא הבינו שהגזירה היא מאת השם ושנבוכדנצר הוא עבד השם, שנועד להוציא את הרצון האלוקי אל הפועל. והיות וכן, מרדו כנגדו, וביניהם גם צדקיהו שמרד בנבוכדנצר נגד הציווי האלוקי. כשהנביאים דיברו על גלות, היו אומרים לעם: אין לכם מה לדאוג, יש לנו חומה, והחומה תגן בעדנו. ולכן המשילו את החומה לסיר, כמו שכתוב בירמיהו "סיר נפוח אני רואה", וכמו שכתוב בהמשך בפרק כ"ד "שפות הסיר שפות". כמו שהסיר מגן על הבשר מפני האש, כך החומה תגן עלינו שלא תשלוט בנו אש האויב ושלא יעשה לנו נבוכדנצר מאומה.
ועל פי זה מסביר המלבי"ם פירוש מחודש ל"לא בקרוב". הרי אם תשים את הבשר צמוד לדופן הסיר ותפעיל אש גבוהה, הבשר יישרף. מה שומר עליו? הרוטב, המים המרחיקים אותו מדפנות הסיר, ועל ידי זה הוא מתבשל ואינו נשרף. נמצא שאם תקרב את הבשר אל דפנות הסיר - יישרף. וזה מה שהם אומרים: "לא בקרוב בנות בתים" - אל תבנו בתים בצמוד לחומה, כי זה כמו להצמיד את הבשר לדופן הסיר, ושם הוא נשרף. מי שיבנה את ביתו בצמידות לחומה עלול להינזק, שהרי החומה עומדת לעבור מלחמה לא פשוטה. ולכן בנו בתים - אבל יותר פנימה. ומדוע די בזה? "כי היא הסיר ואנחנו הבשר", ויש לנו את דפנות הסיר שהיא החומה המגינה עלינו, ויותר מזה אין צריך לעשות מאומה.
הינבא עליהם - וידיעת מעלות הרוח
(ד) לָכֵן הִנָּבֵא עֲלֵיהֶם, הִנָּבֵא בֶּן אָדָם.
היות שהם בטוחים בעצמם ואינם מוטרדים מן האויב, אף שהקדוש ברוך הוא שולח נביאים ומודיע על הצרה העתידה לבוא - אומר לו השם: התנבא עליהם. והכפילות "הינבא הינבא" באה לזרז אותו על העניין, מפני שהצרה קרובה.
(ה) וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלַי: אֱמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה, כֵּן אֲמַרְתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם אֲנִי יְדַעְתִּיהָ.
"כן אמרתם" - בפיכם, "ומעלות רוחכם" - גם מה שעולה ברוחכם, מה שאתם חושבים בליבכם, שאתם סומכים על החומה. וכך נאמר בישעיהו כ"ב: "ותיתוצו הבתים לבצר החומה", "ולא הבטתם אל עושיה" - אינכם מסתכלים מי מביא את הגזירה, ואתם בטוחים שחומת ברזל תגן עליכם.
ושימו לב שהדברים לא השתנו. פעם סמכו על חומת ברזל, היום סומכים על כיפת ברזל, על אטום, על מטוסים ועל ארסנל של נשק. בכל דור ודור היו האמצעים הפיזיים הגשמיים שחסרי האמונה סמכו עליהם. אבל אנשי האמונה יודעים ש"אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר", יודעים ש"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר השם", יודעים ש"ומלחמות אני עשיתי". התפיסה הזאת היא תפיסה מעוותת, שלצערנו תמיד היוותה גורם המחזק ומאמץ את ליבם של הרשעים שלא ישובו בתשובה: יש לנו חומה, יש לנו כוח להתמודד כנגד האויבים. לכן אומר להם הקדוש ברוך הוא "אני ידעתיה" - אתם חושבים שאיני יודע מה שבליבכם? אני יודע גם את שבליבכם, ותדעו לכם שהתוכניות שלכם לא תצאנה אל הפועל.
הרביתם חלליכם - הריגת הרוצים בהסדר
(ו) הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת, וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל.
רבים היו רוצים להשלים עם נבוכדנצר, כמו שאמרנו, ואלה שהדבר לא מצא חן בעיניהם היו הורגים אותם. הדבר דומה בדיוק למה שהיה ברצח דהאן: כאשר היו כאן מראשי הציונים שלא התאים להם שיש מי שעומד לעשות שלום, מי שרוצה להגיד די לסכסוך, שלחו ורצחו אותו. אחרי שנים נפל להם האסימון, והיום אותם גורמים בעצמם מחפשים כל דרך לעשות שלום ומוכנים גם לרצוח אותנו בשביל לעשות שלום, מוכנים להביא לכאן מחבלים מתוניס ולתת להם הכל למען השלום. אבל אז היה מישהו שעמד לעשות שלום ורצחתם אותו. כך גם אצלנו בפרק: אלה שרצו להגיע לאיזה הסדר מול נבוכדנצר - נלחמו כנגדם ורצחו אותם.
וכך היה גם בבית שני. רבי יוחנן בן זכאי חשש מאוד לצאת ולדבר עם הקיסר שמא יפגעו בו, ואף רצו לדקור אותו כאשר ראו שהמיטה יוצאת, ורק משום ש"יאמרו רבם דקרו" לא פגעו בו. גם שם היה מהלך להידבר עם האויב כדי שלא ימותו מעם ישראל, ואותם גורמים מיליטנטיים שבתוכנו לא הסכימו בשום אופן, ומי שהיה מוכן לעשות זאת - היו הולכים ורוצחים אותו. וזה "הרביתם חלליכם בעיר הזאת".
ומהו "ומלאתם חוצותיה חלל"? המלבי"ם מסביר בכל מקום שה"חוץ" הוא מאחורי הבתים, וה"רחובות" לפני הבתים, ולכן שתי המילים באות יחד בהרבה מקומות. וכאן: מלאתם את החוצות - את מה שמאחורי הבתים - חלל. באותם מקומות שחששתם להרוג בפרהסיה, הרגתם בצנעה, מבלי שאף אחד ידע ומבלי שהדברים יהיו ניכרים.
הסיר יגן רק על החללים
(ז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר, וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ.
מה שאתם אומרים שהעיר תהיה כסיר שדפנותיו מגינות על הבשר שבתוכו, וכך חומות העיר יגנו עליכם - לא כן הוא. תדעו לכם שהסיר הזה יהיה מעין מגן רק לחללים שבתוכה; מי שיישאר בסיר אלה רק החללים, אבל לא אתם. "ואתכם הוציא מתוכה" - בלשון זו, אני אעשה פעולה שתוציא אתכם מתוכה, אשתדל להוציא.
(ח) חֶרֶב יְרֵאתֶם, וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה.
"חרב יראתם" - מיראת החרב פניתם לעזרת מלך מצרים, כמו שכתוב בצדקיהו "וימרוד בו לשלוח מלאכיו למצרים", ונראה זאת בהמשך בפרק י"ז. הלכתם להשלים עם מצרים כדי להפר את עצת השם ששלח את נבוכדנצר. אומר להם הקדוש ברוך הוא: "וחרב אביא עליכם" - לא תגן עליכם החומה ולא יגן עליכם הסיר מפני חרב האויב.
ונתתי אתכם ביד זרים
(ט) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד זָרִים, וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים.
לא כמו שאתם חושבים שתישארו שם עד יום מותכם, אלא אני אוציא אתכם מתוכה. ומוסיף המלבי"ם: לא תחשבו שאוציא אתכם מתוכה ואז תוכלו לברוח לאן שתרצו ותישארו חופשיים. ובאמת ראינו שצדקיהו ניסה לברוח בלילה בין החומות, ואף הייתה לו מנהרה תת קרקעית לצורך זה. אבל אומר להם: "ונתתי אתכם ביד זרים ועשיתי בכם שפטים". וזה בדיוק מה שקרה לצדקיהו: "וישיגו את צדקיהו בערבות יריחו", ושם כתוב "וידבר איתו משפטים" - ניקר את עיניו ואת בניו הרגו. הנה נבואה שמזהירה: אל תחשבו שאתם יכולים להתמודד כנגד גזירת השם, אלא רק בתשובה; כל דרך אחרת סופה כישלון.
(י) בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ, עַל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה.
יש כאן שני הסברים. רש"י מפרש "על גבול ישראל" - בסוף הגבול, והכוונה לרבלה שהיא ארץ חמת, היא אנטיוכיה, ששם נשפט צדקיהו על ידי נבוכדנצר, ושם שחט את בניו וניקר את עיניו. והמלבי"ם מסביר "בחרב תיפולו" כמו שכתוב "ויכה אותם מלך בבל ברבלה", ו"על גבול ישראל אשפוט אתכם" - שזה היה בגבול ישראל ממש, על הגבול. ותכף נראה מדוע הוא מדגיש את עניין הגבול.
(יא) הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר, אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם.
אתם חושבים שהחומה תהיה סיר השומר על הנתחים עד גמר הבישול, כלומר שלא יקרה לכם מאומה. אומר להם: "ואתם תהיו בתוכה לבשר" - כבשר מחותך בתוך הקדרה, כבשר בקלחת. ומהו "אל גבול ישראל אשפוט אתכם"? לפי רש"י - אל גבול ישראל אבל מבחוץ, לא בתוכה. ולפי המלבי"ם - בתוך גבול ישראל, שאין הוא מוציא אתכם מן הגבול אלא אתם כאילו בתוכו. כלומר: אתם חושבים שתהיה לכם הגנה, ואומר לכם השם שתישארו כביכול בתוכה ותהיו כבשר שמבשלים אותו והוא נמק בתוך הקדרה. הסיר לא יגן עליכם, כי גם שם בפנים בסופו של דבר תיפלו ביד האויב.
כמקולקלים שבהם
(יב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם, וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם.
תדעו שאני השם, שאעניש אתכם על אשר בחוקותיי לא הלכתם, שכאשר השם נפרע מן הרשעים אז "וידעו כי אני השם". "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" - כהנהגותיהם המקולקלות. ולכאורה תמוה, שהרי מצאנו גם "וכמשפטי הגויים לא עשיתם". אלא אומרים חז"ל: כמתוקנים שבהם לא הייתם, אלא כמקולקלים שבהם עשיתם. אם כבר אתה רוצה ללמוד מן הגוי, מילא אם היית לומד ממנו גם את המשפטים המתוקנים וגם את המקולקלים - הניחא, עוד אתה רוצה להידמות לגוי. אבל אם אתה לומד מן הגוי רק את הדברים המקולקלים, ואת הנימוסים והדברים שאינם מקולקלים אינך לומד ממנו - זו הטענה. וזה שכתוב כאן "וכמשפטי הגויים עשיתם" - משפטי הרשע שלהם, ואילו "וכמשפטי הגויים לא עשיתם" - משפטי היושר שלהם, בדברים שאינם מרשיעים בהם, את אלה לא למדתם מהם. וזה מסביר הרד"ק: לעבוד עבודה זרה כמו שהם עובדים ולשפוך דם נקי כמו שהם שופכים. את המשפטים המקולקלים של הגויים אימצתם בשמחה.
מות פלטיהו וזעקת הנביא
(יג) וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי וּפְלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָה מֵת, וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה, כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.
לכאורה אינו מובן: על מותו של מי הוא זועק? הרי פלטיהו בן בניה היה מאותם עשרים וחמישה איש שהשתחוו כשאחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה לשמש. ואם הוא מן המרשיעים ומפירי ברית, מה יש לצעוק "אהה", מה יש להתאבל? "כלה אתה עושה את ישראל"? זה ישראל? זה ערב רב. על מיתתו אתה כואב?
מסביר הרד"ק: הוא ראה כיצד פתאום אחד מראשי העם מת ברגע אחד, והדבר הפחיד אותו, שכן האמין שכל הנבואה והתוכחה באות כדי שיעשו תשובה וישנו את דרכם, והאמין שאותו אדם יחזור בתשובה. והנה הוא רואה שמיד הקדוש ברוך הוא מתחיל, כביכול, בחיסולים ממוקדים. על זה הוא שואל: כלה אתה עושה את ישראל? חשבתי ששלחת אותי לנבא כדי שישנו דרכם ויחזרו בתשובה, ואני רואה שאינך נותן לזה סיכוי אלא מיד מתחיל לכלות את ישראל. אינו כואב על מיתתו של פלטיהו עצמו, אלא חושש שיש כאן כליון על כלל ישראל והקדוש ברוך הוא מתחיל ממנו, ואין המתנה עד שכולם יעשו תשובה.
והמלבי"ם מסביר אחרת. בתחילה חשב יחזקאל שמה שאמר לו השם "בחרב תיפולו" מתנבא על אותם עשרים וחמישה איש שראה משתחווים לשמש, ועליהם בלבד נאמרה הנבואה: "חרב יראתם וחרב אביא עליכם", "בחרב תיפולו" - נבואה מפורשת שמיתתם תהיה בחרב, ולא כלל יהודה אלא רק הם, הפושעים בהשם. והנה הוא רואה שפלטיהו אינו מת בחרב, אלא מת בתוך ירושלים עוד לפני שהאויב הגיע וכבש את העיר. אם כן מבין הוא שנבואת "בחרב תיפולו" לא נאמרה על אותם עשרים וחמישה, ושלא תתקיים הנבואה בצורה זו, אלא יש כאן גזירת מיתה על יושבי ירושלים. אם הדבר נאמר על העשרים וחמישה, לא היה ראוי שימות כאן בארץ ישראל אלא בחרב, לא בתוך הסיר אלא לאחר מכן. מכאן שהנבואה היא על כלל העם, ופלטיהו הוא רק הסימפטום, ועוד מעט תבוא מגפה שתכלה את כולם. ומזה נבהל וזעק: "כלה אתה עושה את שארית ישראל" - יש כאן גזירת מיתה על יושבי ירושלים, שהם הנשארים מכל ישראל.
אחיך אחיך אנשי גאולתך
(יד) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר.
(טו) בֶּן אָדָם, אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם: רַחֲקוּ מֵעַל יְהֹוָה, לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה.
אומר לו השם: לא מאנשי ירושלים תהיה שארית ופליטה לישראל; אלה שכאן יכלו. וכך ראינו בנבואות אחרות, במשל שני דודאי התאנים שנאמר לירמיהו, "כתאנים השוערים". תדע לך שאלה שיתקיימו הם בני הגולה, אותם שגלו לבבל עם יכוניה - מהם תהיה שארית, מהם תהיה פליטה, ומהם ייבנה עם ישראל לאחר מכן. וזה "אחיך אחיך": אחיך הם אחיך, הנמצאים בגולה בבבל. הרי כל הנבואה התחילה מבבל, משם נלקח יחזקאל והובא לארץ ישראל כדי שיראה לו השם את כל הקורה כאן, ובהמשך נראה שבאותו קו שהביאוהו - בו גם החזירוהו. אז מי הם "אחיך"? אלה הנמצאים איתך בבבל. הם יטיבו את דרכם, הם "אנשי גאולתך" - מה שהתנבאת שייגאלו, עליהם נאמר, ולא על הנשארים כאן בירושלים.
"וכל בית ישראל כולו" - גם עשרת השבטים שגלו על ידי סנחריב, שגלו תחילה. גם מהם תהיה שארית ופליטה. שאף שבבית שני הם לא נגאלו, שהחוזרים בבית שני היו רק מיושבי בבל ולא מאותם שהלכו לחלח וחבור נהר גוזן - תדע לך שהם ישובו לעת קץ. ואף שאנשי ירושלים מתייחסים אליהם כמי שרחק מעל השם, כיוון שהם על אדמת נכר, ואומרים שאלה לא יחזרו יותר ו"לנו היא ניתנה הארץ למורשה", אנחנו נירש את הארץ ואבדה תקוותם - אומר לו הקדוש ברוך הוא: אל תתייחס למה שהם אומרים. הקיום באמת יהיה לאלה שבגולה, הן אנשי בבל והן אותם שבשאר המקומות שגלו על ידי סנחריב. וכשדיברתי על שארית, לא דיברתי על היושבים כאן בירושלים.
ואהי להם למקדש מעט
(טז) לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם.
כנגד רמות הרוח והגאווה של יושבי ירושלים - "אנחנו עוד כאן, הם כבר גלו, הם כבר רחקו מעל השם" - אומר לו השם: אמור להם שאדרבה, השם דווקא קרוב אליהם. אף שהרחקתי אותם בגויים והפיצותי אותם בארצות, אינם רחוקים ממני; רחוקים הם מירושלים, לא ממני. "ואהי להם למקדש מעט" - אף שאין להם המקדש הגדול, יש להם מקדש מעט, ואני אהיה להם שם בגולה למקדש מעט. אף שלא תשרה השכינה בגלוי, בהתגליא, עדיין תשרה בהסתר: הקדוש ברוך הוא ישמור עליהם וילווה אותם בהשגחה פרטית גם שם בגולה. וזה שאומרים חז"ל "ואהי להם למקדש מעט - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות": בתי הכנסת ובתי המדרש שבארצות פזוריהם הם המקדש מעט, והקדוש ברוך הוא ימשיך להשרות שכינתו עליהם שם.
ובאמת כך היה לכל אורך ימי גלותם של ישראל: "אף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". הקדוש ברוך הוא שמר על עם ישראל בארצות פזוריהם וליווה אותם בהשגחה פרטית, שאלמלא כן "כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו" ולא היה נשאר מהם מאומה. איך עם ישראל, העם היחיד שההיסטוריונים עומדים פעורי פה מולו, התפזר כל כך בין האומות ועדיין שמר על לאומיותו, עדיין מחובר כאיש אחד וכגוף אחד, ובסופו של דבר אחרי אלפיים שנה חוזר לארצו - אין לזה אח ורע בשום דוגמה היסטורית. והיו שהגדירו זאת "תאונה של ההיסטוריה". וכבר הקראנו כאן פעם את דבריהם של מארק טוויין ואחרים שעמדו נפעמים מול המציאות העל טבעית של עם ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא: איך אתה חושב שהם קיימים? "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם". ואם כן אין שום מקום לרגשי הגאווה של יושבי ירושלים האומרים "רחקו מעל השם"; אדרבה, אליהם אני קרוב והם יחזרו, ואלה שאתה רואה כאן בירושלים סופם לכלות.
ומדייק המלבי"ם: כתוב "הרחקתים בגויים" ו"הפיצותים בארצות". כל מקום שבאים בספר "גויים" ו"ארצות" כשתי מילים נרדפות - ה"ארצות" תמיד רחוקות יותר מן ה"גויים". בתחילה גלו בגויים וכבר הם רחוקים, ולאחר מכן התרחקו יותר ונפוצו לארצות, שהן ארצות רחוקות יותר.
וקיבצתי ואספתי - שני שלבים בגאולה
(יז) לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.
כנגד מה שיושבי ירושלים אומרים לעשרת השבטים "לנו היא ניתנה הארץ למורשה", וסוברים שהנדחים שם אבדו לחלוטין ולא יחזרו עוד, אומר להם השם: אדרבה, "וקיבצתי אתכם מן העמים" - מן העמים הקרובים אקבץ אותם, וזה היה בגאולת בית שני, שגולי בבל נקבצו ושבו לארץ. "ואספתי אתכם מן הארצות" - זה כבר לעתיד, בגאולה השלמה במהרה, שאאסוף את עשרת השבטים שהם בארצות הרחוקות ולא שבו בבית שני אלא עדיין שם. "ונתתי לכם את אדמת ישראל" - לא כטענת אנשי ירושלים "לנו היא ניתנה", אלא לכם, אתם תקבלו את הארץ למורשה ולא היושבים כאן העתידים לכלות.
ומסביר המלבי"ם את ההבדל בלשון הקודש בין "אסף" ל"קיבץ". "לאסוף" הוא דבר שהיה רחוק ומביאים אותו לכאן, כמו "אוסף נידחות", "ייאסף הביתה", "אסף רגליו אל המיטה" - דבר שהיה מרוחק וקירבו אותו. ולעומת זאת "לקבץ" הוא לעשות קיבוץ מדברים הבאים כפרטים, לצרפם ולהופכם יחד. והארצות רחוקות מן העמים, ובארצות היו מפוזרים יותר; בכל המקומות הרחוקים הפזורה הייתה גדולה יותר. וזה מסתבר: כאשר אתה לוקח דבר ומעיף אותו, במקום הקרוב יהיה ריכוז גדול יותר, וברחוק יהיו בודדים יותר. כך גם היה בפועל: כשגלו למקומות הקרובים נשארו בקיבוצים גדולים, וכשגלו למקומות רחוקים יותר היו כפרטים, בודדים יותר, ולא כקבוצות שלמות. וכמו שכתוב "והפיצותי אותם בגויים וזריתים בארצות" - להפיץ הוא לפזר, ו"זריתים" הוא פיזור רב יותר, כזורה לרוח. אם כן בגויים רק נפוצו, ובארצות שם הזרייה. ולכן נאמר כאן "מן הארצות אשר נפוצותם בהם" - שם אתם ממש מפוזרים, ולכן בארצות צריך לא רק לקבץ את המפוזר אלא גם לאסוף, שהאסיפה היא לאסוף את הפרטים. וכמו שכתוב "ואסף נידחי ישראל ומפוצות יהודה יקבץ": מצד אחד לאסוף מרחוק, ומצד שני לקבץ את הפרטים לכלל קיבוץ שלם.
הסרת השיקוצים והתועבות
(יח) וּבָאוּ שָׁמָּה, וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה.
הגולים יחזרו לירושלים ויסירו את שיקוציה. ועל מתי מדובר? אומר המלבי"ם: "והסירו את כל שיקוציה" מדבר על גאולת בית שני, שהרי אנשי כנסת הגדולה ביטלו יצרא דעבודה זרה, וממילא בבית שני לא היו שיקוצי עבודה זרה. אבל "ואת כל תועבותיה ממנה" - הרי אפילו היום לא סרו כל תועבותיה ממנה, ועל כן זה מדבר על הגאולה העתידה, כאשר יבואו גם עשרת השבטים. בגאולה העתידה יסורו גם כל התועבות: גם יצרא דעריות, גם כל שאר התועבות, גם מצעדי גאווה - שום דבר מזה לא יהיה. כל תועבותיה יסורו לעתיד, כאשר יבוא המשיח ויטהר את ארץ ישראל.
לב אחד ורוח חדשה - שני הלבבות
(יט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר.
המלבי"ם מסביר כאן את סדר הפעולות המחשבתיות שבאדם. הרוח היא זו שמעלה את הדמיונות מן הנפש אל הלב. עד עכשיו היו הסיבות אל החטא הרוח והלב: הרוח מעלה את הציורים והדמיונות מעומק הנפש אל פני הלב, ורוב ציורי הלב ודמיונותיו נוטים לרעה - קנאה, גאווה, נקמה, נטירה וכדומה, וכמו שכתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". והלב הוא הכוח המושל בנפש, ולכן יש בו מלחמה, שכן יש כוח נוסף המשפיע עליו: ציורי השכל, המחשבה וההתבוננות, הנוטים אל הטוב. האדם בשכלו יודע מצוין מה טוב לעשות; הבעיה היא הלב, שאליו מגיעה הרוח ומעלה את כל הציורים והדמיונות שבנפש כדי למשוך אותו ולהטותו אל רצונות הנפש הנמשכת לקנאה, לגאווה, לנקמה ולתאווה.
יוצא אם כן שלפני האדם עומדים כביכול שני לבבות: לב אחד המקבל את הציורים מן הנפש דרך הרוח, וזו משיכה לרע; ולב שני המקבל מן השכל ומן הבינה, וזו משיכה לטוב. זה מצב של לבב חצוי. הלב הוא תמיד הכוח המושל, "אביר הלב", אלא שהכוח המושל עצמו חצוי - יש לו משיכה לרע ומשיכה לטוב, והוא זה שאמור להחליט לאן ללכת.
ולעתיד לבוא לא יהיה כן, אלא "ונתתי להם לב אחד": הכוח המושל בנפש, שהוא הלב, יתעורר רק לטוב, ילך רק לפי עצת השכל והבינה ולא לפי עצת הרוח המעלה מן הנפש דמיונות ומחשבות רעות. "ורוח חדשה אתן בקרבכם" - הרוח לא תעלה ציורים ודמיונות רעים, אלא רק עניינים של קדושה, של אהבת השם, של עבודת השם ושל יראת שמיים. ועל ידי זה "והסירותי את לב האבן מבשרם": מה הבעיה בלב אבן? קשה לחקוק בו רשמים, קשה לעשות בו פעולות, הוא קשה כאבן ואינו מוכן לקבל את הרשמים האלוקיים וציורי המוסר והחוכמה. זה קשה עורף שאינו מתרשם משום דבר. ולעומתו "ונתתי להם לב בשר" - לב רך לקבל עליו מכתב אלוקים וציורי הקדושה והרוחניות, לב שמתפעל, שמושפע מדברים שבקדושה, לב רך ונוח להיכנע.
וכשיש לב אבן, אתה יכול לומר מוסר, אתה יכול להראות דברים שמחרידים כל לב - והלב אבן, שום דבר אינו משפיע ואינו מזיז, כבר לא מתרגשים משום דבר. וכבר דיברנו על זה כמה פעמים, שאנחנו חיים במציאות הזאת של לב אבן: אדם קשה לו להתפעל בתפילה, בלימוד תורה, קשה לו להתרגש מעבודת השם. וכך מובא בספרים הקדושים, שלקראת ביאת המשיח יבואו הנשמות שהן מן העקב של אדם הראשון, והמקום הפחות מרגיש בגוף האדם הוא העקב. ולכן אנחנו בדור נטול רגשות, דור שקשה בו מאוד להפעיל את הרגש, להתפעל בעבודת השם ובלימוד התורה, להגיע להתרגשות והתלהבות בעבודתו יתברך. חסר הלב, יש לנו לב אבן במקום לב בשר. ואומר הקדוש ברוך הוא: אני אתן בכם לב בשר, לב שמתפילה, מעבודת השם, מלימוד תורה, משיעור, מרעיון, מחידוש - תהיה לו התפעלות, התלהבות ורשף קודש לעבודתו יתברך.
(כ) לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.
וכל זה למען שהיצר הרע לא יעכב אותם. כאשר היצר הרע הופך את הלב לאבן, קשה שיילכו בחוקותיו וישמרו משפטיו ויעשו אותם. אבל כאשר הלב הופך לבשר, האדם מקבל תוכחה ומשנה דרכיו, וממילא "משפטיי ישמרו ועשו אותם, והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים" - אשרה שכינתי עליהם.
ואל לב שיקוציהם - חזרה לתוכחה
(כא) וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ, דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה.
מסביר המלבי"ם שכאן חוזר הנביא למה שדיבר לעיל בפסוק י"ב: "וידעתם כי אני השם אשר בחוקיי לא הלכתם ומשפטיי לא עשיתם וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם". שם הוא חתך את דבריו וסיפר "ויהי כהינבאי ופלטיהו בן בניה מת", כשהוא מופתע לראות שכביכול הגזירה מתחילה להתקיים מיד על היושבים בירושלים, ושאל את השם "כלה אתה עושה", והשם השיב לו בפסוקים י"ד ואילך "בן אדם אחיך אחיך אנשי גאולתך" וכו'. עד כאן תשובת השם, ומכאן ואילך הוא חוזר אל התוכחה שבפסוק י"ב: בחוקיי לא הלכתם, ואל לב שיקוציהם ותועבותיהם ליבם הולך - הולכים להידבק בעבודה זרה שנקראת שיקוץ, כמו שכתוב ששמו בירושלים "שיקוץ שומם", והולכים להידבק בעריות שנקראות תועבה.
ולכן "דרכם בראשם נתתי" - אני משלם להם כפי דרכם, והם עצמם אשמים בדבר. במילים פשוטות: כאשר קורית לאדם צרה, "איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו"; הוא פונה אל השם ואומר למה אתה עושה לי כך. וכי אני עשיתי לך? אתה עשית לעצמך. אל תכניס את היד לאש - והיא לא תישרף. ואין כאן עונש חיצוני אלא "תייסרך רעתך": הרעה שהאדם עצמו יוצר על ידי העבירות שהוא עושה, הקלקולים שהוא מקלקל והמשחיתים שהוא בורא - הם המייסרים אותו.
ומהו "לב שיקוציהם", שהרי יש שיקוצים ויש לב השיקוצים? מסביר המלבי"ם: לב השיקוץ הוא עיקרו של דבר, המרכז שלו. אדם יכול לעבוד עבודה זרה כמי שאוחז מעשה אבותיו בידיו, מצוות אנשים מלומדה; ואדם יכול לעבוד עבודה זרה מכל הלב, עם כל ההתלהבות, אדוק בה ודבוק בה. אומר הקדוש ברוך הוא: אצלכם זה לא היה חיצוני, "אל לב שיקוציהם ותועבותיהם ליבם הולך" - הם עושים את הדבר הזה ללב ולעיקר, הם דבקו בעבודה זרה עצמה ומרגישים חלק ממנה.
הסתלקות השכינה מן העיר
(כב) וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם, וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה.
לאחר שסיים השם את דבריו אליו, כביכול מסתלק. הנביא רואה את השכינה נוסעת מן העיר וכבוד השם מתרחק.
(כג) וַיַּעַל כְּבוֹד יְהֹוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר, וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר.
ראינו קודם שמשער בית השם נסע כבוד השם אל תוך העיר, ומשם, מעל העיר, הוא עולה ועומד על ההר אשר מקדם לעיר. ואיזה הר יש מזרחית לעיר? הר הזיתים, וכמו שמתרגם התרגום "ושרא על טור זיתיא". הנביא רואה לנגד עיניו כיצד השכינה הולכת ומתרוממת, כמו שנאמר "וירומו מן הארץ לעיניי", עומדת מעל תוך העיר ולאחר מכן על ההר אשר מקדם לעיר.
חזרה אל הגולה ודברי תנחומים
(כד) וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי.
ואז נדמה לו, כך הוא רואה בדמיונו, שהרוח שהביאה אותו לירושלים היא הנושאת אותו חזרה אל הגולה, והשכינה הולכת עמו. ושם הוא רואה את המראה עולה מעליו - "ויעל מעליי המראה אשר ראיתי", הכוונה כבוד השם שדיבר עמו קודם.
(כה) וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶרְאָנִי.
היות שהשם לקח אותו לירושלים כדי להראות לו את כל זאת, וכעת החזירו אל הגולה, כל הדברים הללו אמורים להיות תוכחה לעם, ולכן אמר: דיברתי אל הגולה את כל דברי השם אשר הראני. ומסביר המלבי"ם שעיקר מה שאמר להם היו דברי תנחומים: לנחם אותם, לומר להם שהשכינה נמצאת עימהם, ושהקדוש ברוך הוא הבטיח לו שהם ייגאלו ויחזרו לארצם, וגם עשרת השבטים יחזרו. אלה הדברים העיקריים המעניינים אותם. לאנשי בבל אין עניין לספר מה יקרה ליושבי ירושלים; זה רק ישבור אותם, ייתכן שיש להם קרובים שם, וזה ידכא אותם, ומה זה ייתן? נבואה רעה אומרים לאנשים שצריכים לשמוע רעה כדי שיחזרו בתשובה, אבל מה אכפת ליושבי בבל מה יהיה עם יושבי ירושלים? לכן "ואדבר אל הגולה" - להם אמרתי את דברי התנחומים שלהם כן אכפת, דברים הנוגעים אליהם: שאתם עתידים לחזור לירושלים והשם יגאל אתכם.
לסיכום:
הפרק פותח בחשיפת זהותם של שרי העם הרשעים, החושבים אוון במחשבה ויועצים עצת רע במעשה, ובוטחים בחומה כבסיר המגן על הבשר. הקדוש ברוך הוא מהפך את משלם: הסיר יגן רק על החללים שהם עצמם מילאו בהם את העיר, ואותם יוציא ביד זרים וישפוט בחרב על גבול ישראל, כפי שאירע לצדקיהו. מות פלטיהו מבהיל את הנביא, והשם משיב לו שהשארית והגאולה אינן ביושבי ירושלים המתגאים, אלא באחיו שבגולה ובעשרת השבטים: "ואהי להם למקדש מעט" - בתי כנסיות ובתי מדרשות, והשגחה פרטית בכל ארצות פזוריהם. ובסוף: קיבוץ מן העמים באסיפה מן הארצות, הסרת השיקוצים בבית שני והתועבות לעתיד לבוא, ולב אחד ורוח חדשה שיסירו את לב האבן ויתנו לב בשר. ומכאן המוסר לדורנו: אין בחומת ברזל ואין בכיפת ברזל תשובה לגזירה, שאם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר, והדרך היחידה להתמודד עם הגזירה היא התשובה - ובקשת לב בשר במקום לב האבן.