פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים במחזה הנבואה של יחזקאל: האיש לבוש הבדים מצטווה לקחת גחלי אש מבינות לכרובים ולזרוק על העיר, והשכינה נעה ועוזבת את המקדש בשלבים. לפי חז"ל 'האיש לבוש הבדים' הוא גבריאל, ולפי דרכו של המלבי"ם הכוונה לירמיהו הנביא, שלימד זכות על ישראל, ולכן דווקא על ידו הביא הקדוש ברוך הוא את הפורענות - כדי שתבוא בחסד וברחמים. שני צירים מלווים את כל הפרק: הצירוף של 'חיות' מול 'כרובים', ו'הליכה' מול 'התרוממות ועפיפה', שהם ההבדל שבין הנהגה טבעית על פי המערכה ובין הנהגה שלמעלה מן הטבע.
עמידה אצל האופן: אחיזת החבל בשתי קצותיו
וַיְהִי בְּצַוֺּתוֹ אֶת־הָאִישׁ לְבֻשׁ־הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן׃
האיש לבוש הבדים איננו מעוניין ליטול אש ולשרוף. אדרבה, הוא זה שלימד זכות על ישראל, ודרכו ומידתו מידת החסד. לכן הוא בא ועומד דווקא אצל האופן. מבאר המלבי"ם: מצד האופן והמערכה אין התחייבות לשריפת בית המקדש. האופנים הם החלק התחתון, עולם העשייה, גרמי השמים והמערכה הטבעית, ומצד עולם העשייה אין הכרח של שריפה. כל עניין השריפה בא רק מן הבחינה העליונה.
וכאן הוא אוחז את החבל בשתי קצותיו. מצד עולם העשייה מגיעה לישראל כליה גמורה, ומצד מידת הרחמים שבעולמות העליונים הקדוש ברוך הוא מביא שריפה על בית המקדש ואינו מכלה אותם. לכן הוא בא ועומד אצל האופן, ומעורר: מצד עולם הגלגלים התחתון, עולם העשייה, ומצד המערכה, אין שריפת המקדש מתחייבת. הוא אינו מבקש כליה חלילה, אלא כל כוונתו למעט ולמזער את הגזירה, ולעורר רחמים שיעשה הקדוש ברוך הוא חסד עם ישראל ויגן על המקדש מצד הטבע, שמצד הטבע אין השריפה מוכרחת.
העברת האש מכלי לכלי: קירור מידת הדין
וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת־יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל־חׇפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא׃
לפי הפשט שבדברי חז"ל: גבריאל מבקש מן הכרוב שיטול הוא את הגחלים ויתנן לידיו. מדוע? שאילו היה נוטלן בעצמו היו הגחלים לוהטות, ולכן ביקש שיעברו מכלי לכלי, וממילא בינתיים הצטננו מעט. ועוד: הגחלים נשארו בחופניו שש שנים, כדי שיתעממו ותיחלש האש ותכבה. הנבואה הזאת הייתה בשנה השישית, והעיר חרבה רק בשנה האחת עשרה. כך נמצאו שני גורמים לצינון הגזירה: העברת הגחלים מיד הכרוב אל חופני לבוש הבדים, ושהייתם בידו שש שנים ולא הוצאת הגזירה לפועל באופן מיידי.
והמלבי"ם מבאר: הכרוב שולח ידו ומניח את האש בחופניו, שהאש הזאת באה מצד הגזירה העליונה, מבחינת עולם היצירה - שהרי היא יוצאת מן החיות, שהכרובים הם מעולם החיות. והוא מניחה בחופני האיש לבוש הבדים, הוא ירמיהו, כדי שיקרר את הגחלים בכוח לימוד הזכות. ירמיהו לימד עליהם זכות ואמר שלא כולם הרשיעו: היו אנשים שהיו מוכנים לשמוע את הנבואה, והיו אנשים שהצילו את ירמיהו כשהושלך אל הטיט ואל חצר המטרה ובכל אשר עבר. וזה מה שאמרו חז"ל שנתקררה מידת הדין בידי האיש לבוש הבדים - מכוח לימוד הזכות. לימוד הזכות הוא שגרם לצינונה של האש השורפת שהייתה אמורה לשרוף עד כליה.
תבנית יד אדם: הנהגה מעל הטבע
וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד־אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם׃
הרד"ק מדייק בלשון: נאמר 'וירא' ונאמר 'תבנית יד אדם' ולא 'יד אדם', להראותך שלא היה הכל אלא במראה הנבואה. 'וירא לכרובים' היא ראייה נבואית, ו'תבנית יד אדם' מלמדת שאין כאן דברים מוחשיים אלא דמות של יד אדם. כיוון שכל הפרק עוסק בנבואה, והנביא צריך להסביר מה השיג בנבואתו, הוא אומר: כמעין יד אדם ראיתי במראה הנבואה, כדי שתבין שהכל היה במחזה.
המלבי"ם שואל: כיצד אפשר לראות תבנית יד אדם, והרי הכנפיים סוככות ומכסות את הידיים? בהכרח שכעת הכרובים נושאים את כנפיהם, ומשום כך מתגלות הידיים אשר מתחת לכנפיים. ואם הם נושאים כנפיהם, למדנו שמדובר כאן בהנהגה שמעל הטבע, שכן הנהגה שלמעלה מן הטבע באה לידי ביטוי בעפיפה: הכרובים מעופפים ונושאים כנפיהם למעלה, וזה סימן שאין ההנהגה על פי המערכת.
וזה גופו מתבטא ב'ידי אדם'. האדם הוא בעל בחירה במה שיעשה בידיו, ואילו ההנהגה הטבעית היא מוכרחת: אין לשמש בחירה חופשית אם לזרוח או לא, וכל גרמי השמים הנהגתם מוכרחת על פי טבע. לכן דווקא 'יד אדם' - שהיא בחירה ורצון - היא הביטוי להנהגה העל טבעית. וזה מה שאמרו חז"ל, שהידיים שנתגלו מתחת כנפי הכרובים הן ידיים לקבל את הפושעים בתשובה: תשובה תלויה בבחירת האדם, האדם בוחר בטוב ויש ידיים המקבלות את תשובתו. וגם זה הנהגה מעל הטבע, שהרי על פי הטבע החוטא צריך למות, 'הנפש החוטאת היא תמות', ורק על פי ההנהגה שלמעלה מן הטבע יש מושג של תשובה.
למה חוזר מראה המרכבה: חיות מול כרובים
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ׃
רש"י מתקשה: הרי כל זה כבר תואר במחזה הראשון, ולמה לחזור? ומשיב, שהיות והשתנתה כאן אחת מן הפנים, הוצרך לחזור ולשנות את כל מעשה החיות כבראשונה, שלא תאמר מרכבה אחרת היא. כיוון שאחת מן הפנים משתנה, היה מקום לומר שראה מרכבה אחרת לגמרי, ולכן חוזר ומפרט, לומר לך: זו היא המרכבה שראיתי על נהר כבר, אלא שיש שינוי באחת מן החיות, ואותו נבאר.
המלבי"ם מוסיף הבדל יסודי: במחזה הראשון השיג הנביא מלמטה למעלה, מן הבחינה הנמוכה אל העליונה, וכאן הוא משיג מלמעלה למטה - תחילה החשמל, אחר כך הכיסא, אחר כך האופנים, ולבסוף החיות. וכן בפעם הראשונה קרא להם 'חיות' וכאן 'כרובים'. וההסבר: בפעם הראשונה ראה כיצד החיות, שהן בחינת עולם היצירה, מנהיגות את האופנים, שהם עולם העשייה, הגלגלים וגרמי השמים. זו ההנהגה בימי הגלות, כמשל למרכבה הנגררת על ידי החיות: החיות מושכות והן מגלגלות את האופנים. משמעות הדבר שההנהגה טבעית, על פי המערכת, בלי הנהגה ניסית החורגת מגדר הטבע. ולכן נאמר שם שהם 'ילכו' - הליכה היא טבע, להבדיל מעפיפה שהיא מעל הטבע. ואף שהראו לו שם את כנפיהם, לא עשו שימוש בכנפיים, כי שם הראו לו את בחינות ההנהגה בגולה, על נהר כבר: עולם היצירה מנהיג את עולם העשייה בדרך הטבע. ולכן נקראו שם 'חיות', שדרכן בהילוך.
מה שאין כן כאן. כאן מראים לו הנהגה שהיא מחוץ למערכת, הנהגה של חסד, הנהגה על טבעית - שהרי מראים לו את שריפת בית המקדש שמכוחה ניצל עם ישראל מכליה. ולכן מראים לו כרובים. מה בין כרובים לחיות? החיות דרכן בהילוך, והכרובים הם מלאכים, וכלשון המלבי"ם עיקר עניינם של הכרובים הוא הכנפיים, כדוגמת הכרובים שעל הכפורת הסוככים בכנפיהם. ולכן מראים לו את ההנהגה על טבעית בדרך של כרובים, בדרך של כנפיים ועפיפה, שהיא הבחינה המתרוממת מעל הנהגת המערכה התחתונה, הנהגה עליונה של חסד להצילם מכליה, שתהיה רק שריפת הבית ויכלה חמתו על העצים ועל האבנים.
את ההשפעה הזאת מקבלות החיות מכיסא הכבוד. כיסא הכבוד הוא עולם הבריאה, תחתיו החיות שהן עולם היצירה, ותחתיהן הגלגלים והאופנים שהם עולם העשייה. הכיסא הוא כרוכב על המרכבה: הוא מנהיג את הכל, גם את החיות המסבבות את הגלגלים והאופנים. לכן בתחילה הוא רואה את הכיסא, שהוא העיקר בהנהגה זו. ומראים לו שגם בהנהגה זו, שבה שידד הקדוש ברוך הוא את המערכה, האופנים קשורים יחד עם הכרובים, ולכן חוזרים ומראים לו ארבעה אופנים כפי שנתבארו בפרק א' - אלא שכאן האופנים מושפעים מכוח הכרובים ומכוח כיסא הכבוד אשר מעליהם, כלומר הנהגה שמעל הטבע ולא ההנהגה הטבעית שראה בפרק הראשון.
האופן בתוך האופן: מרכבה הנעה לארבע רוחות
וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן׃
מראה ציורם של ארבעת האופנים היה אחד, כמראית האופן העשוי בתוך האופן. וכוונת הדברים: המרכבה הזאת יכולה לנוע לארבע רוחות, וכשהיא נעה לכל רוח אינה צריכה להסתובב. ממילא לא היו גלגליה גלגלים רגילים חד מימדיים, קדימה ואחורה, אלא גלגל שבתוכו עוד גלגל, וממילא יכול הוא להסתובב הן קדימה ואחורה והן ימינה ושמאלה.
בְּלֶכְתָּם אֶל־אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִפְנֶה הָרֹאשׁ אַחֲרָיו יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם׃
המקום אשר יפנה הראש, הוא הכרוב, שם הולך האופן אחריו: הולך קדימה - קדימה, לימין - לימין, לשמאל - לשמאל, ולאחור - לאחור. אין צורך במלאכת סיבוב, כי הגלגלים היו עשויים באופן שהם גלגלים לארבע רוחות, וברגע שהמרכבה זזה לצד אחד כולה זזה לאותו צד, בלי לסובב את כל המרכבה כדי להגיע לרוח שאליה חפצים ללכת.
מלאים עיניים: אין נסתר מראייתו
וְכׇל־בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם׃
מסביר המלבי"ם שתחילת הפסוק היא המשך לפסוק הקודם ואינה נמשכת לסופו: 'המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו - וכל בשרם וגביהם וידיהם וכנפיהם', לאותו כיוון הכל הולך. וכפי שראינו אצלו גם בפסוקים דומים, שתחילת הפסוק חותמת את הפסוק שלפניו. וכוונת הדברים: הכרובים פונים על פי מי שמנהיג אותם, על פי הראש שמעליהם. ואם הכרובים הם החיות, הרי הראש הוא כיסא הכבוד, היושב על הכיסא, בחינת עולם הבריאה. נמצא שבין האופנים ובין הכרובים, גביהם וידיהם וכנפיהם, הכל פונה למקום שפונה הראש.
ועל זה הוא מוסיף: 'והאופנים מלאים עיניים סביב' - גם האופנים מלאים עיניים. וכבר ראינו שעיניים הן עיני השם המשוטטות בהשגחה פרטית על כל מה שקורה במציאות ובעולם. האופנים מלאים עיניים, כלומר אין בחינה הנסתרת מהשקפתו ומראייתו.
'קורא הגלגל באוזניי': השפעה שכלית ולא גשמית
לָאוֹפַנִּים לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאׇזְנָי׃
זה פסוק סתום, ונראה בו שני פירושים. רש"י אומר: אני שמעתי שהמלאך היה קורא לאופן 'גלגל'. כלומר לאופנים היה המלאך קורא בשם 'הגלגל', וכך שמעתי באוזניי.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר, ובכיוון זה צועד גם הרד"ק, ש'אופנים' היינו 'גלגל'. אלא שכפי שראינו, המלבי"ם כבר ביאר בתחילת הפרק שהגלגל כאן אינו האופנים ואינו עולם העשייה, אלא הגלגל הוא רגלי החיות - שרגליהן רגל עגל, רגל עגולה, והן המגלגלות את האופנים, שהחיות בלכתן גורמות לגלגול האופנים. ועל זה בא הפסוק לומר: אל תחשוב שהגלגול הזה הוא כגלגל שיניים, כלומר, בלשון המלבי"ם, 'פגישת גשם בגשם' - דבר גשמי הפועל על דבר גשמי ומפעילו, כגלגל שיניים אחד המסובב את חברו. לא כך נעשה הדבר.
אלא מכוח מה מתגלגלים האופנים על ידי החיות? הפעולה היא פעולה שכלית מחשבתית: על ידי קולו והוראתו מתגלגלים האופנים. זהו 'לאופנים להם קורא הגלגל באוזניי' - הגלגל, שהוא רגל החיות המסובבת את האופנים, כלומר עולם היצירה המשפיע לעולם העשייה, אין השפעתו מגושמת, אלא 'להם קורא', בדרך קריאה ופקודה והנעה שכלית, והוא מצווה עליהם והם הולכים כפי פקודתו.
ויש בזה גם רמז: נאמר 'קורא' בלשון שמשמעה גם שקראו לו, לרמוז שגם הגלגל שקורא אל האופן - מישהו קרא לו. ומי? מי שמעליו, הכיסא. בקצרה: עולם הכיסא שהוא הבריאה קורא אל הגלגלים שהם החיות, המגלגלות את האופנים, והגלגלים קוראים אל האופנים, בדרך של קריאה אל העולם שתחתיו, שהוא עולם העשייה.
היכן נעלמו פני השור
וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי־נָשֶׁר׃
אומר המלבי"ם: כעת הוא מתאר את השגתו בעולם החיות, שהוא עולם היצירה, מצד מה שהם מקבלים מעולם הכיסא, שהיא הנהגה ניסית שמעל הטבע. ואנו יודעים שלמעלה הכל רחמים גמורים, וגם מה שמשתלשל למטה כדינים, שם למעלה הוא בחינת רחמים. ומכאן תבין מי נעדר מן הרשימה: פני הכרוב, פני אדם, פני אריה, פני נשר - וחסר השור. השור הוא הנהגת השמאל, וזו הסיבה שעשו ישראל עגל במדבר: הבינו שמקום זה הוא מקום שליטת הדינים, מקום נחש שרף ועקרב, וסברו שדרך ההנהגה הראויה שם היא בדרך השור, ולכן עשו להם עגל. וטעותם הייתה, שלעולם אין הנהגת השם עם ישראל דרך פני השור, אלא לעולם היא בחסדים.
וכאן, כאשר הוא רואה את בחינת הדינים שהקדוש ברוך הוא מוריד למטה בשריפת בית המקדש - הרי דינים אלו בדין קשה היו מביאים כליה, ולכן לא עשה זאת הקדוש ברוך הוא בדרך המערכת מן האופנים ולמטה, בדרך הטבע, אלא מלמעלה מבחינת הכיסא, שהיא בחינת עפיפה שמעל הטבע. וכאשר הוא משיג את הבחינות הגבוהות הללו, אין שם שור ואין שם בחינה של דין, ולכן אינו רואה את פני השור מן השמאל אלא את פני הכרוב, כי שם למעלה גם בחינת השמאל מעוררת רחמים. והיות והשפע והפעולה נשפעים כעת מלמעלה - שריפת הבית שהיא רחמים שלא לעשות כליה בישראל - לכן שים לב שפני השמאל הולכים ראשונה: 'פני האחד פני הכרוב', הוא פני השמאל, והוא הולך תחילה, ועם כל זה מידתו רחמים. ומהי מידת הרחמים? לשפוך חמתו על העצים ועל האבנים. לכן רואה את פני השמאל ראשונה, ורואה אותו בצורת כרוב.
כך מבאר רש"י וכך מבאר המלבי"ם את השינוי. וגם חז"ל התייחסו לשינוי שבין מרכבה זו למרכבה שבפרק א', ואמרו: יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב. כיוון שראה יחזקאל פני שור, והבין שפני השור הם דינא קשיא, ביקש רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אין קטיגור נעשה סניגור. ומי הקטיגור? חטא העגל, הוא השור, ואם פניו למעלה יגרום חלילה כליה לישראל. ומהו כרוב? כשם שקוראים בבבל לינוקא 'רביא', כלומר תינוק. ושואלת הגמרא: אם כן, הרי יהיו שני פנים של אדם, שכבר נאמר 'פני אדם'? ומשיבה: אין, אפי רברבי ואפי זוטרי - יש פנים גדולות ויש פנים קטנות. ומה טיבן לא נתפרש לנו. הרד"ק אומר: פירשנו עניין זה בנסתר, וייתכן שמדובר באריך אנפין וזעיר אנפין, שהיא בחינת אפי רברבי ואפי זוטרי. ולפי המלבי"ם, כפי שהסברנו, הכוונה שפני הכרוב הם הבחינה הגבוהה יותר. וייתכן מאוד שהדברים מתאימים זה לזה, שכן בעולמות גבוהים יותר הכל בחינת חסדים, ומובן ששייך לדבר על בחינת אריך שהיא גבוהה יותר מבחינת זעיר אנפין, שהוא שש הספירות התחתונות שהן יותר בחינת הנהגת העולם.
וירומו הכרובים: מהליכה לעפיפה
וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר־כְּבָר׃
מסביר המלבי"ם: עניינם כעת לא היה בהליכה, שההליכה מבטאת את דרך הטבע, אלא בהתרוממות ועפיפה. ולכן הם נקראים כאן כרובים, שהרי עיקר עניינם של הכרובים הוא כנפיהם. ומוסיף 'היא החיה אשר ראיתי בנהר כבר', שאז השיג אותם כחיות מהלכות, שהיא הנהגה על פי הילוך, על פי דרך הטבע ותהלוכותיו. ועתה אני רואה 'וירומו הכרובים' - בבחינת כרובים עם כנפיים ובבחינת התרוממות ועפיפה, ושני אלה מבטאים את ההנהגה העל טבעית, ולכן נשתנו כעת מחיות לכרובים.
האופנים לא יסובו מאצלם
וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת־כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא־יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם־הֵם מֵאֶצְלָם׃
בין בשעה שהם הולכים, שההליכה היא הנהגה על פי דרך הטבע וסדר המערכה, ובין בשעה שהם מעופפים, שהיא הנהגה למעלה מסדר המערכה - בכל מצב לא יסובו האופנים מאצלם, כלומר לא יתרחקו מהם. פירושו של דבר: האופנים, שהם בחינת עולם העשייה, מוכרחים להתנהג על פי ההנהגה אשר מעליהם. כאשר ההנהגה שלמעלה היא של חסד ורחמים, כך יתנהגו גם האופנים למטה, ואם היא דינים, כך יתנהגו למטה.
בְּעׇמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם׃
כאן אומר המלבי"ם שכבר ביאר עניין זה למעלה, בשני מיני התנועות - כעין התנועות שיש לשמש: תנועה אחת ממזרח למערב, ותנועה שנייה מן הצפון לדרום ומן הדרום לצפון, חורף וקיץ, כפי שהוסבר באריכות בפרק הראשון.
יציאת השכינה מן הבית: חזרה להנהגת הטבע
וַיֵּצֵא כְּבוֹד־יְהֹוָה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל־הַכְּרוּבִים׃
וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת־כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן־הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־יְהֹוָה הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה׃
אומר המלבי"ם: כעת נוסעת השכינה מסע שלישי, ממפתן הבית אל הכרוב, והכוונה לעוף מעל הארץ, להתרחק עוד יותר מן המקדש העתיד להיחרב. ואז הוא עומד פתח שער בית ה' הקדמוני, כביכול יוצא מן המקדש. והיות והשכינה כשיוצאת מן המקדש הולכת עימהם בגולה, ההנהגה שם היא הנהגה נסתרת, הנהגה של ניסים נסתרים כפי המערכה. ונמצא שמה שהיה עד עתה 'כרוב', שהוא הנהגה על טבעית של עפיפה וכנפיים, חוזר להיות 'חיה', שהנהגת החיה בלכתה היא הנהגה טבעית, שההליכה מבטאת את הנהגת הטבע.
הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר־כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה׃
היא החיה שראיתי אז, שהשגתי אותם אז בצורת חיות וכאן בצורת כרובים. כעת, כשהשכינה יוצאת וחוזרת להנהיג בהנהגת הטבע, זו שוב הנהגה של חיה. ומדגיש 'אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל' - שגם אז היו תחת אלוהי ישראל. פירושו של דבר: אל תחשוב שכעת ההנהגה טבעית ממש, שהשם מוסר אותם ליד המערכה. לא כך, אלא גם בהנהגה הטבעית אלו ניסים, אלא שהם נסתרים, ניסים בדרך הטבע. ולכן אומר 'ואדע כי כרובים המה' - זו היא אותה הנהגה שראיתי כהנהגת הכרובים, רק ששם היא מעל הטבע, וכאן היא חוזרת להנהגת הטבע בניסים נסתרים.
אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם׃
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם הֵמָּה הַפָּנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל־נְהַר־כְּבָר מַרְאֵיהֶם וְאוֹתָם אִישׁ אֶל־עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ׃
אלו הפנים שהשיג בתחילה במרכבה הראשונה. וכשם שהיה אז הנהגה על פי טבע, כך הוא רואה כעת שהמצב חוזר אל אותה הנהגה - כאשר ראיתי מאז, כן הוא עתה.
לסיכום: בחלק זה של הפרק ראינו את מלאכת ההצלה שבתוך הגזירה: האיש לבוש הבדים, ירמיהו שלימד זכות, עומד אצל האופן כדי לעורר שמצד המערכה אין שריפה מתחייבת, והאש העליונה מתקררת בידיו בכוח לימוד הזכות - בהעברה מכלי לכלי ובשהייה של שש שנים בחופניו. תבנית יד אדם שתחת הכנפיים, התרוממות הכרובים, היעלמות פני השור והחלפתו בפני הכרוב, וקריאת הגלגל אל האופנים - כולם מלמדים על אותו יסוד אחד: הקדוש ברוך הוא שידד את המערכה והנהיג מבחינת הכיסא שלמעלה מן הטבע, כדי שהחורבן יהיה שריפת עצים ואבנים ולא כליית ישראל. ולבסוף, כשיוצא כבוד ה' מן הבית ויורד עם ישראל לגלות, חוזרים הכרובים להיות חיות ההולכות - הנהגת הטבע - אבל 'תחת אלוהי ישראל', שאף בהסתר הטבע אין אלו אלא ניסים נסתרים.