ספר יחזקאל פרק י'.
ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כיסא נראה עליהם. ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים. מי אלה ראש הכרובים? רש"י אומר שאלה ארבע חיות המרכבה. ולכאורה זה לא מובן, הרי ראינו שאחת מן החיות הייתה פני הכרוב, היה שור, היה אריה, היה נשר, איך פתאום הוא מדבר על ראש הכרובים, כל הארבעה הם כרובים? אומר רש"י, לפי שנהפכו פני השור לפני הכרוב, כמו שכתוב בפרשה זו, אמרו רבותינו יחזקאל ביקש רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו ריבונו של עולם, אין קטיגור נעשה סניגור. השור הוא בחינת השמאל, כבר דיברנו כמה פעמים, ולכן עם ישראל במדבר הבינו שההנהגה שלהם היא על דרך השמאל, לא על דרך הימין והחסד. המדבר זה מקום של דינים, זה מקום שממה, זה מקום שדוד, מקום השדים הלילין והרוחין, מקום נחש שרף ועקרב. ולכן הם הבינו שדרך ההנהגה שלהם היא צריכה להיות דווקא מפני השור אשר במרכבה שזה על צד השמאל. וראינו שזה החלק מהטעות שלהם, כי תמיד הנהגת השם גם במקומות הללו, תמיד הנהגת השם היא על דרך החסדים והרחמים, אף פעם לא על דרך הדינים, השם לא מנהיג את עם ישראל בדרך הדינים. אבל על כל פנים, כאן יחזקאל ביקש רחמים שפני השור שהוא בחינת פני השמאל והדין, יהפוך להיות בחינה של סניגור, שלא יהיה בחינת קטיגור של חטא העגל, אלא יהפוך להיות סניגור. וממילא זה כבר לא כרוב אחד, יש כאן כרובים. כרובים, יש פה כבר את השור שהפך להיות כרוב, ויש את הכרוב, הכרוב הראשון, כרוב זה מלשון כרביא, כן? זה דמות אדם אשר במרכבה.
המלבי"ם מסביר שכעת יחזקאל רואה את מראה כיסא הכבוד, כביכול השם יושב על כיסא רחמים כדי להקל את העונש שלהם, על ידי לימוד הזכות שמלמד עליהם ירמיה. כוונת הדברים, אנחנו ראינו בפרק הקודם ששמה יש נבואה קרבו פקודות העיר איש כלי משחתו בידו, שישה אנשים באים מדרך שער העליון וכולי, ויש אחד בתוכם לבוש בדים וקסת הסופר במותניו. ושם הסביר המלבי"ם מי זה לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו, זהו ירמיה, שירמיה התנבא על החורבן. ואז לאחר מכן כתוב שירמיהו מבקש, האיש לבוש הבדים שרק קסת במותניו השיב דבר לאמור עשיתי ככל אשר ציוויתני. מסביר המלבי"ם שירמיהו ביקש רחמים והוא בא וטען ריבונו של עולם יש גם צדיקים בעיר, יש גם אנשים שכן שומעים בקולי ובקול נבואותיי, כמו שמובא בספר ירמיה שהיו גם כן שרים שהצילו את ירמיה. כך שאי אפשר לבוא ולקבוע שכולם רשעים. אז הגם שכתוב והתווית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות אשר נעשו בתוכה, ולאחר מכן הקדוש ברוך הוא חזר בו מטובה לרעה ואמר שגם הם יתבעו, למה לא מיחו, על כל פנים ירמיה הצליח כן ללמד זכות, וירמיה הצליח כן לעורר רחמי שמיים.
ואז השלב הבא זה בעצם הפרק שלנו. כעת הוא רואה את מראה הכיסא, את כיסא הכבוד, אומר יחזקאל, אני רואה איך השם יושב על כיסא רחמים כדי להקל את העונש שלהם, על ידי לימוד הזכות של ירמיה שאמר שכן היו אנשים שקיבלו את נבואותיו ואת תוכחותיו. והיות אומר המלבי"ם שלפי ההנהגה של האופנים, והסברנו כבר לאל שהאופנים בעצם מסמלים את עולם העשייה, והאופנים זה עולם הגלגלים והמערכת, מערכות הטבע, על פי ההנהגה הזאת היה ראוי שכולם ימותו, שכולם יפלו בחרב. ואז לא היה מצב של שריפת העיר והמקדש, השם היה הורג את כולם ונגמר. בא השם ושינה כעת את הבחירה של נבוכדנצר, שבמקום להרוג את כולם הוא ישרוף את העיר, הוא ישרוף את המקדש. ואז כילה חמתו על העצים ועל האבנים, ועל ידי זה תישאר פליטה, חלק מן העם ישארו בידיו של גדליה בן אחיקם. על ידי זה הוא יגלה חלקם, הוא לא יהרוג את כולם, וכילה חמתו על העצים ועל האבנים נתן לנו שארית פליטה. וזה מה שהוא אומר אצלנו כאן, שהעניין הזה היה עניין בהשגחה מאת השם. והדבר הזה לא היה מתוך הנהגת המערכת, כי על פי הנהגת המערכת, כוכבי השמיים, נגזרה עלינו מיתה. מה אם כן הביא את הרחמים עלינו? זה היה עניין בהשגחה מאת השם, וזה מעולם הכיסא. עולם הכיסא זה עולם הבריאה, כמו שאנחנו יודעים. וזה עולם שני לעולם האצילות, ומשם מעולם הכיסא משם יצאה הפקודה הזאת, שעולם הכיסא הוא למעלה מהנהגת מנהיגי האופנים. שהרי יש את עולם האצילות, עולם הבריאה זה עולם הכיסא, מתחתיו זה עולם החיות זה עולם היצירה, ומתחתיו זה עולם העשייה שזה עולם הגלגלים והאופנים. כוונה על גלגלי הטבע, כן? על זה הכוונה, על השמש, הירח ושאר הגלגלים שהם מסובבים בטבע. וודאי מדברים על מציאות רוחנית המשפיעה למציאות הזאת. על זה הוא אומר כאן ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כיסא נראה עליהם. משם יוצאים הרחמים בדרך של השגחה שלא להכחיד את העם.
ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בוא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חופניך גחלי אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר ויבוא לעיניי. רש"י מביא מדרשת חז"ל, מה שכתוב כאן בינות לגלגל רש"י אומר זה בינות לאופנים. אומרים אומר רש"י, כתוב פעמיים ויאמר. ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בוא אל בינות לגלגל. למה פעמיים ויאמר? אז ודאי שהייתה כאן עוד אמירה שלא כתובה. מה היא אותה אמירה? אומרים חז"ל, הקדוש ברוך הוא אמר לגבריאל, ובא גבריאל וביקש מהכרוב שיתן לו. ולמה? כיוון שהיה צריך לקחת משם מבינות לגלגל לקחת את הגחלים. ואם היה לוקח את זה מידי, אז כתוב שלא היה לא נשתייר משונאיהם של ישראל רחמנא ליצלן שארית ופליטה. ואיך המציאות הייתה שכן נשתייר? מכיוון שהשם אמר לגבריאל וגבריאל ביקש מן הכרוב, והמטרה הייתה שכדי שכביכול זה יעבור מיד ליד, בינתיים הגחלים יצטננו. כך גם כן חז"ל דורשים וישא ויתן אל חופני לבוש הבדים. ואמר לו השם וזרוק על העיר. אמר לו תזרוק על העיר ובוא תראה שגם בזה גבריאל לא מילא את הדרישה באופן מיידי. חז"ל אומרים אפילו שהוא קיבל לבוש הבדים, ולפי הביאור של רש"י, לא כהמלבי"ם שלבוש הבדים זה ירמיה, לפי הביאור של רש"י וכך שחז"ל מסבירים הכוונה על גבריאל, כאשר גבריאל קיבל את הגחלים, ואגב דווקא גבריאל כי גבריאל הוא המלאך הנשלח לגבורה, לדין. אז הוא קיבל את הגחלים, לא זרק אותם מיד, רק אומרים חז"ל אחרי שש שנים שנתעממו הגחלים בידו. הראיה אומר רש"י תראה, הרי הנבואה הזאת נמסרה בשנה השישית, והעיר חרבה בשנה ה-11. אתה רואה שעברו שש שנים, אם סופרים גם את השנה השישית, שנה אחת, השישית, השביעית וכולי, עד ה-11, הגעת לשש שנים. כך שלמעשה יוצא שבאמת אנחנו רואים ביטוי למה שחז"ל דרשו גם בכתובים, בסדר הכתובים, שבמשך שש שנים כביכול הגחלים הללו נצטננו בידיו של גבריאל, ועל ידי זה הצרה והנזק שהם הביאו עימהם היו מועטים ביחס למה שהיה אמור להיות.
המלבי"ם מסביר, ויאמר אל האיש לבוש הבדים, אומר המלבי"ם, מה פתאום מבקשים, אנחנו לפי המלבי"ם שירמיה הוא האיש לבוש הבדים וקסת הסופר בידו שהיה כותב את נבואותיו, מה פתאום מבקשים ממנו לקחת את הגחלים ולזרוק על העיר? איך זה מסתדר? אומר המלבי"ם, אדרבה, הרי ראינו שהוא זה שלימד זכות. ועל ידי זה השם ריחם וביטל את גזירת נבוכדנצר להרוג את כל יושבי ירושלים, אלא אמר לא, תהיה שריפה. ועל ידי זה תהיה שארית פליטה, השם מכלה חמתו על העצים ועל האבנים ועל ידי זה יהיה שארית פליטה לעם ישראל. ממילא יוצא מי הוא זה שיעשה כן? המלמד זכות. המלמד זכות זה דווקא ירמיה, הוא יעשה את זה. דהיינו אתה ירמיה על ידך תבוא ההקלה בגזירה. כיוון שהגזירה הקשה הייתה שכולם ימותו, זה ראינו על פי המערכה זה מה שמגיע. אבל היות וירמיה לימד זכות אז על ידי זה יהיה רק שריפה ויינצלו רבים, אז ממילא אתה הוא זה שתיקח את הגחלים ותעשה כן, דהיינו הזכות הזאת באה על ידך, אז ההצלה הזאת תבוא גם כן על ידך.
ויאמר בוא אל בינות לגלגל. אומר המלבי"ם, הגלגל איננו האופן. אלא זה הדבר שמגלגל את האופן. מה פירוש הדבר? אנחנו מדברים על האופנים, מדברים על עולם העשייה. והסברנו שאנחנו בעצם מדברים כעין מרכבה. כעין מרכבה, כאשר המרכבה עצמה שמה נמצא הכיסא, והמרכבה נמשכת כביכול על ידי החיות, שהם המוליכות אותה, רגל עגל, הם המוליכות אותה, והם מסובבים את הגלגלים והאופנים. על ידי זה הגלגלים והאופנים מסתובבים, דהיינו החיות שהם עולם הנמצא בין הכיסא של המרכבה לבין הגלגלים, זה החיות. והחיות כביכול הם המסובבות את העולם התחתון שהוא עולם הגלגלים, כן? עולם האופנים. אומר המלבי"ם, אל תבין כאן מה שכתוב גלגל מדברים על עולם האופנים, זה הגלגל. לא. כאן אנחנו מדברים על עולם החיות. ואם אתה שואל למה קוראים לו גלגל? מכיוון שאני מדבר על מה שמגלגל את האופן. ואמרנו החיות הם המגלגלות את האופן, הם המשפיעות מלמעלה אל עולם האופנים, שעולם האופנים זה העולם התחתון, עולם העשייה. ולכן שם לזה נקרא הגלגל. למה קוראים לזה גלגל? כי רגלי החיות ככף רגל עגל, שהם מגלגלים את האופנים. ראינו עגל זה ממובן של עגול, כף רגלם עגולה, שהם כמסובבים את האופנים העגולים. ולכן הוא אמר לו תבוא אל תחת לכרוב, זה במקום רגלי הכרוב. כיוון שאם אנחנו מסתכלים על החיות, החיות זה הכרובים. תחת הכרוב הכוונה מקום של הרגליים של הכרוב, כי אני מדבר הרי שהחיות רגלם ככף רגל עגל, הם אלה שכאן אנחנו עליהם מדברים כגלגלים. משם צריך לקחת את הגחלים. אומר המלבי"ם, כי לא ייתכן להסביר שאמר לו שימלא אש מהאופנים. כיוון שהאופנים זה עולם העשייה כמו שאמרנו. האופנים זה העולם התחתון, זה זה עולם העשייה. לפי המערכת הרי הסברנו, הם התחייבו הריגה. לפי המערכת הסברנו לפי הטבע הם חייבים הריגה. אז איך הוא אמר לו תיקח גחלים מאיפה? מעולם המערכת שזה העולם הטבעי? מפה לא שייך לקחת גחלים, הרי אמרנו שהוא עורר רחמים ולקח גחלים מהעולם הגבוה יותר, מעולם החיות. על ידי שעורר רחמים מכוח זה הגן עליהם והציל אותם מכליה, הביא עליהם רק שריפה של בית המקדש וכילה חמתו בעצים ובאבנים. לכן אומר המלבי"ם לא שייך שהוא ייקח את הגחלים מהעולם התחתון ששמה זה העולם הגשמי ששם אמרנו על פי העולם הזה מגיע להם כליה גמורה. איך משם הוא ייקח את הגחלים? הרי הגחלים הם מעולם גבוה יותר, שכמו שאמרנו זה בחינה של רחמים. ולכן הוא אומר בוודאי שאתה חייב להבין שמה שכתוב פה בינות לגלגל אל תחת לכרוב הכוונה עדיין בעולם הכרובים, תחת רגלי הכרובים, שמתחת רגליהם רגליהם רגל עגל וזה הנקרא הגלגל. ומה שהוא אומר לך כאן שהכרובים הם אלה שהניעו את המערכת מחוץ לטבע, הם שידדו את המערכות הטבעיות בפקודתו של רם ונישא של הקדוש ברוך הוא, כדי שהעיר תישרף ושארית ישראל יינצלו. המלבי"ם מוכיח את זה גם כן מההמשך, מי שירצה יעיין בביאור המילים, הוא מוכיח בהמשך שכאן אנחנו מדברים על הגלגל, מדברים במשהו שונה מן האופן. הוא מסביר שההבדל בין גלגל לאופן, גלגל כולל כל דבר שמתגלגל. אופן עגלה או כל דבר. כגלגל לפני סופה, קול רעמך בגלגל. האופן זה דבר שמיוחד רק למרכבה. אז לכן כשמדברים על האופנים זה רק אופני המרכבה, העולם התחתון. וכשמדברים על גלגלים אני גם יכול לדבר על עולם שמעליו, שהוא העולם של החיות שהם המגלגלים את האופנים.
והכרובים עומדים מימין לבית בבואו האיש והענן מלא את החצר הפנימית. הכרובים עומדים מימין לבית בבואו האיש. מה פירוש מימין לבית? הרד"ק מסביר שהקדוש ברוך הוא כאן מראה לנביא שהכרובים הם מימין, כיוון שהוא הראה לו את התועבות הקשות שהם עשו בצפון הבית. אז לכן הוא מראה לו שהכרובים הם מהצד השני, הם מימין לבית, ההפך מהצד והמקום שבו עשו את תועבותם. המלבי"ם מסביר שהמימין בא לבטא את הרחמים והחסד. כיוון שאנחנו יודעים שמידת הימין היא מידת החסד, ומידת השמאל היא מידת הדינים והגבורה. וממילא רצה כעת להראות לו על ההשפעה שתבוא מצד מידת החסד שכילה חמתו בעצים ובאבנים ולא כילה חלילה את עם ישראל. ולכן והדבר הזה נראה בהמשך בא מפאת הכרובים, כפי שנראה בהמשך. לכן הוא אומר לך והכרובים עומדים מימין לבית, היות והם לימדו זכות אז הכרובים הם מימין. והענן מלא עדיין את החצר הפנימית, דהיינו כבוד השם טרם הסתלק מן ההיכל. ותכף נראה שהסתלקותו של כבוד השם מן ההיכל הייתה הדרגתית.
וירם כבוד השם מעל הכרוב על מפתן הבית וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את נוגה כבוד השם. כעת מסתלק כבוד השם מהכרוב אל המפתן. וכפי שאנחנו יודעים שהשכינה הקדושה פעלה וצעדה כמה צעדים כדי להתרחק מבית המקדש, עשר מסעות שנסעה השכינה. וכעת הוא מתאר לנו כיצד כבוד השם מתרומם מעל הכרוב. הרי אנחנו יודעים שהמקום של השראת השכינה זה בין שני הכרובים. אז וירם כבוד השם מעל הכרוב על מפתן הבית, משם מסתלק כביכול כבוד השם אל מפתן הבית. מה שהדבר הזה בא לרמז גם כן, שמה שכעת השם עושה זה לא מכוח הכרוב, דהיינו הכרוב זה החיות כפי שאנחנו תכף נראה. אחת מפני החיות, אפילו שניים כפי שתכף נראה וננסה להבין למה, היה לה פני הכרוב. פני הכרוב הכוונה היא כרביא, הכוונה היא דמות של נער, של ילד. וההשגחה כעת אם אנחנו מבטאים השגחה שהיא נמצאת ממקום גבוה יותר, שהיא מבחינת עולם הכיסא. הרי הסברנו שהכיסא זה הבריאה, מתחתיו הכרובים והחיות זה יצירה, מתחתיו הם הגלגלים והאופנים שזה העשייה, שהכוונה היא גרמי השמיים. אז כעת אנחנו מדברים וירם כבוד השם מעל הכרוב, הפעולה שהשם פועל כעת היא מכוח קודשא בריך הוא לבדו, מבחינת עולם הכיסא ולא מבחינת עולם הכרוב, אלא דהיינו החיות, עולם היצירה, אלא מבחינת עולם הבריאה. והשם הוא זה שמצווה על שריפת ההיכל וכביכול השם עושה את זה בעצמו. ולמה? כיוון שדבר שנובע מאת השם נובע ברחמים, נובע בחסדים. בו בזמן שאם זה משתלשל מהמידות התחתונות יותר, אז זה יכול לבוא בדין ובגבורה. אבל לעומת זאת אצל קודשא בריך הוא בעצמותו, הרי אנחנו יודעים שלא יגורך רע, וכשמדברים לדוגמה באצילות אז הכל הוא טוב מושלם. אז ממילא כאשר אנחנו מדברים שההשפעה באה ממקום גבוה יותר, זה אומר שהיא באה יותר בדרך של חסד. בו בזמן שאם היא באה ממקום נמוך יותר, היא באה יותר בדין ובגבורה. וכעת וימלא הבית את הענן, הכבוד, כבוד האלוקים, נוסע אל הבית, כמי שנוסע מקודש הקודשים החוצה. דהיינו מה זה וימלא הבית? הוא לא היה בבית? כן, אבל הוא היה בפנים הבית שזה קודש הקודשים, ומשם הוא ממלא את הבית עצמו, כן? דהיינו יוצא מקודש הקודשים החוצה. ואז כאשר האור, כבוד השם, יוצא מקודש הקודשים והוא נמצא בבית, הכוונה היא בהיכל, אז ממילא יוצא שכלפי חוץ רק מאיר הנוגה. ומהו בעצם הנוגה? זה כבר כמה פעמים הסביר לנו המלבי"ם, זה מה שאנחנו היום קוראים נוגה. נוגה הכוונה היא אור הנובע מתוך האור העצמי. הנוגה זה לא אור עצמי. אלא כמו שרוצים להגיד כשרואים את ה לדוגמה את הירח, אז אם יש מעט ערפילים אז רואים נוגה סביב. אז רואים מעין איזושהי מעטפת של אור קלוש מסביב. זוהי בחינת הנוגה. אז הוא אומר לך תדע לך שהאור החוזר מאת הכבוד התפלש עד החצר, הגיע עד החצר, וזה מה שכתוב והחצר מלאה את נוגה כבוד השם. כיוון שכבוד השם היה בבית, אז ממילא מהאור של כבוד השם הגיע עד לחצר, שהחצר כבר מתמלאת בנוגה, אור שהוא לא האור העצמי של כבוד השם, זה כבר לא האור העצמי, אלא זוהי בחינת הנוגה.
וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה כקול אל שדי בדברו. קול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה. החצר החיצונה הכוונה היא הר הבית. רש"י אומר, יכול אולי תגיד בגלל שהקול נמוך אז ממילא זה לא נשמע למרחוק? תלמוד לומר כקול אל שדי בדברו. משמע שמדובר בקול עוצמתי ואדיר. אז איך ייתכן שהוא עוצמתי ואדיר ומגיע רק עד החצר החיצונה? אלא אומרים חז"ל, מי שהוא מגיע לחצר החיצונה נפסק. זאת אומרת היה כאן קול פלאי. ואת הקול הזה גם ראינו אצל משה רבנו. כאשר משה רבנו היה נכנס אל המשכן, השם היה מדבר איתו בקול אדיר וחזק, משבר הרים ומפוצץ סלעים. ועם כל זה איך שהקול היה מגיע אל מפתן המשכן, היה נפסק. דהיינו קול אדיר עד גבול מסוים. במקום דהיינו מי שצריך לשמוע אותו היה שומע אותו, מעבר לזה לא היו שומעים. זה גם כן מה שכתוב כאן. קול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה. קול הכנפיים של הכרובים היה נשמע עד החצר החיצונה, אבל אל תחשוב שהדבר נבע מחולשתו. אלא מיד הוא אומר לך כקול אל שדי בדברו. זה היה קול חזק ואדיר כקול אל שדי.
המלבי"ם מסביר שאנחנו כבר ראינו לאל בפרק א', והרבה אגב מהדברים כאן הם בעצם חזרה וכפילות של דברים שראינו לאל בפרק א'. כיוון שבפרק א' ראינו את עיקר עניין הכרובים ואת עניין החיות, שמשמה היה ההתגלות הראשונה של יחזקאל בעניין הזה. אז לכן חלק מן הדברים שאנחנו רואים כאן המלבי"ם לא מפרט אותם כיוון שהם באו בארוכה שם, אז המלבי"ם שולח לעיין שם. אומר המלבי"ם, כבר ראינו בפרק א' שכאשר השם משדד את המערכה, ראינו שהכרובים יש להם שני מצבים. יש מצבים שבהם הם הולכים, ויש מצבים שבהם הם מעופפים. והסברנו שתמיד ההליכה מבטאת את דרך הטבע, הולכים כדרכם. יש מצב שבו הם מעופפים, והסברנו שעפיפה זה תמיד התנשאות מעל הטבע. וזה תמיד מראה שהקדוש ברוך הוא כביכול מגביה את ההנהגה מעל המערכות. תמיד המערכה זה אומר מערכות הטבע, וההתעופפות מראה הגבהת ההנהגה מעל מערכות הטבע, כוונה הנהגה בדרך שמימית. ואם כן, הוא אומר כאן, אני שומע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי. פירושו של דבר, פה אני רואה את הכנפיים בפעולה. מה שזה אומר שהולכת להיות כאן הנהגה שהיא על טבעית. הם משדדים את המערכה, וזה כבר ראינו בגזירת עליון, כי ראינו שזה בא מכוח עולם הבריאה, עולם הכיסא, שמשם כביכול יוצאת ההוראה לפעול בדרך של שריפת בית המקדש על מנת לכלות החמה על העצים ועל האבנים ולהציל את כלל עם ישראל. אז יוצא אם כן שיש כאן שידוד המערכה בכוח עליון. ולכן אני שומע את קול הכרובים כקול שדי. דהיינו אני שומע את קול כנפי הכרובים, שזה בחינת הכנפיים שהיא ההנהגה העל טבעית, שאז זה כקול שדי בדברו. הכוונה היא זה לא מכוח ההנהגה הטבעית, אלא זה קול שדי. הקדוש ברוך הוא, ושדי זה מלשון משדד מערכות הטבע, שהקדוש ברוך הוא פה פועל שלא על פי ההנהגה הטבעית כדי להביא את הפורענות בצורה כזאת שלא תהיה חלילה כליה לעם ישראל. והקול הזה בעצם הפקודה היוצאת מלמעלה לתחתונים. הוא שולח קולו והוראתו אל התחתונים. ומאיפה זה יוצא? הוא אומר לך מקול אל שדי, מלמעלה, מהבחינה שהיא מעל הבחינה של ההנהגה הטבעית.