TheWholeTorah.aiBeta

פרק י - הכרובים וכיסא הספיר - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: המשך המחזה של החורבן

פרק י' ביחזקאל הוא המשכו הישיר של הפרק הקודם. שם ראינו את הנבואה "קרבו פקודות העיר", שישה אנשים ואיש כלי משחתו בידו, ובתוכם איש אחד לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו. כעת ממשיך הנביא ורואה את מראה הכיסא, את המרכבה ואת הכרובים, ואת הסתלקותו ההדרגתית של כבוד ה' מן ההיכל. חלק גדול מן הדברים המתוארים כאן הם חזרה על מה שראינו בפרק א', ולכן המלבי"ם אינו מאריך בהם ושולח את הלומד לעיין שם. עיקר החידוש כאן הוא ההבנה מאיזה עולם יוצאת הגזירה, ומה משמעות הדבר להצלת שארית ישראל.

פסוק א': "על ראש הכרובים" - מקטיגור לסניגור

וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל־הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם׃

מי הם "ראש הכרובים"? רש"י מבאר שאלו ארבע חיות המרכבה. ולכאורה הדבר תמוה: הרי ראינו שאחת מן החיות הייתה פני הכרוב, ומלבדה שור, אריה ונשר, ואיך פתאום כולם נקראים כרובים? מבאר רש"י: לפי שנהפכו פני השור לפני הכרוב, כמו שכתוב בפרשה זו. ואמרו רבותינו, יחזקאל ביקש רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אין קטיגור נעשה סניגור.

השור הוא בחינת השמאל. כבר דיברנו על כך כמה פעמים: עם ישראל במדבר הבינו שההנהגה שלהם היא על דרך השמאל ולא על דרך הימין והחסד. המדבר הוא מקום של דינים, מקום שממה ושדידה, מקום השדים והלילין והרוחין, מקום נחש שרף ועקרב. ולכן הבינו שדרך ההנהגה שלהם צריכה להיות דווקא מפני השור אשר במרכבה, שהוא בצד השמאל. וזו הייתה חלק מן הטעות שלהם, שכן תמיד הנהגת ה' גם במקומות הללו היא על דרך החסדים והרחמים, ואף פעם לא על דרך הדינים. הקדוש ברוך הוא אינו מנהיג את עם ישראל בדרך הדינים. כאן ביקש יחזקאל רחמים, שפני השור, שהם בחינת השמאל והדין ובחינת הקטיגור של חטא העגל, יהפכו להיות סניגור. ומשעה שנהפכו, אין כאן עוד כרוב אחד אלא "כרובים": השור שהפך לכרוב, והכרוב הראשון. כרוב הוא מלשון "כרביא", דמות האדם אשר במרכבה.

כיסא הרחמים ולימוד הזכות של ירמיה

המלבי"ם מסביר שכעת יחזקאל רואה את מראה כיסא הכבוד, כביכול השם יושב על כיסא רחמים כדי להקל את העונש, על ידי לימוד הזכות שמלמד עליהם ירמיה. בפרק הקודם ביאר המלבי"ם שהאיש לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו הוא ירמיה, שהתנבא על החורבן. וכתוב שם שהאיש לבוש הבדים השיב דבר לאמור "עשיתי ככל אשר ציוויתני", ומבאר המלבי"ם שירמיהו ביקש רחמים וטען: ריבונו של עולם, יש גם צדיקים בעיר, יש גם אנשים ששומעים בקולי ובקול נבואותיי. כמו שמובא בספר ירמיה שהיו שרים שהצילו את ירמיה, ואין אפשרות לקבוע שכולם רשעים. ואף שאחר כך, לאחר "והתווית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות אשר נעשו בתוכה", חזר בו הקדוש ברוך הוא מטובה לרעה ואמר שגם הם ייתבעו על שלא מיחו, בכל זאת הצליח ירמיה ללמד זכות ולעורר רחמי שמיים.

וזה השלב הבא שבפרקנו. יחזקאל רואה את כיסא הכבוד ואומר: אני רואה כיצד השם יושב על כיסא רחמים כדי להקל את העונש, בזכות לימוד הזכות של ירמיה. והיות, אומר המלבי"ם, שלפי הנהגת האופנים - והסברנו שהאופנים מסמלים את עולם העשייה, עולם הגלגלים והמערכת, מערכות הטבע - היה ראוי שכולם ימותו ויפלו בחרב, ואז לא היה מצב של שריפת העיר והמקדש, אלא השם היה הורג את כולם ונגמר. בא השם ושינה את הבחירה של נבוכדנצר: במקום להרוג את כולם, ישרוף את העיר וישרוף את המקדש, ויכלה חמתו על העצים ועל האבנים, ועל ידי זה תישאר פליטה. חלק מן העם יישארו בידיו של גדליה בן אחיקם, וחלקם יגלו, ולא יהרוג את כולם. "וכילה חמתו על העצים ועל האבנים" - זה מה שנתן לנו שארית פליטה.

וזהו שהוא אומר כאן: העניין הזה היה בהשגחה מאת השם, ולא מתוך הנהגת המערכת, שהרי על פי הנהגת המערכת וכוכבי השמיים נגזרה עלינו מיתה. ומה אם כן הביא עלינו את הרחמים? השגחה מאת השם, וזה מעולם הכיסא. עולם הכיסא הוא עולם הבריאה, שהוא עולם שני לעולם האצילות, ומשם יצאה הפקודה הזאת, שעולם הכיסא הוא למעלה מהנהגת מנהיגי האופנים. הסדר הוא: עולם האצילות, תחתיו עולם הבריאה שהוא עולם הכיסא, תחתיו עולם החיות שהוא עולם היצירה, ותחתיו עולם העשייה שהוא עולם הגלגלים והאופנים - כוונתו לגלגלי הטבע, לשמש ולירח ולשאר הגלגלים המסובבים את הטבע, וודאי שמדובר במציאות רוחנית המשפיעה על המציאות הזאת. על זה נאמר "ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כיסא נראה עליהם": משם יוצאים הרחמים בדרך של השגחה, שלא להכחיד את העם.

פסוק ב': גחלי האש והציווי הכפול

וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל־בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל־תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חׇפְנֶיךָ גַחֲלֵי־אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל־הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי׃

רש"י מבאר ש"בינות לגלגל" הוא בינות לאופנים, ומביא מדרשת חז"ל. שאל רש"י: מדוע נאמר "ויאמר" פעמיים - "ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בוא אל בינות לגלגל"? בוודאי שהייתה כאן עוד אמירה שאינה כתובה. ומהי? אומרים חז"ל: הקדוש ברוך הוא אמר לגבריאל, ובא גבריאל וביקש מן הכרוב שייתן לו. ולמה? שהיה צריך לקחת משם מבינות לגלגל את הגחלים, ואם היה לוקח אותן מיד - לא היה נשתייר משונאיהם של ישראל, רחמנא ליצלן, שארית ופליטה. ואיך זכינו שכן נשתייר? מכיוון שהשם אמר לגבריאל וגבריאל ביקש מן הכרוב, כדי שהדבר יעבור מיד ליד, ובינתיים יצטננו הגחלים.

וכך דורשים חז"ל גם על ההמשך, "וישא ויתן אל חופני לבוש הבדים". השם אמר לו "וזרוק על העיר", ובוא וראה שאף בזה לא מילא גבריאל את הדרישה באופן מיידי. לפי ביאור רש"י, שלא כמלבי"ם שלבוש הבדים הוא ירמיה, אלא כדברי חז"ל שהכוונה לגבריאל - ודווקא גבריאל, שהוא המלאך הנשלח לגבורה ולדין - כאשר קיבל את הגחלים לא זרק אותן מיד, אלא רק אחרי שש שנים, שנתעממו הגחלים בידו. והראיה, אומר רש"י: הנבואה הזאת נמסרה בשנה השישית, והעיר חרבה בשנה האחת עשרה. אם סופרים מן השנה השישית ואילך - השישית, השביעית וכן הלאה עד האחת עשרה - הגעת לשש שנים. נמצא שאנו רואים ביטוי לדרשת חז"ל בסדר הכתובים עצמם: במשך שש שנים נצטננו הגחלים בידיו של גבריאל, ועל ידי זה הצרה והנזק שהביאו עמן היו מועטים ביחס למה שהיה אמור להיות.

ביאור המלבי"ם: המלמד זכות הוא שיביא את ההקלה

לפי המלבי"ם, שהאיש לבוש הבדים וקסת הסופר בידו הוא ירמיה שהיה כותב את נבואותיו, מתעוררת שאלה: מה פתאום מבקשים ממנו לקחת את הגחלים ולזרוק על העיר? והרי הוא זה שלימד זכות! אומר המלבי"ם: אדרבה, מפני שהוא לימד זכות ובזכות זה ריחם השם וביטל את גזירת נבוכדנצר להרוג את כל יושבי ירושלים, ובמקומה גזר שתהיה שריפה, ושיכלה חמתו על העצים ועל האבנים ותישאר שארית פליטה לעם ישראל. מי אם כן יעשה זאת? המלמד זכות. דהיינו: אתה, ירמיה, על ידך תבוא ההקלה בגזירה. הגזירה הקשה הייתה שכולם ימותו, שכך מגיע על פי המערכה, אבל היות שירמיה לימד זכות תהיה רק שריפה ויינצלו רבים. לכן אתה הוא שתיקח את הגחלים ותעשה כן - הזכות באה על ידך, וגם ההצלה תבוא על ידך.

"בינות לגלגל" - מהו הגלגל?

אומר המלבי"ם: הגלגל איננו האופן, אלא הוא הדבר שמגלגל את האופן. נבאר: המבנה כאן הוא כעין מרכבה. במרכבה עצמה נמצא הכיסא, והמרכבה נמשכת כביכול על ידי החיות שהן המוליכות אותה ברגל העגל שלהן, והן המסובבות את הגלגלים והאופנים. החיות הן העולם שנמצא בין כיסא המרכבה לבין הגלגלים, והן המסובבות את העולם התחתון שהוא עולם הגלגלים והאופנים. לכן אומר המלבי"ם: אל תבין שמה שכתוב "גלגל" הכוונה לעולם האופנים. כאן מדובר בעולם החיות, ונקרא "גלגל" משום שהוא המגלגל את האופן. החיות הן המגלגלות את האופנים, הן המשפיעות מלמעלה על עולם האופנים שהוא העולם התחתון, עולם העשייה. ולמה נקרא הדבר גלגל? כי רגלי החיות "ככף רגל עגל", ועגל הוא מלשון עגול, שכף רגלם עגולה והם כמסובבים את האופנים העגולים.

ולכן אמר לו "בוא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב" - במקום רגלי הכרוב. החיות הן הכרובים, ו"תחת הכרוב" היינו מקום הרגליים של הכרוב, שרגלן ככף רגל עגל, והן הנקראות כאן גלגלים, ומשם צריך לקחת את הגחלים. אומר המלבי"ם: לא ייתכן לפרש שאמר לו למלא אש מן האופנים, שהאופנים הם עולם העשייה, העולם התחתון, ולפי המערכת שבו התחייבו הריגה. אם כן איך ייטול גחלים מעולם המערכת שהוא העולם הטבעי? משם לא שייך לקחת גחלים, שהרי כל עניינו היה שעורר רחמים, ולכן לקח גחלים מן העולם הגבוה יותר, מעולם החיות. מכוח עוררות הרחמים הגן עליהם והציל אותם מכליה, והביא עליהם רק שריפה של בית המקדש וכילה חמתו בעצים ובאבנים. לא שייך שייקח את הגחלים מן העולם התחתון הגשמי, שעל פיו מגיעה להם כליה גמורה. הגחלים באות מעולם גבוה יותר, שהוא בחינה של רחמים. ולכן מוכרח שמה שכתוב "בינות לגלגל אל תחת לכרוב" הכוונה עדיין בעולם הכרובים, תחת רגלי הכרובים שרגליהם רגל עגל, וזה הנקרא הגלגל. והדבר אומר שהכרובים הם אלה שהניעו את המערכת מחוץ לטבע ושידדו את המערכות הטבעיות בפקודתו של רם ונישא, כדי שהעיר תישרף ושארית ישראל תינצל.

המלבי"ם מוכיח זאת גם מן ההמשך, ומי שירצה יעיין בביאור המילים שלו. הוא מבאר את ההבדל בין גלגל לאופן: גלגל כולל כל דבר שמתגלגל, כמו "כגלגל לפני סופה", "קול רעמך בגלגל", ואף גלגל עגלה. אבל אופן הוא דבר המיוחד רק למרכבה. לכן כשמדובר באופנים - אלו רק אופני המרכבה, העולם התחתון; וכשמדובר בגלגלים אפשר לדבר גם על העולם שמעליו, עולם החיות שהן המגלגלות את האופנים.

פסוק ג': הכרובים מימין לבית

וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית׃

מה פירוש "מימין לבית"? הרד"ק מסביר שהקדוש ברוך הוא מראה לנביא שהכרובים עומדים מימין, לפי שהראה לו את התועבות הקשות שעשו בצפון הבית, ולכן מראה לו שהכרובים עומדים בצד השני, מן ההפך למקום שבו עשו את תועבותם.

המלבי"ם מסביר שהימין בא לבטא את הרחמים והחסד, שהרי מידת הימין היא מידת החסד ומידת השמאל היא מידת הדינים והגבורה. רצה כעת להראות לו על ההשפעה שתבוא מצד מידת החסד, שכילה חמתו בעצים ובאבנים ולא כילה חלילה את עם ישראל, והדבר בא מפאת הכרובים כפי שייראה בהמשך. לכן הוא אומר לך: "והכרובים עומדים מימין לבית" - היות שלימדו זכות, הכרובים הם מימין. "והענן מלא את החצר הפנימית" - כבוד ה' טרם הסתלק מן ההיכל, ותכף נראה שהסתלקותו הייתה הדרגתית.

פסוק ד': הסתלקות כבוד ה' אל מפתן הבית

וַיָּרׇם כְּבוֹד־יְהֹוָה מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת־הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת־נֹגַהּ כְּבוֹד יְהֹוָה׃

כעת מסתלק כבוד ה' מעל הכרוב אל המפתן, וכפי שאנו יודעים שהשכינה הקדושה צעדה כמה צעדים כדי להתרחק מבית המקדש - עשר מסעות שנסעה השכינה. מקום השראת השכינה הוא בין שני הכרובים, ומשם מסתלק כבוד ה' אל מפתן הבית.

והדבר בא לרמז שמה שהשם עושה כעת אינו מכוח הכרוב. הכרוב הוא החיות, שאחת מפניהן - ואף שתיים, כפי שראינו - הייתה לה פני הכרוב, מלשון כרביא, דמות של נער ושל ילד. וההשגחה כעת באה ממקום גבוה יותר, מבחינת עולם הכיסא. הכיסא הוא עולם הבריאה, תחתיו הכרובים והחיות שהם עולם היצירה, ותחתיהם הגלגלים והאופנים שהם עולם העשייה, גרמי השמיים. "וירם כבוד ה' מעל הכרוב" - הפעולה שהשם פועל כעת היא מכוח קודשא בריך הוא לבדו, מבחינת עולם הכיסא ולא מבחינת עולם הכרוב שהוא עולם היצירה, אלא מבחינת עולם הבריאה. השם הוא המצווה על שריפת ההיכל, וכביכול עושה זאת בעצמו. ולמה? כיוון שדבר הנובע מאת השם נובע ברחמים ובחסדים, בעוד שדבר המשתלשל מן המידות התחתונות יותר יכול לבוא בדין ובגבורה. אצל קודשא בריך הוא בעצמותו נאמר "לא יגורך רע", וכשמדברים למשל באצילות הכול טוב מושלם. ממילא כאשר ההשפעה באה ממקום גבוה יותר, היא באה יותר בדרך של חסד, וכאשר היא באה ממקום נמוך יותר, היא באה יותר בדין ובגבורה.

"וימלא הבית את הענן" - כבוד האלוקים נוסע אל הבית, כמי שנוסע מקודש הקודשים החוצה. ואם תשאל, וכי לא היה בבית? אלא שהיה בפנים הבית, בקודש הקודשים, וכעת הוא ממלא את הבית עצמו, את ההיכל, כיוצא מקודש הקודשים החוצה. וכיוון שהאור נמצא עתה בהיכל, כלפי חוץ מאיר רק הנוגה. ומהו הנוגה? כבר הסביר לנו המלבי"ם כמה פעמים, וזה מה שאנו קוראים היום נוגה: אור הנובע מתוך האור העצמי, ואינו האור העצמי עצמו. כמו כשרואים את הירח ויש מעט ערפילים, ורואים נוגה סביבו, מעין מעטפת של אור קלוש. זוהי בחינת הנוגה. ואומר לך הכתוב שהאור החוזר מן הכבוד התפלש והגיע עד החצר, וזה "והחצר מלאה את נוגה כבוד ה'": כיוון שכבוד ה' היה בבית, הגיע מאורו עד החצר, והחצר מתמלאת בנוגה, באור שאינו האור העצמי של כבוד ה'.

פסוק ה': קול הכנפיים כקול אל שדי

וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד־הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵל־שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ׃

החצר החיצונה היא הר הבית. אומר רש"י: שמא תאמר שהקול היה נמוך ולכן לא נשמע למרחוק? תלמוד לומר "כקול אל שדי בדברו", משמע שמדובר בקול עוצמתי ואדיר. ואם כן, כיצד ייתכן שקול אדיר כזה מגיע רק עד החצר החיצונה? אלא אומרים חז"ל: כשהוא מגיע לחצר החיצונה הוא נפסק. היה כאן קול פלאי.

ואת הקול הזה ראינו גם אצל משה רבנו: כשהיה נכנס אל המשכן, היה השם מדבר עמו בקול אדיר וחזק, משבר הרים ומפוצץ סלעים, ועם כל זה כשהיה הקול מגיע אל מפתן המשכן היה נפסק. קול אדיר עד גבול מסוים - מי שצריך לשמוע היה שומע, ומעבר לזה לא היו שומעים. כך גם כאן: קול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה, אבל אל תחשוב שהדבר נבע מחולשתו, אלא מיד הוא אומר לך "כקול אל שדי בדברו" - קול חזק ואדיר כקול אל שדי.

הליכה ועפיפה: שידוד המערכה

המלבי"ם מסביר שכבר ראינו בפרק א' - וחלק גדול מן הדברים כאן הם חזרה על מה שנתבאר שם בארוכה, שכן בפרק א' הייתה ההתגלות הראשונה של יחזקאל בעניין הכרובים והחיות - שכאשר השם משדד את המערכה, לכרובים יש שני מצבים: יש מצב שבו הם הולכים, ויש מצב שבו הם מעופפים. ההליכה מבטאת תמיד את דרך הטבע, הולכים כדרכם; והעפיפה מבטאת תמיד התנשאות מעל הטבע, שהקדוש ברוך הוא מגביה את ההנהגה מעל המערכות הטבעיות, כלומר הנהגה בדרך שמימית.

ולכן אומר הנביא: אני שומע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי. פירושו של דבר, אני רואה כאן את הכנפיים בפעולה, ומשמע שהולכת להיות כאן הנהגה על טבעית. הם משדדים את המערכה, וזה כבר ראינו שבא בגזירת עליון, מכוח עולם הבריאה, עולם הכיסא, שמשם יוצאת ההוראה לפעול בדרך של שריפת בית המקדש כדי לכלות החמה על העצים ועל האבנים ולהציל את כלל עם ישראל. נמצא שיש כאן שידוד המערכה בכוח עליון, ולכן שומע הנביא את קול הכרובים כקול שדי: קול כנפי הכרובים, שהוא בחינת ההנהגה העל טבעית, הוא "כקול שדי בדברו" - לא מכוח ההנהגה הטבעית. ושדי הוא מלשון משדד מערכות הטבע, שהקדוש ברוך הוא פועל כאן שלא על פי ההנהגה הטבעית, כדי להביא את הפורענות בצורה שלא תהיה חלילה כליה לעם ישראל. והקול הזה הוא בעצם הפקודה היוצאת מלמעלה לתחתונים: הוא שולח את קולו ואת הוראתו אל התחתונים, ומאין? מקול אל שדי, מלמעלה, מן הבחינה שהיא מעל ההנהגה הטבעית.

לסיכום:

בפסוקים הראשונים של הפרק רואה יחזקאל את כיסא הכבוד מעל ראשי הכרובים, וזאת לאחר שביקש רחמים ונהפכו פני השור לפני כרוב, שאין קטיגור נעשה סניגור. על פי הנהגת האופנים, עולם העשייה ומערכות הטבע, נגזרה כליה גמורה על יושבי ירושלים; אך בזכות לימוד הזכות של ירמיה, האיש לבוש הבדים, יוצאת מעולם הכיסא, עולם הבריאה, הוראה של רחמים: כילוי החמה על העצים ועל האבנים במקום על הנפשות, ובכך נשמרה שארית פליטה. הגחלים אינן נלקחות מן האופנים אלא מתחת רגלי הכרובים, מן הגלגל שמעל האופן, שהוא מקום הרחמים; וחז"ל הוסיפו שהגחלים עברו מיד ליד ונצטננו שש שנים בידי גבריאל. הכרובים עומדים מימין, בצד החסד, וכבוד ה' מסתלק בהדרגה מקודש הקודשים אל ההיכל, עד שהחצר מתמלאת רק בנוגה. וקול הכנפיים, הנשמע כקול אל שדי ונפסק בחצר החיצונה, מלמד שכל הפורענות הזאת באה בשידוד המערכה מלמעלה - דווקא כדי שלא תהיה כליה לישראל.