פרק ט' ביחזקאל הוא המשך ישיר למראה התועבות שראה הנביא בפרק הקודם. לאחר שהוצגו לפניו כל המעשים הנוראים שנעשו בבית המקדש, מגיע עתה מראה הנבואה של החורבן עצמו. כל מה שנראה בפרק הוא מחזה, מראה נבואה שרואה יחזקאל, והמחזה הזה מבטא את החורבן שעתיד לבוא - וכל החורבן נגלה לעיניו עוד לפני שהתרחש בפועל.
המראה הזה בא לבטא בפנינו את הסיבות ואת הגורמים לחורבן הגשמי. הוא אומר לך: הכול התחיל מחורבן רוחני. אנחנו יודעים שכל מערכה שקורית כאן בעולם הזה היא בעצם מערכה שמתרחשת בעולמות העליונים, בין הכוחות החיוביים הרוחניים של עם ישראל לבין כוחותיהן של אומות העולם, ועל פי ההכרעה שם כך תהיה ההכרעה כאן למטה. לכן הנביא רואה את הקרב ואת ההכרעה כפי שהם נעשים במציאות של העולמות העליונים.
וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ׃
הנביא שומע קול גדול הקורא באוזניו ומצווה: "קרבו פקודות העיר". רש"י מבאר שאלו האנשים המופקדים להשחית את העיר. הקול קורא להם ומזמן אותם לבוא לעשות את מלאכתם. לאחר כל התועבות הגדולות שראינו לעיל, מתקבל כעת כביכול צו לזמן את אותם ממונים על הרס העיר: הנה הגיע זמנם לבוא ולהחריב את ירושלים ואת בית המקדש.
וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ־שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ־אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת׃
הנביא רואה את המחבלים הקרבים לבוא ולהכות את העיר, ובידי כל אחד מהם כלי מפץ. הרד"ק מבאר שאלו שישה אנשים, והשביעי שבתוכם היה סופר המלך, והם כנגד שרי נבוכדנצר שבאו אל העיר כשהובקעה: נרגל, סמגר, נבו, שר סכים, רב סריס, נרגל שר אצר ורב מג. ואף שהם נמנים כשמונה, הראשון היה פקיד וממונה על השבעה. כל זה מוצג לו מראש במחזה הנבואה.
רש"י מסביר שמראים לו כאן את הכוחות הרוחניים העליונים שעושים את המלאכה, ואלו הם: קצף, אף, חימה, משחית, משבר ומכלה. אלה כוחות האופל, כוחות הרוע הבאים להשחית את העיר, והם הכוחות הרוחניים שמתלבשים בכוחות הגשמיים שבסופו של דבר השמידו את העיר. כל המלאכים הללו הם מלאכי הרס, "קבלני הריסות".
ואיתם רואה הנביא את המלאך לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו. הרד"ק מבאר שהוא היה המנהיג לכל אותם מלאכים. "קסת הסופר" היינו פנקס וקסת עם דיו שבה היה כותב. וחז"ל אומרים שלבוש הבדים הוא גבריאל, שהוא מלאך של אש, שהרי הוא זה שזרק את האש על העיר. וכן מצינו אצל דניאל שראה במחזה איש לבוש בדים "ומראהו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש" - זהו המלאך גבריאל, הממונה על האש.
ומדוע מודגשת כאן קסת הסופר? מפני שבהמשך יתבקש אותו מלאך להתוות תו על מצחות האנשים, ולכן התורה מקדימה ומציינת שהקסת עמו, שבה יתווה את התו. בהמשך נראה מהו אותו תו ולשם מה הותווה.
נשאלת השאלה: וכי היה מזבח נחושת בבית המקדש של שלמה? הרי היה שם מזבח הזהב, הוא המזבח הפנימי, מזבח הקטורת, וכנגדו בחוץ מזבח אבנים גדול, שאורכו ורוחבו שלושים ושתיים אמה על שלושים ושתיים אמה - כשישה עשר מטר על שישה עשר מטר. על המזבח הזה היו עולים בכבש ומקריבים את הקרבנות על גגו. אם כן, מזבח נחושת לא היה שם.
אלא אומרים חז"ל: "מזבח הנחושת" הכוונה למזבח שעמד במקומו של מזבח הנחושת. שהרי במשכן מזבח הנחושת היה המזבח המיועד להקרבת הקרבנות, ואילו על מזבח הזהב לא הקריבו קרבנות אלא קטורת והזאות בלבד. התחליף למזבח הנחושת הנייד שהיה בזמן המשכן הוא מזבח האבנים, והכתוב ממשיך לקרוא לו "מזבח הנחושת" משום שהוא בא במקומו.
המלבי"ם מבאר שאמנם מדובר במלאכים רעים שבאו להשחית את העיר, אך זהו משל על אלה שהשחיתו את העיר בפועל. ומי הם? אלו שישה פקודי העיר רואי פני המלך, כלומר שישה שרי העיר וממוניה, חברי מועצת העיר. הם השחיתו את העיר, והם הרגו עם רב בסוף ימי המצור. וכביכול מראה לו הנביא שבאותם שישה אנשים בשר ודם התלבשו שישה מלאכי משחית, ודרכם הם פועלים להרוג ולהשחית את העיר. וגם בא לומר לך: על ידי מעשיהם ורוע מעלליהם בסוף הושחתה העיר. אלו שישה מלאכים, ויש להם שישה נמשלים בעיר - אותם שישה אנשים שעל ידיהם נהרסה העיר מבחינה רוחנית, וכנגדם באו שישה מלאכי חבלה שהתלבשו בהם והרגו את אנשי העיר.
ומי הוא לבוש הבדים לפי המלבי"ם? זהו ירמיהו הנביא. ירמיהו היה כהן, מענתות שהיא עיר כהנים, ולכן הוא לבוש בגדי בד לשרת בקודש. ומדוע קסת הסופר במותניו? כדי לכתוב את נבואותיו, שהרי ירמיהו כתב את ספרו וכן את מגילת איכה, וברוך בן נריה היה כותב מפיו. והוא זה שניסה להשקיט את המבוכה והמהומה שהייתה בעיר, לייעץ לעם לשוב בתשובה. לבוש הבדים הוא זה שבא כביכול למנוע מאותם מלאכי חבלה להשחית את העיר.
ועל מה חרבה ירושלים בבית ראשון? על שפיכות דמים. מנשה מילא את ירושלים דמים מפה לפה, והייתה רצחנות. המלבי"ם מתאר מצב כמו שהיה בסוף בית שני, שהיו הולכים עם סכינים קצרות ודוקרים זה את זה בשוק, ופתאום אדם קורס ומת ואיש אינו יודע מה קרה לו. אלו שישה השרים שעל פי פקודתם נעשתה שפיכות הדמים בתוך העיר, והרגו גם יהודים.
וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל־הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו׃
מקום השראת השכינה בבית המקדש הוא בין הכרובים. לכן אנו אומרים שהמתפלל בחוץ לארץ מכוון כנגד ארץ ישראל, ובארץ ישראל מכוון כנגד ירושלים עיר הקודש, כנגד בית המקדש וכנגד קודש הקודשים, ששם שער השמים והשכינה בין שני הכרובים. כך צריך לכוון לפני כל תפילת שמונה עשרה.
וצריך לדעת שזו כוונה מעכבת. הרמב"ם כותב שאם אדם לא כיוון שהוא עומד לפני מלך - כאילו לא התפלל. עמדת, אולי קראת תהילים, אבל לא התפללת שמונה עשרה. יש אומרים שדי לכוון זאת פעם אחת בתפילה. דעת הגר"ח מבריסק שצריך לכוון זאת לכל אורך התפילה, לחשוב "אני עומד עכשיו לפני מלך", ואם לא - לא יצא ידי חובה. והחזון איש אומר שאמנם לכתחילה בוודאי ראוי לכוון כל התפילה, אבל אם חשב בזה פעם אחת - די בכך.
כאן מוזכר שכבוד אלוהי ישראל נעלה מעל הכרוב. חז"ל אומרים שהשכינה נסעה עשר מסעות: מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וכן הלאה. הדבר מופיע גם בקינות של תשעה באב, שם מתוארת השכינה הנודדת ממקום למקום, מן ההיכל ומן ההיכל עלתה על הגג, וראתה שגם שם עובדי חמנים וכוונים, עד שאמרה: אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאמרו "אשובה אל ה'", עד שיבקשו את ה'. יש שם קינה מיוחדת ומרגשת מאוד בעניין נדידת השכינה. בפסוק שלנו בא לידי ביטוי שהשכינה כבר סרה מעל הכרוב אל מפתן הבית - כלומר היא עומדת להסתלק מן הבית, אנו כבר במצב של התרחקות השכינה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל־מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל־הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ׃
השכינה קוראת אל אותו מלמד זכות - ולדעת המלבי"ם, אל ירמיהו - ומצווה: עבור בתוך העיר והתווה תו. תו פירושו סימן, סימן בדיו על אותם אנשים הנאנחים ונאנקים על התועבות, אותם שכואבים ומצטערים על הנעשה בעיר.
יש כאן דרגות דרגות. כמו שמצינו בעגל: יש שעבדו אותו, יש שרקדו לפניו וזה חמור יותר, יש שראו ושמחו בליבם, יש שרק צפו והיו ניטרליים, ויש שהצטערו. אומר הקדוש ברוך הוא: איני מחפש את הניטרליים. תתווה תו - שהוא אות להצלה, כפי שנראה בהמשך - דווקא על הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה.
מכאן אנו למדים שאדם צריך להצטער כשהוא רואה מעשה רע. אם אינו מצטער, משמע שהוא אומר בליבו "לא נורא, לא אכפת לי, לא כל כך גרוע". כשהוא רואה מחלל שבת - צריך להצטער. ואם אינו מצטער, צריך להצטער על כך שאינו מצטער. עצם הדבר צריך לעורר בו צער: מדוע אין זה מצער אותי לראות אדם המכעיס את בוראו? ודווקא על אלה נאמר "נאנחים ונאנקים", ונאנקים הוא מלשון צווחה, שמוציא קול מפיו לאות צער.
וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל־תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל־תַּחְמֹלוּ׃
"ולאלה" - לאותם שישה מלאכי חבלה, אמר ה' שיעברו בעיר אחרי לבוש הבדים ויכו, בלי חמלה ובלי חוס. יש כאן נבואה מפורשת שהעיר עומדת להיחרב.
זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל־כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־עָלָיו הַתָּו אַל־תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת׃
אין לרחם על איש: זקן, בחור, בתולה, טף ונשים - את כולם למשחית, להרוג מתוך כוח רע. ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו, שכן התו מסמל שאינו חלק מן ההשחתה, שהרי היה מן הצדיקים הנאנחים והנאנקים בתוכה. "וממקדשי תחלו" - מהיכן להתחיל? מבית המקדש.
ולמה דווקא מן האנשים שבבית המקדש? מבאר המלבי"ם: האנשים האלה עמדו במקום הקדוש ביותר ועשו את המעשים הגרועים ביותר, ולכן דווקא מהם יש להתחיל. הם היו שומרי בית המקדש וממוניו, והיו צריכים לעבוד את ה', ודווקא מהם מתחילים. והנמשל הוא ששרי העם, האנשים המופקדים שהם הנמשל של שישה מלאכי החבלה, הם אלה שבעקבותיהם החלה כל החבלה - הממונים מעלו בתפקידם.
ולפי דרכו של המלבי"ם, "והתווית תו" פירושו: לך ירמיהו ונסה להחזירם בתשובה, ומי שיחזור בתשובה תהיה לו נפשו לשלל. התוויית התו היא ההצלה. לך והחזר אותם בתשובה, וכל מי שתחזיר בתשובה יידון בפני עצמו כזכאי ויינצל. ירמיהו הוא האיש לבוש הבדים שנשלח להציל אותם שלא יבואו בדינם של המשחיתים. ו"ממקדשי תחלו" - כי בפועל החלו המרד וההריגה בבית המקדש, בעת שהתאספו העם שמה, ושם החלו להכות בזקנים שלפני הבית. משם החלו המלאכים לחבל, ומשם נכנסו נבוכדנצר ואנשיו, ולכן גם במשל "ממקדשי תחלו".
עד כאן על דרך הפשט. עתה נראה כיצד דורשים חז"ל. מובא במסכת שבת דף נ"ה: אמר לו רבי זירא לרבי סימון - תוכיח את אנשי ריש גלותא על מעשיהם. אמר לו רבי סימון: לא יקבלו ממני. אמר לו: אף על פי שלא יקבלו - תוכיח אותם. שאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצאה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה.
וצריכים לדעת את הכלל: אם הקדוש ברוך הוא מבטיח הבטחה רעה, יש סיכוי שהדבר לא יתקיים. נינוה נהפכת - ובסופו של דבר לא נהפכה; אמנם שם מסבירים שנהפכה מהפכה רוחנית, שחזרו בתשובה, אבל על כל פנים הייתה אמורה להיות שם מיתה ולא הייתה. והרי "לא אדם הוא להינחם" - כיצד ניחם ה'? ניחם על הרעה. הרע יכול להשתנות לטוב אם האנשים השתנו, ואין זה שינוי ברצונו יתברך, שהרי באמת רצונו להביא רע כאשר עושים מעשים רעים, וכשאין מעשים רעים כבר אין רצונו להביא רע. אבל אם ה' הבטיח טובה - לעולם לא ישתנה הדבר לרעה. גם אם שינינו מעשינו ואיננו ראויים, הגזירה לטובה תישאר. וכאן הוא היוצא מן הכלל היחיד.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תָּו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו, ומי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעוונם. אמר לה: גלוי וידוע לפניי שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי? אתה יודע שלא היו מקבלים, אבל הם אינם יודעים זאת, ואם אינם יודעים - חובתם להוכיח ולמחות.
והיינו דכתיב "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית... וממקדשי תחלו", וכתיב "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית". תני רב יוסף: אל תקרי מִקְדָּשִׁי אלא מְקֻדָּשַׁי - אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. שימו לב: אותם עצמם שנאמר עליהם תחילה שיותווה עליהם תו להצלה, מהם אמר ה' להתחיל את המיתה, שהם ימותו ראשונים.
ושואלת הגמרא: מזבח הנחושת מי היה? וכי באותה תקופה היה מזבח נחושת, והרי מזבח אבנים היה? אלא אמר להם הקדוש ברוך הוא: התחילו ממקום שאומרים שירה לפניי - מן המזבח. ומי הם שישה האנשים? אמר רב חסדא: קצף, אף וחימה, ומשחית ומשבר ומכלה.
ומאי שנא תו? למה דווקא האות ת' ולא א' או ב'? אמר רב: ת' - תחיה, ת' - תמות. על הרשעים כתבו ת' בדם, ועל הצדיקים ת' בדיו; התו שעל הצדיקים מרמז "תחיה" והתו שעל הרשעים מרמז "תמות". ושמואל אמר: ת' - תמה זכות אבות, כלומר אין עוד זכות אבות, ומי שיש לו זכויות מצד עצמו בא בכוח מעשיו. ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות, מלשון חנינה, שיחון אותם בזכות אבות. וריש לקיש אמר: ת' היא סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא, דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ורבי שמואל בר נחמני אמר: אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו.
ומדוע דווקא "אמת" היא חותמו של הקדוש ברוך הוא, ולא מידה אחרת - קדוש, נצח, תפארת? ההסבר הוא שכל מידה אפשר לעשות בחיקוי. אפשר לעשות הצגה של חסד, חיקוי של חסד, ועדיין יש כאן חסד - חסד בחיקוי. אבל אמת אי אפשר לעשות בחיקוי: אם עשית בחיקוי, כבר אין זו אמת אלא שקר. אמת היא רק אמת. לכן חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת - זהו חותם שאינו מזדייף.
ואף על פי כן, ראו מה נוראה התביעה: היות ולא מיחו, כאן שינה הקדוש ברוך הוא כביכול את דרכו וחזר בו מן הגזירה הטובה להציל את הצדיקים, וגזר מיתה גם עליהם. ומכאן שגם כשברור לך שלא יקבלו - חובה להוכיח.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת־הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת־הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר׃
מאחר שנצטוו להתחיל מבית המקדש, ייתכן מאוד שיחששו: הרי בית המקדש מקום קדוש הוא, וכי מותר להכניס לשם מת, קל וחומר להרוג ולרצוח שם אנשים? לכן בא ואומר להם: טמאו את הבית, אל תחששו. ומדוע אין לחשוש? אומר הרד"ק: כי הם טימאוהו ראשונה בגילוליהם. אחרי מה שעשו וטימאו את הבית בגילוליהם, אין בו עוד קדושה, וכפי שראינו שהשכינה כבר יצאה אל המפתן. לכן עשו את שלכם בלי חשש.
וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל־פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל־שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת־חֲמָתְךָ עַל־יְרוּשָׁלִָם׃
"ונאשאר" היא מילה מורכבת משתי מילים: "נשאר" ו"אשאר". רצה לומר גם "אשאר רק אני" וגם "נשאר רק אני", ולכן שתיהן יחד. יש עוד דוגמה למילה כזו: "משתחויתם", המורכבת מ"משתחווים" ומ"והשתחוויתם".
אומר הנביא: האנשים גלו או הוכו למוות, ומי שנותר שם הוא רק אני לבדי, שהרי גם הצדיקים שהיו בחצרות בית ה' הוכו. ואז זעקתי לה': ריבונו של עולם, האם אתה רוצה להשחית את כל ישראל, שלא יישאר מהם מאומה? הרי ירושלים הייתה השארית הפליטה, כולם כבר גלו, ומי נשאר? רק אלה שהיו בתוך המצור בירושלים. אם גם הם ימותו - לא נשאר דבר.
המלבי"ם מסביר את הלשון "בשופכך את חמתך על ירושלים": אני רואה שאתה רוצה לשפוך את חמתך על ירושלים, על העצים ועל האבנים, לשרוף את העיר באש. אומר לו הנביא: בזה די, ולא תשחית את ישראל. השחת את העיר והסתפק בכך, והשאר את עם ישראל קיימים.
וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֺן בֵּית־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת־הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה׃
"ותימלא הארץ דמים" - רציחות. "והעיר מלאה מוטה" - שמטים דין ומשפט, משפט מעוקל, מעוותים את הדין, אין משפט. וכאשר אין משפט למטה, זה מעורר חס ושלום דינים למעלה, ולכן אין ברירה אלא להשחית בהם. ומדוע מלאה הארץ מוטה? "כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה" - הם מטים את הדין מתוך מחשבה שלא ייענשו על כך: הקדוש ברוך הוא כבר אינו כאן, עזב את הארץ, אין מי שמסתכל על מעשינו. כלומר כפרו בהשגחת ה'.
וְגַם־אֲנִי לֹא־תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי׃
שימו לב לעונש הבא בעקבות הכפירה, והכול מידה כנגד מידה. כשם שהם לא חסו ולא ריחמו על העניים והאביונים אלא הטו את דינם - גם אני לא תחוס עיני. וכשם שהם אמרו "אין ה' רואה" - אומר להם הקדוש ברוך הוא: אל תצעקו אליי שאראה. אמרתם שאיני רואה, לכן איני רוצה לראות. אם אדם בא ואומר שה' אינו משגיח, שלא יתפלא כשיבואו עליו הצרות, ואל יאמר "ראה ה' בעוניי". זהו "דרכם בראשם נתתי" - מידה כנגד מידה.
וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי׃
על פי הפשט הכוונה: התוויתי תו על מצחות האנשים הצדיקים. והמלבי"ם מבאר במשל שהמלאך המלמד זכות בא לסייע, ואומר שאכן מצא אנשים צדיקים הראויים להינצל. והנמשל: ירמיהו בא והוכיח את העם, ובאמת היו מתוכם אנשים שהיו בעד ירמיהו. כפי שראינו שכאשר השליכו את ירמיהו לתוך הבור באו להצילו עבד מלך הכושי ועמו שלושים איש. וראינו שהשרים ששמעו את הנבואה הקשה חששו כיצד ילכו ויאמרוה למלך, וחששו גם לפגיעה בירמיהו. הייתה אפוא קבוצה שקיבלה את דבריו והאמינה בהם.
אם כן, "עשיתי ככל אשר ציוויתני" פירושו: הלכתי והוכחתי את מי שיש להוכיח. והנה בסופו של דבר אותם אנשים שהאמינו לדבריו - גם הם נענשו. ומדוע? מפני שלא מיחו, שהיה בידם למחות באחרים העושים ולא מיחו. ומי באמת מיחה? רק ירמיהו עצמו. הוא היה היחיד שמיחה, "גֵּוִי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק". קיבל ביזיונות נוראים, ומאן ללכת בדבר ה' ולא רצה ללכת ולהתנבא, והקדוש ברוך הוא כביכול כפה עליו ללכת ולמסור את הנבואה כדי להציל את עם ישראל.
פרק ט' הוא מחזה נבואי של החורבן טרם בואו: שישה מלאכי חבלה - קצף, אף, חימה, משחית, משבר ומכלה - ובתוכם איש לבוש בדים וקסת הסופר במותניו, שהוא גבריאל לדעת חז"ל וירמיהו הנביא לדעת המלבי"ם. כנגדם שישה שרי העיר, שבמעשיהם ובפקודותיהם השחיתו והרגו. השכינה נעלית מעל הכרוב אל המפתן, לאות הסתלקות, ונצטווה לבוש הבדים להתוות תו על מצחות הנאנחים והנאנקים על התועבות. אך מידת הדין תבעה: היה בידם למחות ולא מיחו, ולכן חזר הקדוש ברוך הוא מן המידה הטובה - ומן המקדש, ממקודשיו שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, החלה הפורענות. מכאן שני לקחים גדולים: חובה להצטער על מעשה רע שרואים, וחובה להוכיח אף כשברור שלא יקבלו, שאין האדם יודע את הגלוי לפני הקדוש ברוך הוא.