פתיחה: מסע נבואי לירושלים - לראות מדוע חרב הבית
פרק ח' ביחזקאל הוא אחד הפרקים הקשים והמטלטלים שבספר. יחזקאל יושב בבבל, בין הגולים, ופתאום נלקח במראה הנבואה אל ירושלים, אל תוך העזרה ואל תוך הלשכות הנסתרות, והקדוש ברוך הוא מראה לו שלב אחר שלב את התועבות שנעשו במקדש. כל התכלית של המראה הזה היא אחת: שיחזקאל, ואיתו כל הגולים, יבינו מדוע עם ישראל סובל סבל כה גדול ומדוע בית המקדש עומד להיחרב. בוא וראה מה עושים בירושלים - ולא תתמה עוד.
פסוק א: התאריך והמעמד
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
יחזקאל מציין "בשנה השישית", ואינו מפרש שישית למה. דורשים חז"ל: זו השנה השישית לגלות יהויכין. המעמד עצמו חשוב: "אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני" - הנבואה באה עליו בפני הזקנים, לעיניהם, "ותיפול עלי שם יד ה' אלוקים".
פסוק ב: המראה - אש וחשמל
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מׇתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמׇּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה׃
רש"י כותב על פסוק זה: אסור להתבונן בפסוק זה. ודייקו בלשונו - הוא אינו אומר שאסור ללמוד אותו, אלא שאסור להתבונן בו, כלומר להעמיק ולחקור בעניינים הנשגבים הללו. על פי פשט הכתובים, כפי שקוצר שכלנו מבין: יחזקאל רואה דמות מיוחדת כמראה אש - ממותניו ולמטה כעין אש, וממותניו ולמעלה "כמראה זוהר כעין החשמלה", שהחשמלה היא דבר מזוקק ונשגב יותר מן האש.
ושלא נטעה: ה"חשמל" המוכר לנו היום הוא מילה שנקבעה על פי קוצר דעתו של בן יהודה, ובאמת לא היה ראוי כלל להשתמש במילה זו. בספרים הקדושים אין כותבים אותה כמילה אחת, אלא כעין שם קדוש: חש־מל, בהפרדה ובמקף. ובן יהודה נטל מילה קדושה והפך אותה לשם של חברה - חברת החשמל. דבר שאינו עולה על הדעת. אלא שאין ברירה, וכבר הורגלנו בה. משום כך יש רבים שמעדיפים שלא להשתמש בלשונו של בן יהודה, ובספרי השו"ת תמצאו שכותבים "עלעקטרי" - על ידי כוח האלקטרי. וכותבים זאת בעי"ן ולא באל"ף, משום שבאידיש העי"ן משמשת כניקוד צירי והאל"ף כקמץ, וקוראים זאת "אלקטרי".
ומהי משמעות "חשמל"? אומרים חז"ל שהיא מורכבת משתי מילים. ביאור אחד: "חש" מלשון שתיקה (כמו "החשו"), ו"מל" מלשון מילה - כלומר, דבר זה מופלא ממך ונשגב ממך, אל תדבר בו. ביאור שני בחז"ל: חש־ממלל, שהמלאכים בלכתם נראים כמדברים במהירות עצומה, מלשון "החיש פעמיו" - מדבר במהירות.
פסוק ג: נלקח בציצית ראשו לירושלים
וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה׃
הקדמה נצרכת: יחזקאל גלה בגלות יהויכין והיה בבבל על נהר כבר, ומשם התנבא גם בנוגע לארץ ישראל. והרי שואלת הגמרא: כיצד ייתכן, והלוא אין נבואה בחוץ לארץ, ומשום כך ברח יונה תרשישה? אלא שמי שהתחיל את נבואתו בארץ ישראל - ממשיך בנבואתו גם בחוץ לארץ, ולצורך ארץ ישראל.
"ויקחני בציצית ראשי" - במחלפות ראשו, בבלוריתו. וכל זה במראה הנבואה בלבד, שלא נטעה לומר שיחזקאל הגיע ממש לירושלים. הוא אומר: אני רואה כאילו ה' אוחז בי בבלוריתי ונושא אותי ומניח אותי בירושלים. והכל במראות אלוקים. ולמה לוקחו לשם? כדי להראות לו מה גורם לחורבן הבית.
מדוע דווקא שער הפונה צפונה
מבאר המלבי"ם: לא מצאנו שהעמידו צלם בהיכל אחרי תקופתו של מנשה. מנשה הוא שהעמיד צלם בהיכל ה', והחטא הזה עדיין היה שמור ולא נמחל ולא עשו עליו תשובה שלמה, ולכן אמר הקדוש ברוך הוא שאף הגלות באה בעוון שהעמידו צלם בהיכל. החטא ההוא נמשך ויש לו גרורות עד ההגליה הגמורה. נמצא שכשמדובר כאן על צלם בהיכל, מדובר בצלם של ימי מנשה.
ולמה הועמד בפתח הפונה צפונה? אומר המלבי"ם: הכופרים היו סבורים שיש שני כוחות בבריאה - אל העושה טוב ואל העושה רע, ומקומו של האל העושה רע בצד צפון. ויש לזה סמך בדברי הכתובים לכך שצד צפון מיוחס לרע: "מצפון תיפתח הרעה", וכן "הסר נא מעליה חברת כת הצפוני" - והצפוני הוא יצר הרע.
ולמה נקרא יצר הרע "צפוני"? אומרים חז"ל: צפון בלבו של אדם. ולכאורה גם יצר הטוב צפון בלב, ומדוע דווקא יצר הרע? מבאר הנפש החיים דבר נפלא: כשנתן הקדוש ברוך הוא באדם את יצר הרע לאחר חטא אדם הראשון, לא רק שהתחבר בו, אלא האדם הפך להזדהות מוחלטת עמו. כשיצר הרע רוצה עבירה, אין האדם אומר "היצר הרע רוצה" אלא "בא לי". היצר הרע מדבר מגרוני, בגוף ראשון. ואילו יצר הטוב הוא תמיד כמי שבא מבחוץ - המצפון מעיק עלי, מישהו בא ואומר לי שאיני בסדר. שימו לב לעיוות: כשרציתי את האיסור - זה אני; וכשבאים להוכיח אותי - זה מישהו זר. זהו חטא עץ הדעת טוב ורע, שנתחבר הרע באדם עד שהפך חלק ממנו.
ומהו "סמל הקנאה המקנה"? קנאה כלשון "בערה קנאתי באיש ההוא" - כוח של כעס, של אף, של הרס וחורבן. הם ביקשו לרצות את אותו כוח רע, ולכן העמידו את סמלו דווקא לצד צפון, במקום שבו לדעתם שוכן הכוח הרע, שמשם צריך לרצותו.
פסוק ד: כבוד אלוקי ישראל
וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה׃
שם נגלה אליו כבוד אלוקי ישראל, והוא מתאר זאת כמראה שכבר ראה בהזדמנות קודמת - בבקעה, וקודם לכן על נהר כבר.
פסוק ה: סמל הקנאה בכניסה
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה׃
"שא נא עיניך דרך צפונה" - אל צד צפון, שכן שם העמידו את הצלם כדי לרצות את אותו כוח ולמנוע ממנו לעורר אף וקנאה עליהם. "בביאה" פירושו: מיד עם הכניסה. ולמה בכניסה? כדי שאותו כוח רע, כביכול, יראה מיד את הריצוי וייסוג אחור ולא ייכנס כלל. כמין "שומר דלתות" של עבודה זרה, הוצב הסמל בפתח ממש.
פסוק ו: תועבות להרחיק את השכינה
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרׇחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת׃
בתמיהה הוא אומר לו: הרואה אתה איזו תועבות הם עושים, שכל פועלן להרחיק אותי מעל מקדשי, שלא אשרה שכינתי שם מחמת הסמל והפסל שהעמידו. ומוסיף: עוד תראה תועבות אחרות. ההבדל ביניהן: כאן תועבה שמטרתה להרחיק מהם את הרע, ולהלן תועבות שמטרתן להריק עליהם טוב ושפע ממערכות הכוכבים.
פסוקים ז-ח: החור בקיר והחתירה
וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתׇר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד׃
הביאו עד פתחו של אותו שער, והוא רואה חור בקיר העזרה. נאמר לו: הרחב את החור. וכשחתר, ראה דרכו פתח של לשכה. ולפי המלבי"ם: על ידי החתירה עצמה נוצר לו הפתח - התחיל לחתור בחור קטן, ופתאום נוצר פתח שלם שדרכו יכול לעבור.
והרד"ק מוסיף רמז: החתירה בקיר באה להמשיל לו שכך עתידים הגויים לבוא ולחתור בקיר העזרה ובקירות בית המקדש. החתירה מסמלת את החורבן הקרב.
פסוק ט: מה שנעשה בהסתר
וַיֹּאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה׃
כלומר: יש תועבות נוספות שמעשיהן נעשים בהסתר, ואני נותן לך עתה כניסה פנימה שתראה גם מה הם עושים במסתרים.
פסוק י: גילולים חקוקים על קירות הקודש
וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כׇל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכׇל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב׃
הוא נכנס ורואה שעל הקירות חקוקות כל תבניות הרמש, הבהמה והשקץ - כל העבודות הזרות המשוקצות ביותר שהיו בזמנם, חקוקות על קירות העזרה מבפנים. התבוננו כמה נורא הדבר: עבודה זרה מחוץ לבית המקדש היא חטא, אבל כאן מעמידים סמל קנאה בתוך הבית ממש, מכניסים עבודה זרה וחוקקים אותה על קירות הבית מבפנים.
פסוק יא: שבעים הזקנים ויאזניהו
וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה׃
לא באנשים פשוטים מדובר כאן אלא באנשים החשובים שבעם. וכלל נקוט בידינו: כשמונים קבוצה ומזכירים אחד מהם בפרטות, בא הדבר ללמד שהוא היה החשוב שבקבוצה. לכן מזכיר רש"י את יאזניהו בן שפן בפני עצמו. "ואיש מקטרתו בידו" - מחתה שבה היו מקטירים לעבודה זרה.
"ועתר ענן הקטורת" - מלשון ריבוי. "העתרתם בדברים" - הרביתם; "העתירו בעדי" - הרבו תפילה בעדי; "נעתרות נשיקות שונא" - מרובות, כלומר גם נשיקה אחת של שונא רבה עלי ואיני חפץ בה. כאן: ריבוי ענן הקטורת עולה.
ומה בא הכתוב ללמד? אומר הרד"ק: בוא וראה, שבעים איש - כנגד שבעים הסנהדרין. מה שנתן בורא עולם לישראל שבעים זקנים כדי שיורו להם את הדרך הטובה, והנה דווקא האנשים האלה מטעים אותם והם ההולכים ומקטירים לעבודה זרה. ויאזניה בן שפן היה ראש הסנהדרין, והוא הראש להם וכולם הולכים אחריו לטעות.
פסוק יב: "אין ה' רואה אותנו"
וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין יְהֹוָה רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְהֹוָה אֶת הָאָרֶץ׃
הם עושים בחושך, סבורים שאיש אינו רואה אותם. "בחדרי משכיתו" - מפרש רש"י: מסוככת, מרוצפת באבני שיש, מלשון "ושכותי כפי" שהוא לשון סכך ומחיצה; כך הרצפה הייתה כביכול מסוככת באבני שיש.
"עזב ה' את הארץ" - הם האמינו כביכול שהקדוש ברוך הוא עזב את ההנהגה וההחלטה בענייני הארציות ומסר אותם לכוחות המערכה, לכוכבים ולמזלות, והם המנהיגים את מציאות הארץ; ואילו הוא משגיח רק בעולמות העליונים, ואפשר לעשות כאן מה שרוצים.
המלבי"ם מבאר את "חדרי משכיתו" באופן אחר: משכיתו מלשון "הנותן לשכוי בינה". ומהו שכוי? הלב. אמנם מברכים על קול התרנגול משום שגם הוא מבחין בין יום ובין לילה, אך הטור מבאר שם שהברכה מדברת על בינת הלב, והשכוי הוא הלב. ולפי זה "איש בחדרי משכיתו" - בחדרי לבבם. ואותם דברים שהיו שמורים בחדרי לבבם היו מציירים על הקיר, כדי לתת להם כעין הגבלה גשמית, שעל ידה יוכלו לעבוד את אותם כוחות.
פסוקים יג-יד: הנשים מבכות את התמוז
וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים׃
וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז׃
מה שראית עד כה מועט הוא ביחס למה שעוד אראה לך. "ויבא אותי" - הרי כבר היה שם, בשער צפון, אלא שהכניסו פנימה יותר.
ומהו "מבכות את התמוז"? כמה פירושים נאמרו בו. הרד"ק מביא שזה לשון סגי נהור: מבכות היינו משמחות. בחודש תמוז היו עושים חג לעבודה זרה, והנשים היו באות לשמח את אותה עבודה זרה.
ביאור שני: הייתה להם עבודה זרה מיוחדת שהיו נותנים בעיניה עופרת ומסיקים אותה מבפנים, והעופרת הייתה נמסה מן החום, ונדמה היה כאילו העבודה זרה בוכה. והיו אומרים: הנה היא בוכה ומבקשת שיעבדו אותה. ולכאורה תמוה כיצד אדם הולך לעבוד עבודה זרה בוכה - הרי זו סיבה שלא לעבוד אותה; אתה מחפש מי שיעזור לך, לא מי שיבכה. אבל כך הייתה דרך עבודתם.
ביאור שלישי: תמוז מלשון שריפה, כמו "למזא לאתונא" - להסיק את התנור. היה הסק גדול לאותה עבודה זרה, כעין עבודת המולך, והיו מוסרים לה את בניהם, והנשים היו מבכות את הבנים והבנות שנמסרו לתמוז.
וביאור נוסף מביא הרד"ק בשם הרב החכם הגדול רבנו משה בר מימון. מובא בספר עבודת הקדמונים - וברור שאין הרמב"ם מביא זאת כאמת אלא כתיאור של מה שכתוב אצלם, וכל הדברים הבל ורעות רוח - שהיה איש מנביאי עכו"ם ושמו תמוז, וקרא למלך אחד וציווה עליו לעבוד שבעה כוכבי לכת (שצ"ם חנכ"ל) ושנים עשר מזלות, והמית אותו המלך מיתה משונה. ובליל מותו התקבצו כל הצלמים מקצות הארץ אל היכל בבל, אל צלם הזהב שהוא צלם השמש, שהיה תלוי בין שמים לארץ, ונפל לתוך ההיכל, וכל הצלמים סביבו. והיה מספר להם את אשר אירע לתמוז הנביא, והצלמים כולם בוכים וסופדים כל הלילה. וכאשר הגיע הבוקר עופפו כל הצלמים להיכליהם שבקצות הארץ. והיה זה להם לחוק עולם, שבתחילת יום ראשון מחודש תמוז בכל שנה יספדו ויבכו על התמוז. ומי שמכיר את הפנתיאון היווני והרומי יודע שכל אמונותיהם בנויות מתיאורים מן הסוג הזה: אלילים שנלחמים באלילים, אלים שמתאספים, אל אחד שמחליט לעזור ואלת האהבה שאינה מסכימה ואל הים שבא לסייע - אגדות ודמיונות. ויש אומרים שהתמוז הוא שם של חיה.
פסוקים טו-טז: המשתחווים לשמש
וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה׃
מדייק הרד"ק: למעלה נאמר רק "עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים", ולא נאמר "מאלה"; וכאן נאמר "גדולות מאלה", משום שהתועבות הבאות גדולות היו מכל השאר, ואין הן עומדות כלל ביחס לקודמות.
וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהֹוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהֹוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהֹוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ׃
חצר בית ה' הפנימית היא העזרה. ושם רואה יחזקאל כעשרים וחמישה איש בין האולם ובין המזבח. אומרים חז"ל: עובדי חמנים היו, משתחווים לשמש. וההשתחוויה לשמש היא לצד מזרח, בעוד שקודש הקודשים הוא לצד מערב. וכדאי לדעת: אילו היה היום בית מקדש, היינו מתפללים לצד מערב, שכן מתפללים לכיוון קודש הקודשים. הכניסה הייתה מצד מזרח, מצד הר הזיתים, ומשם היו עוברים את עזרת נשים, עזרת ישראל, עזרת כהנים והמזבח, ולאחר מכן ההיכל וקודש הקודשים. והנה אלה עומדים ופניהם למזרח, לכיוון הר הזיתים, ואחוריהם אל קודש הקודשים.
ואומרים חז"ל על "ואחוריהם אל היכל ה'": מגיד שהיו אחוריהם מגולים, והיו פוערים עצמם ומטריזים כלפי מטה - ו"מטה" כאן לשון נקייה, שהכוונה חלילה כלפי בית המקדש, כלפי השם. וקשה אפילו להוציא זאת מן הפה. ואין הדבר דומה לעבודת פעור, ששם החשיבו את הפעור והטריזו לו דרך חשיבות ובכך עבדו אותו; כאן אין זו אלא בזיון גמור של עבודת בית המקדש. עכשיו מובן מדוע נאמר דווקא כאן "תועבות גדולות מאלה": שכן שאר העבודות הזרות, לפחות היה בהן טעם של אמונה - הם האמינו בצלם ולכן עבדוהו; אבל מעשה כזה הוא שיא השפלות, ואין לו יחס כלל לתועבות שקדמו לו.
כיצד ירדו גדולים כאלה לשפלות כזו
ולכאורה תמוה: הסנהדרין אינם אנשים פשוטים, אלה אנשים גבוהים. אלא שזה בא ללמדנו, שכאשר היה יצר הרע עצום של עבודה זרה, גם הגדולים היו יכולים להגיע לטעות אחריו. ושלא תטעו לחשוב שמדובר בטיפשים או באנשים שעשו מעשיהם מבלי דעת: היו להם אמונות מסודרות והוכחות כביכול לדרכם. לא אנשים הזקוקים לאשפוז, אלא בעלי אידיאולוגיה שיכלו להוכיח לך את שיטתם. וכבר ראינו את ויכוחו של ירמיהו עם אותם אנשים שבמצרים, שאמרו לו: הנה, מיום שחדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים, חסרנו כל וכל רע בא עלינו. תמיד היו להם, כביכול, הוכחות מן המציאות.
פסוק יז: הזמורה אל האף
וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם׃
כלומר: המעט להם שאר העבירות שבידם, ובאים ומכעיסים אותי בתוך ביתי בתועבות אלו. ומהו "שולחים את הזמורה אל אפם"? רש"י מפרש: שולחים אל חוטמם ריח רע של אותה זמורה שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת - ולפי רש"י זמורה היא הפחה. וכוונת הדברים: בעת שהם משתחווים לשמש ופוערים עצמם ומטריזים חלילה כנגד היכל ה', אינם מבינים שהדבר חוזר אליהם לפניהם, כבומרנג.
הרד"ק מפרש: "שולחים את הזמורה אל אפם" - מקטרים בביתי ושולחים את רוח קטרתם אל אפי. וההקטרה מכונה זמורה, כינוי לריח רע, וגם לדעתו זמורה היא מלשון הפחה. ואמר "אל אפם" ולא "אל אפי", לפי שאי אפשר באמת לפגוע בהשם יתברך כלל.
והמלבי"ם, כדרכו, מחדש דרך אחרת. לדבריו מוכיח אותם הקדוש ברוך הוא ואומר: "הנקל לבית יהודה מעשות את התועבות אשר עשו פה" - חטא העבודה זרה קל הוא בעיניהם, שכן יש בידם חטא חמור ממנו: "כי מלאו את הארץ חמס", חטאי בין אדם לחברו. העבודה זרה היא ה"נקל" לעומת החמור ממנה - חטאי בין אדם לחברו. ולא זו בלבד, אלא שיש ביניהם רציחה, שהרי בית ראשון חרב בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. חז"ל מתארים שהיו הולכים עם סכינים קטנות; היה אחד רואה את חברו ברחוב, נועץ בו את הסכין בלבו וממשיך ללכת כאילו לא אירע דבר. אנשים מהלכים בשוק ופתאום מישהו נופל מת, מתחילים לבדוק ומוצאים סכין נעוצה, ואיש לא ראה ולא שמע ולא ידע, והלה כבר נעלם. נורא ואיום.
ולפי המלבי"ם "הזמורה" היא חרב זומרת, מלשון זמירה וקציצה: "והנם שולחים את הזמורה אל אפם" - כורתים וזומרים איש את אחיו, הורגים זה את זה באפם, כלשון "וחניתותיהם למזמרות". ובמעשה זה הם עצמם מביאים את הכריתה וההשמדה על עצמם. ומוסיף המלבי"ם שגם המילה "שולחים" לשון דקירה היא, שכן "שלח" הוא כלי נשק - "יד אחת אוחזת בשלח" שבנחמיה, וכן "ויעש שלח ומגינים", וכן "וישלחו את כתונת הפסים" שדקרוה כדי שייראה כאילו חיה נשכתם. נמצא הביאור: שולחים את כלי הרציחה, את הזמורה, זה אל זה, ובכעסם דוקרים איש את אחיו.
ומוסיף המלבי"ם (בפרק כ"א) שרוב ההרוגים היו מאלה שהרגו בינם לבין עצמם, יותר ממה שהרגו הגויים. מן השנאה שביניהם נפלו חללים רבים יותר מאשר ממה שהרג נבוכדנאצר - מלחמת אחים ממש.
פסוק יח: מידה כנגד מידה
וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאׇזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם׃
מידה כנגד מידה: כשם שהם עושים בחמה להכרית זה את זה, כך גם אני אעשה בחמה. וכשם שהם אינם חסים ואינם מרחמים, וכשם שנצעק בפניהם קול גדול ואין הדבר מועיל - כך גם הם יצעקו ויקראו קול גדול באוזני, ולא אשמע אותם.
לסיכום:
הפרק פורש לפנינו סולם יורד של תועבות שנעשו בלב בית המקדש: סמל הקנאה שהעמיד מנשה בשער הצפוני כדי לרצות את כוח הרע; גילולי בית ישראל החקוקים על קירות העזרה מבפנים, ושבעים זקני הסנהדרין עם יאזניהו בן שפן בראשם מקטירים להם בחושך מתוך אמונה ש"אין ה' רואה אותנו, עזב ה' את הארץ"; הנשים המבכות את התמוז; וגרוע מכל - עשרים וחמישה האנשים שגבם אל היכל ה' ופניהם לשמש, המבזים את הקודש בגופם. ועל כל אלה מעמיד המלבי"ם את החמור מכולם: "כי מלאו את הארץ חמס" - חטאי בין אדם לחברו והרציחה שבין איש לאחיו, שהם ששלחו את הזמורה, את חרב הכריתה, זה בזה והביאו על עצמם את החורבן. וכנגדם - "וגם אני אעשה בחמה", מידה כנגד מידה. וכל המראה הזה ניתן ליחזקאל בגולה כדי שיידע וילמד: לא במקרה חרב הבית.