פתיחה
בחלק זה של פרק ז' ממשיך יחזקאל לתאר את הקץ הבא על אדמת ישראל, ואת סדר ההידרדרות עד לחורבן ולגלות. לפי המלבי"ם הנביא הולך כאן כסדר המאורעות: תחילה סוף ימי המצור ('תקעו בתקוע'), אחר כך קושי המצור והאויב שכבר עומד מבחוץ ('החרב בחוץ'), אחר כך בקיעת העיר ובריחת צדקיהו ('ופלטו פליטיהם'), ואחר כך ביזת הכסף והזהב ('כספם בחוצות ישליכו') - וכל זה היה בחודש הרביעי. מכאן ואילך מתאר הנביא את השלב הבא: סילוק השכינה, חילול קודש הקודשים, הגלות בשלשלאות, וסופו של מבנה ההנהגה כולו.
'וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ' - בית המקדש או עגל הזהב שלהם
וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ, וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ, עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה. (כ)
'צבי' כאן הוא מלשון רצון וחפץ, ו'עדיו' מלשון עדי ותכשיט. הרד"ק מפרש שהכוונה לבית המקדש: הוא הפאר, היופי והכבוד שהשם נתקדש בתוכו, והוא היה העדי והתפארת של ישראל, שהיו מתייפים בו ומתגאים בו. כבוד האל נראה בו בענן ובאש העליונה. ואת אותו 'צבי עדי' שהיה לגאון - בו עצמו שמו את צלמי תועבותיהם ואת שיקוציהם, כפי שראינו בסיור שהראה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל בתועבות הנעשות בתוך בית המקדש. ולכן: 'על כן נתתיו להם לנדה' - 'נדה' מלשון נדידה: הם יורחקו מן המקדש, ינודו ממקומם ויגלו מארצם.
המלבי"ם מפרש שהפסוק הוא המשך ישיר לפסוק הקודם, 'כספם בחוצות ישליכו'. הנביא ממשיך להסביר כיצד חטאו בכסף ובזהב, ובשני עניינים. האחד: את 'צבי עדיו' של הזהב עשו להם לגאון ולתפארת. כל שאיפתם וכל גאוותם היו בחמדת הזהב, התאוו להרבות ממונם, ועשו מן הכסף והזהב את מושא רצונם ואת העדי שבו הם מתפארים. בקיצור, עשו מן הכסף אלוה. זהו תיאור של מציאות מוכרת עד היום: מי שהיה באמריקה מרגיש ממש מהו 'צבי עדיו לגאון שמהו' - ענייני הכסף והרווח והעושר הם הדבר שכל עניינם ורצונם בו, על זה מדברים כל היום, ובזה נמדד האדם: כמה כסף יש לו וכמה הוא עושה בשנה. יש אפילו עיתונים שמפרסמים דירוג, באיזו רמה של עשירות כל אחד נמצא.
והעניין השני: 'וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו'. נתתי לכם כסף וזהב - ובמה השתמשתם בו? לעשות ממנו עגלים ועבודה זרה. במקום שישמש אתכם לדברים טובים, או לפחות לחולין, שימש אתכם לדברים רעים. לכן מידה כנגד מידה: 'על כן נתתיו להם לנדה' - זו הסיבה שקבעתי שהכסף והזהב יהיו מנודים מהם, לא יוכלו להשתמש בהם, לא יוכלו להצילם ביום עברת השם, וישליכו אותם ככלי אין חפץ בו.
המלבי"m מוסיף בביאור המילים ביאור נוסף על דרך המליצה. עובדי העבודה הזרה היו שטופים באמונות תפלות, במה שמכנה המלבי"ם 'סיפורי הבלי המיתולוגיה'. אחת מאמונות ההבל שלהם הייתה שלצלם יש תאוות כבני אדם, ושהוא נלחם בצלמים אחרים ובכוחות אחרים - כל אותם תיאורים אינסופיים של מלחמות האלים: אל אחד לקח לחברו את האישה, וזה כעס עליו והייתה רעידת אדמה, וכן הלאה סיפורי בדותות והבלים. בכלל אותם הבלים האמינו שהצלמים זקוקים לכסף ולזהב ועושים בהם את מאווייהם ואת שיקוציהם, ולכן היו נודרים כסף וזהב לצלמים ומביאים אותם לבית עבודה זרה - כאילו לומר: הנה נתתי לך, עשה עתה את מבוקשי, והאלוהות תפיק מזה רצון ותזכור לו טובה. זהו 'וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו' - הם האמינו שהצלמים עושים בכסף ובזהב את תאוותיהם.
ואז יוצא שהם ייחדו את כספם לנידה ממש, שהרי חז"ל אומרים שעבודה זרה מטמאה כנידה. כאשר ישבה רחל על התרפים אמרה 'כי דרך נשים לי', ומכאן למדה הגמרא שעבודה זרה מטמאה כנידה. נמצא שהכל מידה כנגד מידה: היות שלקחת את הכסף וייחדת אותו לעבודה זרה הטמאה כנידה, והוצאת אותו בכך לחולין - 'על כן נתתיו להם לנדה', שיהיה כספם מנודה ומרוחק מהם.
'לָבַז וּלְשָׁלָל' - מה ייקחו הזרים ומה יישאר לרשעי הארץ
וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל, וְחִלְּלוּהוּ. (כא)
לפי המלבי"ם הפסוק ממשיך באותו עניין: 'ונתתיו' - את הכסף ואת הזהב, שיבואו זרים ויבוזו אותם. ומהו ההבדל בין 'בז' ל'שלל'? מסביר המלבי"ם: מה שהאויבים לוקחים ביד חזקה נקרא 'בז', ומה שנשאר לאחר שנפלו הבעלים במלחמה נקרא 'שלל'. הזרים יבואו ויבוזו ביד חזקה את כספם של יושבי ירושלים, את העיקר ואת מה שיש בו תועלת וחשיבות. ומה שיישאר - המותרות שהזרים כבר לא יראו בהם תועלת - יישאר בגדר שלל, ואותו ייקחו רשעי הארץ. 'וחיללוהו' - בזה יחללו את אותו גאון ועדי, הכסף והזהב שעשו מהם 'צבי עדיו לגאון', בכך שייקחוהו לעצמם.
ולפי הרד"ק, שפירש 'צבי עדיו' על בית המקדש, גם המשך הפסוק מדבר בבית המקדש: ונתתיו - את הבית - ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל. הכתיב הוא 'וחללוה' והקרי 'וחיללוהו': 'וחיללוהו' חוזר על הבית, שיחללו את הבית; ו'וחיללוה' חוזר על השכינה, שכיוון שהשכינה שרתה בבית המקדש, בכניסתם לבוז את הבית חיללו כביכול את השכינה הקדושה.
'וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם' - הסתר פנים וחילול קודש הקודשים
וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי, וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ. (כב)
'והסיבותי פני מהם', אומר הרד"ק, הוא כמו 'והסתרתי פני מהם'. כל עוד יש השגחה - יש שמירה; וכאשר הקדוש ברוך הוא מסב פניו, אין שמירה, ורחמנא ליצלן 'והיה לאכול'. 'וחיללו את צפוני' - לפי הרד"ק זהו בית המקדש: יחללו את המקום הצפון והגנוז ביותר, הוא הדביר, קודש הקודשים, שבו נמצא הארון. 'ובאו בה פריצים וחיללוה' - היה ראוי לכאורה לומר 'וחיללוהו', אלא שהלשון חוזרת על השכינה, כפי שראינו בכתיב שבפסוק הקודם; ואפשרות נוספת שמביא הרד"ק: 'וחיללוה' חוזר על העיר, שיחללו את ירושלים.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק בסדר ההידרדרות: לאחר כל שלבי המצור והביזה, בא השלב שבו 'והסיבותי פני מהם' - השכינה נודדת מן ההיכל; 'וחיללו את צפוני' - יחללו את בית קודש הקודשים; ויבואו הפריצים ליטול את כלי המקדש ולהוציאם לחולין. וכפי שדורשים חז"ל במסכת עבודה זרה: כיוון שבאו בה פריצים - יצאו מקדושתם. זהו 'ובאו בה פריצים וחיללוה' - שנעשו הכלים חולין, ושוב אין עליהם שם קודש. ו'צפוני' פירושו, לדעת המלבי"ם, דבר הנצפן מן העין: הארון, קודש הקודשים והשכינה. ומשום כך נאמר לשון נקבה 'וחיללוה', שהרי מדובר בשכינה, והיא נקראת 'צפוני' כי אף היא בבחינת נצפן מן העין, שאין אדם רואה את השכינה הקדושה.
'עֲשֵׂה הָרַתּוֹק' - שלשלאות הגלות
עֲשֵׂה הָרַתּוֹק, כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס. (כג)
כל המפרשים מסבירים ש'רתוק' הוא מלשון שלשלת, כלשון 'רתוקות', וכן 'רותקו בזיקים'. המלבי"ם מדייק: שלשלת רגילה היא אחת, ואילו 'רתוק' הוא שלשלת כפולה, ולשון זו מורה על עובי ועל חוזק כפול. הרד"ק מפרש: 'עשה הרתוק' - הכן שלשלת של ברזל, סימן לכך שהכשדים יוליכו את אנשי ירושלים בגלות בשלשלאות. כך נהגו בשבויים כדי שלא יברחו: קושרים את רגליהם בשלשלאות, ושלשלתו של הראשון קשורה לשני והשני לשלישי, וכך הולכים בשיירות בלי שיוכל אחד לברוח בדרך.
'כי הארץ מלאה משפט דמים' - מה פירוש 'משפט דמים'? שהם שפכו דם נקי ועברו עבירות שהתחייבו עליהן מיתה, כלשון 'משפט מוות לאיש הזה'. הם מתחייבים משפט על הדמים אשר שפכו בתוכה, וכדברי חז"ל שבית ראשון חרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכמו שנאמר על מנשה שמילא את ירושלים דמים מפה לפה. 'והעיר מלאה חמס' - ומעבר לרצח, מלאה העיר חטפנים וגזלנים, גוזלים זה מזה.
ואם כן אין הארץ ראויה שיתקיים בה יישוב כאשר יש בה רצח וחמס. דבר זה נתבע אף מן הגויים: יונה נשלח לנינווה, ושם השיב כל אחד את הגזל אשר בכפיהם; בדור המבול נאמר 'כי מלאה הארץ חמס'; ובאנשי סדום היה רשע של חמס בין אדם לחברו. ומדוע נתבע על כך אף הגוי? מפני שעבירת החמס אינה מאפשרת קיום יישוב. אין חברת בני אדם המכשירה גזל, אין חברה בעולם שאין בה כללים וחוקים ברורים באיסור הגזלה. שהרי אם ייווצר מצב שבו אדם עובד וכל אחד רשאי לבוא ולגזול ממנו - אין קיום לחברה: הכול יגזלו ויעשקו, ומי יעבוד ומי יתאמץ ומי יפעל, אם בסופו של דבר אין לו מזה מאומה ואין הרווח שלו.
מכאן גם מה שדיברנו פעם, שיסודות מסוימים שבעשרת הדיברות מקובלים על כל האומות: 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב', וכן כיבוד הורים. יש שאינם שייכים אצלם, כשמירת שבת; וגם ה'לא תגנוב' וה'לא תרצח' שלהם אינם במדדים ובפרמטרים של התורה - ואף על פי כן יסודות המוסר הללו מקובלים אצל כולם. וכאשר היסודות הללו מתערערים, המקום צריך להיחרב, שכן אין לו עוד זכות קיום. ואף הגויים נצטוו בשבע מצוות בני נח להעמיד להם שופטים - אמנם שופטים על פי חוקיהם שלהם, אבל להעמיד. ואפילו שיש אומות שבהן מצוי יותר גזל וגניבה - סיפרתי לכם פעם על צדקיהו שהלך עם הפנס ממדינה למדינה לחפש את הצדק, וכשהגיע לרומניה התחיל לחפש את הפנס. כלומר, גם אם יש מדינות שבהן מקובל לגנוב, מכל מקום אין הם מחוקקים זאת כחוק. ולכן, כיוון שמלאה הארץ משפט דמים והעיר מלאה חמס, אין עוד קיום ליישוב - 'עשה הרתוק', עתה יוליכו את העם בשלשלאות לגלות.
המלבי"ם עומד על ההבדל שבין 'הארץ' ל'עיר': הרצח היה מצוי בארץ, בשאר חלקי הארץ, ואילו בירושלים - אמנם לא פשה שם הרצח, אך היא מלאה חמס, עד שהתחייבו כליה על הרצח והחמס גם יחד. ואף שמנשה מילא את ירושלים דמים מפה לפה, זה היה חטאו של יחיד, ולא רצח שפשה בכל העם שבעיר.
'וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם' - 'וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם'
וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים, וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם. (כד)
מי הם 'רעי גויים'? אומר הרד"ק: הכשדים, שעליהם נאמר 'הגוי המר והנמהר'. ורש"י מפרש: הרעים שבגויים והאכזרים שבהם - הגרועים מכל הגויים. 'ונחלו מקדשיהם' - הרד"ק מפרש 'נחלו' מלשון חילול, משורש חלל, היינו חולין (ולא מלשון נחלה), ו'מקדשיהם' הכוונה מִקְדְּשֵׁיהֶם, אלא שהוא משקל אחר, והוא מביא לכך דוגמאות נוספות.
המלבי"ם ממשיך כאן בסדר המאורעות: אחרי שיגלו בשלשלאות, אביא את הפחותים והגרועים שבגויים, והם יירשו את בתיהם ויתיישבו בארץ. אחר כך 'והשבתי גאון עזים' - המלכים והשרים והכהונה, אנשי הגאון והשררה שבעם, תיפסק גדולתם וגאוותם.
ועל 'ונחלו מקדשיהם' מביא המלבי"ם ביאור נפלא. מנהג היה אצל עובדי עבודה זרה, שהכהנים הם ה'מקדשים' את העם: הכומר בא עם המים שלו ומזה על האדם כמה טיפות, וכביכול מקדשו לפי שיטתו. ולא זו בלבד, אלא שהאמינו שכל הנוגע בהם נעשה קדוש, כפי שנראה בהמשך הספר בפרק מ"ד: 'ולא יקדשו את העם בבגדיהם', 'לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם', וכן 'אל תיגש בי כי קידשתיך'. הרי שהאמינו שבעצם הנגיעה בכהן, בכהן העבודה זרה, מקבלים קדושה.
מספרים שפעם הלכו הבעל שם טוב והחבורה קדישא שלו, ועבר לידם כומר עם פרחי הכמורה. אמר להם הכומר: בואו נתרחק, שהרי היהודים כאן מדברים, ובדיבורם עלול לעוף מפיהם קצת רוק, והיהודים מטמאים, שלא יטמאו אותנו. אמר להם הבעל שם טוב לתלמידיו: רואים אתם איזה חסד עשה עמנו השם? לא אנחנו צריכים להתרחק מהם, אלא הם מתרחקים מאיתנו. הוא סבור שאנחנו הטמאים - מצוין, לא אכפת לי מה תחשוב, העיקר שתתרחק. והנה, גדולים וצדיקים שנגעו בגוי היו הולכים ליטול ידיים, שהבינו שיש כאן דרגה של טומאה; ואילו הם, בתפיסתם המעוותת, סברו שהכומר, שהוא שיא השיקוץ והטומאה, מקדש את הנוגע בו.
לפי זה 'ונחלו מקדשיהם' אינו 'מקדשיהם' של ישראל שיהיו מחוללים, כפירוש הרד"ק, אלא 'מְקַדְּשֵׁיהֶם' - המקדשים אותם: הכהנים שהתחילו לנהוג כמנהג הכומרים, שכביכול כל הנוגע בהם נעשה קדוש. הם עצמם יחוללו, כנגד אותה תפיסה מעוותת שנטלו מן הגויים.
'קְפָדָה בָא' - שלשלת הגזרות
קְפָדָה בָא, וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. (כה)
'קפדה' - מילה זעירה, ולכן היא סמוכה למילה 'בא'. לשונה מלשון קיפוד וכריתה, כמו 'קיפדתי כאורג חיי', וכמו 'קפד ראשו' - לחתוך ולכרות. והמלבי"ם מסביר את הקשר לרתוק שלפניו: השלשלת באה ללמדך שהגזרות תבואנה כשלשלת, חוליה קשורה בחוליה, שכל מעשה גורר אחריו דבר נוסף, ורעה קשורה בחברתה. וה'קפדה' היא הקשר והחיבור של השלשלת, שהחוליות והפרקים יהיו קשורים זה בזה - וזהו 'רתוק', שכל חלק מרותק ומחובר לחברו.
'וביקשו שלום ואין' - הרי נביאי השקר היו אומרים להם 'שלום שלום ואין שלום'. וזה לא מהיום: נביאי השקר של ימינו, אנשי התקשורת, הם צאצאיהם של נביאי השקר מלפני אלפי שנים. גם אז אמרו: שלום, אל תדאגו, הכול יהיה בסדר; ואם באים נביאי האמת - יחזקאל, ירמיה, ישעיה - ואומרים דברים קשים, הרי הם רק מפחידים אתכם. וכאן אומר הנביא: וביקשו שלום ואין. איפה אותו שלום שנביאי השקר דיברו עליו? אין.
'הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא' - צרה על גבי צרה
הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא, וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה, וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא, וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים. (כו)
הרד"ק מביא שני ביאורים ל'הוה': האחד מלשון מאורע והוויה, דברים ההווים והקורים, ומאורע על מאורע יבוא. ומנחם ביאר, וכן רוב המפרשים, שהוא מלשון שבר, וכן תרגם יונתן: 'תבר על תבר ייתי' - שבר על שבר יבוא, כלשון 'מדבר הוות'. 'ושמועה אל שמועה תהיה' - כל שמועה תגרור אחריה שמועה אחרת. 'ותורה תאבד מכהן' - דווקא הכהנים, שהיו רגילים בהוראה, שנאמר בהם 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', והנה כאן תאבד התורה מהם.
והמלבי"ם מבאר כאן ביאור נפלא. ראינו שהצרות יבואו כ'רתוק', כשלשלת, שצרה רודפת צרה. ואומר המלבי"ם: כאן לא יהיה זה בדרך טבעית. בדרך הטבע צרה אחת מביאה את חברתה: בא האויב והרג, הגופות מוטלות ואין מי שיטפל בהן, ומיד אחר כך בא הדֶּבֶר, מחלות ומגפות רחמנא ליצלן, ובעקבותיהם זיהום ורעב וכן הלאה. כך באות צרות טבעיות, משום שהן בנויות על סיבה ומסובב: דבר אחד הוא הסיבה, וממנו מסתובב דבר שני, והשני סיבה לשלישי, וכן הלאה.
לעומת זאת, כשמדובר בצרה שאינה טבעית, היא אינה באה אחת אחרי השנייה אלא אחת על גבי השנייה. לא תספיק להתאושש מן הראשונה עד שתבוא השנייה, בלי שום קשר טבעי, אלא בהשגחה. לכן לא נאמר 'הוה אחר הוה תבוא' אלא 'הוה על הוה תבוא' - הצרה הראשונה עדיין נמשכת, ומיד עליה באה השנייה, שלא כמנהג העולם. וכך גם 'ושמועה אל שמועה תהיה': תוך כדי ששומעים על צרה המתרגשת ובאה, שומעים כבר שמועה נוספת, בלי הפוגה.
'וביקשו חזון מנביא' - עד עכשיו לא עניינו אותם דברי הנביאים, ולא היה איכפת לאיש לשמוע מה יש לנביאים לומר. אבל כשהצרות מתחילות, פתאום נזכרים: הנביאים אמרו זאת כל הזמן, והנה דבריהם מתקיימים. אז יבואו ויבקשו חזון מנביא: אמור לנו מה באמת קורה, מה עתיד לקרות, וכיצד ניחלץ מכל זה. ומדייק המלבי"ם, שמילת 'וביקשו' מושכת את עצמה ואחרת עמה: וביקשו חזון מנביא, וביקשו תורה אשר תאבד מכהן, וביקשו עצה אשר תאבד מזקנים. יבקשו נבואה - ואין לו נבואה; יבקשו תורה - והתורה אבדה מן הכהן; יבקשו עצה מה לעשות - והעצה אבדה מן הזקנים. וסדר הדברים: לאחר שלא ימצאו חזון, יחפשו בתורה - נראה מה כתוב שם, כיצד מתוארות הצרות הבאות עלינו, ומזה נבין מה עתיד להיות. וכשגם זה לא יימצא, יבקשו עצה מזקנים, שהרי לזקנים יש ניסיון חיים. ובסוף גם תורה וגם עצה יאבדו, ולא יהיה על מי לסמוך.
'הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל' - קץ השררה
הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה, וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה, מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה. (כז)
'המלך יתאבל' - על מה יתאבל? על כך שתופסק מלכותו ואיבד את השררה שהייתה בידו. 'ונשיא ילבש שממה' - הנשיא הוא אותו נשיא שמינה עליהם נבוכדנצר. ככל שהנשיאות חשובה יותר והארץ מפותחת יותר, כך לבוש הנשיאות בעל מעלה יותר; אבל אם מינו אותך נשיא על מתחם כלשהו במדבר סהרה - על מה אתה נשיא? תדאג קודם כול למזגן בחמישים מעלות. וזה שאמר: הנשיא ילבש שממה, לא יהיה לו במה להתפאר, אלא הנשיאות שלו תהיה נשיאות על ארץ שוממה. ומתוך כך 'וידי עם הארץ תיבהלנה' - לא ידעו מה לעשות.
'מדרכם אעשה אותם ובמשפטיהם אשפטם' - כל זה יהיה לפי מידת דרכם הרעה, וכפי המשפט הראוי להם, מידה כנגד מידה, בדין ובמשפט, עד שיכירו וידעו כי אני ה', שכל זה בא ממני. וכפי שהסברנו כמה פעמים: כשצרות באות בדרך טבעית, תמיד יש מקום לומר שמקרה קרה לנו. וכדברי הרמב"ם, שעל כך נאמר 'ואם תלכו עמי בקרי' - אם תאמרו שמקרה קרה, יהיה חס ושלום 'והלכתי עמכם בחמת קרי'. אבל כשהצרה באה בצורה שאינה טבעית, ברור לכול שהדבר מכוון מאת השם. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: מידה כנגד מידה אעשה להם, עד שיכירו וידעו כי אני ה', ויראו מן הצרות עצמן שכל הקורה אותם הוא בכוונת מכוון, על שעזבו את דרך השם.
ויש כאן דיוק בלשון: היה נכון יותר לומר 'מדרכם אעשה איתם' - כדרך שנקטו כך אעשה עמם, ואיפרע מהם מידה כנגד מידה. ואכן בביאור הראשון אומר המלבי"ם שמילת 'אותם' עומדת במקום 'איתם', וראינו לזה דוגמאות. אך הוא מוסיף ביאור על צד המליצה: 'מדרכם אעשה אותם' - כביכול הקדוש ברוך הוא עושה אותם מחדש. עד עתה היו עשויים בשלמות, שהשם יצר אותם בשלמות; ועכשיו, לאחר שקלקלו, כביכול ייצור אותם מחדש בדרך של פחיתות, מחומר עכור. אומר הקדוש ברוך הוא: חומר עכור כזה אינו מצוי אצלי, אין אצלי חומרים ליצור אותם בצורה עכורה כזאת - ומהיכן אקח? מהם עצמם. וזהו 'מדרכם אעשה אותם': מן החומר שהם הביאו על עצמם בעבירותיהם, בקלקולם ובזוהמתם, מן החומר העכור שיצרו במו מעשיהם המקולקלים - ממנו אעשה אותם מחדש.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מלווה אותנו סדר ההידרדרות עד לחורבן. 'צבי עדיו לגאון שמהו' - בין אם בבית המקדש שנעשה מקום לצלמי תועבות, ובין אם בכסף ובזהב שנעשו אלוה ונודרו לעבודה זרה - הכול מסתיים במידה כנגד מידה: 'על כן נתתיו להם לנדה', הכסף מנודה מבעליו, הזרים בוזזים והרשעים שוללים. אחר כך הסתר פנים, סילוק השכינה, חילול קודש הקודשים וכלי המקדש שיוצאים לחולין; אחר כך 'עשה הרתוק' - שלשלאות הגלות, בעוון משפט דמים בארץ וחמס בעיר, שהם היסודות שבלעדיהם אין קיום לשום יישוב בעולם. ואז באים רעי הגויים, מושבתת גאוות השררה, ומחוללים אותם 'מקדשים' שאימצו את תפיסת הכומרים. הגזרות אינן טבעיות אלא 'הוה על הוה' - צרה על גבי צרה, בלי הפוגה, ואז מבקשים חזון ותורה ועצה ואינם מוצאים. והכול כדי ש'ידעו כי אני ה'' - שיכירו שאין כאן מקרה, אלא הנהגה מדודה ומכוונת, מידה כנגד מידה, מדרכם שלהם.