וצבי עדיו לגאון שמהו וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו על כן נתתיו להם לנידה. מה זה צבי עדיו? צבי ככלל זה מלשון רצון. וצבי הכוונה ורצה. עדיו הכוונה עדי ותכשיט. וצבי עדיו, הרד"ק מסביר, זה בית המקדש, שהוא הפאר, היופי והכבוד שהשם נקדש בתוכו. ואנחנו היינו מתייפים בבית המקדש כעדי. בית המקדש היה העדי שלנו, הוא היה התפארת שלנו. והשם שם אותו לגאון, דהיינו שישראל יהיו מתגאים בו ומתגדלים בו. וצבי עדיו, דבר שהשם רצה בו והוא בחינת עדי, היה לנו לגאון, שהיינו מתגאים ומתגדלים. ויש לנו את בית המקדש, כבוד האל נראה בו בענן ובאש העליונה. את הצבי עדיו הזה שהיה לגאון, שמהם צלמי תועבותם ושיקוציהם עשו בו. הם עשו בו את הצלמים ואת השיקוצים. שמו שם עבודה זרה. כפי שראינו ביחזקאל את התיאור על הסיור שעשה השם ליחזקאל בבית המקדש והראה לו את התועבות שעשו בתוך בית המקדש. אומר השם, על כן אני נתתי להם אותו לנידה. פירושו של דבר, הם יורחקו מבית המקדש, הם יוגלו מארצם. ונידה, כמו שהסברנו, זה מלשון לנוד. ונידה זאת אומרת הם ינודו מארצם, הם יגלו, הם לא יישארו במקומם.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא המשך של הפסוק הקודם. אם לפי הרד"ק צבי עדיו זה בית המקדש, לפי המלבי"ם זה המשך של כספם בחוצות ישליכו. דיברנו קודם על הכסף שלהם, הוא ימשיך ויסביר לנו איך הם חטאו על ידי הכסף והזהב. והדבר הזה היה בשני עניינים. א', שצבי עדיו של הזהב, אותו הם עשו להם לגאון ולתפארת. פירושו של דבר, כל עניינם וכל שאיפתם וכל גאונם היה על ידי חמדת הזהב, עדי עדיים, היו מתאווים להרבות ממונם, עשו מזה, מהכסף והזהב, את צבי עדיו, וזה הדבר שכל רצונם בו והוא העדי שלהם, ולגאון שמהו. בקיצור, עשו מהכסף אלוה. ומתאר גם את המציאות המוכרת לנו היום. ואם בארץ זה אולי ברמה יותר נמוכה, מי שהלך לאמריקה מרגיש ממש מה זה צבי עדיו לגאון שמהו. איך ענייני הכסף והרווחים והעושר וכולי, את זה לגאון שמהו, זה הדבר שכל עניינם ורצונם בו. על זה מדברים כל היום ובזה נמדד האדם, כמה כסף יש לו, כמה הוא עושה שנתית. ויש אפילו עיתונים ששמה מפרסמים כל אחד כמה הוא השנה, איזה מספר הוא הגיע בעשירות של השנה. יש דירוג, באיזה רמה של דירוג אתה. וצבי עדיו לגאון שמהו. את הכסף הזה הם עשו אותו לאותו דבר שבו הם רוצים וחפצים וחושקים כל הזמן, ועדי עדיים זה בשבילם הזהב והכסף, זה בשבילם העדי, בזה הם מתפארים.
דבר נוסף, צלמי תועבותם ושיקוציהם עשו בו. נתתי לכם כסף וזהב, כמו שאמרנו בפסוק הקודם, מה השתמשתם בו? לעשות איתו עגלים, לעשות איתו עבודה זרה. יוצא אם כן שהכסף הזה במקום לשמש אותך לדברים טובים, או אפילו לחולין, על כל פנים שימש אותך לדברים רעים ולעבודה זרה. על כן אומר השם, נתתים להם לנידה, מידה כנגד מידה. זה מה שכתוב בפסוק הקודם, ישליכו כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנידה יהיה. למה? זה מידה כנגד מידה. על כן נתתיו להם לנידה. זו הסיבה שקבעתי שהכסף והזהב יהיה לנידה, פירושו של דבר מנודה מהם, לא יוכלו להשתמש בו, לא יוכל להצילם ביום עברת השם, ישליכו אותו ככלי אין חפץ בו. זה ביאור אחד. ובעצם המלבי"ם בביאור המילים מביא עוד ביאור על דרך המליצה. הוא מסביר שהצלמים, בעצם עובדי עבודה זרה היו, היה להם כל מיני אמונות תפלות. וכפי שמגדיר את זה המלבי"ם, סיפורי הבלי המיתולוגיה. המיתולוגיה היוונית וכולי, שהם האמינו בכל מיני אמונות הבל. ואחד מאמונות ההבל שלהם היה שבעצם הצלם יש לו תאוות כמו בני אדם, והוא שואף ויש לו מלחמות גם כן עם צלמים אחרים ועם כוחות אחרים. יש כל סיפורי המיתולוגיה, יש תיאורים על מלחמות האלים, תיאורים אינסופיים. האל הזה לקח לאל ההוא את האישה, ואז האל ההוא התעצבן על האל הזה והיה רעידת אדמה, והאל הזה עשה ככה והאל הזה לקחו לו את הבת ואת ה... כל מיני סיפורים של מאבקים ומלחמות והבלים, הבלי המיתולוגיה. אז באותם הבלים של המיתולוגיה שגם הגויים הספיקו בינתיים לנטוש את אותם הבלים וסיפורי בדותות, אז הם האמינו שהצלמים כביכול זקוקים לכסף ולזהב והם עושים בזה את מאווייהם ואת שיקוציהם. היום מייחסים לצלמים תאוות ואהבה ורצון לכסף וזהב ולגדולה וכולי. וכביכול הם עושים עם הכסף והזהב הזה, עושים כל מיני תועבות. ולכן הם היו נודרים כסף וזהב לצלמים. דהיינו, אתה רואה, אני נתתי לך כסף וזהב, אז תעשה את מה שאני מבקש. הוא האמין שהצלם, העבודה זרה, הוא אלוה. אז הוא היה נודר לו כסף וזהב ומביא לו לבית העבודה זרה כסף וזהב. והם היו מאמינים שכביכול האלוהות הזאת מפיקה מזה רצון, ואז ממילא הוא יזכור לי טובה, אני הבאתי לו את זה. זה מה שהוא אומר, וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו. הם האמינו שצלמי התועבות עשו בכסף והזהב את שיקוציהם, את הרצונות ואת התאוות שלהם. עשו בזה אותם הצלמים. ואז יוצא שמה שהם נדרו את זה, הם נדרו את זה לנידה, לעבודה זרה. חז"ל אומרים שהעבודה זרה מטמאה כנידה. כאשר רחל ישבה על התרפים, היא אמרה דרך נשים לי. מניין לעבודה זרה שמטמאה כנידה? כמו שהגמרא אומרת. כך שלמעשה יוצא שמה שכתוב כאן על כן נתתיו להם לנידה, זה מידה כנגד מידה. היות ולקחת את הכסף וייחדת אותו לעבודה זרה, ועבודה זרה טמאה כנידה, הוצאת אותו לחולין, חיללוהו. ולכן מידה כנגד מידה, על כן נתתיו להם לנידה. דהיינו, הכסף שלהם יהיה מנודה ומרוחק מהם.
ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחיללוהו. לפי המלבי"ם זה ממשיך על מה שדיברנו קודם. ונתתיו, זה את הכסף ואת הזהב, יבואו זרים ויבוזו את הכסף והזהב. מה ההבדל ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל? מה ההבדל בין בז לבין שלל? אומר המלבי"ם, יש הבדל. מה שנשאר אחרי שהבעלים נפלו במלחמה, זה נקרא שלל. ומה שהאויבים לוקחים ביד חזקה, זה נקרא בז. על זה הוא אומר, הזרים יבואו ויבוזו את כספם של היושבים כאן בירושלים. מה נשאר? נשאר רק המותרות שנותרו, מה שהאויבים לא באו ולקחו בכוח. זה כבר נקרא שלל. את זה לא יבוזו זרים, כי כבר הזרים לא יראו בזה שום תועלת. את זה מי יבוזו? את זה רשעי הארץ, והם יקחו את זה כשלל. כי שלל כמו שאמרנו זה אחרי שנפלו הבעלים בקרב, נותר השלל. אז הזרים יבואו ויקחו בכוח את הבז, מה שהם יראו בו תועלת והעיקר והחשיבות. ואילו מה שיישאר כאן, יישאר רק בגדר שלל, שזה את הזרים כבר לא יעניין, רק רשעי הארץ יקחו לשלל. וחיללוהו, בזה הם יחללו את הגאון ואת העדי הזה שעליו דיברנו, שהוא הכסף וזהב שעשו ממנו צבי עדיו לגאון שמהו, על ידי זה הם יחללו אותו. חיללוהו, לקחו אותו לעצמם.
לעומת זאת, לפי מה שראינו לאל אליבא דהרד"ק, וצבי עדיון עדיו לגאון שמהו, צלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו, הכוונה על בית המקדש. שאת בית המקדש שהיה צבי עדיו של הקדוש ברוך הוא ששמו לגאון, את זה בו הם שמו את צלמי תועבותם. אז ההמשך גם כן מדבר על בית המקדש. ונתתיו לבית המקדש ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחיללוהו. כתוב וחיללוה, אבל אנחנו קוראים וחיללוהו. וחיללוהו זה חוזר על הבית. חיללוהו את הבית. ומה זה וחיללוה? חיללוה זה חוזר על השכינה, כיוון שהייתה שכינה נמצאת בבית המקדש, הם חיללו כביכול את השכינה הקדושה בזה שנכנסו לבוז את בית המקדש.
והסיבותי פניי מהם וחיללו את צפוני ובאו בה פריצים וחיללוה. והסיבותי פניי מהם, אומר הרד"ק זה כמו שכתוב והסתרתי פניי מהם. הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא יסתיר פניו, ואז והיה לאכול. כל עוד שיש לנו השגחה, יש לנו שמירה. אבל כאשר השם מסב את פניו, אז אין לנו שמירה. אז רחמנא ליצלן והיה לאכול. והסיבותי פניי מהם. ואז וחיללו את צפוני. לפי הרד"ק זה חוזר על בית המקדש. אז הם יחללו את המקום הצפון ביותר שלי. מהו המקום הצפון ביותר? זה הדביר, שהוא קודש הקודשים, ששם נמצא הארון. ואז חיללו את צפוני, המקום הצפון לי. ובאו בה פריצים וחיללוה. יבואו פריצים וחיללוה. על מה זה חוזר ובחיללוה? לכאורה היה צריך להגיד וחיללוהו. אלא זה חוזר על השכינה, כמו שראינו לאל. וחיללוה שזה היה לאל הכתיב, שזה חוזר על השכינה. או אפשרות נוספת אומר הרד"ק, וחיללוה זה חוזר על העיר. הם יחללו את ירושלים.
המלבי"ם מסביר שבעצם הנביא מתאר לנו כפי סדר את ההידרדרות. בהתחלה הוא מתאר מה היה בסוף ימי המצור, כמו שראינו פסוק י"ד תקעו בתקוע. לאחר מכן פסוק ט"ו הוא מתאר החרב בחוץ, את קושי המצור, כבר האויב נמצא כאן מבחוץ. לאחר מכן הוא מתאר את מה שהיה כשהעיר נבקעה, צדקיהו ברח. על זה הוא אמר ופלטו פליטיהם. לאחר מכן הוא מתאר בפסוק י"ט, כספם בחוצות ישליכו, האויב כבר פה, אין לנו מה לעשות עם הכסף והזהב, האויבים באים ובוזזים את הכל. אומר המלבי"ם, כל זה היה בחודש הרביעי. ולאחר מכן בשלב הבא, והסיבותי פניי מהם, השכינה נודדת מההיכל, וחיללו את צפוני, יחללו את בית קודש הקודשים, יבואו הפריצים כדי לקחת את כלי המקדש, יוציאו אותם לחולין. כמו שחז"ל דורשים במסכת עבודה זרה, כיוון שבאו בה פריצים, יצאו מקדושתם. ובאו בה פריצים וחיללוה, זאת אומרת מה זה וחיללוה? נהיה חולין. הכלים יצאו לחולין, כבר אין עליהם שם של קודש. והצפוני אומר המלבי"ם, הכוונה דבר הנצפן מן העין. הארון, בית קודש הקודשים, השכינה, ולכן כתוב בה, כן? וחיללוה, מדברים פה על השכינה, ולכן היא נקראת צפוני, כי גם היא בחינה של נצפן מן העין, אדם לא רואה את השכינה הקדושה.
עשה הרתוק כי הארץ מלאה משפט דמים והעיר מלאה חמס. עשה הרתוק. מה זה הרתוק? אז כל המפרשים מסבירים שזה מלשון שלשלת. רתוקות. רתוקות הכוונה שלשלאות. ויש כמה וכמה פסוקים שמזכירים את העניין של רתוק כשלשלת, כמו רתקו בזיקים, כן? שהכוונה שמה זה זיקים, שזה כפול ומשולש. הרתוק אומר המלבי"ם, במה זה שונה משלשלת רגילה? שלשלת רגילה היא אחת. אבל הרתוק היא שלשלת כפולה. מה שאומר על עובי ועל חוזק כפול. אז אומר הרד"ק, עשה הרתוק, הכוונה תכין שרשרת, שלשלת של ברזל, שזה סימן שהכשדים יוליכו את אנשי ירושלים בגלות בשלשלאות. ככה היו עושים לשבויים כדי שהם לא יברחו, היו קושרים את רגליהם בשלשלאות, ושלשלת של הראשון קשורה לשני, והשני קשורה לשלישי, וזה היה מחובר לרגליים, וכך בדרך הזאת הם היו הולכים בשיירות מבלי שאף אחד יוכל לברוח באמצע הדרך. על זה הוא אומר עשה הרתוק, אתה שלשלאות. כי הארץ מלאה משפט דמים. כולם חייבים על משפט דמים. מה פירוש משפט דמים? הם שפכו דם נקי, הם עברו עבירות שהתחייבו עליהם מיתה. כמו שכתוב משפט מוות לאיש הזה. כך גם כן משפט דמים, הם מתחייבים משפט על דמים אשר שפכו בתוכה. כמו שחז"ל אומרים שהבית הראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אז אם כן מלאה הארץ משפט דמים. כמו שכתוב על מנשה שמילא את ירושלים דמים מפה לפה. אז מלאה הארץ משפט דמים. והעיר מלאה חמס. ומעבר לכך, עוד העיר מלאה חמס. חמס, חטפנים, גזלנים, היו גוזלים זה מזה. ואם כן, לא ראוי, לא ראויה הארץ להתקיים בה היישוב כאשר יש בה רצח וכשיש בה חמס. וזה דבר שתובעים גם מן הגויים. כפי שאנחנו רואים שנשלח יונה לנינווה, והיו כל אחד החזיר הגזל אשר בכפיהם. כמו שראינו עוד קודם לכן בדור המבול, כי מלאה הארץ חמס. כמו שראינו באנשי סדום, רשע של חמס מבין אדם לחברו. על זה נתבע גם הגוי. ולמה? כיוון שעבירה שקשורה לחמס, זה עבירה שלא מאפשרת קיום היישוב. פירושו של דבר, אין חברת בני אדם שמצדיקה ומכשירה גזל. אין חברת בני אדם כזאת. אין חברה בעולם שאין בה איזה שהם כללים וחוקים ברורים בנוגע לגזל, בנוגע לאיסור הגזלה. פירושו של דבר, אם יש מצב שבו בן אדם עובד וכל מה שהוא עושה, כל אחד יכול לבוא ולגזול, אין קיום לחברה. כיוון שהמציאות הזאת תגרום לכך שכל בן אדם יבוא ויגזול ויעשוק וייקח מזולתו, אז ממילא מי יעבוד ומי יתאמץ ומי יפעל ומי יעשה דבר מה? אף אחד לא יעשה כלום, מכיוון שבסופו של דבר לא יוצא לי מזה מאומה. למה שאני אטרח שזה לא, הרווח הוא לא בשבילי? וזה בעצם הסיבה שאנחנו רואים שאחד הדברים הכתובים, דיברנו על זה פעם, בעשרת הדיברות, הם יסודות המקובלים על האומות. לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף. עיקרי הדברים, כן? לדוגמה שמירת יום שבת לא שייך. אבל גם כיבוד הורים לדוגמה. זה דבר שמקובל גם אצל הגויים. גם אם לא בפרמטרים שלנו, של היהודים, וגם הלא תגנוב זה לא בפרמטרים, וגם הלא תרצח זה לא בפרמטרים שלנו, במדדים של התורה, אבל על כל פנים זה מקובל אצל כל האומות. יש יסודות המוסר שהם מקובלים אצל כולם. וממילא כאשר היסודות הללו מתערערים, אז המקום צריך להיחרב. למקום אין עוד זכות קיום. ועל דבר כזה כמו שאמרנו גם הגוי נתבע, כיוון שגם הגויים בשבע מצוות בני נח, יש להם מצווה להעמיד להם שופטים. איך ישפטו אותם? על פי חוקים שלהם. אבל יעמיד להם שופטים. ואפילו שתראו שיש אומות שבהם תגיד יש יותר גזל, יש יותר גניבה. אתם יודעים שצדקיהו, סיפרתי לכם פעם, הוא הלך עם הפנס ממדינה למדינה לחפש את הצדק. והוא הגיע לרומניה והתחיל לחפש את הפנס. זאת אומרת, הגם שיש מדינות שבהם מקובל לגנוב, אבל על כל פנים זה לא חוק. הם לא מחוקקים את זה בחוק שאדם צריך לגנוב. ולכן ברגע שמלאה הארץ משפט דמים והעיר מלאה חמס, אין עוד קיום ליישוב. דהיינו אין קיום למדינה הזאת, והיות וכן, אומר הקדוש ברוך הוא עשה הרתוק. כעת השלשלאות יגלו את העם, כי הארץ מלאה משפט דמים והעיר מלאה חמס.
המלבי"ם מסביר, הארץ מלאה משפט דמים, כמו שאמרנו הרצח היה מצוי בארץ. והעיר, פה הוא מדבר על ירושלים. והמלבי"ם בעצם עומד על ההבדל. למה הוא אומר הארץ מלאה משפט דמים והעיר מלאה חמס? מה ההבדל בין הארץ לבין העיר? אז הוא מסביר שבאמת הרצח היה מצוי בארץ, אבל בעיר, בירושלים, אומנם לא היה שם רצח, אבל היא מלאה חמס. היא מלאה חמס עד שהתחייבו כליה בעקבות הרצח והחמס. גם אם נגיד שמדובר הרי ראינו שמנשה מילא את ירושלים דמים מפה לפה, אבל על כל פנים כנראה זה היה חטא של יחיד. לא מדברים על הרצח שפשה בעם. הרצח פשה בעם בשאר הרי הארץ, אבל בירושלים פשה שם החמס. והבאתי רעי גויים וירשו את בתיהם והשבתי גאון עזים ונחלו מקדשיהם. והבאתי רעי גויים. מי אלה רעי גויים? אומר הרד"ק, הם הכשדים. שעליהם נאמר הגוי המר והנמהר. וכמו שמסביר רש"י, רעים שבגויים ואכזריים שבהם. זה רעי גויים. אלה הגרועים שמבין הגויים. וירשו את בתיהם והשבתי גאון עזים ונחלו מקדשיהם. מה זה ונחלו מקדשיהם? נחלו מסביר הרד"ק שזה מלשון חילול. שורש חלל. דהיינו חולין. לא מלשון נחלה, אלא מלשון חילול. ואת מה הם נחלו? את מה הם יחללו? מקדשיהם. מה זה מקדשיהם? זה באמת ביטוי קצת מוזר. נכון היה יותר לומר מקדשיהם. שכתוב מקדשיהם, הכוונה היא מקדשיהם. אלא שהוא משקל אחר. הוא מביא עוד דוגמאות לזה, אבל אנחנו נסתפק בזה, כיוון שתכף נרצה לראות ביאור נוסף של המלבי"ם. המלבי"ם אומר, אחרי שהם יגלו, עשה הרתוק, כפי שראינו שלפי המלבי"ם הכל הולך כאן לפי הסדר. אחרי שהם יגלו, אני אביא את הגרועים והפחותים שמכל הגויים, הם יירשו את בתיהם, הם יתיישבו כאן בארץ. לאחר מכן והשבתי גאון עזים. המלכים והשרים וגם הכהונה, כפי שתכף נראה. שהם אנשי הגאון. הגאון הכוונה היא הגדולה, הגאווה, המלך, השרים, הכהנים, מה שנקרא אנשי השררה שבעם. השבתי גאון עזים. את הגאון ואת הגדולה של אותם האנשים העזים, גם הוא יפסק. ועל זה הוא אומר, ונחלו מקדשיהם. מה זה ונחלו מקדשיהם? תשמעו ביאור נפלא, עניין של המלבי"ם. אומר המלבי"ם, אצלם היה מנהג, היינו נוהגים את מנהג העבודה זרה. מנהג עובדי העבודה זרה, שהכהנים הם היו המקדשים את העם. הולך אליו עם המים הטמאים ומרטיב אותו. עושה לו ככה כמה טיפות והיה מטמא, מקדש אותו לפי שיטתו, כן? על כל פנים, כביכול הכהנים היו מקדשים את העם. ולא זו בלבד, הם גם האמינו שכל מי שנוגע בהם היה הופך להיות קדוש. כמו שנראה בהמשך בפרק מ"ד. כמו שכתוב ולא יקדשו את העם בבגדיהם, לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, אל תיגש בי כי קידשתיך. אתה רואה שהם היו מאמינים שבנגיעה שהיו נוגעים בכהן, בכהן העבודה זרה, היו מקבלים קדושה. פעם מספרים שהלכו, פעם הלכו הבעל שם טוב והחבורה קדישא שלו. עבר לידם כומר. והכומר גם היה עם פרחי הכהונה, פרחי הכמורה. והוא אומר להם, בואו, בואו נתרחק, כי היהודים פה מדברים. כשהם מדברים אז יכול להיות שיעוף להם מהפה צינורא, אתם יודעים, יעוף קצת רוק. והיהודים מטמאים, שלא יטמאו אותנו. ככה אמר הכומר על הבעל שם טוב והחבורה קדישא שלו. אמר להם הבעל שם טוב לתלמידיו, אתם רואים איזה חסד עשה השם איתנו? הוא עשה איתנו חסד שאנחנו לא צריכים אנחנו להתרחק מהם. אלא הם מתרחקים מאיתנו. זאת אומרת, הוא אוחז שאנחנו טמאים ו... בסדר, מצוין, לא אכפת לי מה תחשוב, העיקר תתרחק. אתם מבינים? אז הם האמינו, הם האמינו שמי שנוגע בכומר הוא נקדש. ואם הוא ייגע ביהודי אז אוי ואבוי. אתם יודעים שאגב, גדולים, קדושים וצדיקים כשהיו נוגעים בגוי, היו הולכים ליטול ידיים. זאת אומרת, הם הבינו שיש כאן, יש כאן דרגה של טומאה. אבל הם, על פי התפיסה המעוותת שלהם, הבינו שהכומר שהוא שיא השיקוץ והטומאה, מי שנוגע בו נקדש. אז זה הוא אומר, והשבתי גאון עזים ונחלו מקדשיהם. מי זה מקדשיהם? אלה הם הכהנים, שהם כמו שאמרנו, התחילו לנהוג כמנהג הכומרים, שכביכול מי שנגע בי בתור כהן, נהיה קדוש. הוא אומר, נחלו מקדשיהם. אותם אלה שאומרים בוא תיגע בי, אתה תהיה קדוש, אני מקדש אותך, מובן לפי המלבי"ם למה כתוב מקדשיהם. זה לא מקדשיהם, כמו שאומר הרד"ק, המקדשים של שישראל יהיו מחוללים. לא. אלא מדברים על המקדשים אותם. הכהנים שהם כביכול מקדשים את העם, הם יחוללו, כנגד התפיסה המעוותת שהייתה להם כתפיסת הגוי. קפדה בא וביקשו שלום ואין. קפדה בא, אומר הרד"ק, זה מילה אל. למה? כי זה סמוך למילה זעירה, למילה בא, כן? מה זה קפדה? מאיזה לשון זה קפדה? קפדה זה מלשון לקפד. לקפד הכוונה היא כמו קיפדתי כאורג חיי. הכוונה היא לחתוך, לכרות, כן? קפד ראשו, כן? לכרות ולחתוך. קפדה בא, יבוא משהו שיכרות ויחתוך. ועל מה כאן הוא מדבר? אומר הרי ראינו עשה הרתוק, שהכוונה שלשלאות של קשר, אומר המלבי"ם, הוא מסביר בעצם שהשלשלאות כביכול בא לומר לך שהגזרות תהיינה בשלשלת. מה זה שלשלת? שלשלת חוליה קשורה בחוליה. פירושו של דבר, כל מעשה גורר אחריו דבר נוסף, הוא מביא אחריו דבר נוסף. ועוד מעט נראה שזה לא ממש אחריו, אלא זה ממש אחד על השני. כולם קשורים בקשר אחד. רעה קשורה בחברתה. הוא אומר לך קפדה, שזה הקשר של השלשלת הזאת, שהחוליות והפרקים יהיו קשורים אחד לשני. וזה הרתוק. הרתוק הכוונה כל חלק מרותק או מרותך וקשור ומחובר לחברו. אז על זה הוא אומר, כאן העניין הזה של הקפדה, שזה הקשר של השלשלת, שהחוליות והפרקים יהיו קשורים, וביקשו שלום ואין. יבקשו את השלום, הרי נביאי השקר ראינו שהיו אומרים להם שלום שלום ואין שלום. נביאי השקר היו אומרים להם שלום, אנשי התקשורת, אומרים להם שלום, זהו. באו מרצחים מתוניס, עכשיו יהיה שלום, איזה יופי, נוכל לנגב חומוס בדמשק, מבלי חשש גז סארין ועוד כל מיני זה. בקיצור, כל מיני תאוריות על שלום. זה לא מהיום. נביאי השקר האלה הם צאצאים של נביאי שקר כבר מלפני 2000 שנה. גם אז נביאי שקר היו אומרים להם שלום, שלום, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר. באו נביאי האמת, בא לו יחזקאל, ירמיה, ישעיה, כל אלה באים אומרים לכם דברים קשים, הם סתם מפחידים אתכם. יהיה שלום, אל תדאגו. שלום שלום וביקשו שלום ואין. איפה השלום שאותם נביאי השקר דיברו עליו? ואין. ובמקום זה מה יהיה? הווה על הווה תבוא ושמועה אל שמועה תהיה וביקשו חזון מנביא ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים. הווה על הווה תבוא. הרד"ק מביא שני ביאורים. ביאור אחד, הווה זה מלשון מאורע. כן? מלשון הווה, מה הווה איתו? מה היה? הוויה. דברים ההווים והקורים. אז מאורע על מאורע יבוא. מנחם לעומת זאת ביאר, ככה מבארים רוב המפרשים, שזה מלשון שבר. ככה גם כן תרגם יונתן. הווה, כן? מדבר הוות. נכון? הוות הכוונה היא שבר. וזה ככה אומר התרגום יונתן, תבר על תבר ייתי. שבר על שבר יבוא. ושמועה אל שמועה תהיה. הכוונה כל שמועה תבוא ותגרור שמועה אחרת. וביקשו חזון מנביא ותורה תאבד מכהן. דווקא הם, הכהנים שהיו רגילים בהוראה, שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך השם צבאות הוא. והנה כאן תורה תאבד מכהן. המלבי"ם לעומת זאת, יש פה ביאור נפלא. אומר המלבי"ם, ראינו שהצרות יהיו רתוק, שלשלת. שלשלת הכוונה היא שצרה רודפת צרה. והוא אומר זה לא יהיה בדרך טבעית. כיוון שבדרך טבעית צרה רודפת צרה, צרה אחת מביאה את חברתה. ניתן דוגמה. נגיד לצורך העניין בא האויב והרג. ברגע שהוא הרג, הגופות מוטלות בארץ, אין מי שיטפל בהם, משפחות נורא לצאת מהבתים. מה מיד אחרי זה בא? דבר. באים מחלות, באים מגפות, רחמנא ליצלן. זאת אומרת צרה רודפת צרה. ובעקבות זה לאחר מכן נוצר מצב של זיהום ונוצר מחלות ואחרי זה נוצר מצב של רעב וכולי. צרה רודפת צרה. אומר המלבי"ם, כך באות צרות טבעיות. ולמה? כי צרה טבעית פירושו של דבר היא בנויה על סיבה ומסובב. הדבר האחד הוא הסיבה שגרם שמסובב ממנו דבר אחר. והדבר האחר הוא סיבה שמסובב ממנו דבר שלישי. וכן הלאה על זה הדרך. כך באות צרות טבעיות. לעומת זאת, כאשר אנחנו מדברים על צרה שהיא אל-טבעית, היא לא באה אחת אחרי השנייה, היא באה אחת על השנייה. שומעים? זאת אומרת, אתה לא תספיק להתאושש מהראשונה, תבוא הצרה השנייה, בלי קשר טבעי. קשר טבעי זה צרה טבעית. אלא פה הצרות יבואו בהשגחה. ולכן הוא אומר, זה לא יהיה הווה אחר הווה תבוא, אלא זה יהיה הווה על הווה תבוא. הצרה הראשונה משמשת ומיד עליה תבוא גם כן הצרה השנייה. זה לא יהיה כמנהג העולם שצרה באה אחר צרה. כך גם כן השמועה תהיה אל שמועה. תוך שהם שומעים צרה שמתרגשת ובאה עליהם, הם שומעים שמועה נוספת. זה לא יהיה הפוגה ושמועה תגרור שמועה. וביקשו חזון מנביא. עד עכשיו אף אחד לא עניין אותו דברי הנביאים. אף אחד לא היה אכפת לו לשמוע מה יש לנביאים לומר. אבל כעת פתאום מתחילות הצרות, אה, הנביאים, תשמע, הם אמרו את זה כל הזמן. הנה מה שהם אמרו פתאום מגיע. אז עכשיו הם יבואו יבקשו חזון מנביא. הנה, בוא תגיד לנו מה באמת קורה, מה עתיד לקרות, איך אנחנו משתחררים מכל זה. ותורה תאבד מכהן. אומר המלבי"ם, שמה שכתוב וביקשו, זה חוזר על כל ההמשך. וביקשו חזון מנביא, וביקשו תורה אשר תאבד מכהן, וביקשו עצה אשר תאבד מזקנים. הביקשו חוזר על כולם. הם יבקשו נבואה מהנביא, ואין לו נבואה. הם יבקשו את התורה, והתורה אבדה מן הכהן, אין לו תורה. הם יבקשו עצה, מה לעשות במצב הזה, והעצה תאבד מהזקנים. פירוש הדבר, אומר המלבי"ם, אחרי שהם לא ימצאו חזון, הם מבקשים את התורה. התורה היא אחר החזון. נחפש בתורה, בוא נראה מה שם כתוב, בוא נראה איך הצרות שבאו עלינו, איך הם כתובים בתורה. ואז מזה נבין מה עומד להיות לנו. ועל כל פנים כשגם זה לא יהיה, אז הם יבקשו עצה מזקנים. כיוון שהזקנים יש להם ניסיון חיים. ואז אומר לך, גם תורה, גם עצה תאבד אז, לא ניתן יהיה לסמוך על אף אחד. המלך יתאבל ונשיא ילבש שממה וידי עם הארץ תיבהלנה מדרכם אעשה אותם ובמשפטיהם אשפטם וידעו כי אני השם. המלך יתאבל, על מה הוא יתאבל? כי תופסק מלכותו. אז הוא איבד את השררה שהייתה לו. וגם הנשיא, הנשיא הכוונה היא אותו נשיא שמינה נבוכדנצר עליהם, ילבש שממה. פירוש הדבר, הלבוש של הנשיאות שלו, ככל שיש לך נשיאות יותר חשובה וארץ יותר מפותחת, הלבוש של הנשיאות שלך הוא יותר בעל מעלה. אבל אם שמו אותך נשיא, אני יודע מה, על איזה מתחם במדבר סהרה, על מה אתה נשיא? תדע קודם כל למזגן, כן? 50 מעלות צלזיוס. מה, על מה אתה נשיא? אז הוא אומר כאן, הנשיא, מה ילבש? לא יהיה לו איזה שהוא משהו להתפאר בו, איזה שהיא מדינה מתקדמת. הנשיא ילבש שממה. הנשיאות שלו תהיה השממה. הוא יהיה נשיא על ארץ שכולה שוממה. ועל ידי זה עם הארץ, ידי עם הארץ תיבהלנה. הם לא ידעו מה לעשות. אומר השם, מדרכם אעשה אותם. כל זה יהיה לפי מידת דרכם הרעה. ולכן ובמשפטיהם אשפטם. כפי המשפט שראוי להם, מידה כנגד מידה, בדין ובמשפט, עד שיכירו וידעו שאני השם. שידעו שכל זה בא ממני. כי כבר הסברנו כמה פעמים, שכשצרות באות באופן טבעי, תמיד יש מקום לומר שהדבר הזה, הצרה הזאת, מקרה קרתה לנו. כמו שאומר הרמב"ם, ששמה על זה הקדוש ברוך הוא אומר, שאם יגידו שקרו, קרה מקרה, אומר הרמב"ם, על זה יהיה חס ושלום חמת, כן? תלכו עמי בקרי, יהיה חמת קרי. אבל כאשר באה צרה בצורה שהיא לא טבעית, לכולם ברור שזה מתוכנן מאת השם. אומר השם, מידה כנגד מידה אעשה להם, עד שיכירו וידעו שאני השם. יראו מהצרות עצמם שכל מה שקורה להם הוא בכוונת מכוון על שעזבו דרך השם. יש כאן קצת קושי, כיוון שכתוב מדרכם אעשה אותם. לכאורה היה נכון יותר לומר מדרכם אעשה איתם. כמו הדרך שבה הם נקטו, ככה אני אעשה איתם. אני אפרע מהם מידה כנגד מידה. אז באמת בפירוש הראשון אומר המלבי"ם בביאור המילים, שמילת אותם זה במקום איתם. וראינו דוגמאות לזה. אבל הוא מסביר עוד הסבר על צד המליצה. הוא אומר מדרכם אעשה אותם. דהיינו, כביכול הקדוש ברוך הוא כמו יעשה אותם מחדש. עד עכשיו הם היו בבחינה של, היו עשויים בשלמות. השם יצר אותם בשלמות. וכעת כיוון שהם קלקלו, השם כביכול ייצור אותם מחדש בדרך של פחיתות, בדרך של חומר עכור. אומר הקדוש ברוך הוא, החומר העכור הזה לא נמצא אצלי. אין אצלי חומרים כאלה ליצור אותם מחדש בכזאת צורה עכורה. אז ממה, מאיפה אני אצור? אומר, זה צריך לקחת מהם. זה מדרכם אעשה אותם. מהחומר שהם הביאו על עצמם, בעבירות שלהם, בקלקול, בזוהמה שלהם, הם יצרו פה חומר עכור, אני אצור אותם מחדש מדרכם, משלהם, מהחומר שלהם, אני אצור אותם מחדש בצורה עכורה, כמו שהם יצרו את עצמם במעשים המקולקלים שלהם.