TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז - בא הקץ - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: נבואת הקץ

פרק ז' ביחזקאל הוא נבואת הקץ. השם מוסר ליחזקאל נבואה קצרה, חדה וחוזרת על עצמה, שכל כולה הכרזה אחת: הגיע הקץ. הפרק בנוי על כפילויות ועל מליצות של יום ולילה, שחר וצפירה, ובכולן המלבי"ם מדקדק ומוצא כוונה מדויקת. נעבור על הפסוקים כסדרם.

(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) וְאַתָּה בֶן־אָדָם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ׃

"ונושנתם" והקדמת הקץ

רש"י מסביר את "בא הקץ" על פי מה שנאמר בתורה: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל... הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן". חז"ל אומרים ש"ונושנתם" בגימטריה תתנ"ב, שמונה מאות חמישים ושתיים. כלומר, אם יעברו 852 שנה בארץ והם ישחיתו, הרי זו גזרת "אבוד תאבדון". מה עשה הקדוש ברוך הוא? הקדים את הקץ. הוא הגלה אותם בשנת תת"נ, 850 שנה לאחר הכניסה לארץ: 440 שנה עד בניין הבית, ועוד 410 שנות בית ראשון - הרי 850, ואז הייתה הגלות. (בית שני, לשם השוואה, עמד 420 שנה.)

ויש בזה רמז נאה: "חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם" - "אל תת"ן", 850, אל תיתן שנחלתך תהיה לחרפה למשול בם גויים, למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם. וכן באיכה: "תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל ה' כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב" - לצערנו, אחרי תת"ן שנה לקינו אנחנו במגינת לב, אף שהפסוק נאמר על הגויים.

ראיית תרומת הדשן ל"עם הכולל"

ההקדמה הזו היא חסד גדול: אף שגלו מוקדם יותר, נמנעה מהם גזרת "אבוד תאבדון". אבל יש לשאול: אם השם רצה להאריך את הזמן כמה שאפשר, מדוע לא הגלה אותם בשנת תתנ"א, 851, שאז נמתח הזמן למקסימום ועדיין לא הגענו ל־852? מכאן מביא בעל תרומת הדשן ראיה נפלאה למושג המוכר לנו בגימטריות: "עם הכולל". פירושו, שאם ההפרש הוא של מספר אחד בלבד, כוללים גם את המילה עצמה וזה נחשב כאותו מספר. גימטריה 40 ו־41 נחשבות זהות. לכן אילו היה מגלה אותם ב־851, זה עדיין היה נחשב 852 עם הכולל. כדי להבטיח שלא יגיעו לגדר "ונושנתם", היה חייב שההפרש יהיה של שני מספרים - ולכן דווקא 850.

שני קצוות: ישראל והאומות

המלבי"ם מסביר את הכפילות "לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ": יש כאן כביכול שני קצוות. עם ישראל הם הקצה האחד, והאומות הם הקצה השני, והפורענות באה על שניהם. אלא שהפורענות שבאה לאומות באה בגללנו ובשבילנו. בגללנו - שהעוונות שלנו הם הסיבה, כמו שנאמר "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם... אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר". ובשבילנו - שהרעה מתחילה באומות כדי שתגיע אלינו ונתייסר ונילמד מוסר. זהו "לאדמת ישראל קץ": בסיבתם ובשבילם, ועל ידם, "בא הקץ על ארבע כנפות הארץ". ולבסוף הוא חוזר עליהם עצמם.

(ג) עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָיִךְ׃

"עתה הקץ עלייך" - לאחר שהרעה סבבה את האומות, היא מגיעה אל התכלית, אל עם ישראל, שהוא הקצה האחרון של הרעה. "ושילחתי אפי בך" בא לומר שאין זה מהלך טבעי: יש כאן השגחה ואף השם.

דרכים מול מעללים

"ושפטתיך" - המלבי"ם מסביר שהשפיטה תהיה משני היבטים. ההיבט הראשון: התבוננות בתכונת נפשם של החוטאים. יש חטא שבא במקרה מצד התאווה, ויש חטא שהשתרש במידות ובתכונות הנפש עד שכל מזימותיו ומחשבותיו של האדם הן חטא. כלל הוא אצל המלבי"ם: "דרכייך" הן המידות ודרכי הנפש, ואילו "מעללייך" הן הפעולות. אדם יכול לעשות מעללים חמורים בלי שינבעו מדרכים רעות - פנחס הרג, ומעשהו נבע מדרכים טובות. כאן אומר השם "ושפטתיך כדרכייך": על פי החטאים שהושרשו במידות נפשך הרעות. ההיבט השני: כמות החטאים, ריבויים ועוצמתם - "ונתתי עלייך את כל תועבותייך", לשון רבים, ותועבה היא דבר חמור ומתועב ביותר.

ובביאור המילים מוסיף המלבי"ם: לפעמים אדם עושה רע מצד הכרח הטבע, שטבעו נוטה לגאווה, לכעס או לאכזריות. זה חמור, אבל פחות. שהרי כשאדם אינו נוטה לכך בטבעו ובכל זאת עושה זאת מתוך רצון ואידיאולוגיה, זהו רע נטו. מי שכעס והתפרץ, ודאי שאיננו משבחים אותו וודאי שהדבר מגונה, אבל זה כמעט למעלה מנקודת הבחירה שלו - באותו רגע גאה בו הכעס. כאן אומר הקדוש ברוך הוא: "דרכייך עלייך אתן" - אצלכם זה לא נבע מהכרח הטבע אלא משרירות הלב ומבחירה; בחרתם בזה כדרך, וזה מראה על רוע לב, ועל כך תיענשו. "תועבותייך בתוכך תהיינה" - חטאתם בזדון ובשאט נפש.

(ד) וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃

חס וחומל - דלתות הכתוב מקבילות

המלבי"ם מראה כאן את מה שקרוי "דלתות הכתוב מקבילות": ארבעה משפטים, כשהראשון מכוון כנגד השלישי והשני כנגד הרביעי. "לא תחוס" - "לא אחמול", וכנגדם "דרכייך" - "תועבותייך". וההבדל בין חמלה לחוס, כפי שהסביר המלבי"ם פעמים רבות: החס אינו משחית דבר מפני שיש לו ממנו תועלת, כמו "וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם" - חסים על הכלים משום שאפשר להשתמש בהם. ואילו החומל חומל אף שאין לו מזה רווח כלל, אלא מפני שהדבר עצמו טוב ויפה וחבל להשחיתו. אתה עובר במקום, רואה מישהו משחית חפץ שאין לך בו שום שימוש, ואתה אומר לו: חבל! זו חמלה. וכן "כִּי חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן" - שם לא לקחו לעצמם אלא לזבוח לה', ולכן נאמר "חמל"; אילו רצו לעצמם היה נאמר "חס".

ולפי זה אומר הקדוש ברוך הוא: "לא אחמול" עליכם מצד שאתם טובים ויפים - "כי דרכייך עלייך אתן", דרכי נפשכם הושחתו ואינכם ראויים מצד עצמכם, "מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם, לֹא יֵרָצוּ". ושמא תאמר: אולי תצמח לי מכם תועלת ולכן ראוי שאחוס? על כך "לא תחוס עיני עלייך" - "תועבותייך בתוכך תהיינה", כולם רעים, ולא תצמח מכם שום תועלת.

(ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה׃

רעה אחת רעה - שלושה הבדלים

תרגום יונתן גורס (וכך משמע מהרד"ק) "רעה אחר רעה", אך הגרסה שלפנינו ובשאר המפרשים היא "רעה אחת". רש"י מפרש: רעה שלמה ומיוחדת, רעה שבאמת ראויה להיקרא רעה - זהו חורבן הבית. ו"באה" לשון הווה: כעת היא מגיעה ופועלת. הרד"ק מסביר: רעה שאין כמוה, מה שאעשה בך לא עשיתי מעולם לשום אומה ולא אוסיף לעשות.

המלבי"ם מסביר שהרעה הזאת תהיה משונה מכל הרעות שקדמו לה, מפני שעד עתה לא נחתם גזר דין וכאן כבר נחתם. ושלושה הבדלים בדבר. ראשית, עד עתה הרעה לא באה בבת אחת: תחילה לקו בממון, אחר כך בייסורים, "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה" - שמא ישובו וישנו דרכיהם. עכשיו "רעה אחת", בבת אחת ומיד, ובעונש הגוף. שנית, עד עתה הרעה באה לתכלית טובה, שיחזרו בתשובה ותוסר הרעה; עכשיו "רעה" - לתכלית רעה. ואין הכוונה שאין בזה טוב, שהרי כל דעביד רחמנא לטב עביד, אלא שהרע עצמו הוא מהות הזיכוך. עד עתה הבאתי רעה כדי שלא תהיה רעה, שתשוב ואסירנה; עכשיו נגזרה הגזרה וזה כבר לא יועיל. שלישית, עד עתה השם המתין וחיכה אולי ישובו; עכשיו "הנה באה" - מיידית, הנה היא כאן לנגד העיניים.

(ו) קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה׃

הקץ מתעורר משנתו

הרד"ק, כדרכו שאינו מדקדק בכפילויות, מסביר שכל הלשונות הכפולים באים לחזק ולמהר את העניין. אבל המלבי"ם, שדרכו לדקדק בכל כפילות, מבאר כאן את מה שאמר קודם: זהו קץ של כיליון. הוא מדמה במליצתו את היום המיועד לפורענות ליום שלם המורכב מלילה ויום. עד עכשיו היה לילה והקץ היה רדום וישן; כעת הגיעה האשמורת האחרונה, "הקיץ אלייך" - הקיץ הקץ משנתו והתעורר לפעול את פעולתו. "הנה באה" - וכעת ראה, היא כבר מגיעה.

(ז) בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה וְלֹא־הֵד הָרִים׃

מהי הצפירה

רוב המפרשים מסבירים ש"צפירה" היא לשון שחר, מלשון "צפרא", בוקר. וכך מצינו בגדעון, שכאשר אמר הקדוש ברוך הוא "רב העם", הכריזו "מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד" - שישוב בבוקר מוקדם, בצפרא, עוד לפני שיראו אותו בני אדם ויבזוהו ויאמרו: מה אתה בורח ומפחד? ויש אומרים שאף הציפורים נקראו כך על שם שהן מבשרות את אור הבוקר. אם כן "באה הצפירה אלייך" - הלילה חלף, וזה מתאים מאוד למה שהסביר המלבי"ם שהקץ כבר הקיץ; הגיע אור השחר, והגיע הזמן שהקץ יֵצא לפועלו.

"בא העת קרוב היום מהומה" - יש כאן התאמה בין היום, בין הזמן ובין המהומה שנקבעה לחול בשעת הקץ. "ולא הד הרים" - מסביר המלבי"ם: כאשר שומעים קול מרחוק, ההד יוצא מבין ההרים, ומתוך כך יודע אדם שיש מישהו רחוק המתקרב, ובורח. כאן לא יישמע הד הרים: הצרה תבוא פתאום, בלי הודעה מוקדמת, אל מקום מושבותיהם.

הרד"ק מסביר "צפירה" מלשון סיבוב, כדרך ההסבר השני ב"ישוב ויצפור": הסיבה מאת השם שיבוא אליך האויב, מלשון סיבה ומסובב. ותרגום יונתן מסביר צפירה מלשון "צפירת תפארה", שהיא עטרה וסימן מלכות: נתגלתה המלכות הבאה להיפרע מישראל, והיינו נבוכדנצר. ואת "ולא הד הרים" מתרגם יונתן שלא יוכלו להתחבא במצדי טורייא, במצודות אשר בהרים - לפי המלבי"ם זהו הד היוצא מן ההרים, ולפי התרגום אלו מקומות המחבוא שבהרים שלא יועילו להינצל.

(ח) עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָיִךְ׃

"עתה מקרוב" - סימן ההשגחה

"עתה" מצד הזמן - מיידית, ו"מקרוב" מצד המקום - ממקום קרוב, וגם "אשפוך" בבת אחת ולא בהדרגה. ומה הנמשל? דבר הבא מכוח המערכת, על פי מהלך הטבע, בא בהדרגה ומן הצפוי: אויב מארץ רחוקה, עם זמן התארגנות. אבל כאן אומר השם שזה לא יבוא על פי המערכת אלא בהשגחה, ולכן זה יבוא פתאום ומקרוב, מכל הכיוונים שאתה הכי פחות מצפה להם. כשם שבימינו, על פי טבע אני יודע שיש בעיה עם איראן, אבל מי חושב שפתאום יתקוממו ערביי ישראל ותפרוץ מלחמה מבפנים? דווקא כשהדברים אינם על פי טבע ואינם צפויים, אתה רואה בהם את יד השם.

"וכליתי אפי בך" - ההבדל בין אף לחמה, שהמלבי"ם שנה אותו פעמים רבות: החמה היא הפנימית, והאף הוא החיצוני. "אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי" - האש יוצאת החוצה, שכאשר אדם כועס אפו מתחמם ומתאדם והדבר ניכר כלפי חוץ; ואילו "וַתִּבְעַר בּוֹ חֲמָתוֹ" - בו, בפנים, ואינו ניכר. וכאשר בא האף בלי חמה, אין הוא ממהר להעניש, אלא יש גבולות של זמן ומקום, שמא ישובו. אבל כאן "אשפוך חמתי עלייך" - יש גם חמה פנימית, והחמה ממהרת להעניש, ולכן "וכליתי אפי בך". ושוב "ושפטתיך כדרכייך ונתתי עלייך את כל תועבותייך": דרכי הנפש מזה, והתועבות שהן הפעולות שבהן הכעיסו את השם מזה.

(ט) וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מַכֶּה׃

עונש מדויק כמידת החטא

"כדרכייך עלייך אתן" - העונש יהיה מכוון בדיוק כנגד החטאים וכמידתם, וגם בזה יהיה ניכר שהדבר בא מאת השם. עונש הבא מכוח המערכה, על פי הטבע, אינו מידתי כלל: אם יש סופה - סופה לכולם; אם יש מגפה - לכולם; ואם יש שפע - שפע לכולם. אבל בהשגחה פרטית, כמו שאומרת הגמרא, חלקה אחת תימטר וחלקה אחת לא תימטר. ולכן מסיים "וידעתם כי אני ה' מכה" - על ידי הדיוק שבעונש יוכר שאין הדבר בא בדרך טבעית אלא בדרך השגחית.

(י) הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן׃

צץ המטה, פרח הזדון

"הנה היום הנה באה" - היום בא, והרעה באה; ולכן נאמר "באה" בלשון נקבה, על הרעה, כפירוש רש"י. "יצאה הצפירה" - עלה השחר של יום הרעה. "צץ המטה" - לרש"י זהו המטה שיכה בכם, "פרח הזדון" - נתגלה נבוכדנצר הרשע, הוא הזדון הבא להיפרע מאיתנו.

הרד"ק מסביר תחילה ש"צץ המטה" אינו מטה של הכאה אלא לשון הטיית דין, וההוכחה מן ההמשך "פרח הזדון": המעשים הרעים שעשו ישראל הם אלה שצצים ופורחים עכשיו - הטיית הדין, הזדון והרע - והם עצמם יגרמו שייפרעו מהם, כי הגיע זמן הגמול. ומביא גם פירוש כרש"י, שנבוכדנצר מכונה מטה, כמו "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי", ונקרא גם זדון, כמו "הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן". וכך מתרגם יונתן: "צמח שולטנא, הופע רשיעא" - צמח השלטון, הופיע הרשע.

אבל המלבי"ם, בהמשך למשל היום השלם, מסביר אחרת. כבר עבר הלילה, כבר הקיץ הקץ, כבר יצאה הצפירה ועמוד השחר התרחק - ועכשיו "הנה היום" בעצמו, אנחנו כבר בעיצומו של היום. "צץ המטה" - תמורת עמוד השחר צץ המטה המכה, הם הכשדים. והיינו מצפים שעכשיו, כשהמטה כבר צץ והכשדים בדרך, יתעוררו ישראל לתשובה. ועם כל זה - "פרח הזדון", דווקא הזדון שלכם פורח ומשגשג, ואין שום כיוון של תשובה.

(יא) הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע לֹא־מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם׃

העבירה עצמה היא המענישה

רש"י מסביר: החמס שבידכם, העבירות שלכם, הם שקמים עכשיו כנגדכם להיות מטה רשע להשחיתכם. וזהו יסוד שכבר הסברנו פעמים רבות - "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ". העונש אינו דבר נפרד מן העבירה; כפי שלמדנו בנפש החיים ובמכתב מאליהו, מי שנפרע מן האדם הוא המשחית שהעבירה עצמה בראה, העבירה היא המענישה. וגן עדן הוא המצווה עצמה - האדם מתעדן במצוותיו. אם כן מי מעניש אותנו כאן? החמס, הגזל שבידינו, הוא שקם ונעשה מטה רשע.

"לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם" - כך אומר הקדוש ברוך הוא למשחית: אינך צריך להשאיר שום נפש מרשעי ישראל, שאין טובה יוצאת לא מהם ולא מהמונם. "מהמהם" היינו מן היוצא מהם, ולכן פירש רש"י: מבניהם. "ולא נוה בהם" - רש"י מפרש לשון נהייה: אין בהם מי שנוהה אחריי, אין מגעגע ונותן לב אליי, כמו "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'", וכלשון התרגום "ויתנהיאו לפולחנא", לשון תאווה וגעגוע (כדרך שאנו אומרים היום: לנהות אחר פלוני).

ומביא רש"י פירוש נוסף בשם מנחם, שהוא לשון נהי ויללה. וכן כיוון הרד"ק: אין בהם יללה, ומדוע? מרוב הצרות לא יבכו החיים על המתים. מתי בוכה אדם על מתו? כשיש לו פנאי ומנוחה לבכות. אבל מי שנתון במנוסה ובבריחה מתמדת, אין לו זמן אפילו לבכות; הוא טרוד להציל את חייו. וכמו שאמר ירמיהו "לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ". והמלבי"ם מפרש כרש"י ומצרף את הכול: החמס עצמו ייסר אותם עד שלא יישאר מהם ולא מהמונם, ועם כל זה "ולא נוה בהם" - אין אדם אשר לבבו נוהה לשוב בתשובה. ובביאור המילים מוסיף: "מהמהם" משורש "המה" (במשקל יפה, קשה), שלא יישאר דבר מהמייתם; ו"נוה" - או מלשון "וינהו", געגוע, או מלשון נהי, שאין איש נושא נהי על הצרות וישוב בתשובה.

(יב) בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל־יִשְׂמָח וְהַמֹּכֵר אַל־יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ׃

הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל

הרד"ק מסביר: דרך העולם שהקונה שמח והמוכר מתאבל ומצטער, שהרי מתוך דוחקו הוא מוכר. היום המציאות שונה. פעם שמעתי אמירה על רכב, שאדם שמח בו פעמיים: פעם כשהוא קונה ופעם כשהוא מוכר. וזה נכון היום לא רק ברכב אלא בדירה ובכל דבר: נשבר לך המקרר, מכרת אותו - אתה מרוצה, הצלחת להיפטר ממנו והוא לא שוכב וחוסם את הכניסה לבניין. למה? כי היום, ברוך השם, ב־98 אחוזים מהמקרים אדם אינו מוכר מחמת דוחקו אלא כדי לשדרג. הוא קונה משהו מתקדם יותר ושמח, ואת הישן הוא ממהר למכור. אבל בזמנם אדם מכר מפני שנקלע לדוחק, ולכן המוכר היה מתאבל: נאלץ למכור את שדהו, וצערו גדול. כך אומרת הגמרא בלשון שהייתה שגורה: "זבנת - קנית, זבינת - אובדת". ואגב, דקדוק לשוני: "זבן" פירושו קנה ו"זבין" פירושו מכר, ולכן בפיוט "חד גדיא" הנוסח הנכון "דזבן אבא בתרי זוזי" ולא "דזבין" - אבא לא מכר כלום, אבא קנה.

ועל רקע זה בא הנביא ואומר: מי שמוכר שדה בארץ ישראל - אל יתאבל, שהרי בין כה וכה במהרה תגלו, ומה היה נשאר לך מן השדה? מוטב שמכרת. ומי שקונה - אל ישמח, שהרי קנית נכס מעוקל; עוד מעט יבואו האויבים ולא יישאר לך מאומה, והמקנה לא יעמוד בידך אלא זמן מועט. "כי חרון אל כל המונה" - יש חרון על כל המון בית ישראל בעוונותיהם. לכן הקונה לא ישמח שהתעשר, והמוכר לא יתאבל שהעני; אדרבה, המוכר עוד קיבל כסף בידו.

מכירת עולם הבא

בספר "משנת החלומות" הבאתי את הציטוט הזה בנוגע לשאלה מעניינת: אדם שמכר את העולם הבא שלו. הבאתי שם כמה סיפורים על אנשים שמכרו את עולמם הבא, ולאחר מכן בא המוכר בחלום וביקש שיחזירו לו אותו. ובהערה הבאתי את דיון הפוסקים: האם יש לזה תוקף בכלל? האם שייך למכור נצח? הרי זכויות הן דבר שאדם קונה בעצמו, וכפי שהסברנו ב"תייסרך רעתך" - העבירות מייסרות אותו מתוכו, והזכויות מוטבעות בנפשו. מה שייך למכור? זה כמו שתאמר לחכם גדול: אתה מוכן למכור לי את החוכמה שלך? מה יש למכור, אוציא לך את המוח?

ויש בזה תשובה של הרדב"ז, וכך רובם נוקטים, ולשונו: "הקונה אל ישמח והמוכר יתאבל". כשקראתי זאת לראשונה לא הבנתי כלפי מה הדברים אמורים, עד שהגעתי ליחזקאל וראיתי שהוא מצטט את פסוקנו ומשנה בו. הקונה אל ישמח - כי מה קנית? עולם הבא אינו דבר שעובר בפרוטות. והמוכר יתאבל - כי אתה באמת הפסדת: בביזיונך ובזלזולך במצוות הראית שאינן חשובות בעיניך, וזה עצמו עלול לגרום לך לאבד את עולמך הבא, גם אם איש לא קנה אותו ולא עבר לרשות אחר. ולפי זה, כשהמוכר בא בחלום לבקש את שלו חזרה, אין זה מפני שהקונה נטל ממנו דבר, אלא שבעצם מה שהוא בא ומראה שהוא חפץ בעולם הבא - זה עצמו מחזיר לו אותו, כי זה תיקון לזלזול. אמרת "עולם הבא הוא אפס בשבילי, תן עשרה שקלים וקח" - איבדת אותו. וברגע שאתה אומר "אני מוכן לשלם אפילו אלפיים רובל" - החשבת אותו, והראית שהוא דבר בעל ערך בשבילך.

(יג) כִּי הַמּוֹכֵר אֶל־הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי־חָזוֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֺנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ׃

למה אין המוכר מפסיד

עכשיו מבאר הנביא מדוע אל יתאבל המוכר. ראשית, "המוכר אל הממכר לא ישוב" - בלאו הכי לא ישוב אל שדהו, כי הארץ תהיה שממה; אז על מה יתאבל? שנית, "ועוד בחיים חייתם" - אתה עוד מרוויח מן המכירה: משמכרת את שדך אין לך עוד מה שיקשור אותך כאן, ויצאת מן הארץ, ועל ידי שיצאת נשארת בחיים.

וזו כוונת המלבי"ם: אדרבה, מי שמכר - זה שנתן לו חיות וחיים, מפני שעל ידי כך יצא מן הארץ ונשאר בחיים. וגם מי שמכר ונשאר בארץ אבל היה מדלת העם ניצל, שהרי נבוזראדן השאיר כאן את דלת העם לכורמים וליוגבים, ואילו את בעלי השדות העשירים הכה בחרב.

"כי חזון אל כל המונה לא ישוב" - שני פירושים

לפי הפירוש הראשון: החזון, הנבואה שנאמרה על כל המונה, לא ישוב אחור ריקם אלא יתקיים ויבוא עליהם. ומהו תוכן החזון? "ואיש בעוונו חייתו לא יתחזקו" - כל איש אשר חייו ונפשו קשורים בעוון, שהוא חי את חיי העוון והפשע, לא יוכל להתחזק לקראת האויב ולא תהיה לו הצלה ממנו.

ולפי הפירוש השני, זו קושיה ותמיהה עליהם: הלא נאמרה לי חזות קשה, והתנבאו הנביאים על כל המונה - ומדוע אינו שב איש מדרכו הרעה? "לא ישוב" מוסב על העם: מדוע אינם שבים בתשובה? "ואיש בעוונו חייתו לא יתחזקו" - כל איש שחייו תלויים בעוון, שעל ידי העוון הוא מאבד את חייו, מדוע אינו מתחזק לשוב? העוון הוא משקולת המטביעה את חייו; עזוב את המשקולת ותצוף, עזוב אותה ותחיה. ומדוע הוא דבק בה?

(יד) תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ׃

כבר תקעו בשופר והכינו את הכול לקראת האויב. ואם הכול מוכן, האזעקות והשופרות כבר פועלים, מדוע אין איש הולך למלחמה? מדוע הם מתחבאים בבתים? הנביא מותיב לה והוא מפרק לה - שואל ומשיב: "כי חרוני אל כל המונה". אומר השם: אני הסיבותי לאחור את כלי המלחמה אשר בידם, מפני שחרוני על כל המונה, ולכן אינם מסוגלים לצאת ולהילחם.

(טו) הַחֶרֶב בַּחוּץ וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ׃

ועוד: מדוע בכלל אתם מסתתרים בבית? אמנם החרב בחוץ, אבל בבית ממתינים הדבר והרעב. מה הרווחתם בישיבה בבית? והרי "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים". אם כן מה עדיף: להישאר בבית ולמות מות נמושות, או לצאת לקרב ולמות מות גיבורים? אמנם "אשר בשדה בחרב ימות", אבל גם "אשר בעיר רעב ודבר יאכלנו" - ולא טוב יותר שתמות מות גיבורים?

(טז) וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל־הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ׃

אף הפליטים שיימלטו יהיו על ההרים כיונים המצויות בגיאיות ובבקעות. לפי שאר המפרשים "יוני הגיאיות" הוא סתם שם למין יונים, והנמשל שהעם יהיה בהרים. אבל המלבי"ם מסביר שהמשל מדויק להפליא: יוני הגיאיות אינן רגילות בהרים, וכשמושיבים אותן בהר הן הומות ומייללות. כך גם הפליטים: יהיו אל ההרים ויהמו כולם, כיונים שמקומן בגיאיות ואינן יכולות להיות בהרים. וכל אחד ישאל: על מה עשה ה' ככה? ועל זה משיב הכתוב - "איש בעוונו", כל זה בא בעוונותיהם.

(יז) כָּל־הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם׃

אינם יכולים להילחם, כי "כל הידיים תרפינה". ואם תאמר, לפחות שיברחו - גם זה לא, כי "כל ברכיים תלכנה מים". ושני פירושים בדבר: או שהברכיים נמסו ונעשו כמים ולא יהיה בהן כוח לברוח, או שהכוונה שיזובו מים, שתאחז אותם זיעה ופחד עד שלא יוכלו ללכת.

(יח) וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת וְאֶל כָּל־פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה׃

"וחגרו שקים" - ילבשו שק לקונן על רוע מעשיהם. "וכיסתה אותם פלצות" מחמת גודל הפורענות; ופלצות פירושה רעדה וחרדה, כמפורש במצודת ציון, כמו "וְעַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ", "ועמודיה יתפלצון". "ואל כל פנים בושה" - יתביישו במעלליהם ובעוונותיהם. "ובכל ראשיהם קורחה" - לאות אבל על הפורענות.

(יט) כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהֹוָה נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי־מִכְשׁוֹל עֲוֺנָם הָיָה׃

הכסף שהיה מקור הקלקול לא יהיה מקור ההצלה

"כספם בחוצות ישליכו" - לא יוכלו לשאת אותו עמם בגולה. ולא רק הכסף אלא אף הזהב: "וזהבם לנידה יהיה", מלשון נידוי וריחוק, שכל מי שיימצא אצלו זהב ייהרג, ולכן כל אחד ימהר להשליך את הזהב מעליו כדבר מנודה ומרוחק.

"כספם וזהבם לא יוכל להצילם" - הכסף לא יציל אותם מן האויב ואף לא מן הרעב, שהרי אי אפשר לאכול כסף וזהב. לא יוכלו לקנות בו דבר לפרנס את עצמם, גם משום שלא ימכרו להם וגם משום שהאויבים לא יתירו להם להחזיק כסף בידם. "נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו" - ואומר המלבי"ם שמילוי הוא פחות משביעה, ואף המילוי המועט הזה לא יהיה להם.

והנימוק: "כי מכשול עוונם היה". מתוך רוב הכסף והזהב נכשלו בעוונות, כמו שנאמר "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהֶם וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל". על ידי הכסף מרדו, על ידו התקלקלו, על ידו נמשכו אחר התאוות. וכיצד יהיה הדבר שהיה סיבת המכשול סיבת ההצלה? לכן הכסף והזהב שהרסו וקלקלו אותם לא יוכלו להצילם ביום עברת השם.

לסיכום:

פרק ז' הוא נבואת הקץ שנחתם גזר דינו. השם מקדים את הגלות לשנת תת"נ כדי להצילנו מגזרת "ונושנתם", ובכל זאת מכריז שהפעם הרעה שונה מכל קודמותיה: היא באה בבת אחת, לתכלית של זיכוך ולא לאזהרה, ומיד. השפיטה תהיה "כדרכייך" - על חטאים שהשתרשו במידות הנפש ובבחירה חופשית ולא מהכרח הטבע, ולכן אין בה לא חמלה ולא חוס. הקץ שהיה רדום הקיץ משנתו, הצפירה יצאה, המטה צץ - ואף על פי כן פרח הזדון ולא שבו בתשובה. החמס עצמו נעשה מטה רשע המייסר אותם, ואין אדם שלבו נוהה לשוב. הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל, שהכול עומד להיחרב; ומכאן גם לימוד נצחי, שהאחיזה בנכסים היא לעתים המלכודת, והריקנות מהם היא ההצלה. ולבסוף, הכסף והזהב שהיו מקור הקלקול לא יוכלו להיות מקור ההצלה, "כי מכשול עוונם היה".