פרק ז - בא הקץ - חלק א

להלן תמלול מלא ומילולי של השיעור, מחולק לפסקאות:

ספר יחזקאל פרק ז'. ויהי דבר השם אליי לאמור. ואתה בן אדם, כה אמר השם אלוקים לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ. נקרא עוד פסוק, עתה הקץ עלייך ושילחתי אפי בך ושפטתיך כדרכייך ונתתי עלייך את כל תועבותייך. השם מוסר נבואה ליחזקאל, ואתה בן אדם כה אמר השם אלוקים לאדמת ישראל קץ, בא הקץ. מה זאת אומרת? למה, מה כאן רוצה לומר? רש"י מסביר, בא הקץ, הרי בתורה נאמר ונושנתם והשחתם ועשיתם פסל וכולי, העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון. חז"ל אומרים, ונושנתם בגימטריה תתנ"ב. בגימטריה 852. אומרים חז"ל, לאחר 852 כאשר יגלו, העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הקדים את הקץ. דהיינו, הגלה אותם בשנת תת"נ, דהיינו 850 שנה לאחר שהגיעו לארץ. 440 שנה היה עד בניין הבית, 410 שנים היה בית ראשון קיים, בית שני היה 420 שנה. אז הגענו 440 ועוד 410 הגענו ל-850, אז הייתה הגלות.

ויש בזה רמז, חוסה השם על עמך ואל תיתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. אל תיתן, תת"נ, 850 שנה, שנחלתך לחרפה למשול בם גויים, למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם. כמו כן באיכה כתוב, תשיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, תיתן להם מגינת לב. לצערנו אחרי תיתן שנה, לקינו במגינת לב. אגב זה נאמר על הגויים, אבל הרי עם ישראל היה להם מגינת לב, תיתן להם מגינת לב. ודיברנו על זה פעם שהיה פה חסד השם, שהשם הקדים את הגלות בשנתיים. אז הגם שהם גולים יותר מוקדם, כי היו צריכים לגלות אחרי תתנ"ב שנים והם גולים אחרי 850 שנה תת"נ, עם כל זה זה חסד. שאלנו, למה אם השם רוצה להאריך את המקסימום שאפשר, היה חסד גדול יותר אם היה מגלה אותם אחרי תתנ"א שנים, 851 שנה, ואז הוא מתח את הזמן הכי הרבה שאפשר, ומצד שני הוא גם כן לא הביא את זה ל-852 שנה, זה לא הגיע לכדי מה שכתוב ונושנתם. מכאן אומר בעל תרומת הדשן ראיה למושג המוכר לנו בגימטריה שלא סופרים אחד, מה שנקרא עם הכולל. בגימטריה אנחנו אומרים עם הכולל, פירושו של דבר שאם יש הבדל רק של מספר אחד, כוללים גם את המילה עצמה והנה זה אותו דבר. זאת אומרת אם יש גימטריה 40 ו-41 זה נחשב אותו דבר, זה נקרא עם הכולל. אז הנה תראה, מכאן הראיה אומר תרומת הדשן, שהרי אם היה עושה את זה 851, כבר לא היה עוזר, כי זה 852 עם הכולל. לכן כדי להבטיח שזה לא יהיה 852, היה חייב להגלות אותם ב-850. היה חייב שיהיה הבדל של שני מספרים ורק אז באמת זה נחשב לתאריך אחר ובאמת זה זו ראיה נפלאה מאוד.

המלבי"ם מסביר, מה שכתוב כאן לאדמת ישראל קץ, בא הקץ, אומר המלבי"ם יש כאן כביכול שני קצוות. הוא מתאר כביכול עם ישראל הם הקצה האחד והאומות הם הקצה השני. והרעה אז פורענות גם לעם ישראל וגם לאומות. אומר המלבי"ם, הפורענות שאז באה לאומות היא באה בגלל ישראל. א', בגלל העוונות שלנו. כי הרי אנחנו יודעים הכרתי גויים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. אז דבר ראשון, אנחנו הסיבה, בעבור העוונות שלנו באה הרעה. דבר שני, זה גם כדי בשביל התכלית אומר המלבי"ם, הרעה מתחילה באומות כדי שהיא תגיע אלינו ואנחנו נייסר. אומר אם כן תבין, זה מה שאומר הכתוב, הקץ בא לאדמת ישראל, הכוונה בסיבתם ובשבילם. על ידם אומר המלבי"ם, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ. ואחרי שבא הקץ על ארבע כנפות הארץ, בסופו של דבר הוא יחזור עליהם. הכוונה היא כמו שאמרנו, הרי כל הרעה שבאה על האומות כדי שבסופו של דבר תגיע אלינו. זה ההמשך, עתה הקץ עלייך ושילחתי אפי בך ושפטתיך כדרכייך ונתתי עלייך את כל תועבותייך. והנה כעת הקץ, כמו שאמרנו, היות ואנחנו הקצה האחרון של הרעה, דהיינו המטרה והתכלית זה כדי שזה יבוא בסופו של דבר על עם ישראל, אומר השם, מה שבא אל האומות כעת זה מגיע עליכם.

ומסביר המלבי"ם, כתוב כאן ושילחתי אפי בך, בא לומר לך הדבר הזה הוא לא על פי טבע. יש פה עניין של השגחה ואף השם. ושפטתיך, מסביר המלבי"ם, שהשפיטה שהשם ישפוט אותנו תהיה משני היבטים. היבט אחד אומר המלבי"ם, זה היבט שבו השם יתבונן על תכונת נפשם של החוטאים. פירושו של דבר, המלבי"ם מסביר שחטאים הם יכולים לבוא מתוך שמשתרשים במידות נפשו ותכונותיו של האדם, עד שכל מזימותיו וכל מחשבותיו הם חטא. ואז זה לא משהו מקרי מצד התאווה, אלא זה מצד אותה השתרשות בחטא במידות ותכונות נפשו. תמיד אומר המלבי"ם, מה שכתוב דרכייך, הכוונה היא המידות ודרכי הנפש. לעומת מעללייך, אלה הם הפעולות. יש בן אדם שיכול לפעול מעללים אבל לא על פי דרכים. מה פירוש הדבר? לדוגמה, הוא יכול להרוג מישהו. האם זה בא מתוך דרכים רעות? לא בהכרח. אצל פנחס זה בא מתוך דרכים טובות. זאת אומרת אתה יכול לראות מעללים רעים לכאורה, כי תגיד זה רצח, אבל לא בהכרח שמעללים רעים באים מדרכים רעות. יכול להיות שמעללים שנתפסים לך כרעים באים מדרכים טובות. וכאן אומר המלבי"ם, אני אשפוט אותך כדרכייך. כדרכייך פירושו של דבר, על פי אותם חטאים שהושרשו במידות הנפש ותכונותיהם, שזה מדובר במידות רעות. ודבר שני הוא אומר, אני אשפוט אותכם על פי כמות החטאים, העוצמה שלהם, הריבוי שלהם, ונתתי עלייך את כל תועבותייך. את כל התועבות זה מלשון רבים, ומתועב זה אומר דבר שהוא קשה מאוד, דבר שהוא תועבה גדולה.

והמלבי"ם מוסיף בחלק ביאור המילים, אומר שלפעמים בן אדם עושה מעשה רע מצד הכרח הטבע. מה פירוש הדבר? הטבע שלו נוטה לגאווה, לכעס, לרצחנות. ואז זה חמור, אבל זה פחות. למה? מכיוון שכשבן אדם לא נוטה לזה לטבע אלא הוא עושה את זה מסיבות אידיאולוגיות, זה רע נטו. לעומת זאת שבן אדם, נגדיר את זה ככה, הוא כעס והתפרץ, אז ודאי שאנחנו לא משבחים את זה, ודאי שזה מגונה, אבל כמו שאתה אומר, כמו שזה למעלה מנקודת הבחירה שלו. באותו רגע גאה בו הכעס והוא התפרץ. אומר המלבי"ם, פה אני אשפוט אותך על פי דרכייך, פירושו של דבר, אומר הקדוש ברוך הוא, כאן זה נובע ממידות רעות של הנפש. ואחרי שאני אשפוט אותך על פי דרכייך, אני אתן את כל תועבותייך עלייך, דהיינו את לא חטאת בגלל הכרח הטבע, אלא כמו שאמרנו פה זה היה מצד רצון ושרירות הלב. ולכן הוא אומר דרכייך עלייך אתן. מה פירוש הדבר? משהו שהוא לא מצד טבע היצירה, רק מהבחירה, אתה בחרת לך את זה כדרך, כדרך רעה, זה מראה על רוע הלב. ורוע הלב הזה אומר הקדוש ברוך הוא, על זה אתה תענש ולכן תועבותייך בתוכך תהיינה, אתה חטאת בזדון ובשאט נפש כפי שנראה כעת בפסוק הבא.

ולא תחוס עיני עלייך ולא אחמול, כי דרכייך עלייך אתן ותועבותייך בתוכך תהיינה וידעתם כי אני השם. המלבי"ם מסביר שכאן המאמרים מקבילים. כמו שהסברנו כמה פעמים שדלתות הכתוב מקבילות, פירושו של דבר שלפעמים יש ארבעה משפטים, ואז משפט אחד כנגד שלוש ומשפט שתיים כנגד ארבע. זה נקרא דלתות הכתוב מקבילות. אז כאן כתוב לא תחוס עיני עלייך ולא אחמול. לא לחוס, לא לחמול. לאחר מכן הוא אומר כי דרכייך עלייך אתן ותועבותייך בתוכך תהיינה. יש פה דרכים, יש כאן תועבות. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין לחמול לבין לחוס. וזה דבר שהמלבי"ם הסביר אותו פעמים רבות בעבר. מי שחס, לא משחית דבר מסוים בגלל שיהיה לו ממנו תועלת, אז הוא חס על זה. הוא חס על זה כי אני ארוויח מזה, חבל, אני עוד יכול להשתמש בזה. ועיניכם אל תחוס על כליכם. אתם חסים על הכלים שלכם כי אתם יכולים להשתמש בהם. לעומת זאת, האדם שחומל, גם אם הוא לא ירוויח מזה כלום, הוא חומל כי חבל להשחית את זה. לדוגמה, אתה עובר דרך איזה שהוא מקום, אתה רואה מישהו לוקח דבר מה ומשחית אותו, גם אם לך אין בו שום שימוש ואתה לא רוצה אותו, אבל אתה אומר לו לא חבל? זה נקרא לחמול, זה לא נקרא לחוס. לחוס זה אם משהו מושחת ואני יכול להשתמש בו ואני רוצה אותו, אז אני חומל על משהו שאני יכול להרוויח ממנו. לחוס, אני חס על דבר מה גם אם אני לא מרוויח ממנו מאומה, רק מצד שהדבר הזה עצמו טוב ויפה וחבל להשחית אותו. כמו שראינו כי חמל העם על מיטב הצאן, ושמה כתוב לא בשביל להרוויח משהו, לזבוח להשם לקורבן. אם היה כתוב שהם רצו לקחת לעצמם, היה כתוב כי חס העם על מיטב הצאן. אבל כיוון שהם לא לקחו את זה לעצמם, לא בשביל להרוויח משהו, אז חמל העם, כי זה רק בשביל השם, לא חבל סתם להרוג? אומר המלבי"ם אם כן, החמלה זה כמו שאמרנו מצד שהדבר הוא טוב ויפה. אז אומר הקדוש ברוך הוא, אני לא אחמול עליכם מצד שאתם כביכול טובים ויפים, ולמה? כי דרכייך עלייך אתן. הרי דרכי הנפש שלכם הושחתו, אז אתם לא ראויים מצד עצמכם. כמו שאמרנו לחמול, אני חומל על משהו שראוי מצד עצמו. אתם לא ראויים, הרי כמו שהסברנו נפשם מושחתת, זה דרכייך עלייך, מושחתם בהם מומם. לא ירצו אומר המלבי"ם. מה תגיד? אולי יהיה לי תועלת מכם ולכן ראוי שאני אחוס על כל פנים? אומר הקדוש ברוך הוא, לא תחוס עיני עלייך, ולמה? מכיוון שתועבותייך בתוכך תהיינה. פירושו של דבר, כולם רעים, אז לא ייתכן שיצמח לי ממך כביכול איזושהי תועלת.

כה אמר השם אלוקים, רעה אחת רעה הנה באה. התרגום יונתן גורס, כך משתמע כפי שמביא הרד"ק, רעה אחר רעה הנה באה. אבל לעומת זאת הגירסה של כל השאר היא רעה אחת רעה הנה באה. אומר רש"י, רעה שלמה ומיוחדת. רעה אחת שהיא באמת נקראת רעה. מה זה אומר רש"י? זה חורבן הבית. רעה שלמה ומיוחדת מכל הרעות, חורבן הבית. ובאה הכוונה הנה, כעת היא פועלת. זה לא באה בעבר, אלא אומר באה, כעת היא מגיעה. הרד"ק מסביר שרעה אחת רעה פירושו של דבר, הרעה הזאת היא רעה שאין כמוה. מה שאני אעשה בך, אני אעשה, זה דבר שלא עשיתי מעולם לאף אומה וגם כן לא אעשה עוד, כפי שראינו לאל. המלבי"ם מסביר, הוא אומר להם תדעו לכם שהרעה הזאת תהיה משונה מכל הרעות שהיו עד עכשיו. וההבדל הוא שעד עכשיו לא נחתם גזר דין, אבל כאן שנחתם גזר דין, הרעה הזאת תהיה שונה משלושה עניינים. ההבדל הראשון, עד עכשיו הרעה אומר המלבי"ם לא הייתה בפעם אחת. בהתחלה הם לקו בממון, לאחר מכן הם לקו בייסורים, אין בעל הנפשות נוגע בנפשות תחילה. ולמה? אולי ישובו, אולי ישנו דרכיהם. עכשיו הוא אומר לא, תהיה רעה אחת הוא אומר להם, היא באה תכף ומיד וזה יהיה עונש הגוף. דבר אחד. דבר שני, עד עכשיו הרעה באה לתכלית טובה, כדי שיחזרו בתשובה ואז לא תבוא הרעה. אבל לעומת זאת עכשיו הוא אומר להם, זאת תהיה רעה אחת שהיא רעה. רעה פירושו לתכלית רעה, על מנת לעשות לכם רעה. אבל לא להבין לא נכון, גם פה אין הכוונה שזה לא לטובה. כיוון שכל דעביד רחמנא לטב עביד. אלא כוונת הדברים, על מנת לעשות לכם רעה כדי לזכך אתכם. כי עד עכשיו אני עושה לך רעה כדי שלא יהיה רעה, דהיינו תחזור בתשובה אני אסיר את הרעה. עכשיו זה כבר לא יעזור כי נחתם גזר דין. אז הרע הוא מהות הזיכוך. אז עדיין זה לטוב, כן? אבל לא במובן כזה שכאשר אתה תשנה דרכיך הרע יסור. כבר נגזרה הגזרה. זה נקרא לתכלית רעה. דבר שלישי אומר המלבי"ם, עד עכשיו הרעה לא הגיעה מיידית. השם המתין וחיכה אולי הם ישובו. ועכשיו הוא אומר הנה באה. הנה הכוונה זה מיידית, הנה זה כאן, למול עיניי כבר.

קץ בא, בא הקץ, הקיץ אלייך, הנה באה. קץ בא, בא הקץ, הרד"ק אומר, כל הביטויים הללו הכפל לחזק ולמהר העניין. מאוד מתאים לקו של הרד"ק, שהרד"ק את כל הכפילויות מסביר כפל העניין במילים שונות והוא לא מדקדק את הכפילויות. אבל ודאי שפה צריכים לחפש את המלבי"ם, כיוון שהמלבי"ם הוא זה שמדקדק את כל הכפילויות. ומה זה קץ בא, בא הקץ, הקיץ אלייך, מה זה שלוש פעמים קץ? מסביר המלבי"ם, כעת הוא מבאר את מה שהוא אמר קודם. אמרתי שהרעה הזאת תהיה שונה משאר הרעות שהיו עד היום. כיוון ששאר הרעות באו כדי לתקן את העם, על מנת שישובו בתשובה ומכוח זה יתקנו. הוא אומר כאן, זה קץ של כיליון. קץ בא. בא הקץ, הקיץ אלייך. הוא מדמה במליצה שלו את היום שמיועד להיות יום של רעה, יום של פורענות, כמו יום שלם שמורכב מלילה ויום. הוא אומר להם כביכול כבר הלילה עבר. עד עכשיו הקץ, מה שנקרא, היה ישן. אבל עכשיו הגיע היום, אז מה קורה? אז הקץ מתעורר. זה מה שהוא אומר, הקץ הקיץ. הוא אומר הקיץ קץ משנתו אלייך. עד עכשיו היה לילה, הקץ היה רדום, אבל כעת הוא מתעורר. הגיעה האשמורה האחרונה שהקיץ הישן ועכשיו הוא מתעורר לפעול את פעולתו. והנה באה, אומר הנה תראה שכעת היא כבר מגיעה.

כיוון שבאה הצפירה אלייך יושב הארץ, בא העת, קרוב היום מהומה ולא הד הרים. באה הצפירה אלייך יושב הארץ. מה זה הצפירה? אז הפשטות כפי שמסבירים רוב המפרשים, הצפירה זה מלשון שחר. בא אור השחר. ולמה זה נקרא הצפירה? כיוון שזה מלשון בוקר, צפרא. כאשר יצאו למלחמה וחששו שיש מארב והקדוש ברוך הוא אמר לעם רב מלהושיע, אז כתוב אמר להם מי שירא ישוב ויצפור מהר אפרים. ישוב ויצפור. מה הפירוש ישוב ויצפור? אז גם שם מסבירים שהוא ישוב בבוקר מוקדם. ישוב בבוקר מוקדם בצפרא, עוד לפני שאנשים יראו. כי אם אנשים יראו יהיה לו בזיונות, להגיד מה אתה בורח? מה אתה חוזר? מה אתה מפחד? אז הוא אמר להם ישוב ויצפור, הכוונה הדבר הזה יהיה בצפרא. ככה יש אומרים שציפורים גם כן נקראות ציפורים, הם מבשרות את אור הבוקר, הם מבשרות את הצפרא. אז אם כן גם כאן, באה הצפירה אלייך, פירושו של דבר הלילה חלף. מתאים מאוד למה שהסביר המלבי"ם שבעצם כבר היה כאן לילה והקץ כבר הקיץ, הוא כבר התעורר, הנה הגיעה הצפירה, הגיע אור השחר, יצא הזמן שהקץ בא לפועלו. קרוב יום היום מהומה. מסביר המלבי"ם, כבר נכון היום. מהומה ולא הד הרים. מה פירוש הדבר? הגיע היום, הגיע הזמן, הגיעה המהומה. יש פה התאמה בין היום ובין הזמן ובין המהומה. פירושו של דבר, היום והזמן שנקבעו, והמהומה שאמורה לחול בזמן הקץ. מה זה המהומה? אומר לך מיד, המהומה ולא הד הרים. פירושו של דבר, כאשר שומעים קול מרחוק, שומע אהה, אתה שומע את ההד שיוצא מבין ההרים. ואז על ידי זה כשאני שומע את ההד אני מבין שיש מישהו רחוק מתקרב, אז אני בורח. אבל פה הוא אומר לא ישמע הד הרים. הצרה תהיה פתאומית. לא יהיה הודעות מוקדמות, כן? אלא הצרה תהיה מיידית. זה מה שהוא אומר, לא הד הרים. פתאום תבוא הצרה אל מקום מושבותם מבלי שיהיה הד הרים קודם לכן. הרד"ק מסביר שצפירה זה גם כן הסבר שהסברנו שם כשהסברנו ישוב ויצפור, אז שמה ראינו הסבר נוסף שיצפור הכוונה מלשון סיבוב. זה הכוונה יצפור, מלשון לסובב. כך גם כן מסביר הרד"ק פה, שבאה הצפירה אלייך, הסיבה מאת השם שיבוא אלייך האויב. מלשון סיבה ומסובב. לעומת זאת היונתן מסביר שצפירה זה מלשון צפירת תפארה. צפירת תפארה זה עטרה, זה סימן המלכות. התגליית מלכותה, פירושו נתגלתה המלכות שתבוא וכאן תפרע מעם ישראל. ופשוט הוא מדבר על נבוכדנצר, זו אותה צפירה שעליה הוא מתכוון כאן. קרוב היום מהומה ולא הד הרים. מה זה ולא הד הרים? תרגום יונתן אומר, שלא ניתן יהיה להתחבא במצדי טורייא, במצודות אשר בהרים. אז לפי המלבי"ם זה מלשון הד היוצא מן ההרים, ואילו לפי תרגום יונתן זה אומר במקומות שבהם תרצו להתחבא בין ההרים, לא יהיה לכם שם מקום שיהיה בו אפשרות להינצל.

עתה מקרוב אשפוך חמתי עלייך וכליתי אפי בך ושפטתיך כדרכייך ונתתי עלייך את כל תועבותייך. עתה מקרוב, כמו שהסברנו קודם, הוא אמר להם הנה, כמו שהסברנו קודם ולא הד הרים, זה יהיה מיידי. הוא אומר להם עתה מקרוב, הדבר יבוא באופן פתאומי. בין מבחינת הזמן, הוא אומר זה יהיה מיידי, עתה. בין מבחינת המקום, הוא אומר להם זה יהיה מקרוב, הוא יבוא ממקום קרוב. דבר נוסף הוא אומר להם, פתאום אשפוך חמתי. כמו שהסברנו קודם שזה לא יהיה בהדרגה אלא זה יהיה באופן פתאומי. ומה הנמשל? שהקדוש ברוך הוא כביכול יסובב על ידי המערכת שכביכול הדבר יבוא מכוח המערכת. ומה שזה בא על ידי אויבים, פירושו של דבר שזה יבוא האויב מארץ רחוקה. אבל הוא אומר כאן, זה לא יבוא על ידי המערכת, אלא פה זה יבוא בהשגחה. ואם זה יבוא בהשגחה, אז זה יבוא פתאומי וזה יבוא מארץ קרובה, דהיינו כל הדברים שאתה הכי פחות מצפה להם. ולמה? כי מה שבא על ידי המערכת, זה כל הדברים המסובבים מה שנקרא על פי הטבע. אז על פי הטבע אני יודע שיש לי בעיה עם איראן. אבל לדוגמה שלא על פי טבע, מי פתאום יכול לחשוב לדוגמה שפתאום יתקוממו פה ערביי ישראל ותהיה פה מלחמה, לדוגמה. זאת אומרת כשדברים הם לא על פי טבע או שאנחנו לא חושבים עליהם, אז אתה רואה בזה את יד השם. אז הוא אמר כאן, אתם תראו שהדברים יהיו מאת השם מכיוון שהם לא יהיו מהדברים הצפויים, שאתה אומר יבוא אויב מרחוק, אתה אומר יהיה זמן, אלה דברים על פי טבע. אומר השם פה זה לא יהיה על פי טבע, זה יהיה מיידי, זה יהיה אויב קרוב שאתה לא מצפה לו. והדבר הזה יהיה וכליתי אפי בך. מה פירוש הדבר? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין אף לחמה. וגם את זה הסברנו כמה וכמה פעמים. שהחמה זה הפנימי, האף זה החיצוני. אש קדחה באפי, אש זה יוצא החוצה. כשאדם כועס האף מתחמם ומתלהט ומתאדם. זה ניכר כלפי חוץ. לעומת זאת בחמתו, בערה בו, בו זה בפנים, זה לא ניכר. ואם בא האף בלי חמה, אומר המלבי"ם, הוא לא מעניש מהר. אלא יש גבולות של זמן ומקום, אולי הם יחזרו בתשובה. אבל כאן הוא אומר אשפוך חמתי עלייך וכליתי אפי בך. יהיה בזה גם חמה פנימית, והחמה פנימית כמו שאמרנו ממהרת להעניש. ואז וכליתי אפי בך ושפטתיך כדרכייך, כמו שראינו לעיל שיש גם דרכים ויש גם תועבות, יש את דרכי הנפש ויש את התועבות שהם הפעולות שבהם הם פועלים להכעיס את השם.

ולא תחוס עיני ולא אחמול, כדרכייך עלייך אתן ותועבותייך בתוכך תהיינה וידעתם כי אני השם מכה. ולא תחוס עיני ולא אחמול, כדרכייך עלייך אתן. העונש יהיה מכוון בדיוק נגד החטאים וכמידתם, כדרכייך. וגם בזה יהיה ניכר הדבר שזה בא מאת השם. כל עונש שבא על ידי המערכה, הכוונה היא על פי הטבע, אז הוא לא בא בצורה מידתית, אלא לפי מצב הטבע. אם עכשיו יש סופה, אז תהיה סופה, ממחלה הכל. ואם כעת יש שפע, אז יש שפע לכולם. אבל כאשר זה בא בהשגחה פרטית, אז כמו שהגמרא אומרת חלקה אחת תימטר, חלקה אחת לא תימטר. על חלקה אחת ירד גשם, על השנייה לא. וכאן אומר השם, לא תחוס עיני ולא אחמול, כדרכייך עלייך אתן, זה יהיה מכוון בדיוק כפי החטאים וכמידתם. תועבותייך בתוכך תהיינה, על ידי זה אתה תכיר וידעתם כי אני השם מכה. על ידי זה יהיה ניכר כי אני השם מכה ואין הדבר מגיע כמו שאמרנו בדרך טבעית אלא בדרך השגחית.

הנה היום הנה באה, יצאה הצפירה, צץ המטה, פרח הזדון. הנה היום הנה באה. הנה בא היום ובאה הרעה. מה זה באה? היום היה צריך להגיד הנה בא. למה הוא אומר הנה באה? באה, מסביר רש"י, הכוונה הרעה. יצאה הצפירה, עלה השחר של יום הרעה. והנה צץ המטה, מפרש רש"י הכוונה המטה שיכה בכם. פרח הזדון, נתגלה נבוכדנצר הרשע, שהוא הזדון, הרשע שבא כדי להיפרע מאיתנו. הרד"ק מסביר שמה שכתוב צץ המטה, זה לא מלשון מטה המכה, אלא זה מלשון הטיית דין. וההוכחה לזה פרח הזדון. המעשים הרעים שעם ישראל עשו, עכשיו יפרחו ויציצו. צץ המטה, פרח הזדון. כעת צץ ופורח הטיית הדין, הזדון והרע שעשיתם, כל זה כעת צץ ופורח והדברים הללו יגרמו שייפרעו מכם, כעת הגיע הזמן, הגמול והעונש על העניינים הללו. עוד הסבר הוא מסביר כמו רש"י, שהכוונה היא שנבוכדנצר הוא מכנה אותו מטה, כמו שכתוב הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. אז אם כן נבוכדנצר הוא מטה שכביכול הקדוש ברוך הוא מכה בו. ונבוכדנצר גם כן נקרא זדון, כמו הנני אליך זדון, ראינו שהוא מכנה אותו בשם הזה, אז הזדון שכתוב פה מאוד מתאים, זה מדבר על נבוכדנצר. כך גם כן מתרגם יונתן, צץ המטה, צמח שולטנא, הופע רשיעא. צמח שלטון הרשע, הופיע הרשע. המלבי"ם אומר, הנה בוא תראה, כמו שהסברנו קודם שהוא מדבר כאן על יום שלם וראינו שהקץ היה רדום וכשהגיעה הצפירה, הבוקר, הוא כבר מתעורר, הגיע הקץ. עכשיו הוא כבר הגיע היום בעצמו. בא היום, זה לא רק שחר, זה כבר מה שנקרא בעיצומו של יום, שזה כבר אחרי השחר. וכבר יצאה הצפירה, עמוד השחר כבר יצא והתרחק, כבר אנחנו נמצאים באמצע היום. הנה היום, הנה באה. וצץ המטה, זה תמורת עמוד השחר, צץ המטה המכה, שזה הכשדים. ועם כל זה פרח הזדון, גם הזדון פורח. שימו לב, לא כמו שהסבירו המפרשים על נבוכדנצר, אלא המלבי"ם מסביר שפרח הזדון שלנו. פירושו של דבר, היינו מצפים שכעת כאשר צץ המטה המכה, הכשדים כבר בדרך, אולי אתם תשובו בתשובה, אולי אתם תתעוררו. ועם כל זה פרח הזדון, אנחנו רואים שהזדון אצלכם פורח ומשגשג, אין שום כיוון לתשובה.

החמס קם למטה רשע, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נוה בהם. יש פה כמה מילים שמצריכות התבוננות. החמס קם למטה רשע. רש"י מסביר, החמס שבידכם, העבירות שלכם, הם כעת קמות כנגדכם להיות מטה רשע להשחית אתכם. וזה כבר הסברנו כמה וכמה פעמים, שהכתוב אומר תייסרך רעתך. מי שמעניש את האדם זה לא עונש נפרד מהעבירה שהוא עשה. למדנו את זה בנפש החיים, למדנו את זה במכתב מאליהו כמה וכמה פעמים. מי שנפרע מהאדם זה המשחית עצמו, העבירה עצמה, היא זאת שמענישה אותו. וגן העדן זה המצווה עצמה. הוא מתעדן במצוותיו. אז אם כן יוצא שמי כעת מעניש אותנו? החמס. הוא זה שקם ונהיה מטה רשע. החמס אשר בידכם, העבירות של הגזל שבהם נכשלנו, הם קמים עלינו להיות מטה רשע להשחיתם. אומר השם, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם. כך אומר הקדוש ברוך הוא למשחית, אתה לא צריך להשאיר שום נפש מרשעי ישראל, מכיוון שאין טובה יוצאת לא מהם ולא מהמונם. מהמהם הכוונה היא מהיוצא מהם. זה הכוונה מהמהם, ולכן רש"י מסביר שהכוונה מבניהם. ולא נוה בהם. מה זה לא נוה בהם? רש"י אומר, אין מי שנוהה אחריי בהם. זה נוהה, מלשון לנהות. אין מגעגע ונותן לב אליי. כמו וינהו כל בית ישראל אחרי השם. כמו שאנחנו היום משתמשים בביטוי לנהות אחרי פלוני. כמו שאומר התרגום, ויתנהיאו לפולחנא, זה לשון תאווה וגעגועים. לעומת זאת רש"י מביא הסבר נוסף, שזהו ביאורו של מנחם, שמנחם מחבר את זה עם יללה. כמו נהי, קול נהי. נהי הכוונה קול יללה, קול בכי. וינהו כל בית ישראל, עושה את זה לשון יללה. ואם כן, ולא נוה בהם, אני רואה שאין יללה בהם. לפי איך שמסביר הרד"ק, כנראה זה גם כן היה הכיוון במנחם. אנחנו הסברנו שזה מלשון יללה, שהכוונה היא שאין מי שבאמת בוכה ומיילל על הצרה. הוא מסביר שמרוב הצרות לא יבכו החיים על המתים. מתי בוכים החיים על המתים? כאשר החיים יש להם פנאי ומנוחה לבכות. אבל אם החיים נמצאים במנוס ובריחה מתמדת, אין לו זמן אפילו לבכות על המתים. הוא כרגע טרוד איך אני מציל את חיי. זה מה שהוא אומר, ולא נוה בהם. מרוב הצרות שתהיינה, הם לא יבכו כלל, לא יהיה נהי בהם על מתיהם, אלא כל אחד יהיה טרוד בהצלת חייו. כמו שירמיהו אמר, לא יספדו ולא יקברו וכולי. המלבי"ם מסביר, כמו שהסברנו ברש"י, כמו שאמר הרד"ק, שהחמס עצמו הוא זה שייסר אותם, עד שלא יישאר מהם ולא מהמונם. ועם כל זה ולא נוה בהם, כמו שהסביר רש"י, אין אדם אשר לבבו נוהה לשוב בתשובה.

המלבי"ם אומר בביאור המילים, ולא מהמהם, זה משורש המה. כמו יפה, כמו קשה. לא נשאר דבר מהמייתם. שום דבר מההמיה שלהם לא נשאר. אבל לא נוה, הוא מסביר שזה או מלשון וינהו, או מלשון נהי, כן? או אין אדם שנושא נהי על הצרות האלה וישוב בתשובה.

בא העת, הגיע היום. הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל, כי חרון אל כל המונה. בא העת, הגיע היום. הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל. הרד"ק מסביר, באופן רגיל דרך העולם הקונה שמח והמוכר מתאבל ומצטער, כי מתוך דוחקו הוא מוכר. היום אנחנו לא מכירים את זה. היום המציאות היא, איך מישהו אמר לי פעם, רכב, האדם שמח בו פעמיים. פעם ראשונה כשהוא קונה, פעם שנייה כשהוא מוכר. היום זה לא דווקא ברכב, זה ברכב, זה בדירה, זה בכל דבר. נהיה לך מקרר, מכרת אותו, אתה מבסוט. הצלחת למכור אותו, הוא לא שוכב למטה חוסם את הכניסה לבניין. אז היום המציאות שונה. למה? כי היום ברוך השם ב-98 אחוזים בן אדם לא מוכר בגלל דוחקו. בן אדם מוכר כי הוא משדרג. זה המציאות של הבן אדם היום. אז גם כשהוא קונה הוא שמח, אה, הוא קנה משהו יותר מתקדם. יש לו מקרר היברידי, יש לו משהו חדיש. טוב, הוא מוכר את השני, הוא רוצה למכור אותו, מה שנוציא ממנו משהו. היום בן אדם שמח פעמיים. אבל פעם בן אדם היה מוכר מכיוון שבן אדם היה נקלע לדוחק. אז ממילא אדם שהיה מוכר היה מתאבל, נאלץ למכור שדהו, היה לו צער גדול. היום בן אדם מת למכור את הדירה כי הוא רוצה לעבור לדירה יותר מתקדמת. הוא רוצה לעבור למשהו אחר. אז הוא אז הוא מאוד מאוד מעוניין למכור. אבל כמו שאמרתי, אז תבינו את הפסוקים בקונטקסט המתאים, במציאות שהייתה מקובלת אז. אז המציאות שהייתה מקובלת אז דרך העולם הקונה שמח והמוכר מתאבל. כמו שהגמרא מביאה שהיה דרך לומר זבנת קנית, זבינת אובדת. הכוונה היא כאשר אתה קנית משהו, זבנת, קנית, יש לך משהו, יש לך סיבה לשמוח. אבל אם זבינת, אם אתה מכרת, אובדת. איבדת, הפסדת. כך שלמעשה, אגב שתתבוננו שבלשון הקודש זה ההבדל בין זבנת לזבינת. זבן פירושו של דבר לקנות, וזבין פירושו של דבר למכור. ובפיוט בחד גדיא, דזבן אבא בתרי זוזי, ולא דזבין אבא בתרי זוזי. אבא לא מכר כלום, אבא קנה. חד גדיא דזבן אבא בתרי זוזי. אז דקדוקית הנכון הוא לומר דזבן אבא ולא דזבין אבא. זבין זה למכור. טוב, על כל פנים, אז מה למדנו? שהקונה היה שמח והמוכר היה מתאבל. כאן באים ואומרים לנו, אדם אשר מוכר שדה בארץ ישראל, באופן טבעי המוכר מתאבל. אומרים לך המוכר אל יתאבל. ולמה? כיוון שאפילו אם הוא לא ימכור אותו והשדה הזה יישאר בידו, מהר מאוד אתם תגלו. אז מה יישאר לך? לא יותר טוב כבר היה אם היית מוכר אותו? אז המוכר באופן טבעי מתאבל, אומרים לך המוכר אל יתאבל. והקונה באופן טבעי שמח, אומרים לו אל תשמח, אל תשמח, אתה קנית משהו מעוקל. אוטוטו יבואו ויקחו אותו. עוד מעט יבואו האויבים, לא יישאר לך מאומה. אז הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל. ולמה? כיוון שבמהרה יגלה והדבר הזה יישאר כאן. המקנה לא יעמוד בידו אלא זמן מועט. כי חרון אל כל המונה. מכיוון שיש חרון על כל המון בית ישראל, על העוונות שלהם. אז הקונה לא ישמח שהוא התעשר והמוכר לא יתאבל שהוא העני, אלא אדרבה, עוד המוכר קיבל פה כסף.

אני הבאתי את הציטוט הזה ממשנת החלומות, בנוגע לשאלה מאוד מעניינת לבן אדם שמכר את העולם הבא שלו. יש על זה, הבאתי שמה כמה סיפורים על אנשים שמכרו את העולם הבא שלהם ולאחר מכן הבן אדם בא בחלום וביקש שיחזירו לו אותו וכמה וכמה סיפורים כאלה. ושם בהערה הבאתי דיון שמביאים הרבה מהפוסקים דנים, יש לזה תוקף בכלל? עולם הבא בכלל שייך למכור אותו? שייך למכור נצח? הרי זכויות זה משהו שבן אדם קונה בעצמו. כמו שהסברנו תייסרך רעתך, העבירות של הבן אדם הם המייסרות אותו, אז זה משהו פנימי בו. הזכויות שלו זה משהו פנימי בו, אז מה שייך למכור את זה? זה כמו שתגיד הבן אדם הזה תשמע הוא מאוד מאוד חכם, אתה מוכן למכור לי את החוכמה שלך? מה יש למכור? מה מה אני, אני אוציא את המוח? מה יש למכור? אז הזכויות הם הם משהו שהוא מוטבע בו, בנפש שלו, מה שייך להעביר אותם? אז למעשה יש תשובה של הרדב"ז, וככה רובם נוקטים, והם אומרים ככה, אני הציטוט הוא כזה: הקונה אל ישמח והמוכר יתאבל. לא כמו שכתוב פה, המוכר אל יתאבל. אלא המוכר יתאבל. אז אני כשקראתי את זה, לא בהתחלה לא הבנתי כלפי מה הדברים אמורים. הרעיון מובן, אבל לא הבנתי שזה ציטוט של פסוק. עד שהגעתי ליחזקאל ואז ראיתי שהוא בעצם ציטט את הפסוק. הקונה אל ישמח והמוכר יתאבל. ולמה? הוא אומר, הקונה אל ישמח, כי מה קנית? עולם הבא זה לא משהו שעובר בפרוטות. והמוכר יתאבל, כי אתה באמת הפסדת. בעצם בזיונך וזלזולך במצוות, הראית שאינם חשובות בעיניך. וזה יכול לגרום לך לאבד את העולם הבא גם אם אף אחד לא יקנה אותו. זאת אומרת גם אם הוא לא עבר למישהו אחר. ולכן אם אתה רואה שהוא בא אחרי זה לקבל אותו בחזרה, זה לא מצד שהוא בא לקבל אותו, כביכול אתה לקחת משהו, לא. אלא כשאני בא ומראה שאני חפץ בו, זה מחזיר לי בחזרה את העולם הבא. זה זה תיקון למה שזלזלתי בו קודם. אמרתי עולם הבא זה אפס בשבילי, תביא 10 שקלים תיקח. איבדת את העולם הבא. אבל ברגע שאני בא ואומר אני מוכן לשלם גם 2000 רובל, אה, פה אתה החשבת אותו. אז בזה העולם הבא מראה שהוא באמת דבר בעל ערך בשבילך. אז זה מה שכתוב, הקונה אל ישמח, שמה נאמר והמוכר יתאבל.

כי המוכר אל הממכר לא ישוב, ועוד בחיים חייתם. כי חזון אל כל המונה לא ישוב, ואיש בעוונו חייתו לא יתחזקו. כעת הוא מסביר, למה המוכר אל יתאבל? הוא אומר לך מכיוון שאתה לא הפסדת במה שמכרת. כיוון שהרי בכל מקרה המוכר אל הממכר לא ישוב. האדם הזה הרי לא ישוב אל ממכרו. כי הארץ פה תהיה שממה. אז המוכר אל הממכר לא ישוב. אז מה יש לו להתאבל? דבר נוסף הוא אומר, אתה עוד תרוויח על ידי זה, במה שמכרת, כיוון שעל ידי זה עוד חייתם, בחיים חייתם. על ידי זה שמכרת את השדה, אין לך כבר סיבה להישאר פה, יצאת מן הארץ. על ידי שיצאת מן הארץ נשארת בחיים. כמו שסיפר הרב שך, שכאשר הוא התארס, אז חמיו לא היה לו לתת לו מאומה. אפילו לשכור לו דירה לא היה לו. אלא הוא חילק את הבית שלו, דירת חדר, הוא חילק אותה עם דיקט לשניים. צד אחד של הדיקט ישנו הרב שך ואשתו, צד השני ישן חמיו. אתם מכירים היום איזה חתן שמוכן להתחתן ככה היום? בקיצור, הוא אומר שהוא התבייש שלושה ימים הוא לא בא לישיבה לאחר מכן, כדי שלא ישאלו אותו מה הקעסט שהוא קיבל מחמיו, כמה חמיך נתן. היה מקובל שהיו נותנים, בחור ישיבה, איזה גביר היה מתחייב לממן אותו כך וכך שנים על שולחנו. ופה, הוא מספר שלאחר מכן, כאשר הגיעו שמועות רעות ורוחות מלחמה התחילו לנשב, הוא אומר אני ואשתי היה לנו רק מזוודה אחת לארוז, זהו. לא היה לנו יותר מזה. כל החיים שלנו נכנסו בתוך מזוודה. היום בן אדם החיים שלו נכנסים בתוך משאית, הם לא נכנסים. בזמנם בתוך מזוודה אחת הכל היה בפנים. הוא מספר, לקחנו את המזוודה ועזבנו. אומר אבל היו לי הרבה חברים, שהחברים האלה קיבלו דירות וקיבלו שטחים וקיבלו בתים. מה הוא יעזוב? מלחמה? נכון, הייתה מלחמת העולם הראשונה, בסדר, היה, עברה מלחמה, שרדנו. אף אחד לא האמין שזה הולך לכיוון המשרפות. כולם היו בטוחים שתהיה מלחמה ונעבור את זה. נכון, יהיה קשה, כוננות ספיגה ונעבור את זה. אומר הרב שך, אומר ותראה, מכל החברים שלי ההם לא נשאר מאומה. הם נשארו שמה עד הרגע האחרון וכשהם הבינו שכבר אין מה להישאר פה, כבר לא יכלו לצאת. אומר אבל אני שלא היה לי כלום, נפשי הייתה לי לשלל. הוא אמר את זה לאיזה בחור שהתעכב בשידוכים כי הוא חיפש איזה חם עם ידיים חמות, כן? הוא חיפש איזה מישהו שככה יוזיל מממונו. ובקיצור אמר לו מה אתה מתעכב? הנה תראה, אתה חושב שהכסף הוא זה שעושה את האדם? בוא תראה שאני יש לי חיים בזכות זה שלא קיבלתי שום דבר. אז זה מה שאומר גם כאן המלבי"ם. אומר המלבי"ם, אדרבה, מי שמוכר אל הממכר, אדרבה, זה ייתן לו חיות, חייתם בחיים, בחיים חייתם. יהיה לו על ידי זה חיות וחייו. ומדוע? מכיוון שעל ידי זה הוא יצא מן הארץ, הוא נשאר בחיים. וגם מי שמכר ונשאר בארץ, אבל היה מדלת העם, כתוב שנבוזראדן השאיר כאן את דלת העם לכורמים וליוגבים. לעומת זאת את בעלי השדות העשירים, כתוב שאותם הוא הכה בחרב. רק את דלת העם הוא השאיר כאן. ואם כן אומר המלבי"ם, החזון של הנבואה שאני מביא...

יבואו על כל המונה, כי חזון אל כל המונה לא ישוב. החזון הזה לא ישוב אחור, הוא יתקיים ויבוא עליהם. ומהו בעצם החזון? החזון הזה אומר איש איש אשר בעוונו חיתו. פירושו של דבר שחיתו, מה זה חיתו? חייו בעוונו. פירושו של דבר החיים שלו, הנפש שלו קשורה בעוון. אשר בעוונו חיתו. חייו קשורים ומחוברים לעוון, הוא חי את חיי העוון והפשע. לא יתחזקו. האנשים האלה לא יוכלו להתחזק לקראת האויב, לא יהיה להם הצלה מן האויב.

עוד הסבר אומר המלבי"ם, שמה שכתוב הלא חזון אל כל המונה, הכוונה הלא נאמרה לי חזון וחזות קשה, התנבאו הנביאים על כל המונה. ולמה אם כן לא ישוב איש מדרכו הרעה? הרי כל איש חיתו, דהיינו כל איש בעוונו חיתו. פירושו של דבר, כל איש החיים שלו תלויים בעוון. על ידי העוון הוא מאבד את החיים שלו. אז אם כן תגיד, למה הם לא עוזבים את העוון? העוון זה משקולת שמטביעה את חיתו, הוא על ידי זה חייב טובעים בגלל המשקולת הזאת. תעזוב את המשקולת ותצוף. תעזוב את זה ותחיה. אז אם כן לפי זה יוצא, שלפי הפירוש הראשון, אני אסביר את ההבדל עכשיו. לפי הפירוש הראשון, כי חזון אל כל המונה לא ישוב, החזון לא ישוב. נאמרה נבואה, השם לא ישוב מהנבואה הזאת ריקם.

לפי הפירוש השני, זה קושיה עליהם. הרי חזון אל כל המונה, הרי נאמרה כאן נבואה אל כולם, לא ישוב? למה הם לא שבים בתשובה? הלא ישוב חוזר על העם. למה הם לא שבים בתשובה? למה איש בעוונו חיתו ולא יתחזקו? למה הם לא מתחזקים לשוב בתשובה והוא דבק בעוון שעל ידי העוון הוא מאבד את חיתו, מאבד את חייו? תקעו בתקוע והכין הכל ואין הולך למלחמה כי חרוני אל כל המונה. הוא אומר תקעו בתקוע והכין הכל. הרי כבר תקעו בשופר והכינו את הכל לקראת האויב. ואם הכל מוכן, יש כבר את כל האזעקות והשופרות, אז למה אין איש הולך למלחמה? למה הם מתחבאים בבתים? הנביא הוא מותיב לה והוא מפרק לה. הוא שואל והוא משיב. כי חרוני אל כל המונה. אומר השם, אני הסיבותי את כלי המלחמה אשר בידם, כיוון שיש לי חרון אל כל המונה, כביכול הקדוש ברוך הוא הסב אותם לאחור. דהיינו לא מסוגלים לצאת להילחם.

החרב בחוץ והדבר והרעב מבית. אשר בשדה בחרב ימות ואשר בעיר רעב ודבר יאכלנו. הוא אומר למה הם לא הולכים למלחמה? הרי הגם שהחרב בחוץ, אין לך סיבה להסתתר בבית. אומר להם הנביא, הלא גם בבית יש את הדבר ואת הרעב. אז מה הם מרוויחים שהם יושבים בבית? הרי טובים חללי חרב מחללי רעב אשר הם יזובו מדוקרים וכולי. אז אם כן מה עדיף לך? להישאר בבית ולמות מות נמושות או לצאת לקרב ולמות מות גיבורים? אז אם כן הוא שואל החרב בחוץ, עדיף כבר שתצא לחרב. מה אתה יושב בבית הרי הדבר והרעב מבית? והגם שאלה שבשדה בחרב ימות, אומר להם הרי גם מי שנמצא בעיר רעב ודבר יאכלנו. אז לא טוב יותר שתמות מות גיבורים?

ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגיאיות כולם הומות איש בעוונו. הוא אומר ופלטו פליטיהם, גם פליטיהם שיפלטו, הרי הם יהיו על ההרים כמו יונים המצויות בגיאיות ובבקעות. מה פירוש הדבר? על ההרים כמו יונים המצויות בגיאיות. גיאיות ובבקעות זה הפך ההרים. אז לפי המפרשים האחרים, זה רק דוגמה של יונים, סוג יונים שאם נקראים יוני הגיאיות, אז העם פה היה בהרים. אבל לעומת זאת, עכשיו המלבי"ם מסביר, הוא אומר אדרבה, המשל כאן נכתב בצורה מדויקת. כמו יוני גיאיות לא רגילות להיות בהרים, היינו אם אתה שם אותם בהרים הם הומיות, אומר כך גם כן פלטו פליטיהם והיו אל ההרים, הם יהיו בהרים ויהמו כולם כמו יוני הגיאיות, כמו יונים שבגיאיות שלא יכולות להיות בהרים. והם יהיו הומים, הומות. וכל אחד שואל, אומר המלבי"ם למה היה זה? ועל זה הוא משיב, איש בעוונו. כל זה היה בעוונותיהם.

כל הידיים תרפינה וכל ברכיים תלכנה מים. הם לא יכולים להילחם כי כל הידיים תרפינה. אז מה תגיד לפחות שיברחו? הם גם לא יכולים לברוח כי כל ברכיים תלכנה מים. מה פירוש תלכנה מים? או כאילו נמסו, כמו מים, הברכיים הפכו להיות מים, הוא לא יכול לברוח, לא יהיה בהם כוח. או הסבר נוסף שזה כמו יזיעו מים. זה התלכנה מים. פירושו של דבר יאחז אותם זיעה ופחד שהם לא יהיו מסוגלים ללכת. וחגרו שקים וכיסתה אותם פלצות ואל כל פנים בושה ובכל ראשיהם קורחה. וחגרו שקים, הם ילבשו שק כדי לקונן על רוע מעשיהם. וכיסתה אותם פלצות, על ידי הפורענות. מה זה פלצות? מסביר המצודת ציון שהכוונה היא רעדה וחרדה, כמו ועמודי מתפלצון. אז יאחז אותם רעדה. כיסתה אותם פלצות על ידי הפורענות הגדולה שתהיה. ואל כל פנים בושה, על פניהם תהיה הבושה בגלל העוונות שלהם, הם יתביישו במעלליהם. ובכל ראשיהם קורחה, זה יהיה לאבל על הפורענות.

כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנידה יהיה. כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת השם. נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו כי מכשול עוונם היה. כספם בחוצות ישליכו, אומר המלבי"ם הם לא יוכלו לקחת אותו בגולה. וגם את זהבם, לא רק את הכסף גם הזהב, שאותו הם לא שאותו כן, ישליכו לנידה, מי שימצא אצלו זהב ייהרג. פירושו של דבר, לנידה הכוונה מלשון לנוד, מלשון לרחק, לשקץ. אז אם כן זהבם לנידה יהיה. ולמה? כל מי שיתפסו אצלו זהב יהרגו אותו. אז כל אחד מהר מאוד יזרוק מעליו את הזהב כדי שלא יהרגו אותו. אז זה כנידה, דבר המנודה והמרוחק. ואז הוא מסביר, כספם וזהבם לא יוכל גם כן להצילם מהאויב. פירושו של דבר, על ידי הכסף והזהב, רעב לא יסור ממך. מה תעשה? לאכול את הכסף והזהב אתה הרי לא יכול. המעיים שלהם לא ימלאו. מה ההבדל בין לשבוע לבין להתמלא? אומר המלבי"ם, להימלא זה פחות מאשר לשבוע. אז גם כן לא ימלאו מעיהם. והוא מסביר ואומר, הסיבה היא כי מכשול עוונם היה. פירושו של דבר, על ידי רוב הכסף והזהב הם נכשלו בעוונות. אז איך אתה רוצה שדבר שהוא היה הסיבה למכשול יהיה סיבת ההצלה? כסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. על ידי הכסף והזהב הם מרדו, על ידי זה קלקלו, על ידי זה נמשכו אחר התאוות. אז אתה רוצה שהכסף הזה שהיווה את סיבת ומקור הקלקול שלהם, הוא יהיה עכשיו סיבת ההצלה שלהם? לכן כספם וזהבם שהרס וקלקל אותם, לא יוכל להצילם ביום עברת השם.

נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו. למה? כי מכשול עוונם היה, היות והכסף הזה היה מכשול עוונם. ואם כן, ודאי שהכסף הזה לא יהיה בו כוח להציל אותם. להציל אותם זה גם במובן שלא יוכלו לקנות בכסף הזה, לא יוכלו לקנות מאומה כדי לחיות עצמם. גם לא ימכרו להם, וגם האויבים לא יתירו להם, לא ירשו להם להשאיר כסף אצלם. אז כל מי שיבוא עם כסף יהרגו אותו, איך נשאר אצלך כסף? הרי ראינו שהם היו זורקים את הזהב כמנודה. אז כל זה יגרום לכך שאין לך מה לבטוח על כספך שהוא יהיה הגורם שיציל אותך, כיוון שהוא עצמו לא יציל אותך מכל הצרה.