פרק ו' ביחזקאל הוא נבואת חורבן על ההרים והגבעות של ארץ ישראל, אותם מקומות שעליהם הוקמו הבמות והמזבחות לעבודה זרה. הנביא מצטווה לפנות כביכול אל ההרים, ולהודיע להם שכל העבודה הזרה הבנויה עליהם עתידה להיחרב, ובתוך כך נלמד שיש תכלית לעונש: שהעם יכיר שיש אלוקים שופטים בארץ ויחזור בתשובה. נלך על סדר הפסוקים עם ביאורי המלבי"ם, הרד"ק ורש"י.
מדוע פונה הנביא אל ההרים?
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם׃
לכאורה מה עניין להתנבא אל ההרים? וכי צריכים הם נבואות? אלא שהפנייה אל ההרים היא מטאפורה: הנביא מתנבא בעצם על עם ישראל, אלא שהוא אומר להרים מה עתיד להיות עליהם. וההסבר פשוט: על ההרים הרמים ועל הגבעות, באפיקים ובגיאיות ותחת כל עץ רענן, שם היו מעמידים את העבודה הזרה ואת החמנים שלהם. לכן נצטווה הנביא לדבר כאילו הוא מדבר עם ההרים עצמם, ולהודיע להם שכל העבודה הזרה הבנויה עליהם סופה להיחרב ולהישבר.
הרד"ק כותב: "וסמך הנעבדים והעובדים להם מפני המעשה הנעשה בהם". כלומר הדיבור הוא אל הנעבדים (ההרים והבמות), אבל הכוונה היא אל העובדים. וכשאומרים שההרים ייחרבו ויהיו שוממים, השאלה היא בעקבות מה, והתשובה: בעקבות שייחרבו גם העובדים עליהם.
זה כמו שאומרים לפעמים שהבעל מדבר עם אשתו ומתכוון לכלה. צועקים על החמות ומתכוונים לכלה. הבעל חוזר הביתה: למה הבית לא מסודר? למה יש בלגן במטבח? למה הכלים לא נקיים? הוא מתכוון לרמוז לכלה שתעזוב את העיתון ותשטוף כלים, אלא שהוא פונה לאשתו, כדי שהאוזן הקשבת תבוא מכיוון נוסף. כך גם כאן: הנביא פונה אל ההרים, אבל מתכוון לאלה שעובדים שם עבודה זרה.
הרים ואפיקים, גבעות וגיאיות
(ג) וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר־אֲדֹנָי יְהֹוִה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּיאָיוֹת הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם׃
המלבי"ם מדייק בסדר הדברים: ההרים הם הגבוהים, והגבעות הן הנמוכות יותר ונמצאות סביב ההרים. בין ההרים הולכים אפיקי המים, ממש נחלים, שכן שם יש שיפוע גדול וזרימה חזקה מהפשרת שלגים וממה שיורד מן ההרים, ושם המים זורמים בשטף. ובין הגבעות יש גיאיות, מקום נמוך יותר, אך בלי אלכסון גדול שיזרימו בו המים בשטף. יוצא אם כן שהכתוב מקביל: "להרים" כנגדם "לאפיקים", ו"לגבעות" כנגדן "לגיאיות".
"הנני אני מביא עליכם חרב" - אין הכוונה שחרב תבוא מעצמה, אלא שיבוא גוי האוחז בחרב, ועל ידו "ואיבדתי במותיכם", הגוי יחריב את הבמות.
במקום הרשע שם העונש
(ד) וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם׃
"ונשמו מזבחותיכם" - המזבחות יהיו שממה, מסיבה פשוטה: לא יהיה מי שיבוא להקטיר בהם, שכן הגוי יכה אותם בחרב. "ונשברו חמניכם" - החמנים היו עבודה זרה שעשו אותה בצורת חמה; בזמנם היו רבים שעבדו לשמש ונקראו עובדי חמנים, ולכן תהיה הגזירה שצורת הפסל שבדמות החמה תישבר אף היא.
ומתי וכיצד? "והפלתי חלליכם לפני גילוליכם" - חלליכם הם המתים מכם, והגילולים הם העבודה הזרה שלהם. וכדברי המצודת דוד: במקום הרשע שם העונש. וזהו היסוד שכותב הרמב"ן: במקום המשפט שם הרשע. אם אתה רוצה לדעת מדוע ירדו למצרים - משום שאברהם אבינו, כדברי הרמב"ן, לא היה ראוי לו לרדת למצרים בעת הרעב אלא לסמוך על השם. "ומקום המשפט שם הרשע": רוצה אתה לדעת היכן היה החטא? ראה היכן שפטו אותו. אם שפטו אותנו במצרים, סימן שבמצרים היה החטא. ועל פי יסוד זה גם כאן: היכן ייפלו החללים? לפני הגילולים. במקום שבו עבדת עבודה זרה, שם תיפול גווייתך.
מזבחות ובמות - רבים ויחיד
המלבי"ם מבחין בין "מזבחותיכם" ל"במותיכם": הבמה, כפי שחז"ל מלמדים, הייתה מיוחדת ליחיד. כל אחד היה בונה במה לעצמו, כלומר מזבח יחידי בחצרו, והיתה תקופה שהבמות היו מותרות והקריבו שם שלמים, נדרים ונדבות. לעומת זאת המזבחות הם תמיד מקום עבודה לרבים. ולכן דווקא במזבחות נאמרה לשון שממה: השממה היא ההפך של אסיפת רבים. כשאומרים "הארץ שממה", הכוונה שאין רבים יושבים בה. וכך "ונשמו מזבחותיכם" - לא ייאספו עוד רבים לעבוד עליהם.
(ה) וְנָתַתִּי אֶת־פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְזֵרִיתִי אֶת־עַצְמוֹתֵיכֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם׃
אחרי ההריגה יישארו הפגרים מונחים שם לפני הגילולים, לפני העבודה הזרה, והעצמות תהיינה מפוזרות סביב המזבחות. וזו מידה כנגד מידה: כמו שהיו זובחים את הבהמות לפני הגילולים ועצמות הקורבנות היו מפוזרות שם, כך גם עצמותיכם תהיינה מפוזרות סביבות המזבחות.
גם המקומות המיושבים - ותכלית החורבן
(ו) בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם׃
אומר המלבי"ם: עד כאן דיבר על ההרים, שהם מקומות בלתי מיושבים, ועכשיו מוסיף שלא רק בהרים, אלא גם במקומות המיושבים - הערים תיחרבנה, כדי שהבמות הנמצאות שם, שהן במות היחידים, יתבטלו אף הן.
ותכלית החורבן: "למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם" - על ידי שייחרבו, יֵדעו שזה בגלל שהיו אשמים כלפי השם, שהיה בהם חטא ועוון. "ונשברו ונשבתו גילוליכם" - הגילולים הם העבודה הזרה, וגילולים לשון גללים. על ידי שיישברו, ממילא תהיה בזה השבתתם, כי אדם עובד עבודה זרה כל זמן שהיא קיימת, וכשנשברה זהו ביטולה. ועל ידי "ונגדעו חמניכם" יבוא "ונמחו מעשיכם" - המעשים הרעים לא יימשכו יותר, הם יימחו ולא יהיה להם המשך.
ומוסיף המלבי"ם דיוק בלשון "ויאשמו": מה בין סתם חטא לבין אשם? אשם הוא כאשר האדם יודע שיש בו עוון, יודע שהוא אשם ושיש בו אשמה. וזה מה שיקרה: על ידי שייחרבו, יבינו שיש בהם אשמה, שהם חטאו ולכן חרבו, ועל ידי זה אולי יתעוררו לתשובה.
(ז) וְנָפַל חָלָל בְּתוֹכְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
על ידי שייפול חלל בתוככם, תכירו שיש אלוקים שופטים בארץ, שכן כל הצרות הללו אינן טבעיות.
"והותרתי" - נשארים או רווח?
(ח) וְהוֹתַרְתִּי בִּהְיוֹת לָכֶם פְּלִיטֵי חֶרֶב בַּגּוֹיִם בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת׃
יש כאן שני הסברים. הרד"ק מפרש "והותרתי" מלשון נותר: לא כולם ייפלו בחרב, יהיו כאלה שיִפָּלטו מן החרב בין הגויים, יהיו כאלה שיישארו. והמלבי"ם מסביר "והותרתי" מלשון יתרון ורווח, כמו "בכל עצב יהיה מותר", שפירושו רווח ותועלת. כלומר יהיה לי יתרון ורווח מן העונשים שאעניש אתכם, שעל ידם תישאר לכם שארית פליטה. עצם קבלת העונש היא זו שהצילה את השאר. וכן יתבאר יותר בהמשך.
הלב והעין - שני סרסורי החטא
(ט) וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ־שָׁם אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת־לִבָּם הַזּוֹנֶה אֲשֶׁר־סָר מֵעָלַי וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם אֶל־הָרָעוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְכֹל תּוֹעֲבֹתֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: אלה שיישארו מכם בגולה הם יזכרו את השם. ו"אשר נשברתי" פירושו אחרי אשר שברתי את לבם ואת עיניהם, וכך גם תרגום יונתן: "די תברית".
ומדוע דווקא הלב והעיניים? כמאמר חז"ל: "ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון" - הלב והעין הם שני המתווכים (סרסור הוא מתווך) של החטא, שהעין רואה והלב חומד, ואין הלב שולט אלא במה שהעין שולטת בו. אם לא ראינו דבר, לא נמשכנו אליו; אנו נמשכים למשהו רק כשראינו אותו. הם המתווכים לנו את העבירה, וכאשר הם נשברים, שוב לא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם אשר הם זונים אחריהם.
אגב, מדוע נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"? הרי העין רואה והלב חומד, ולכאורה היה צריך להקדים את העין ללב. וכן אצלנו בפסוק היה צריך לומר "את עיניהם הזונות ואת לבם הזונה". והתשובה: העין לעולם אינה רואה מה שאין הלב רוצה שתראה. כל ראייה מתחילה מן הלב. אם תחליט שאינך רוצה לראות, לא תראה. אבל כיוון שהלב רוצה, אדם הולך ברחוב ועיניו משוטטות ומחפש מה לראות. הכל מתחיל בכך שהלב רוצה, ומכיוון שהלב רוצה גם העין רואה, ואחר שהעין ראתה היא משפיעה על הלב, והלב כבר מתאווה ולא רק רוצה. לכן נאמר כאן קודם "נשברתי את לבם הזונה" - הוא הראשון - ואחר כך "ואת עיניהם הזונות", שמן הלב שסר מעליי הגיעו העיניים הזונות.
"ונקוטו" - שלושה פירושים
ומה ייצא מזה? "ונקוטו בפניהם אל הרעות אשר עשו" - כשיראו איך על ידי התועבות שלהם באו עליהם רעות כאלה, עד שיתברר שהם עצמם הביאו על עצמם את הרעות. המלבי"ם מפרש "ונקוטו" משורש קטט, שהתי"ו דגושה, כמו "בקוממך" - אתקוטט, וכמו "ארבעים שנה אקוט בדור" - אתקוטט בדור, מלשון קטטה ומריבה. וכשיראו איזה צרות הביאו על עצמם, יתחרטו מאוד ויעשו מריבה עם עצמם: איך עשיתי כדבר הזה? הנה ראה איזו רעה הבאתי על עצמי. וכך מביא רש"י בשם מנחם, ש"ונקוטו" מלשון "ראיתי בוגדים ואתקוטטה", שיתקוטטו על עצמם על שלא שמעו אליי.
פירוש שני מביא רש"י מתרגום יונתן: "ויתנקון", כמו שמתורגם "הנאנקים" - "דמתאנקין", מלשון בכי ואנקה. כלומר אז תבכו, אז תהיה לכם אנקה וצער וכאב, ואין זה משורש קטטה אלא במשמעות של בכי וכאב. ופירוש שלישי מביא הרד"ק, שהוא משורש קטט ועניינו כריתה, מעין קטיעה, קטע וקטט בטי"ת. ומעניין שגם בלועזית, באנגלית, "לחתוך" אומרים "קאט".
"נשברתי" - כוונה כפולה
הרד"ק מעיר כאן על קושי בדקדוק הלשון: היה צריך להיות כתוב "אשר שברתי את לבם הזונה", ואילו כאן כתוב "נשברתי" בבניין נפעל. המלבי"ם ותרגום יונתן פירשו שהכוונה שברתי, אך הרד"ק מתקשה בזה ואומר שאינו נכון שיהיה בניין נפעל בגדר פועל יוצא. לכן רוצה הרד"ק לפרש ש"נשברתי" פירושו אני נשברתי מלבם הזונה, נשברתי בעקבות לבם הזונה, כמו "ויתעצב אל לבו" - היה לי מזה צער ועוגמת נפש מלבם הזונה.
והמלבי"ם עצמו, אף שפירש שהכוונה שברתי, שואל: ומדוע לא כתב "שברתי"? ומשיב שיש כאן מה שהוא מכנה כוונה תאומית, כלומר כוונה כפולה: גם שברתי אותם וגם נשבר לבי בשיברון לבם. כמו אב שצריך להכות את בנו על מעשה שלילי שעשה, ולאב כואב בכאבו של בנו. יש כאן הכאה של "שברתי", אך גם "נשברתי", ולכן נקט דווקא בלשון זו.
ועוד הוא אומר שאפשר שהדבר מחובר למה שנאמר קודם: "בגויים אשר נשבו שם" - דווקא שם, בגלות, שם יזכרו את לבם הזונה, שם יישבר כוחה של האומה הגולה. שם הם נשבו, שם הם רואים שאיני מציל אותם, כביכול תש כוחי מלסייע להם, וזה יגרום להם לשבר. כל זמן שהם כאן הם בטוחים: מקדש השם, מקדש השם המה, השם לא יחריב את בית מקדשו, לא תהיינה צרות, ונביאי השקר מבטיחים השכם והערב שהכל יהיה בסדר ואין צורך בתחזיות קשות, ותקשורת מעודדת. אבל מתי יבוא השבר? כאשר יהיו בין הגויים. אז יבינו את גודל הצרה, ויראו שנשברתי כביכול מלהושיע אותם.
הרגע שבו מבינים שהשעה עברה
זה מזכיר מה שסיפר פעם הרב זילברשטיין, שאמר לו ראש עיר שכיהן שנים רבות, ובבחירות מסוימות היה קצת שאנן מדי, וראש עיר אחר לקח את העיר בסערה. הוא היה בהלם טוטאלי ולא האמין: שנים אני ראש העיר, ופתאום הפכתי להיות כאחד האדם. אבל, הוא אומר, עדיין לא קלטתי את זה. ומתי קלטתי? אחרי שבוע נגנב לי הרכב - בתר עניא אזלא עניותא. יש לו את הטלפונים של כל הבכירים, והוא מתקשר למנהל תחנת המשטרה בעיר: שלום יעקב, מה נשמע? והלה עונה בקרירות. אמר לו: יעקב, נגנב לי האוטו. הנהם משהו, כאילו לא הבין, ואמר נדבר אחר כך. התקשרתי שוב, ואז אמר לי: תיגש לתחנת המשטרה, תגיש תלונה מסודרת, נפעל בצינורות המקובלים. ולסיום אמר לי: ואני מאוד אודה לך אם תוכל למחוק את המספר שלי מהטלפון שלך. במילים פשוטות: אל תטריד אותי יותר. מי אתה היום ומה אתה היום? אזרח פשוט. ואז, אומר אותו ראש עיר, זה היה רגע המשבר שבו הבנתי איפה אני נמצא. לפני כן הייתי במין אופוריה, ואז הבנתי: זהו, מה שהיה נגמר. שהרי קודם לכן די היה בטלפון אחד למפקד המשטרה, ומיד היה מגיע שוטר למשרד לגבות ממני עדות, ואולי מנהל התחנה בעצמו; וכל זה נגמר.
ודיברנו על כך פעם בדרשה, שהמדרש מביא כעין זה על משה רבנו: כאשר התפלל "אעברה נא", אמר לו הקדוש ברוך הוא "שעתה עברה", חלפה השעה. ומביא המדרש משל לאדם שהיה בעל תפקיד רם ופיטרוהו, ומגיע לארמון המלך ומתברר לו שהחליפו את הקוד של המנעול, אין לו כניסה. השומר אומר לו: מי אתה? מה אתה? אינך מוכר פה, אחורה פנה. שעתה עברה. היה זמן, משה, שיכולת לפעול, אבל עכשיו עברה השעה. וזהו "אשר נשברתי": שם בגלות יזכרו את לבם הזונה, יישבר כוח מעוזם לעשות חיל, יראו שנשבו והשם לא הצילם, ואז הדבר ישבור אותם לחלוטין.
"לא אל חינם דיברתי"
(י) וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה לֹא אֶל־חִנָּם דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם הָרָעָה הַזֹּאת׃
על ידי המכות שאתן, העם בגלות יחזור בתשובה, ובזה יתקיים "והותרתי" - תהיה לכם פליטה, יהיה בזה רווח. ולכן "לא אל חינם דיברתי": אין הבאת העונשים על ריק ולחינם, מבלי תכלית, אומר המלבי"ם. על ידי זה אשיג את הגזירה שדיברתי עליהם, ואת התכלית הנרצית אצלי - שלא תבוא הרעה, אלא אדרבה, שיחזרו בתשובה ויהיו ראויים להיגאל.
הכה בכפך ורקע ברגלך
(יא) כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הַכֵּה בְכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר־אָח אֶל כָּל־תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ׃
"הכה בכפך" - כמו "סַפֵּק כפיו", שסופק ומכה כף על כף. "ורקע ברגלך" - רש"י אומר: מכה רגלו על הארץ ומרדד את הטיט, כדרך אבל, שאדם המצוי בצער מכה ברגלו על הארץ להראות צער וכאב. והרד"ק מביא הסבר נוסף, שתכה בכפך על ירכיך, כמו "ספקתי על ירך", ו"ורקע ברגלך" שמכה ברגל על הרגל ושוטח את הארץ תחתיו. אמנם מסתבר יותר כפירוש רש"י שמכה ברגל על הארץ, כי מכה ברגל על הרגל אינו ברור.
המלבי"ם מסביר את מהלך הפסוק: תכה בכפך ותרקע ברגלך אל תועבות רעות בית ישראל, ותאמר את אשר בחרב וברעב וכו'. כלומר ההכאה והרקיעה ברגל באות מתוך הכעס על התועבות הרעות של בית ישראל ("תועבות רעות" הוא כסמוך על סמוך, התועבות הרעות של בית ישראל). ומאידך "ואמר אח" - "האח" הוא תמיד ביטוי לשמחה, כמו "האח, חמותי, ראיתי אור", "האח האח ראתה עינינו". כלומר מצד אחד תכעס על התועבות, ומצד שני תאמר "האח" ושמחה על מה שהשם יעניש אותם ויפלו בחרב ברעב ובדבר.
(יב) הָרָחוֹק בַּדֶּבֶר יָמוּת וְהַקָּרוֹב בַּחֶרֶב יִפּוֹל וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר בָּרָעָב יָמוּת וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי בָּם׃
הרחוק, מי שיהיה במדבר רחוק מן האויב, ימות בדבר. הקרוב, מי שיהיה קרוב אל העיר שהאויבים עומדים עליה, ייפול בחרב האויב. והנשאר בעיר, שיהיה נצור שם בתוך המצור, ייפול ברעב. ועל כל זה תאמר "האח" ושמחה - ואיזו שמחה יש כאן? אומר המלבי"ם: שעל ידי זה ירוויחו שני דברים. האחד, "וכיליתי חמתי בם" - על ידי שיקבלו את העונש תכלה החמה, בבחינת "חיציי כלים והם אינם כלים".
(יג) וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל־גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל־אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ־שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם׃
והרווח השני: שתכירו שהעונש וההשגחה הם מאת השם. בהיות חלליהם בתוך גילוליהם, במקום החטא - וכמו שהסברנו, במקום הרשע שם הפירעון והעונש - בזה ידעו שהעונש בא בעקבות החטא. ומה שכתוב "אלה עבותה", הכוונה כמו עץ עבות, אלה בעלת ענפים רבים. ודווקא במקומות שבהם נתנו ריח ניחוח לכל גילוליהם, שם הם נפלו, ויש בזה מסר ברור: זה מאת השם על מעשיכם הרעים.
שממה ומשמה
(יד) וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי עֲלֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
אומר המלבי"ם: על ידי שאטה ידי עליהם אתן את הארץ שממה, והיא תהיה גם "משמה". ו"משמה" היא כפילות של שממה גדולה יותר: שממה יכולה להיות זמנית, ומשמה היא שממה מתמשכת, לאורך זמן. והארץ תהיה שוממה יותר מן המדבר, ממדבר דבלתה, שהיה ידוע בזמנם כמדבר שומם מאוד. וכל זה יהיה "בכל מושבותיהם" - דווקא מקום שהיה מיושב יותר, חורבנו יהיה גדול יותר, וזה דבר שהוא הפך הטבע. ובזה "וידעו כי אני השם" - יראו שיש כאן עונש הבא בהשגחה מלאה מאת השם עליהם.
לסיכום:
הנביא פונה אל ההרים והגבעות, אל האפיקים והגיאיות, ומודיע שכל העבודה הזרה שנבנתה עליהם תיחרב, וכוונתו האמיתית לעובדים עצמם. החללים ייפלו לפני הגילולים, כי במקום הרשע שם העונש, והעצמות תיזרו סביבות המזבחות כעצמות קורבנותיהם. גם המקומות המיושבים ייחרבו, וכל זאת למען "יחרבו ויאשמו" - שיכירו באשמתם ויתעוררו לתשובה. הלב והעין, שני סרסורי החטא, יישברו, ובשבירתם כביכול נשבר גם לב האב; ובגלות, כשיראו שאין מי שיושיעם, יבינו את גודל הצרה, יתקוטטו עם עצמם ויבכו על מה שעשו. ומכאן שאין העונש לחינם: "לא אל חינם דיברתי" - יש בו רווח ויתרון, כילוי החמה והכרה בהשגחה, שמהם תצמח שארית פליטה שתחזור בתשובה ותהיה ראויה להיגאל.