בתחילת הפרק ראינו את הצו הנבואי ליחזקאל: לקחת חרב חדה, תער הגלבים, ולגלח את ראשו ואת זקנו, ואז לחלק את השערות במאזני משקל לשלושה שלישים - שליש להבעיר באור בתוך העיר, שליש להכות בחרב סביבותיה, ושליש לזרות לרוח, וחרב אריק אחריהם. כעת בא הכתוב ומפרש את הנבואה: מה משמעותם של שלושת השלישים, ומה חלקו של כל שליש בגזר הדין. הפרק כולו מלמד יסוד נורא: מפני שישראל עשו מה שלא עשה שום גוי, כך גם עונשם יהיה מה שלא היה בשום גוי.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי עָלַיִךְ גַּם־אָנִי וְעָשִׂיתִי בְתוֹכֵךְ מִשְׁפָּטִים לְעֵינֵי הַגּוֹיִם׃
"גם אני" - מה בא הריבוי לרבות? את בגדת בי, ולכן גם אני עליך. הרד"ק מבאר: כמו שאתם עשיתם מה שלא עשה שום גוי אחר, כך גם אני אעשה בכם שפטים שלא עשיתי בשום גוי אחר. ומדוע "לעיני הגויים"? מפני שכאשר מישהו אחר רואה, הביזיון גדול יותר. העונש יהיה בפרהסיה, שכל הגויים יראו את המשפטים הנעשים בכם. המלבי"ם מדייק אם כן שני דברים בפסוק: ראשית, שהעונש יבוא בדרך משפט; ושנית, שהוא יהיה בגלוי.
וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא־עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר־לֹא־אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד יַעַן כׇּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אני אעשה בך דבר שלא עשיתי ולא אעשה עוד בשום גוי אחר. דברים נוראים. מציאותו של עם ישראל תהיה מציאות של שפטים שלא היה כמותם בכל גוי. איפה ראינו עוד גוי שעבר שואה? איפה ראינו עוד אומה שנאמרו עליה הדברים שעם ישראל עבר בגלויותיו ובחורבנותיו? ומיד נראה דוגמה שלא ראינו כדוגמתה בגויים, ורק בעם ישראל היתה, רחמנא ליצלן.
וכנגד זה - "יען כל תועבותיך": גם אתה עשית דברים שלא נעשו כמותם. שכן כפי שהסברנו, אף שהגויים הרשיעו, לא היתה להם תורה, ואתה בעל התורה הלכת ועשית את ההפך; ואף שהגויים הרשיעו, לא עשו זאת בכוונה להפך, ואתה יודע מה אומרת התורה ועשית בכוונה את ההפך. לפיכך, יען כל תועבותיך, יבוא עליך עונש בשלושה דברים.
בספר יוסיפון מתואר מה שהיה בעת החורבן, ושם הוא מביא מעשה שהקדים לו הקדמה, שהוא חושש מאוד לכתוב אותו, כי הדורות הבאים יקראו את הדברים ויהיו ספקנים לגבי אמיתותם. והוא אומר: מי שישמע זאת יאמר שאילמלא ראיתי בעיניי לא הייתי כותב לכם את הדברים. ושם מביא תיאור שלם על אישה שרחמנא ליצלן אכלה את בנה, עד שחיילים עזי לב של הגויים שראו זאת נמסו מהזעזוע. על כך אומר השם: זה דבר אשר לא עשיתי ולא אעשה כמוהו עוד. דבר כזה, שאימהות תאכלנה בני טיפוחיהן, שבשר בניהן יאכלו - לא נאמר על שום אומה בעולם. וזה שאמר הרד"ק: זה עונש גדול שאין כמוהו ואין כדוגמתו.
לָכֵן אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וּבָנִים יֹאכְלוּ אֲבוֹתָם וְעָשִׂיתִי בָךְ שְׁפָטִים וְזֵרִיתִי אֶת־כׇּל־שְׁאֵרִיתֵךְ לְכׇל־רוּחַ׃
"ובנים יאכלו אבותם" - זו תוספת, שהרי זאת לא ראינו כתוב בתורה, ואף על פי כן אומר השם שגם זה יהיה. "וזריתי את כל שאריתך לכל רוח" - חלקם הלכו למצרים, חלקם לבבל, וחלקם למואב, לבני עמון ולאדום, כמו שמצינו אצל גדליה בן אחיקם; זרו אותם לכל רוח.
המלבי"ם מסביר שכאן הכתוב מבאר את הנבואה שנמסרה בתחילת הפרק בשלושת השלישים. "אבות יאכלו בנים בתוכך" - זה פירושו של "שלישית באור תבעיר בתוך העיר": איזו תבערה תהיה בתוך העיר? שבנים יאכלו את הוריהם והורים את בניהם. "ועשיתי בך שפטים" - זה מה שישפוט נבוכדנצר את צדקיהו ואת הבורחים עמו ויהרוג אותם, כמו שכתוב "וידבר אתו משפטים", וזהו "ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה", שהרי סביבות ירושלים תפס אותו. "וזריתי את כל שאריתך לכל רוח" - זה השליש שאמר לו לזרות לרוח, שכל הנשארים יהיו מפוזרים. ומדייק המלבי"ם: לא כתוב "ועשיתי בך משפטים" אלא "שפטים", ושפטים קשה וגרוע יותר ממשפטים, ובא לבטא עונשים קשים.
לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־לֹא יַעַן אֶת־מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכׇל־שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכׇל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ וְגַם־אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי וְגַם־אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל׃
"לכן חי אני" - זו שבועה. "יען את מקדשי טמאת" - אומר הרד"ק שמנשה העמיד פסל האשרה בתוך בית המקדש. וזה חלק ממה שראינו, שהלכו לקצה האחרון בדווקא. מילא היה עובד עבודה זרה סתם, ניחא: מאמין בהשם וגם עובד עבודה זרה. אבל להיכנס לבית השם ולהציב שם את הפסל ואת השיקוץ השומם - זה כביכול להכעיס בכוונה תחילה. גוי, אף אם חטא, אין לו כוונה להכעיס את ריבונו של עולם; הוא טעה, הוא האמין בעבודה זרה שלו והלך לעבוד אותה. אבל אתה לקחת את העבודה זרה והצבת אותה בבית המקדש, במקום אשר אמר השם לשכן שמו שם. בהמשך ביחזקאל נראה שהקדוש ברוך הוא עורך לו כביכול סיור בבית המקדש ומראה לו את כל התועבות שעושים שם בתוכו, רחמנא ליצלן.
"וגם אני אגרע" - כמו שגרעת את כבודי כאשר שמת את השיקוצים, כך אגרע את כבודך, שתהיה נקלה בעיני זרים ויעשו בך שפטים. "וגם אני לא אחמול" - כמו שאתה לא חמלת על כבודי מלחלל אותו, כך גם אני לא אחמול על כבודך. והמלבי"ם מסביר שכאן נוספת דרגה על שלושת העניינים הקודמים: ראשית, השם גוזר גזר דין בשבועה, וידוע שגזר דין בשבועה אינו בר ביטול. ומדוע? מפני שטימאו את המקדש - "יען את מקדשי טמאת", שהעמידו את הגילולים בהיכל, "ובכל תועבותיך" - אלו התועבות שנראה לקמן בפרק ח'. ומה פירוש "וגם אני אגרע"? "גם" בא להוסיף: מעבר לגירעון שיגרעו בך הרעב והאויב וכל הצרות, יהיה כאן גירעון נוסף שאני אוסיף.
ונדייק בלשון: "שיקוציך" ו"תועבותיך". אומר המלבי"ם שכל מקום שהם באים כנרדפים, "שיקוץ" בא על עבודה זרה, ו"תועבות" על שאר התועבות, כמשכב זכור, משכב בהמה וכל העריות, שעליהם נאמר לשון תועבה. ואילו על דברים מבוזים ונמאסים, כעבודה זרה וכדברים האסורים באכילה, נוקט לשון שקץ: "שקץ תשקצנו", "אל תשקצו את נפשותיכם". אז המשוקץ הוא עבודה זרה ודברים מבוזים באכילה, והתועבה היא מעשים מתועבים כענייני עריות ודומיהם.
שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית לְכׇל־רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם׃
לכאורה כבר ראינו לעיל את העונשים הללו, ולמה לחזור? אומר המלבי"ם: כמו שהסברנו ש"וגם אני לא אחמול" בא לומר שמעבר למה שגזרתי יהיה עוד, שכן "גם" הוא ריבוי - כך על כל אחד מן השלישים תהיה תוספת. השליש הראשון, שעליו נאמר "באור תבעיר בתוך העיר", והסברנו שהוא הרעב שאבות יאכלו בנים ובנים אבותם - עליו נאמר כאן "שלישיתיך בדבר ימותו", שיש תוספת: מלבד הרעב יהיה גם דבר, וזה בתוך העיר.
השליש השני, שעליו נאמר "ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה" - כאן כתוב "בחרב יפלו סביבותיך", שהכשדים יהרגו אותם מסביבות העיר, וזה "ועשיתי בך שפטים". ובאמת בשליש הזה לא כל כך מובן איפה התוספת, שהרי "בחרב יפלו סביבותיך" הוא בדיוק ה"תכה בחרב" שנאמר קודם, ואין כאן חידוש; ואולי התוספת היא ה"שפטים", אלא שהשפטים נזכרו בפסוק הקודם ולא כאן. ואילו בשליש האחרון, שעליו נאמר "וזריתי את כל שאריתך לכל רוח", התוספת ברורה: "וחרב אריק אחריהם" - לא די שיהיו מפוזרים לכל רוח, אלא עוד חרב תרדוף אחריהם אחרי שיתפזרו. כך שגם כאן יש תוספת.
וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם׃
הרד"ק מבאר "וכלה אפי" על דרך מה שנאמר "חיצי אכלה בם": חיציי כלים והם אינם כלים. פירושו של דבר, שבסוף תהיה נחמה, השם ינחם על מעשהו עוד בטרם יכלו ישראל. שהרי אם נשארו חיצים בארסנל, סימן שלא כילו אותם; וכאן אתה רואה שנגמרו החיצים ועם ישראל עדיין קיים. "וכלה אפי" - יגמר האף, "והניחותי חמתי בם והנחמתי" - ואתנחם על ידי החמה שאוציא כנגדם. ורש"י מבאר: "והנחמתי" - אתנחם על הצער שציערתם אותי, כשאנקם בם ואגבה מהם את חובם, על ידי זה תנוח רוחי ותהיה לי בזה נחמה.
וכאן צריך להיזהר מלחשוב במושגים המגושמים שלנו. אנשים מבינים "כילה חמתו על העצים ועל האבנים" כמי שמתעצבן וצריך משהו לפרוק עליו את התסכולים ולכן שובר דבר. ודאי שאין זו הכוונה. אצל הקדוש ברוך הוא העונשים אינם בגדר פורקן של כעס, אלא העונש בא בעקבות קטרוג של מידת הדין, והעונש הוא זיכוך. אין מושג אצל הקדוש ברוך הוא עונש לשם עונש, אלא תמיד העונש הוא כדי שיהיה זיכוך, ועל ידי זה מידת הדין הקשה יורדת ומתרככת ואינה מקטרגת עוד. לעולם אין העונש בגדר "עשית, אני אראה לך", פרעון חובות, אלא זיכוך וניקוי על אותם מעשים שליליים שנעשו.
והמלבי"ם מחלק את הדברים כנגד שלושת השלישים: על ידי השליש הראשון שימותו בעיר - "וכלה אפי"; על ידי השליש השני שייפלו סביבות העיר - "והניחותי חמתי". ומה ההבדל בין אף לחמה? זה יסוד שהמלבי"ם מסביר במקומות רבים: החמה היא הכעס הפנימי, והאף הוא הכעס החיצוני. וכך מצינו "כי אש קדחה באפי" - האף חיצוני, וכאשר אדם כועס רואים את אפו מתאדם ומתלהט, "גחלים בערו ממנו"; ולעומת זאת "וחמתו בערה בו" - החמה תמיד משהו פנימי. וכך גם בטבע הכעס: תחילה יורד הכעס החיצוני, ואחר כך הפנימי. יכול אדם להיראות נרגע מבחוץ, אינו מדבר ואינו פועל, ואף על פי כן בפנים עדיין לוהט. ולכן השלב הראשון "וכלה אפי", והשלב השני "והניחותי חמתי" הפנימית. ועל ידי השליש השלישי, שיזרה אותם לכל רוח - "והנחמתי", שכביכול בזה יסור הכל לחלוטין.
וכל זה כדי "וידעו כי אני ה' דברתי" - שידעו האומות שהעונש בהשגחה מאת השם, "בקנאתי בכלותי חמתי בם". ומאין ידעו? שהרי ממידת רחמיו של הקדוש ברוך הוא שלא יעיר כל חמתו, שאם היה מעורר את כל חמתו לא היה קיום לעולם אף רגע. וכאן אומר: "בכלותי חמתי בם" - תראו שכלתה חמתי, כביכול עורר את כל חמתו, וזה נגד הנהגת השם ונגד הדרך המקובלת. וכל דבר שנעשה שלא בצורה הטבעית מראה על השגחה; דבר הנעשה בטבע אומר אדם "נו, זה טבע", אבל דבר הנעשה בצורה מנוגדת לטבע מלמד שמישהו דאג לו והביאו בכוונה תחילה. מכאן תבין שיש כאן קנאה גדולה, שהשם מקנא לכבוד מקדשו - "יען את מקדשי טמאת" - ולכן יש כאן חמה גדולה הרבה מעבר לטבע ולדרך הנהגתו של הקדוש ברוך הוא.
וְאֶתְּנֵךְ לְחׇרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כׇּל־עוֹבֵר׃
הרד"ק מבאר "ואתנך לחרבה" - שתהיה ארצך חרבה; ולא זו בלבד, אלא שתהיי גם לחרפה בגויים אשר סביבותיך. עצם החורבן יהיה לך לחרפה, כי ארצות הגויים שסביבך בנויות, כלשון הכתוב "בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". הביזיון גדל דווקא מזה שארצנו שוממה וארצות הגויים על תילן בנויות.
בעניין זה מספרים: בא יהודי לרב מבריסק ושאל אם אפשר לפרש את הפסוק "עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה" מלשון התעוררות - כל "עיר", כל התעוררות, על תילה בנויה, ההתעוררות ראויה ופועלת כראוי, ורק "עיר האלוקים מושפלת", ההתעוררות בענייני רוחניות מושפלת, שאין התעוררות לעבודת השם. דרכו של הרב מבריסק היתה שלא להגיב מיד; המתין כמה שניות ואמר לו: היית פעם בפריז? אמר לו: כן, שמרתי ברחובות פריז. שאל אותו: ותגיד, היא בנויה? אמר לו: אוהו. ואמריקה? גם. ולונדון? ללא כל ספק. ורוסיה? בכלל. אמר לו: אם כן, למה אי אפשר להסביר כפשוטו? כלומר, לא מצא חן בעיניו לקחת פסוק ולעוות אותו כשיש לו הבנה פשוטה; פתח את עיניך ותראה שההבנה הפשוטה מובנת מאליה.
"לעיני כל עובר" - כמו שכתוב "יישום עליה וישרוק": כל מי שיעבור שם יאמר "על מה עשה השם כה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה", ויעמוד תמה על מה עלתה להם כך.
והמלבי"ם מסביר שכאן מתחיל הכתוב לפרש את מה שראינו לעיל בפסוק ד', שמחלק מן השערות אמר לו להשליך אל תוך האש, ומשם "ממנו תצא אש אל כל בית ישראל". ושימו לב: המלבי"ם אינו מפרש "חרבה" מלשון חורבן, אלא מלשון חרב. אותם שנשארו לאחר מותו של גדליה בן אחיקם והלכו למצרים והתפזרו בשאר הארצות - על ידי שנמסרו לחרב נבוכדנצר שם במצרים, והנשארים היו לחרפה, יצא שמכאן יצאה אש אל כל המקומות. לא רק כאן פגעה, אלא גם את ההולכים למצרים הכה נבוכדנצר בדרך, והנשארים היו לחרפה. הרי שיצאה אש מכאן ושרפה כביכול את שאר בית ישראל.
וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי׃
המצודת דוד מבאר: ירושלים תהיה לחרפה ולביזיון, והגויים ייסרו זה את זה בירושלים. כלומר, כאשר גוי ירצה לייסר את חברו, לאיים עליו או לקללו, יאמר לו: אל תעשה בעיות, שלא יקרה לך כמו שקרה לירושלים. נמצא שירושלים תהיה "מוסר ומשמה" לגויים, סמל לסבל: אם תעשה רעות סופך לסבול כירושלים. וכשם שיש ביטוי "והייתם קללה בגויים", שכל מי שירצה לקלל ישתמש בך, כך לעומתו "ונברכו בך", שכל מי שירצה לברך יאמר "בך יברך ישראל", "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". הרי שיש דבר שהוא צרה נוראה ויש שהוא ברכה גדולה, כל אחד כפי עניינו, וכל מי שירצה לקלל או לברך ישתמש באותו משל. ו"משמה" מבאר המצודת דוד מלשון תימהון, שכולם יתמהו על גודל החורבן. ו"בעשותי בך שפטים" - כאשר אעשה בך משפט של פורענות תהיי חרפה וגדופה: חרפה מלשון לחרף, גדופה מלשון לגדף, כלומר מקוללת. "אני ה' דברתי" - ובידי גם לקיים את מה שאמרתי.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהחרפה והגידופה עצמן - מה שיחרפו אותך ומה שיגדפו אותך - הן שיהיו "מוסר ומשמה לגויים אשר סביבותיך". ומהו הדוחק שהעמידו? אם הכתוב מדבר על עם ישראל היה צריך לומר "והיית חרפה וגדופה", ומדוע "והיתה"? המצודת דוד מיישב שהכוונה "והיתה ירושלים", אלא שעד כה דיבר אליך בלשון נוכחת - "ואתנך לחרבה לעיני כל עובר" - והיה צריך להמשיך "והיית". לכן המלבי"ם מפרש שנושא המשפט הוא החרפה והגידופה עצמן: והיתה החרפה והגידופה שמחרפים ומגדפים אותך למוסר ולמשמה לגויים אשר סביבותיך, שעליהן ייענשו הגויים - על מה שחירפו וגידפו את קדושת ישראל.
ומה ההבדל בין חרפה לגידופה? אומר המלבי"ם: לשון גידוף חוזר תמיד על דבר שיש בו קדושה, כמו שמצינו במגדף שקילל בשם השם. ולפי זה הכתוב בנוי כדלתות מקבילות: החרפה תהיה למוסר, והגידופים יהיו למשמה. "החרפה למוסר" - על ידי מה שיחרפו אותנו על רוע מעשינו, ראוי שהדבר יעורר אותם למוסר: ראו מה קרה לעם ישראל כשסטו מן הדרך, מה עלתה להם כאשר המרו פי השם, וכמה צריך אדם להיזהר שלא יסטה מן הדרך ולא יגיע לכך. ו"הגידופים למשמה" - כאשר יראו מה קרה לנו ויגדפו ויאמרו שאין אמת בתורת משה, וכל מיני דברי גידוף נגד התורה הקדושה, על זה תהיה משמה לגויים, שיהיו שוממים ויסבלו על כך. מצד אחד היו הגויים צריכים ללמוד מוסר ממה שקורה לנו, ומצד שני אם במקום ללמוד מוסר הם מגדפים - ייענשו על שלא לקחו את השיעור הראוי להם.
ובפרט היו צריכים לקחת מוסר מכך ש"בעשותי בך שפטים באף ובחמה ובתכחות חמה". "תוכחות" הוא מלשון ויכוח ומלשון הוכחה: יש כאן הוכחות רבות על חמת השם, שיש כאן כעס אלוקי ושאין זה רעב מקרי. היו צריכים להגיע למסקנה שהעונש הזה השגחי, מאת השם, וכפי שאמרנו הראיה הברורה לכך היא כאשר הדבר אינו טבעי.
בְּשַׁלְּחִי אֶת־חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם אֲשֶׁר הָיוּ לְמַשְׁחִית אֲשֶׁר־אֲשַׁלַּח אוֹתָם לְשַׁחֶתְכֶם וְרָעָב אֹסֵף עֲלֵיכֶם וְשָׁבַרְתִּי לָכֶם מַטֵּה־לָחֶם׃
מהי ההוכחה? אם באה על עם ישראל צרה טבעית, היא צריכה לבוא גם על האומות שסביב. אין היגיון שהרעב ייעצר בגבול: אם יש רעב הוא מתפשט, אם יש ארבה הוא מתפשט, ואם יש שידפון וירקון הם מתפשטים, ואין שום סברה שיפגעו באומה אחת בלבד. ועל זה אומר: "בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם" - חצים מכוונים, שנשלחים בהשגחה מדויקת אל מקום מסוים, ומכאן הוכחה שאין זה טבע אלא יד השם.
הפרק פורש לפנינו את פירושה של נבואת השערות: שליש אחד יכלה ברעב ובדבר בתוך העיר, שליש ייפול בחרב סביבות העיר, ושליש יתפזר לכל רוח וחרב תרדוף אחריו. היסוד החוזר הוא מידה כנגד מידה: מפני שישראל עשו מה שלא נעשה בשום אומה - מרדו בכוונה כשהתורה בידם, והכניסו שיקוצים אל תוך המקדש - כך נגזר עליהם בשבועה עונש שאין כדוגמתו, ובגלוי לעיני הגויים. ואף העונש עצמו אינו פורקן כעס אלא זיכוך: תחילה כלה האף החיצון, אחר כך נחה החמה הפנימית, ולבסוף "והנחמתי". וכל זה כדי שידעו הכל שאין זו יד המקרה אלא יד השם, שהרי כילוי החמה כולה הוא למעלה מדרך ההנהגה הרגילה, וכשם שחצי הרעב מכוונים דווקא אל מקום אחד - הכל הוכחה להשגחה. והגויים, שראו את חרפתנו והיה עליהם ללמוד מוסר, אם גידפו את התורה ואת קדושת ישראל - עליהם עתידה לבוא המשמה.