פרק ה' ביחזקאל ממשיך את שרשרת המעשים הסמליים שהנביא מצטווה לעשות, לאחר הלבנה שעליה נחקקה ירושלים הנצורה. הפעם הצו הוא אישי וחודר: הנביא נוטל תער, מגלח את ראשו ואת זקנו, שוקל את השערות ומחלקן לשלושה חלקים, וכל חלק מקבל גורל אחר - אש, חרב ופיזור לרוח. אחרי המשל בא הנמשל המפורש: ירושלים שהושמה בתוך הגויים כדי להיות להם אור, והמירה את משפטי ה' לרשעה יותר מהם. נעבור על הפסוקים כסדרם, עם ביאורי רש"י, רד"ק והמלבי"ם.
וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל־רֹאשְׁךָ וְעַל־זְקָנֶךָ וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם׃
ה' מצווה את יחזקאל לקחת חרב חדה, לשייף אותה ולעשות ממנה תער. מהו "תער הגלבים"? רש"י מביא פירוש אחד, שגלבים הם רצענים - חותכי עורות, אלה שעושים רצועות וסנדלים. אך רש"י מביא גם פירוש נוסף, וזהו ביאור רוב המפרשים וכך משתמע מפשט הכתובים: "גלבים" הם גלחים, אותם המגלחים את שער הראש והזקן, ולהם תער. הרד"ק אומר שהיא חריפה מאוד וחותכת במהרה. אין למילה זו אח במקרא, כלומר לא מצאנו בשום מקום אחר את הביטוי "גלבים", אך מצאנו בתרגום ירושלמי: "כל זקן גדועה" מתורגם "מגליבה" - שבתער הזה היו מגליבים, גודעים את השערות. וכן בבראשית רבה: "המלאך עומד ומגלב". אם כן, הכוונה לתער המגלח את הראש והזקן.
הרד"ק סובר שכל העניין הזה היה במראה הנבואה: לקיחת התער, העברתו על הראש והזקן, שריפת השערות באש - הכל במחזה. אך כבר עמדנו כמה פעמים על כך שיש מחלוקת גדולה בין המפרשים בכמה וכמה מקראות, האם הם רק במראה הנבואה או שנעשו בפועל, וזו אחת הדוגמאות. ואם תשאל: הרי יש איסור להעביר תער על הזקן, כיצד יעשה כן הנביא? התשובה היא שכאשר ה' מצווה - הדבר מותר. דוגמה לכך היא הנביא הושע שנדרש לקחת אשת זנונים ולהוליד ממנה בנים. שם, בתחילת הושע, הארכנו בעניין זה - האם באמת נשא אותה והוליד ממנה ילדים או שהכל היה במראה הנבואה, ומשם שורש המחלוקת הגדולה בהבנת פסוקי התנ"ך, אם הם משל או מעשה בפועל.
הזכרנו שם גם את דברי הרמב"ם, שלוקח את הדברים בצורה קיצונית מאוד, אפילו בדברים המוסכמים על הכל שהיו במציאות, כדוגמת המלאכים שבאו לבקר את אברהם: הרמב"ם טוען שהכל היה במחזה הנבואה - אברהם מדבר עם ה' במחזה, רואה שלושה אורחים, שוחט להם, והם מבשרים את הבשורה, והכל בתוך הנבואה. אך כפי שאמרנו, דעה זו אינה מקובלת בביאורי התורה, אלא אנו מבינים שהדברים כפשוטם. והגם שיש מקומות שאפשר להסבירם כמראה נבואה, מקראות כדוגמת מעשה אברהם, שהרמב"ם מבארם כנבואה בלבד, אינם כדעת רוב ככל המפרשים.
המלבי"ם מסביר מדוע נצטווה לגלח את שניהם. שער הראש היו רגילים לגלח. מי שהלך עם שערות ארוכות בראשו - "קודקוד שער מתהלך באשמיו", כפי שהיה אומר לנו המלמד בתלמוד תורה. פעמים היה אומר: "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך" - אם ראשך ככרמל, סימן ל"דלת ראשך", שכשיש הרבה נפח בחוץ זה מראה על חוסר תוכן בפנים. על כל פנים, דרכם היתה לגלח את שערות הראש, ואילו את שערות הזקן היו מותירים. וכן ראוי על פי גדרי ההלכה, שאין עניין בהנחת בלורית, ועל פי המקובלים: שערות הראש הן דינים ולכן יש עניין לגלחם, ושערות הזקן הן חסדים ולכן יש עניין לגדלם.
הגילוח בא לרמז שהעם היו כדבוקים בה', והקדוש ברוך הוא כביכול מגלח אותם ומסירם מעליו כהסרת השערות מגוף האדם: השערה דבוקה בגוף, והאדם מגלח ומסיר. כך עם ישראל דבוקים בה', ואתה תעשה פעולת תגלחת המרמזת על הסרת הדבקות. ומדוע ראש וזקן? שער הראש, שדרכו להיות מגולח ושריבויו ניוול, מרמז על הריחוק של הרשעים. שער הזקן, שהוא תפארת, וגילוחו מרמז על הריחוק של הצדיקים. כלומר: שה' יספה צדיק עם רשע - גם את שערות הראש שהם הרשעים וגם את שערות הזקן שהם הצדיקים, את כולם תגלח.
שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר וְלָקַחְתָּ אֶת־הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם׃
"ולקחת לך מאזני משקל וחלקתם" - קח מאזניים ושקול את השערות, וחלק אותן לשלושה שלישים שווים. את השליש הראשון "באור תבעיר בתוך העיר", כלומר בתוך העיר שחקק על הלבנה, שעליה עשה דייק ומצור. זה בא לרמז שהשליש יכלה בזלעפות רעב. ומדוע רעב נרמז באש? אומר רש"י, שזלעפות רעב הן כאש שורפת, כמו שנאמר "עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב" - "נכמרו" מלשון חימום ושריפה. המלבי"ם מסביר שזה משל למה שקרה בסוף ימי המצור, ששליש מן העם כלו ברעב ובדבר בתוך העיר.
"ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה" - זה השליש השני, ובא לרמז ששליש נוסף יכה האויב בחרב סביבות העיר. "והשלישית תזרה לרוח" - משל על אלה שברחו מפני האויב ונתפזרו לכל הרוחות. "וחרב אריק אחריהם" - שהחרב תרדוף ותשיג אותם בארצות אויביהם. מביא רש"י שזה סימן לגולים שירדו למצרים, יוחנן בן קרח וחבורתו, ושם נאמר "אריק חרב אחריהם": הלך נבוכדנאצר והחריב את מצרים, ואלה שברחו כאן מחרבו נלכדו ונהרגו על ידו שם. כלומר: אוציא ואריק את החרב מתערה שתרדוף אחריהם גם למצרים.
וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ׃
יש כאן שני ביאורים. רש"י מפרש שזה רמז לאותם מעטים שיגלו לבבל ויחיו שם. הצרירה בכנף מורה שבשונה מכל הקודמים - שנשרפו באש, הוכו בחרב, נזרו לרוח והחרב רודפת אחריהם - אלה יהיו שמורים ולא תהיה בהם מציאות של אובדן, עד שישובו לארץ, כדבר הצרור וקשור בכנף הבגד. ומדוע "מעט במספר"? כיוון שהיו מתי מספר, עשרת אלפים גולה.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שמדובר בדלת העם שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים תחת ידו של גדליהו בן אחיקם. וביאור זה נראה מדויק יותר בפשט הכתובים: הפסוקים מדברים על הצרות - אלה שנשרפו, אלה שהוכו בחרב, אלה שנזרו והתפזרו - ומול זה אתה מדבר על שמורים, ושמורים בפשטות פירושו שאינם גולים. הם צרורים בכנף, במקומם. אילו התכוון לגולי בבל, היה צריך לתת משל של שמירה במקום רחוק - שאתה מגלה אותם אך שומר אותם - ולא של צרירה בכנף, שמורה שלא יגלו כלל. זה מתאים יותר לדלת העם שנשארו בארץ.
וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל־תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא־אֵשׁ אֶל־כׇּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
שימו לב שכל שיטה ממשיכה את דרכה. לפי רש"י והרד"ק, שהצרורים בכנף הם גולי בבל, "ומהם עוד תקח" מרמז על אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, אשר קלם מלך בבל באש. מובא שהם באו אל בתו של נבוכדנאצר ואמרו לה שתתייחד עמהם, שכך ציווה ה'. הלכה וסיפרה לאביה, ואמר לה: כיצד ייתכן, הרי הנביא אמר לי שהדבר אסור? אמרו לו: נכון, אך גם אנו נביאים. אמר להם: אתם צריכים להיות בדוקים אצלי כדניאל חנניה מישאל ועזריה. ביקשו שיהיה עמם יהושע הכהן הגדול, כמין "מטריה אווירית", ובסופו של דבר קלם באש והם נשרפו, ורק יהושע נאחז מעט בכנף בגדו, לרמז על בניו שנשאו נשים שאינן הגונות. לפי זה, אלה שבבבל - חלקם יושלכו אל האש, ומן הרמזים הללו תצא פורענות לכל בית ישראל.
אלא שהדבר תמוה קצת: לומר "מהם ישרפו באש" על שני רשעים כאלה, שהם שוליים דשוליים - וכי עליהם בא הנביא לרמז? לכן גם כאן מסתבר יותר קו המלבי"ם, שמדובר במה שאירע על ידי ישמעאל בן נתניה, שבא ורצח את גדליהו בן אחיקם, וממנו יצאה אש - שבעקבות זאת ירדו למצרים ולא נשארה מהם פליטה. אמנם ביאור רש"י מדויק יותר בלשון "אש", שאצל אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה היתה אש ממש, אך לפי המלבי"ם מדובר בפורענות שמתחילה מכאן ובסופה לא נשאר מאומה: "ממנו תצא אש אל כל בית ישראל" - כל בית ישראל שנותרו בארץ כלו בסופו של דבר, וזו היתה המציאות כששארית הפליטה גלתה.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זֹאת יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת׃
מהו "בתוך הגויים"? רש"י מביא פירוש אחד, שהכוונה באמצע העולם - ירושלים היא טבורו של עולם. הרד"ק מסביר ששמתיה בתוך הגויים לפי שהיא נבחרת מכל הארצות, יפה נוף משוש כל הארץ, והיא באמצע היישוב, ולפיכך אווירה טוב וממוזג מכל הארצות. כלומר לא קר כארצות הקרות ולא חם כארצות החמות, אלא ממוצע.
אנשים שואלים: וכי ירושלים יפה יותר משוויץ? ובכן, כבר המדרש מתייחס לזה ושואל: מדוע לא עשה ה' בירושלים נהרות? הרי נהרות הם תמיד סימן ליופי והופכים מקום לנפלא ומיוחד לדור בו. אומר המדרש: כדי שלא יאמרו שאנשים עולים לירושלים בשביל הנהרות, שבאים לחופשה ולנופש. אם באים - באים בגלל שיש שם את בית ה', משוש כל הארץ.
ולגופו של עניין: מסתכלים על שוויץ בתמונות של הקיץ, אבל מי יודע מה זה להיות בשוויץ בחורף? הקיץ שם קצר, ויותר מחצי שנה אתה בהקפאה עמוקה, כמה מטרים של שלג שאינך יכול כלל לצאת מהבית. נכון שנעים לשהות שם בקיץ, הכל ירוק - וכיצד לא יהיה ירוק, הרי שני מטר שלג נמסים ומשקים את האדמה חודשים - אבל מי יכול להתקיים שם חצי שנה? זו מגבלה בלתי רגילה. ירושלים לעומת זאת: אווירה טוב וממוזג מכל הארצות. בקיץ אתה מזיע בה פחות מאשר בגוש דן, ובחורף, גם אם יורד מעט שלג, זהו מרבד קל, ואתה יכול לחיות ולנסוע בה בכל עונות השנה, ולא רק בפרק זמן קצר וקצוב.
ולמה נכנס הכתוב לענייני מזג האוויר? אומר הרד"ק: זו סיבה שהיה להם ללכת בדרך ישרה ולעשות משפטי הטובים. זכיתם למקום מיוחד ומשובח כל כך, ולכן היה עליכם ללכת בדרך ישרה ולקיים את משפטי הטובים. ובוא וראה שעד רבה: במקום שיהיו טובים מכל הגויים, לפי שקיבלו את המקום המשובח ביותר, המירו את המשפטים לרשעה מכל הגויים אשר סביבותיהם, כמו שכתוב "ויתעם מנשה לעשות את הרע מן הגויים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל". והגויים ההם אשר סביבותיהם, אומר הרד"ק, לא המירו את משפטיהם, ואילו עמי המיר את כבודי בלא יועיל - ולכן התביעה עליכם גדולה מן התביעה על הגויים.
ואם הזכרנו את ירושלים, נזכיר גם את ארץ ישראל: כמעט אין בעולם מקום קטן כל כך שיש בו את כל סוגי מזג האוויר. מי שרוצה אוויר יבש יש לו, לח יש לו, קר יש לו, חם יש לו. איפה תמצא עוד מקום שאם אתה רוצה קיץ באמצע החורף תיסע לאילת, ואם אתה רוצה שלג תיסע לחרמון? מדינה באורך כמה מאות קילומטרים, שבארצות הברית זו שכונה, ובסין זה פחות מכפר - ובתוך המקום הקטן והמצומצם הזה יש לך את כל סוגי האקלים. לאן שתרצה תלך, העיקר שתבוא לגור בארץ הקדושה.
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל הנמשל. הפרק נפתח במשל - השערות שנצטווה לגזוז ולשרוף - וכעת מתפרש: "בתוך הגויים שמתיה", שגויים רבים דרו בארץ משבעת העממים, ומחוץ לארץ ישראל יש ארצות של מלכים אחרים, ובתוך כולם הושמה ירושלים.
וַתֶּמֶר אֶת־מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן־הַגּוֹיִם וְאֶת־חֻקּוֹתַי מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא־הָלְכוּ בָהֶם׃
"ותמר" - החליפו והמירו את משפטי לרשעה, יותר מן הגויים. רש"י מפנה למה שכתוב אצל מנשה: "ויתעם מנשה את יהודה ואת יושבי ירושלים לעשות רע מן הגויים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל". אגב, בנוסחי רש"י שלפנינו נפלה כאן טעות דפוס - "שכן כתוב במשנה" - וצריך לומר "שכן כתוב במנשה", ואין במשנה דבר כזה. רש"י בנביאים מוגה הרבה פחות מרש"י על התורה. הכוונה: שמתי אותה בתוך הגויים וסביבותיה ארצות, והלכה ועשתה קלקול גדול משל הגויים והארצות סביבותיה.
ויש מסבירים, מביא רש"י, שהגויים הרי לא קיבלו את תורת ה', ואילו ישראל קיבלו ועברו עליה, ולכן החומרה אצלם גדולה יותר. הגוי מה מבין ומה יודע, אין לו תורה; אבל אתה קיבלת תורה, וכיצד קלקלת? עליך התביעה גדולה הרבה יותר. וכן הרד"ק מבאר "כי במשפטי מאסו" - והגויים לא מאסו במשפטיהם.
אומר המלבי"ם: משפטים הם מצוות שכליות, וחוקים הם מצוות שמעיות. הכוונה האלוקית היתה שישראל יהיו בבחינת אור לגויים בשניהם: במשפטים, שהם בין אדם לחברו - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ענייני ממון וכדומה; ובחוקים, שהם דרכי העבודה שבין אדם למקום. שמתי אותה בתוך הגויים כדי שילמדו מהם הגויים הנהגה בין אדם לחברו והנהגה בין אדם למקום. ובוא וראה, שבמקום להיות סמל להם, קלקלו הרבה יותר מהם.
מבאר המלבי"ם: גם לגויים יש משפטים, והגוי מצווה על כך - אחת משבע מצוות בני נח היא להעמיד דיינים. אלא שהם לא קיבלו חוקים מאת ה', והציווי עליהם הוא שהדיינים ישפטו על פי חוקי השכל: חוקים הגיוניים, מקובלים על השכל האנושי - לא לרצוח, לא לגנוב, לא להרע לזולת - משפטים שכליים שייסדו להם חכמי האומות. ואומר המלבי"ם שאמנם אין די בנימוסים האנושיים, וזהו יתרוננו שקיבלנו נימוסים אלוקיים, תורה מאת ה' - אך הנימוסים האנושיים אינם תמיד סותרים את היושר, ולעתים קרובות הם מתאימים ליושר.
אפשר לראות זאת במציאות: הרבה מן החוקים שמחוקקות האומות מעצמן, בלי קשר לתורה, מתאימים ליושר. כבר דיברנו שרוב מצוות עשרת הדיברות מקובלות על כל המין האנושי, ואין קהל בעולם - כלומר מדינה ומקום מתוקן - שחוקק חוקים נגדם. אין מקום שהחוק בו אומר "תגנוב" או "תרצח". יש בסיס של מוסר אנושי המקובל על כל העולם. אומר המלבי"ם שאינם סותרים תמיד את היושר, אלא שהם נלוזים מן המשפט האלוקי, סוטים ממנו. למשל: הוא יאמר לך שהפלה היא זכות האישה על גופה, בזמן שעל פי הלכה זה רצח גמור, וגוי אף נהרג על כך - חמור אצלו יותר מאשר אצל יהודי, שאם עשה הפלה נידון כרוצח. כלומר נלוזים הם מן המשפט האלוקי שאנו זכינו לו, אבל לא כל חוקיהם מנוגדים ליושר.
וכן בחוקים, אומר המלבי"ם, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, עשו הפך החוקים האלוקיים. והאומות לא הפכו את החוקים האלוקיים, שכן לא ידעו אותם; וכשגוי עושה כרצונו אין זה "הפך משפטי האלוקים", כי אינו יודעם. אבל אתה, היודע את המשפט האלוקי ועושה הפוך - חמור שבעתיים. ואף שחוקי הגויים אינם טובים, לא עשה זאת בכוונה נגד רצון ה' אלא מחוסר דעת, ולא במזיד ובשאט נפש.
עוד מבחין המלבי"ם בין "גויים" ל"ארצות". הגויים שלא היתה להם ממלכה מיוחדת - היו להם משפטים גרועים שקיבלו מן הארצות, שכן בארצות הגדולות היתה מערכת מסודרת, מלך ושופט, ו"מלך במשפט יעמיד ארץ". לכן "גוי" הוא ממלכה בלא מלך, וההנהגה בה פחות מתוקנת, והם העתיקו את חוקיהם מן הארצות שבהן יש מלך וחוקים מיוסדים. נמצא סדר יורד: ארצות, תחתיהן גויים, ותחתיהם - ישראל. הארצות רחוקות מארץ ישראל, ולגויים הקרובים היו חוקים משונים, ואנו גרועים אף מהם, שהרי עשינו הפך חוקי התורה.
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן הֲמׇנְכֶם מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת־מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם׃
מהו "המנכם"? רש"י מסביר שהוא כמו "הזמינכם" - הזמנתם את עצמכם להיות מופקרים יותר מן הגויים, מלשון "וימן להם המלך", שזימן להם. ומביא רש"י פירוש נוסף בשם מנחם, ש"המנכם" מלשון המון והמיה, כמו "המו גויים" - וכבר הסברנו שההמון נקרא כך משום שבמקום שיש המונים יש רחש והמיה; ולפי זה: הומים אתם כגויים אשר סביבותיכם.
"וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" - כפי שאמרנו, לגויים יש אמונה ויש חוקים, והם לא המירו את אמונתם ואת חוקיהם באחרים, ואילו אתם המרתם כבודי בלא יועיל. וחז"ל אומרים: כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם. אם כבר המרת את הנהגתך להיות כגוי, היה לפחות כמתוקנים שבהם; אבל הלכת להיות כמקולקלים שבאומות, לקחת מכל אומה את הקלקולים שלה, בזה נדבקת, ואת זה הבאת לכאן לארץ.
וכבר הסברנו לא פעם שאין לנו כלום מה לקחת מן האומות, שום דבר. רבים אומרים: אפשר ללמוד גם מהגויים, יש אצלם הנהגות טובות. זהו שיבוש גמור ומוחלט, ומי שאומר כך הוא חסר אמונה. והטעם פשוט: הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורת חיים להתנהג בה. האם ייתכן דבר אחד טוב שה' לא נתן לנו בתורה? מי שחושב כך הוא כופר, שהרי הקדוש ברוך הוא הוא שלמות הטוב, והתורה היא תורת חיים, "חוקים אשר יחיה בהם האדם". ממה נפשך: אם הדבר כתוב בתורה, איני צריך את הגוי כדי ללמוד ממנו; ואם אינו כתוב בתורה, הרי ה' אמר לי שלא לעשות זאת ושלא ללמוד ממנו.
ואל תבינו לא נכון: איני אומר שאין גויים המתנהגים בצורה טובה. ייתכן שיש. השאלה היא אם עלינו ללמוד מהם - ועל כך התשובה: אנו לומדים מן התורה, לא מהם. ואם ההנהגה אינה מופיעה בתורה, אל תלמד אותה, שה' אמר לי שלא לנהוג כך; ואם היא כתובה בתורה, אדרבה, נאמץ אותה בלי שום צורך בגוי.
וזהו בדיוק מה שאמרו חז"ל: חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין. אם יאמרו לך שיש בגויים חוכמה - תאמין ותקבל. הם המציאו דבר, גילו הבנה בגרמי השמים, ויש דברים שחכמי ישראל שמעו מחכמי האומות, והגמרא אומרת שהודו חכמי ישראל לחכמי האומות. חוכמה אפשר לקבל, ואם אתה נצרך לה - למשל פרופסור גאון בתחומו שיש ממנו מה ללמוד - לך ולמד. אבל תורה, שהיא הוראה והנהגה - אל תאמין, שאם ההנהגה נכונה היא כתובה בתורה שלנו, ואין צורך ללמוד אותה מתורתם ומהנהגותיהם. מה שצריך ליישר את הנהגות האדם ומידותיו כתוב בתורה, ומה שאינו כתוב בתורה - אינו נצרך.
"וישמן ישורון ויבעט" - אותו כסף וזהב שהרביתי להם, הלכו ועשו לבעל. "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", שהם לא המירו את אלוהיהם, ואתם המרתם אותי בלא יועיל. המלבי"ם מסביר שחטאת ישראל כאן כפולה. האחת: שלמדו מן הגויים שלא ללכת בחוקי ה' ומשפטיו. הגויים אינם מכירים את חוקי ה', וכשאתה מחקה אותם אתה מתרחק מחוקי ה' ומשפטיו גם בלא כוונה רעה - וזה תמיד היה החשש שבקרבה לגוי. די שתשלח את ילדך לבית ספר חילוני, שהוא בהכרח כבית ספר של גוי, וממילא יגדל שם עם כל מה שהם עושים ולא יקיים שום מצווה. זהו "יען המונכם מן הגויים בחוקותי לא הלכתם". ומעיר המלבי"ם ששם "המון" בא על פי רוב לגנאי, "המון רב", לומר שהעם הזה הומה ובלתי מסודר, ונעשיתם פחותים והמוניים יותר מן הגויים - ומהיכן? "המונכם מן הגויים", למדתם זאת מהם.
והשנייה: "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" - את משפטי הגויים הטובים לא עשיתם. מילא אם היית לוקח את הנהגת הטוב כעסקת חבילה, ניחא; אבל לקחת מן הגוי דווקא את הדברים המקולקלים, ואת הדברים שהוא נוהג בהם על פי היושר ועל פי הקו הכללי של התורה - אותם לא למדת ממנו. נמצא שעשיתם דברים שאינם נוהגים לא אצל המאמין בדת ישראל ולא אצל ההולכים על פי הנהגות הגויים. בקיצור: נשארת ריק מזה ומזה. אילו לפחות היית נוטל את מנהגי הגוי עד הסוף, אולי היית מקבל את נימוסיו והנהגותיו; אבל את הדת היהודית עזבת, ואת משפטי הגויים, נימוסיהם והנהגותיהם, לא לקחת - ונשארת ריק מן הכל.
הפרק פותח במשל התער: גילוח שער הראש והזקן מסמל את ניתוק הדבקות של ישראל בה', רשעים וצדיקים כאחד, וחלוקת השערות במשקל לשלושה חלקים מסמלת את שלוש הפורענויות - רעב בתוך העיר, חרב סביבותיה ופיזור לרוח עם חרב רודפת. המעטים הצרורים בכנף הם, לפי המלבי"ם, דלת העם שנשארו תחת גדליהו, ואף מהם יצאה אש - רצח גדליהו על ידי ישמעאל בן נתניה, שהביא לכיליון שארית הפליטה. אחר כך בא הנמשל: ירושלים הושמה בטבורו של עולם, במקום המשובח והממוזג שבארצות, כדי להיות אור לגויים במשפטים שבין אדם לחברו ובחוקים שבין אדם למקום - והיא המירה את המשפטים לרשעה יותר מהגויים, עד שעשתה בכוונה הפך המשפט האלוקי, שהוא הקצה הרחוק ביותר מן הטוב. וגרוע מכל: כמתוקנים שבהם לא עשו וכמקולקלים שבהם עשו, ונשארו ריקים מן התורה ומן היושר האנושי כאחד. מכאן המסר לדורות: אין לנו מה ללמוד מן האומות בענייני הנהגה ומידות - חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין, שכל הטוב כבר ניתן לנו בתורת חיים.