פתיחה
בפרק זה מצווה הקדוש ברוך הוא את יחזקאל לעשות סדרת מעשי־אות המבטאים את מצור ירושלים וחורבנה: חקיקת העיר על לבנה, בניית דיק וסוללה סביבה, שכיבה על צד שמאל ועל צד ימין כנגד שנות העוון, והכנת לחם מעורב שייאכל במשקל ומים במשורה. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מן הציווי לשכב על הצד הימני ארבעים יום, ועוברים אל מעשה הלחם והמים ואל מחאתו של הנביא על אכילת לחם טמא.
ארבעים יום על הצד הימני
וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֺן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ׃
לאחר שתסיים את שלוש מאות ותשעים היום, אומר לו הקדוש ברוך הוא, תשכב עוד ארבעים יום, והפעם על צדך הימני. רש"י מבאר: מלמד שחטאו בית יהודה מעת שגלו עשרת השבטים ועד שחרבה ירושלים ארבעים שנה. הכוונה לנקודת הזמן שבה עומד הנביא עתה, ועד אז חלפו ארבעים שנה. יוצא אם כן שנוסף על שלוש מאות ותשעים השנה שהן התביעה כנגד שומרון וכלל ישראל, התווספו עוד ארבעים שנה של חטא יהודה לבדם.
והחשבון כך הוא: עשרים ושתיים שנה של מנשה. מניין שעשרים ושתיים? אין הדבר כתוב במפורש, אלא לומדים זאת ממה שנאמר עליו "ככל אשר עשה אחאב", ואחאב מלך עשרים ושתיים שנה. עוד שנתיים של אמון שהיה רשע גדול, בעל את אמו ועוד, הרי עשרים וארבע. ועוד אחת עשרה שנה של יהויקים, הרי שלושים וחמש. והנבואה הזאת נמסרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו, שכבר מלך חמש שנים, והרי לך ארבעים. סך הכול אם כן ארבע מאות ושלושים שנה: שלוש מאות ותשעים ועוד ארבעים.
חשבון שבעים שנות הגלות כנגד שבעים שמיטות
כאן עושה לנו רש"י חשבון, כיצד מגיעים למה שנאמר בכמה מקומות שישראל יצאו לגלות שבעים שנה על שביטלו שבעים שמיטות. אומר רש"י: אחר הנבואה הזאת שהו עוד שש שנים, ואם כן מארבע מאות ושלושים הגענו לארבע מאות שלושים ושש. עשה חשבון: יש כאן שמונה יובלות ועוד שלושים ושש שנה. שמונה יובלות הם ארבע מאות שנה, ובהם שמונה פעמים שבע שמיטות, היינו חמישים ושש שמיטות. הוסף על כך שמונה שנות יובל, שהרי מלבד שמירת השמיטה יש גם לשמור את היובל - השמיטה היא השנה הארבעים ותשע והשנה הבאה היא החמישים שהיא היובל - והרי לך שישים וארבע.
עד כאן חשבון ארבע מאות השנה. אך אמרנו שהיו ארבע מאות שלושים ושש. בשלושים ושש, נוריד שנה ונשארו שלושים וחמש, שהם שבע כפול חמש, ובהן עוד חמש שמיטות. הרי הגענו לשישים ותשע שמיטות. חסרה לנו אחת. ומה עם אותה אחת? שנת היובל האחרון נחשבה להם לעוון, כיוון שבעוונם גלו ממנה ולא הגיעו כלל ליובל. והרי לך שבעים שנה שלא שמטו בהן ישראל, ולכן גלו שבעים שנה לקיים את שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה" - כל הימים שהיתה צריכה להיות שוממה, תהיה עתה שוממה. שבעים שנות גלותנו היתה הארץ שוממה, ליטול לבדה את השביתה שהיינו אנחנו צריכים להשמיט ולעבור על הארץ. וזה שנאמר בסוף דברי הימים: "למלאות דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה".
מדוע הצד הימני
מדוע נצטווה לשכב דווקא על צדו הימני? רש"י מבאר: יהודה יושבת בדרומה של ארץ ישראל, וכשם שראינו ששומרון היא לצד שמאל, כך לגבי יהודה מתאים לכתוב הצד הימני, וכנגד שומרון שכב על צדו השמאלי.
המלבי"ם מסביר אחרת. גם כאן מצווה הוא לסבול עוון יהודה ארבעים יום כנגד ארבעים שנה, אלא שאין אלו ארבעים השנה שחטאו בהן יהודה כדברי רש"י, אלא כנגד ארבעים השנה שמאז שהחל ירמיהו להתנבא על החורבן. ירמיהו התחיל להינבא משנת שלוש עשרה ליאשיהו ועד החורבן, ומאז נגזרה הגזרה שיחרב הבית, והוא התרה בהם ארבעים שנה יום יום. הרי כאן ארבעים שנה של התראה שכנגדן ישכב על צד ימינו. ואף שלפי חשבון זה ארבעים השנה כלולות בתוך שלוש מאות ותשעים ואינן נפרדות אלא נבלעות בהן, אומר המלבי"ם שיש לחלק ביניהן: שלוש מאות ותשעים הן עוון משותף לכולם, גם לגולי שומרון וגם ליהודה שעוד היו כאן; אבל העוון שלא שמעו לתוכחת ירמיהו הוא חטא פרטי של יהודה בלבד, שהרי שומרון כבר גלו ואין בו ציווי ביחס אליהם, ולכן נמנה בנפרד בשכיבה על הצד הימני.
ולמה הצד הימני? המלבי"ם הולך לשיטתו: כאן גילה השם ימינו וזרוע עוזו עליהם ושלח להם נביאים, והם הונהגו בהנהגת הימין שהיא הנהגת החסדים, ולפיכך צריך כנגד זה חשבון נפרד של ארבעים שנה.
"נְתַתִּיו לָךְ" - זכות הנביא
אלא שכאן מתעוררת שאלה. בשלוש מאות ותשעים היום אמרנו מדוע נחשבו להם השנים לימים - מפני שהיה להם לימוד זכות, שלא היתה להם תוכחה והשם התנהג עמם בדרך הטבע, וזה נאמר ביחס לעשרת השבטים. אבל ביחס לשבט יהודה ובנימין אין לימוד זכות זה, ולכאורה היה צריך לומר לו ארבעים שנה תשכב על צדך הימני. מדוע אם כן אמר לו יום לשנה? אומר המלבי"ם: מפני זכותו של הנביא עצמו, שהוא סובל את הייסורים. ומכאן משתמע לדעת המלבי"ם שהציווי "תשכב על צדך הימני" הוא כפשוטו ולא מחזה נבואי או מטאפורה. בסבלו את הסבל הראוי בעקבות מעשיהם ארבעים יום, בזה הוא מכפר, ובכך מסתפק הקדוש ברוך הוא בארבעים יום ולא בארבעים שנה.
ומניין מדייק זאת המלבי"ם? מלשון הכתוב "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ" - בגללך, בזכותך, על ידך; זכותך היא הגורמת שיהיה זה רק יום לשנה.
זרוע חשופה כנגד מצור ירושלים
וְאֶל מְצוֹר יְרוּשָׁלַיִם תָּכִין פָּנֶיךָ וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה וְנִבֵּאתָ עָלֶיהָ׃
עתה אומר לו שייתן את פניו אל הלבנה שעליה חקק את ירושלים: בשכבך על צדך השמאלי תהיה הלבנה לנגדך, וכן בשכבך על צדך הימני. "וזרועך חשופה" - מבארים המפרשים שזרוע חשופה היא ביטוי לזרוע המוכנה למלחמה. אדם הרוצה להכות ולהילחם בחוזקה, הבגד מכביד עליו, והוא מושך את הבגד למעלה ואז ידו זריזה יותר; ובפרט בזמנם שהבגדים היו כבדים ומסורבלים, כדי להילחם היה צריך למשוך את הבגד. זה אות וסימן לנבוכדנצר שיבוא וילחם כנגדם, שהזרוע החשופה מבטאת מלחמה. "וניבאת עליה" - בשעה שתצור כך על העיר עם כל הסמליות שראינו, עם הדיק והמצור סביבה והמחבת, תנבא ותאמר להם דברי מוסר ותאמר לעם שהעיר תיכבש אם לא ישובו בתשובה.
המלבי"ם מסביר שלא כרש"י שפני הנביא היו ללבנה באופן תמידי. לדבריו הלבנה הונחה לצד שמאלו, וכל זמן שהוא שוכב על צדו השמאלי היתה הלבנה לנגדו, כמו שנאמר "והכינותה את פניך אליה". אלא שאז, בשכיבה על צד שמאל, לא נאמר לו לחשוף את זרועו. ומדוע? כי אז התנבא על עשרת השבטים, ולהם באמת לא חשף השם את זרועו: כמעט לא שלח להם נביאים ולא הנהיג אותם בהנהגת הימין שהיא הנהגת החסד והשפע וההנהגה הניסית, וזה הרמז לצד שמאל. לעומת זאת בארבעים השנה האחרונות, שבהן הוא שוכב על הצד הימני והלבנה מונחת לצד ימינו, הוא מכין פניו אל מצור ירושלים וזרועו חשופה והוא מתנבא עליה, לרמז להם: הרי כאן חשף הקדוש ברוך הוא את ימינו לכם, השפיע עליכם שפע, עשה לכם חסדים, נתן לכם את נביאיו להוכיח אתכם, ואף על פי כן לא שבתם בתשובה. התביעה כאן קשה הרבה יותר, ולכן נדרש לחשוף את ימינו ולהפנות פניו לצד ימין.
"נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים"
וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וְלֹא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ׃
רש"י מסביר: גזרת מצוותי תהא חמורה עליך כאילו נאסרת בעבותים שלא תיהפך מצדך אל צדך. לפי רש"י זו מטאפורה - לא עבותים ממש, אלא כיוון שציוויתי אותך לשכב על צד שמאל ואחר כך על צד ימין, כאילו קשרתיך שלא תשנה את הצד. כלומר, אתה מוזהר לקיים את מצוותי במלואה בדיוק כפי שציוויתיך, ועד מתי? עד כלותך ימי מצורך, עד שתשלים את הימים שעליהם ציוויתיך להיות כבמצור. ומדוע "מצוריך" בלשון רבים? אומר המלבי"ם: מפני שדיברנו כאן על שני מיני מצורים, מצור של שלוש מאות ותשעים יום ומצור של ארבעים יום, השכיבה על צד שמאל והשכיבה על צד ימין. וכן מבאר המלבי"ם ש"נתתי עליך עבותים" היינו שהוא כקשור ואסור בשניים: א' שלא לצאת מביתו, ב' שלא להפוך צד ימין לצד שמאל.
לחם התערובת - רמז למזון המצור
וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ׃
לאחר שראינו רמז למה שיארע בעיר ורמז למצור, עתה מצווה אותו לעשות רמז גם למאכל שיאכלו בעת המצור. ראשית, "קח לך" פירושו תכין ותאגור מזון, שכן היות ויהיה מצור תצטרכו מזון רב לימיו. שנית, "ונתתה אותם בכלי אחד" - את החיטים והשעורים והפול והעדשים והדוחן והכוסמים, שכולם חוץ מן החיטים והשעורים הם ממיני הקטניות, את כולם ישים בכלי אחד. ומה בא לרמז? שהלחם לא יהיה נקי. כשהלחם נקי אוכלים לחם חיטים; פחות נקי, אוכלים לחם שעורים שהוא פחות משובח; אבל כשהלחם כולו מורכב מתערובת של חיטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים, זה מראה שהלחם פגום, שאין לחם נקי כלל, וזה מראה על קושי המצור: לא יהיה לכם מה לאכול אלא לחם העשוי ממינים שונים.
ועוד: "ועשית אותם לך ללחם מספר הימים אשר אתה שוכב על צדך" - שיכין לחם לשלוש מאות ותשעים יום, אף שראינו גם ארבעים יום נוספים, שכן כאן מדובר בשלוש מאות ותשעים היום שמלך בבל סמך על ירושלים. המלבי"ם עושה את החשבון: בעשרה ימים לחודש העשירי, הוא עשרה בטבת, בשנה התשיעית לצדקיהו החל המצור, וכבש אותה בסוף החודש הרביעי משנת אחת עשרה למלכותו, בשבעה או בתשעה לחודש. ימי המצור האריכו שמונה עשר חודש, כמבואר בירמיה. ובאמצע המצור עזב מלך בבל את ירושלים בגלל חיל פרעה, ששמע שפרעה בא כנגדו והלך להילחם עמו, אך אמר להם שיקחו בחשבון שהוא עוד יחזור, ולפי הנראה היה זה בשנה העשירית למלכות צדקיהו. וכשחזר אל המצור שנית היה זה בתחילת אייר, ומאז עד תשעה בתמוז של שנת החורבן היו ארבע מאות ושלושים יום.
וכאשר עזב נבוכדנצר את העיר הכינו להם לחם לימי המצור, והכינו רק לשלוש מאות ותשעים יום - חסרים ארבעים יום. מדוע לא הכינו יותר? מפני שלא מצאו יותר; הם הכינו לפי הכמות של החיטים והדוחן והפול והעדשים שהיתה בסביבה, ולא מצאו יותר מזה. וזה שאמר לו "מספר הימים אשר אתה שוכב" שלוש מאות ותשעים יום - כפי מספר הימים שאתה שוכב, כך יהיה הלחם שיספיקו להכין. ויוצא שבארבעים הימים האחרונים של המצור כבר היו ברעב גמור, שעד אז אכלו מן הלחם שהכינו לשלוש מאות ותשעים יום, אבל המצור היה ארבע מאות ושלושים יום, ובארבעים הימים האחרונים לא היה להם מה לאכול, ומתו ברעב ובדבר ובחרב בתוך העיר עד שנבקעה העיר, כמובא בירמיהו פרק כ"א פסוק ד' ובכמה מקומות. לפי זה שלוש מאות ותשעים יום אכלו במשקל, היינו במשורה על פי מידה, ששוקלים לכל אחד בדיוק כמה יאכל שלא ייגמר הלחם במהרה; וכשעברו שלוש מאות ותשעים יום לא נשאר להם אפילו לחם במשקל.
אכילה במשקל וסעודה אחת ביום
וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכְלֶנּוּ׃
הדבר בא לרמז למצור ולכך שיאכלו את לחמם במשקל. "במשקול" - אומר הרד"ק שהוא על משקל "מזמור" מלשון זמר, וכן כאן משקול מלשון משקל. הכוונה שמפאת הרעב יאכלו את מאכלם במשקל, ויאכלו אותו פעם אחת ביום. דרכם היתה לאכול שתי סעודות ביום, שחרית וערבית, ובשבת אוכלים שלוש כדי ליצור שינוי; וכאן אומר לו שתהיה סעודה אחת ביום מרוב הצמצום, "מעת עד עת תאכלנו", פעם אחת ביום היו אוכלים מחסרון הלחם. וכך גם את המים שתו במשורה, לפי מידה. וכל זה בשלוש מאות ותשעים היום הראשונים, ולאחר מכן יצטמצמו עוד יותר, שאף עשרים השקל ליום שהיא כמות הלחם ליום לא תהיה בידם.
מים במשורה ושישית ההין
וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה׃
"משורה" - אומרים חז"ל שהיא מידה קטנה שהיא אחת משלושים בלוג, שהם כאחד עשר וחצי סמ"ק, ובמים הסמ"ק והגרם שווים, הרי כאחד עשר גרם מים. ולאחר מכן נאמר "שישית ההין", וזו כמות גדולה בהרבה: ההין הוא שנים עשר לוג, ושישית ההין היא שני לוג שהם שש מאות ותשעים סמ"ק, כמעט שבע מאות גרם מים (סמ"ק מידת נפח וגרם מידת משקל). קודם דיברת באחד עשר וחצי גרם ועכשיו בקרוב לשבע מאות גרם. אלא מסביר הרד"ק שכוונת הדברים שתהיה לו כמות של שש מאות ותשעים סמ"ק ליום, אבל כיצד ישתה אותה? במשורה, בכל פעם לגימה קטנה של כאחד עשר גרם, ואין כאן סתירה: תשתה מים במשורה, וכמה יהיה לך ליום? שישית ההין, מעת עד עת. וכל זה בא לרמז על הצמא והרעב הגדול שיהיה להם בירושלים בזמן המצור, משנת תשע לצדקיהו עד השנה האחת עשרה.
עוגת שעורים
וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם׃
מסביר רש"י: עריכתה מנוולת כעריכת שעורים, ואינה נאה כעריכת עוגת חיטים. כל מי שראה לחם בריאות ולחם חי ודומיהם, אינו יכול להתווכח שהחלה נראית נאה יותר, עריכתה נאה, מבהיקה ועשויה יפה יותר. אף שהיום נחשבים לחמים מסוג זה ללחמי בוטיק ולחמי בריאות והם יקרים, מכל מקום מבחינת שבח רואים שאינם לחמים משובחים, וודאי מבחינת הטעם הלחם הנקי והחלה משובחים בטעמם מלחם השעורים. וזה שאמר "ועוגת שעורים תאכלנה": אמת שהוא מדבר על מכלול המינים, חיטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים, אבל עריכתה לא תהיה נאה כעריכת לחם חיטים אלא כעריכת לחם שעורים.
והרד"ק מסביר אחרת: כאילו כתוב "וכעוגת שעורים תאכלנה", שתאכל את העוגה המעורבת הזאת כמו עוגת שעורים בלי כל התערובות. שעוגת שעורים נאכלת יותר טוב מעוגה שעירבו בה הרבה מיני קטניות, שהתערובת מראה על פחיתותה; אבל כיוון שיהיה רעב, תאכל אותה בכזו להיטות כאילו היתה עוגת שעורים. ואם תשאל, אם בא לדבר בשבח התיאבון היה לו להפליג יותר ולומר "כעוגת חיטים", שהיא הדימוי הקיצוני ביותר עד כמה יהיה מורעב, שיאכל אותה כאילו היתה חלה מיוחדת - אומר הרד"ק שעד כדי כך אינו מגזים, שרחוק הוא שתיאכל העוגה המעורבת בתיאבון כעוגת חיטים לבדה, ולכן אמר שיאכלנה בהתלהבות כאילו היתה עוגת שעורים.
מהי "עוגה"
אגב, כשמדובר כאן ב"עוגה", אין הכוונה למושג העוגה שבפינו היום, שהיא פת הבאה בכיסנין עם סוכר וקקאו ושאר עניינים. בזמנם "עוגה" היינו חלה: "עוגת רצפים" היא חלה שעשו אותה על גבי גחלים, רצפים כמו רשפים, כעין חררה. ולמה נקראת עוגה? מפני שעוגה פירושה עיגול, כלשון "עג עוגה ועמד בתוכה", וכן "עוגה עוגה במעגל נחוגה" - ויש הסוברים ששרים שם על עוגה, ואינו כן אלא על מעגל, אלא שהיום אין מכירים את הביטוי "עג עוגה" ולכן חושבים שמדובר בפנקייק כלשהו. וכבר דיברנו שאף המילה חלה באה מלשון זו, מלשון עגול, כמו "מחול" שפירושו עיגול. מסתבר מאוד שהכוונה כעין הפיתות שעושים הערבים, שצורת הלחם שלהם עגולה, או חלה שהיתה עגולה. ולמה? שלוקחים חתיכת בצק, קורצים ומניחים על המשטח, וממילא היא נעשית עגולה באופן אוטומטי. היום עושים כל מיני עיצובים, אבל באופן הרגיל החלה אמורה להיות עגולה, ולכן גם חלה וגם עוגה מלשון מעגל ומחול.
"בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם"
פירושו של דבר, שהעוגה הזאת תהיה אפויה על ידי גללי צואת האדם. שהרי היו אופים בטאבון ומשתמשים בחומרי בעירה: לפעמים עצים, ולפעמים גרעיני תמר או גרעיני זית וכיוצא בזה, ולפעמים כשלא היה חומר בעירה אחר היו אופים גם בגללים של בהמה. וכאן אומר לו שהעוגה תהיה מאוסה כל כך שתיאפה בגללי צאת האדם. שצואת הבהמה אינה מאוסה ואינה סרוחה - ודאי לא אליה תאווה כל נפש, אבל אינה מאוסה כצואת האדם. אדם לעומת זאת, צואתו מסרחת: "יוסף דעת יוסף מכאוב", ואומרת הגמרא שמשעה שיש בתינוק דעת והוא אוכל דגן, מתחילה צואתו להסריח. ובא לומר עד כמה יהיה המצב ירוד, עד שהעוגה תיאפה בגללי צאת האדם.
"תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" - אומר הרד"ק שיש הרוצים לומר שהכוונה אליך הנביא, שאתה תערוך את העוגה לעיניהם, אבל קשה לפרש כן, שאם כן היה צריך לומר "תְּעֻגֶנָּה" בנו"ן דגושה, וכאן כתוב בנו"ן רפויה. ולכן פירושו שהנשים תעוגנה לעיניהם, שאת העוגה הזאת יערכו ויעשו למול עיני העם, שהרי כל הנבואה הזאת באה לבטא את מה שיעבור על העם בתקופת המצור, ויש כאן מסר לעם, וצריך לעשותו לעיניהם כדי שיבינו.
מאכל בהמה וטומאת אדם - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מסביר שבכלות ימי המצור מצווה אותו דבר ראשון שיאכל עוגת שעורים, ושעורים הם מאכל בהמה, לרמז על ימי הגלות שיבואו אחר תום המצור: אתם תאכלו מאכל בהמה, לפי שעזבתם את צורת הישראלי ונסוגו ונזורו אחור להיות כבעלי חיים בלתי מדברים. מי אוכל שעורים? חמורים. כביכול הידרדרתם לדרגת בהמות, ולכן כשתגלו תאכלו שם בגויים מאכל בהמה.
ועל זה אומרים שזה הרמז לכך שישראל היו מקריבים את העומר למחרת הפסח מן השעורים, ואת מנחת החיטים - שתי הלחם - בחג השבועות. ולמה זה מן השעורים וזה מן החיטה? מפני שכשיצאנו ממצרים עדיין לא קיבלנו תורה, ומאכלנו מאכל בהמה, כאילו אכלנו שעורים, שעדיין אנו בדרגת בהמה. ומתי זכינו לצורת אדם? כשהגענו למעמד הר סיני ונחשבנו בנים לה' וקיבלנו תורה, ומכאן ואילך מאכלך מאכל חיטים, ובשבועות מקריבים שתי הלחם מן החיטים. נמצא שמאכל השעורים מרמז על עניין הבהמיות, ולכן יאכל עוגת שעורים לרמז שהידרדרו לדרגת הבהמה ועזבו את צורת הישראלי.
דבר שני אומר לו לאפות את העוגה בגללי צאת האדם, להורות להם שאף שמאכלם מאכל בהמה, עדיין הצואה והטומאה שלהם אנושית, שטומאתם מסרחת, והסיבה שחטאו בנפש המדברת וטימאו אותה. כלומר יש כאן שתי גריעויות. שאם היה אומר רק שירדנו למדרגת בהמה, הרי לבהמה יש חיסרון אך יש גם יתרון: היא לעולם אינה נטמאת בחייה. היצור היחיד בעולם הנטמא בחייו הוא האדם; לכל שאר בעלי החיים אין טומאה בחייהם, ולכל היותר יש טומאה במותם, כגון בנבלתם שיש מצבים שמטמאת, ואף זה תלוי כיצד נשחטה, ושרץ מטמא במותו ולא בחייו. אבל האדם יכול להגיע לטומאה החמורה ביותר: גם בהמה וגם שרץ שנטמאו אינם מגיעים לפסגת הטומאה, שהיא אבי אבות הטומאה - מת. אין דרגה זו לא בשרץ ולא בנבלה.
נמצא אם כן שאם היינו יורדים למדרגת בהמה בלבד, עוד היה בזה יתרון, שטומאת הבהמה קלושה באופן יחסי, שאינה מטמאה בחייה ואינה מטמאה בשיא הטומאה. אומר לך הכתוב: לא, דע לך שנשאר לך המינוס של האדם. "בגללי צאת האדם" - לומר לך שצאת האדם מסרחת, שנשארת עם חסרונות האיש הישראלי, שמטמא בחייו ומטמא לאחר מותו בטומאה חמורה. במילים פשוטות: לא ירדת למדרגת הבהמה במלוא מובן המילה שיהיה בזה יתרון, אלא נשארת עם חסרונות מדרגת האדם, שמדרגת האדם היא הנפש, ואתה טימאת את הנפש. וזה בא לידי ביטוי בצואת האדם המסרחת ובצורת האכילה הטמאה, לומר שטימאו את נפשם.
"כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא"
וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם׃
מה שייך כאן "טמא", ואיזו טומאה יש כאן? אומר רש"י: טמא היינו מאוס. והרד"ק מסביר שכך בגלותם בין הגויים לא יוכלו לשמור את אוכלם מטומאה ולא יוכלו לאכול בנקיות. והמלבי"ם מסביר שנאמרו כאן שני משלים, ותחילה מתבאר המשל השני ואחר כך הראשון; לפיכך מתחיל כאן בביאור המשל האחרון של עוגת השעורים ואומר לו: דע לך, בימי גלותם בגויים יאכלו את לחמם מאכל בהמה שיהיה טמא בטומאת הגויים.
מחאת הנביא
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל׃
מיד מתקומם הנביא ואומר: איך ייתכן שאתה, השם, דורש ממני דבר כזה, לאכול לחם טמא? הרי נפשי לא מטומאה. הרד"ק מסביר: לא נפשי ולא גופי מטומאים - לא נפשי ממחשבה רעה ולא גופי ממאכל טמא.
אלא שהדבר תמוה: בזה משתבח הנביא, שמנעוריו ועד עתה לא אכל נבלה וטרפה ולא בא בפיו בשר פיגול? וכי איזה איש מישראל אוכל נבלה וטרפה או בשר פיגול? ויש בזה כמה ביאורים. הביאור האחד הוא של הרד"ק: הכהנים מוזהרים על הנבלות והטרפות יותר מכלל ישראל, מפני שיש בהן טומאה ייחודית להם, כמו שנאמר "כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים לטמאה בה". ולא שלשאר ישראל מותר, אלא שלכהנים יש אזהרה גדולה יותר, שהם צריכים לשמור על קדושתם ברמה גבוהה יותר. והוא אומר: אפילו מנעורי נזהרתי מטומאה, ולא בא בפי בשר פיגול שהכהנים מוזהרים עליו, ואיך אתה אומר לי לאכול את לחמי בדבר טמא ומאוס? וחז"ל דורשים "נפשי לא מטומאה" - לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה, כמו שמזהירים חז"ל שלא יהרהר אדם ביום בענייני עריות ויבוא חלילה לידי טומאת קרי בלילה.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק ראינו את הציווי לשכב ארבעים יום על הצד הימני: לרש"י כנגד ארבעים שנות חטא יהודה מגלות עשרת השבטים ועד החורבן, ולמלבי"ם כנגד ארבעים שנות תוכחת ירמיהו שבהן חשף הקדוש ברוך הוא את ימינו ושלח נביאים ולא שבו. מכאן למדנו את חשבון שבעים השמיטות והיובלות שכנגדן גלינו שבעים שנה, ואת סוד "נתתיו לך" - שזכות סבלו של הנביא היא שהמתיקה את הדין ליום לשנה. אחר כך ראינו את מעשי האות של המזון: לחם התערובת המורה על פחיתות הלחם בימי המצור, אכילה במשקל ושתייה במשורה המורות על הרעב והצמא, ולחם השעורים האפוי בגללי צאת האדם - מאכל בהמה מזה וטומאת אדם מזה, לומר שלא זו בלבד שירדו מצורת הישראלי לדרגת בהמה, אלא שנשארו עם חסרונו של האדם שטימא את נפשו. וכנגד כל זה מוחה הנביא: "נפשי לא מטומאה", ומעורר בכך את רחמי שמים.