TheWholeTorah.aiBeta

פרק ד - לבנת המצור - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: נבואה בפעולות

פרק ד' ביחזקאל פותח שורה של ציוויים שהקדוש ברוך הוא מצווה את הנביא לעשות פעולות מוחשיות, שהן משל ומסר. זו דרך שחוזרת הרבה בנבואה: הנביא עושה מעשה חיצוני, והמעשה עצמו מבטא את הרעיון האלוקי. כך ראינו אצל צדקיה שעשה לו קרני ברזל ואמר "כה אמר ה' באלה תנגח את ארם" - ואף שהיה נביא שקר, בזה עצמו רצה להידמות לנביאי האמת, שדרכם הייתה לעשות פעולה מוגשמת שתהווה ביטוי לדבר ה'.

הלבנה - ירושלים שאין לה קיום עצמי

וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ לְבֵנָה וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃

מדוע דווקא לבנה, ולא לוח שעליו הרבה יותר קל לחקוק ולצייר? מבאר הרד"ק: היו בונים את הערים בלבנים או באבנים, והלבנה היא משל לירושלים הבנויה אבן. הלבנה עשויה טיט שמייבשים בשמש או שורפים בכבשן, כלשון "נלבנה לבנים", ומצד עצמה היא נוחה לחקיקה - אינה אבן ממש, ולכן קל לחקוק בה את צורת ירושלים.

המלבי"ם מגלה כאן את עומק המסר: ירושלים אין לה קיום עצמי כלל. כל מציאותה וקיומה אינם אלא מכוח השגחת ה' ורצון הבורא יתברך. מצד עצמה היא כלבנה - חתיכת בלוק, אין בה כלום. ואם אתה רואה בה חקיקה וצורה ועיר, דע שההשגחה האלוקית היא שיצרה ומקיימת את המציאות הזאת ששמה ירושלים.

וזהו "וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ": שים את הלבנה לפניך, כשם שירושלים עומדת לפני הקדוש ברוך הוא. השם מתבונן בירושלים, ומכוח ההתבוננות וההשגחה הזאת היא קיימת. לכן גם אתה, אחרי החקיקה, שים אותה לפניך.

כלי המצור

וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים־עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב׃

כל הפעולות הללו נעשות באותו ציור שעל הלבנה. "וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר" - מבאר המלבי"ם שעל ידי חטאיה מביא עליה הקדוש ברוך הוא אויבים שיצורו עליה כדי להחריבה. וגם כאן הנקודה אחת: מי שבנה את ירושלים הוא גם ששם אותה במצור. השם מצווה את הנביא לעשות זאת, הכול מכוחו. הכול בא לבטא שאין לירושלים קיום עצמי, וכל קיומה מכוח ההשגחה האלוקית בלבד.

"וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק" - רש"י מסביר שהיה זה כלי שאיתו היו משליכים אבנים אל תוך העיר, מעין כלי קלע. הרד"ק מסביר שהיה זה מגדל עץ שבונים כנגד העיר כדי לכובשה.

"וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה" - העיר מוקפת חומה, ואי אפשר לחדור אותה אלא באחת משתי דרכים: שפיכת סוללה, או איל ברזל. סוללה היא עפר שהיו מכים במקלות וסוללים, כלשון "דרך סלולה", ונקראת שפיכה לפי שהעפר הובא ממקום רחוק ונשפך שם. התועלת: נוצר כבש, מעין רמפה, שדרכה אפשר לטפס אל החומה. אילו היו עולים בסולם אחד אחד היה הדבר קשה מאוד, שהמגינים שופכים עליהם שמן רותח ומשליכים בליסטראות; אך על ידי הרמפה עולה מסה של חיילים בבת אחת וכובשים את החומה.

"וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת" - מחנות הצרים סביב העיר כדי לחדור את החומה. "וְשִׂים־עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב" - רש"י מביא פירוש אחד, אפרכיות, וכתרגום יונתן: כפרים. המלך הכובש היה עושה מארבע רוחות העיר מעין כפרים, מקום ומחנה לחייליו הצרים על העיר. ומביא רש"י פירוש נוסף: כרים הם השרים הממונים על הצבא, כל ממונה אחראי על רוח אחת, שלא יברחו אנשי העיר ולא ייפרץ המצור.

הרד"ק מביא פירוש נוסף, מלשון "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן", "עִם חֵלֶב כָּרִים", שהכוונה אילים - איל ברזל לנגח בו את העיר. וכיצד היה עשוי? היו בונים שני קרשים נטויים זה אל זה בקודקוד, כמין משולש תקוע בקרקע, ומולו עוד משולש כזה במרחק כמה מטרים. מכל אחד מהם משתלשלת שרשרת, ובאמצע תלוי בול עץ ענק שוכב, כל שרשרת אוחזת בו סמוך לקצהו - כמין נדנדה כבדה. מקרבים אותו אל החומה, ואנשים מניעים ומנדנדים אותו בכוח, והחבטה דוחפת ומפילה את האבנים התחתונות, והעליונות קורסות, וכך נופלת החומה. נקרא איל ברזל משום שהמוט המרכזי היה בדרך כלל מוט ברזל כבד מאוד.

מחבת הברזל - קיר החוצץ

וְאַתָּה קַח־לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת־פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל׃

מדוע דווקא מחבת? אומר הרד"ק: המחבת אין לה בית קיבול, והיא פשוטה יותר מפרור ומשאר כלי ברזל, ולכן היא הדומה ביותר לקיר. הנביא עודנו עומד ליד אותה לבנה שחקק בה את דמות ירושלים, ועתה הוא מציב את המחבת כקיר ברזל, לסמל שירושלים תבוא במצור.

שני רמזים בדבר, לדברי הרד"ק. האחד: הברזל חזק מאוד, וכך לבם של ישראל חזק כברזל - השם מדבר אליהם, שולח נביאים, מנסה לשכנעם, ולבם כנחושה, אינם מוכנים להשתנות ולקבל. השני: הברזל שחור, רמז לשחרות עוונותיהם, כעניין "הושחרו פניהם כשולי קדירה". וייתכן שזה גם קשור למחבת, שתחתיתה מושחרת מן האש. וכבר מצינו שהשחרות ביטוי לעוונות, כדימוי העוונות לתאנים השחורות, וכלשון שיר השירים "אל תראוני שאני שחרחורת" - שהשחרות רומזת לעוונות, ועל זה אומרת "שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ", שאין כאן ביטוי לעוונות. וזהו החוצץ בינינו ובין השם.

"וַהֲכִינֹתָה אֶת־פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ" - הכנת פנים היא על שני פנים: יש "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", והיא הכנת פנים לרחמים; ויש "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא", והיא הכנת פנים לרוגז ולדין. לפיכך: אם ישובו בתשובה - יהיו פנים של רחמים, ואם לא ישובו - פנים של דין.

"וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" - הרי כבר אמר "והיתה במצור", ולמה חוזר "וצרת עליה"? מתרץ הרד"ק: החזק במצור עד רדת חומותיה. אל תחשוב שיהיה זה מצור זמני, אלא מצור שיישאר עד שיבקעו את העיר. זה האות: האויבים יצורו על ירושלים ולא יבואו וילכו, אלא יישארו עד שיצליחו לבקע את חומותיה.

מצור תחת מצור - ביאור המלבי"ם

המלבי"ם מבאר אחרת. אחרי שתיאר את האויבים הצרים עליה בדייק, בסוללה, באיל הברזל, בכפרים ובראשי הצבא המקיפים, מצווהו לקחת מחבת ברזל ולשים אותה קיר ברזל בין הנביא ובין העיר. שימו לב: לא קיר בין העם לבין השם, אלא בין הנביא לעיר. וכך אכן יותר מתאים לפשט, שהרי בפועל הוא שם את המחבת בינו לבין הלבנה. הקיר מבטא את החיץ שבין הנביא, שהוא שליח ה', לבין העיר. ורמז יש כאן: הנביא אינו בא מכוח עצמו אלא כשליח, ואם יש חיץ ביניכם לבין הנביא - הרי זה חיץ ביניכם לבין השם, שכביכול אין לשליחו גישה אליכם. ועוונותיהם הם שהבדילו כקיר ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.

ועם כל זה - "וַהֲכִינֹתָה אֶת־פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ". אף שיש קיר ברזל, השם מכין פניו אליה. במה? בכך שהוא ממשיך לשלוח נביאים. הוא לא התייאש מהם, עדיין יש תקווה. קיר ברזל משמעו נתק, ואומר השם: לא כן הוא, עדיין "קול דודי דופק", גם מבעד לקיר הברזל. "תכין פניך אליה" - על ידי הנביאים, יום יום השכם ושלוח.

ונמצא שהם בשני מצורים. מצד אחד המצור הנפשי: יום יום באים נביאים ומכים על קודקודם - שובו בתשובה, שנו דרכיכם, שאם לא כן תבוא הצרה, העיר תחרב והמקדש יחרב. ומצד שני המצור הפיזי של האויבים הצרים. וזהו שאמר: על ידי קיר הברזל תהיה במצור מן האויבים, כי סרה מהם ההשגחה; ועל ידי שהשם מכין פניו אל העיר - "וצרת עליה" אתה. מצור תחת מצור. קשה ולא נעים לשמוע את דברי הנביא, אבל כדאי לכם המצור הזה, שאם לא כן יבוא המצור האחר, מצור האויבים, ואז גלות וחורבן וכל הצרות.

הדבר דומה לאותה אישה שבאה לסטייפלר וסיפרה שהיא סובלת מאוד בהריונותיה, ויש לה כבר כמה ילדים, וביקשה היתר להפסיק ללדת. אמר לה: דעי לך שעל כל אדם נגזר מהי סאת ייסוריו, כמה ייסורים יקבל. אם תקבל אותם בלידה - יהיה בלידה, ואם לא - את סאת ייסוריה היא תקבל בדרך אחרת, אי אפשר לברוח מזה. והוסיף הסטייפלר מעשה באישה שהייתה הרה וסבלה צער גדול בהריונה, ובא אחד ואמר לה "משנה מקום משנה מזל", עברי לעיר אחרת. אמר הסטייפלר: והרי זה מגוחך - וכי כשתעבור לעיר אחרת לא תיקח את כרסה עמה? וכי שם לא יהיה לה צער ההריון? כך הצרות אדם נושא עמו, ומה שנגזר צריך לקבל. אלא שהקדוש ברוך הוא עושה זאת בדרך טובה: את זוכה, מביאה ילד לעולם, ויהיה לך ממנו נחת בסופו של דבר. ואם לא - השם ירחם, ריצות לבתי חולים, בעיות עם ילדים וצרות אחרות. ולא עדיף לקבל את הייסורים בדרך הטובה?

אגב, כך שאלני מישהו על אשתו הרוצה לעבור ניתוח קיסרי אף שהיא יכולה ללדת כדרכה, מחמת טראומה מלידה קודמת שהתארכה עם ולד גדול. יש עדיפות עקרונית שהלידה תהיה בזמן שקבע הקדוש ברוך הוא, ולכן גם עדיף לא פעם שלא לעשות זירוזים אלא אם כן הרפואה מצריכה, שלא לשנות את הזמן המדויק שנקבע לוולד לבוא לעולם, שהרי כל אדם נוצר בשעה ובזמן המדויקים שנקבעו לו. אבל ודאי שאין לאדם להחמיר על חשבון אשתו במקום צער גדול. ואמרתי לו: רק תאמר לה את דברי הסטייפלר, שלכל אדם נקבעה סאת ייסורים. ומעין זה אומר הנביא כאן: יש מצור נפשי ויש מצור פיזי, ועדיף מצורו של הנביא ממצורם של האויבים.

ובזה מיישב המלבי"ם את הקושי שעליו עמד הרד"ק בכפילות "והיתה במצור וצרת עליה": הרד"ק פירש שתתמיד במצור, שאינו זמני; ולמלבי"ם - "והיתה במצור" מצד האויבים, ו"וצרת עליה" אתה הנביא, בתוכחותיך ובדבריך הקשים, ואז המצור שלך יבוא חלף המצור ההוא. שתי אופציות שבידם לבחור באיזה מצור הם מעדיפים.

השכיבה על הצד - 390 ו-40

וְאַתָּה שְׁכַב עַל־צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת־עֲוֺן בֵּית־יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָם׃
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת־שְׁנֵי עֲוֺנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲוֺן בֵּית־יִשְׂרָאֵל׃
וְכִלִּיתָ אֶת־אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל־צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת־עֲוֺן בֵּית־יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ׃

תחילה נצטווה לשכב על צדו השמאלי שלוש מאות ותשעים יום, ואחר כך על צדו הימני ארבעים יום. עלינו להבין מה מסמל הצד השמאלי ומדוע 390, ומה מסמל הימני ומדוע רק 40.

רש"י מבאר שהשכיבה על הצד השמאלי היא כדי לסבול את הצער והייסורים כמניין השנים שהציקוהו והכעיסו לפניו. ועוד יבואר שעם ישראל הכעיס את השם 390 שנה, ואומר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: אתה תתייסר בשכיבה על צדך השמאלי 390 יום, יום לשנה יום לשנה.

הרד"ק מבאר שהדבר אות וסימן להם: רוב שכיבת האדם היא על צדו השמאלי, וכך תשכב כנגד ישראל. שהרי השבטים מתחלקים לשניים - יהודה, היינו יהודה ובנימין, וישראל, היינו עשרת השבטים. ובישראל תמיד היו מלכים רשעים, לא היה בהם אף מלך צדיק אחד, ואילו ביהודה היו תקופות של מלכים רשעים ותקופות של מלכים צדיקים. ישראל גלו מבלי שוב, ששם היו העגלים שעשה ירבעם בן נבט, ואחריו משלו בכיפה אחאב ודומיו, ולפיכך גלו תחילה.

ו-390 הן שנות העוונות בכללן, ועיקרן של ישראל - עשרת השבטים. ולאחר מכן 40 יום כנגד 40 שנה של עוונות יהודה, שלאחר שגלו ישראל נותרו עוד ארבעים שנה של עוונות יהודה ובנימין. כלומר ה-390 מדברות באופן כללי על כלל ישראל, וכולל בהן גם יהודה, אך עיקרן בישראל; וארבעים השנים האחרונות, שבהן ישראל כבר גלו, נותרו על יהודה בלבד.

ומדוע שמאל וימין? רש"י מסביר שהיות ושומרון עומדת לשמאל ארץ יהודה, כמו שכתוב "וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן... הַיּוֹשֶׁבֶת עַל־שְׂמֹאולֵךְ", לכן כנגד ישראל שהיא שומרון נצטווה לשכב על שמאלו.

"תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָם" - השכיבה על צד אחד גורמת צער, ומי שאינו יכול להתהפך בשנתו סובל מכך מאוד. פעם ראיתי הסרטה של אדם ישן, שצולם בהפרשי זמן ואחר כך הורץ כסרט; ורואים את האדם כמתאגרף בשנתו, כל תנועותיו חדות, מתהפך כל הזמן. אדם אינו יכול לישון כל הזמן על צד אחד, קשה לו. וכאן דורש הקדוש ברוך הוא מן הנביא לשכב על צד אחד, ויש כאן אלמנט של סבל וייסורים. וזה המסר: כל אותן שנים שלא עבדתם את השם יש בהן בחינה של סבל - סבל להם וצער לקודשא בריך הוא, והוא בא לידי ביטוי בסבלו של הנביא 390 יום על צד שמאלו.

האם היה הדבר בפועל או במראה הנבואה?

הרד"ק נוקט שהשכיבה לא הייתה בפועל אלא במראה הנבואה. וכבר דיברנו בהרחבה בשיטות בהבנת הכתובים: האם הם מתארים מציאות ממש או דברים שראה הנביא במראה הנבואה. הרמב"ם נוקט ברבים מן המקומות, ולעיתים בשיטה קיצונית שכמעט כל המפרשים חולקים עליו, שהדברים לא היו בפועל אלא במראה הנבואה - כגון כל עניין ההתגלות לאברהם אבינו, האורחים שבאו אליו, שחיטת הבקר והמלאכים שנגלו אליו, שלדעתו הכול היה במחזה הנבואה. אך במקומות אחרים גם מפרשים נוספים נוקטים כן. וכבר עמדנו על כך באריכות אצל הושע, בציווי לקחת את גומר בת דבליים שהייתה זונה ידועה ולהוליד ממנה בנים ולקרוא להם בשמות, כעונש על שאמר לקדוש ברוך הוא, כשאמר לו "בניך חטאו", "החליפם באומה אחרת". ושם נחלקו: יש אומרים שאכן נצטווה לשאת אותה בפועל, ויש אומרים שהכול היה במראה הנבואה - הלקיחה, הולדת הבנים, הציווי לגרשה וטענתו "כיצד אגרשנה והרי יש לי ממנה בנים". וכאן אומר הרד"ק שהכול היה במראה הנבואה.

ימין ושמאל בהנהגת ה' - המלבי"ם

המלבי"ם מבאר "שכב על צדך השמאלי ושמת את עוון בית ישראל עליו" - שעיקר סיבת העוון היא בעשרת השבטים, שהם הצד השמאלי. ואין זה מטעמו של רש"י ששומרון לשמאל יהודה, אלא עומק אחר: מצינו שהקדוש ברוך הוא פועל לפעמים בימין ולפעמים בשמאל - "נשבע ה' בימינו", "נטית ימינך". מה ההבדל? פעולה בשמאל מורה על ההנהגה הטבעית, הנהגה על פי דין, שהשמאל הוא דינים. ואילו הנהגת הימין היא הנהגת החסד, הנהגה שמעל הטבע - "ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה".

עם עשרת השבטים נהג הקדוש ברוך הוא בהנהגת השמאל, בדין ובטבע: לא הרבה להם אותות ומופתים, ולא שלח אליהם תמיד נביאים להוכיחם, שעיקר תוכחת הנביאים הייתה לאנשי יהודה. ומתוך כך נכשלו בעבודה זרה. ונמצא שיש כאן לימוד זכות עליהם: השכיבה על צד שמאל מבטאת שההנהגה עמם הייתה על צד הדין והטבע, לא הנהגה על טבעית, ולא נשלחו אליהם נביאים להוכיחם ולעשות אותות ומופתים, ולכן יש צד ללמד עליהם זכות בקלקולם. ואמנם מצינו שנשלחו אליהם, כמעשה המזבח שנקרע וירבעם בן נבט שאמר "תפשוהו", וגם אליהו פעל אצל עשרת השבטים ובא להוכיח את אחאב במלכות שומרון ב"הרצחת וגם ירשת" - אבל כל זה מיעוט שבמיעוט לעומת שאר הנביאים, שעיקר פעולתם הייתה ביהודה ובירושלים, שם הייתה ההנהגה העל טבעית והרוחנית יותר.

"שני עוונם" - שנים שנהפכו לימים

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת־שְׁנֵי עֲוֺנָם לְמִסְפַּר יָמִים" - אילו היית צריך לשאת את שנות עוונם ממש, היית צריך לשכב 390 שנה. אלא שהקדוש ברוך הוא הקל עליו והפך לו את מניין השנים למניין ימים: "הקלתי עליך לקבל את הצער שסבלתי למניין השנים שחטאו לפניי". ונמצא ש"שני עוונם" פירושו שנות עוונם.

תרגום יונתן מפרש "שני" מלשון שניים: "ואנא יהבית לך על חד תרין בחוביהון", כפליים. והרד"ק תמה על פירוש זה, שקשה למצוא את חשבון הכפליים - שאם מגיע להם מאה שמונים וחמש, כיצד יוצא 390? ולכן נשארים אנו בפירוש שהם 390 יום כנגד 390 שנה שהכעיסו לפניו.

חשבון 390 השנים

כדאי לעקוב אחר החשבון בדקדוק, שכן נזדקק לו גם בהמשך. וכך מחשבים הרד"ק, רש"י והאברבנאל. אומר הרד"ק: רובן של השנים מצאנו בפירוש. ימי השעבוד שבין שופט לשופט, מתקופת השופטים שהיו עושים הרע בעיני ה' והיו משועבדים לגויים, מיהושע ועד שמשון - עולים 111 שנה. ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה' והיו משועבדים למלכי העכו"ם, מירבעם ועד הושע בן אלה - 241 שנה. יחד 352 שנה שהיו נתונים תחת עול האויבים.

חסרות עוד 38 שנה. הוסף עשרים שנה של שמשון שהיו הפלשתים מושלים בהם, כמו שכתוב "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים". ואף ששמשון הושיעם, התשועה לא הייתה שלמה, וכפי שביארנו שם בנביא: לכן הביא הקדוש ברוך הוא את התשועה על ידי אדם יחיד, כדי שלא תהיה ישועה שלמה על ידי כלל ישראל, אלא כאילו אדם יחידי נלחם בהם, ואז לא יכלו הפלשתים להילחם בכלל ישראל - "מה אתם רוצים מאיתנו, יש כאן אחד, תפסו אותו". ונמצא שלא הייתה ישועה לכלל, אלא שהגויים הסירו עולם מעליהם, כי לא היה לבבם שלם עם ה'.

נותרו עוד 18 שנה, והן הימים שבין ימי שמגר בן ענת, שנאמר "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת" - שלא היו הולכים בדרכים מפחד האויבים, הרי ששלטון האויבים היה עליהם; וכן הימים שבין שמשון לעלי, שגם שם נאמר "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", ואז נעשה פסל מיכה. ונמצא שאותן 18 שנה מובלעות בשנים הללו. הרי לך, אומר הרד"ק, חשבון של 390 שנה שהמרו את פי ה'.

למה דווקא יום לשנה?

שואל המלבי"ם: מדוע החשיב להם את שנות חטאם לימים? ומבאר שיש דמיון מסוים בין היום לשנה, שבשניהם יש סיבוב שלם של השמש. עונות השנה נקבעות לפי השמש, ו-365 יום הם מניין ימות החמה, שבהם חוזרת החמה אל אותה נקודה שהייתה בה בראשית השנה - הרי שהחמה משלימה מחזור שלם בשנה. וכן יש מחזור יומי, שמש זורחת ושוקעת (ואיני נכנס כעת לשאלה אם כדור הארץ סובב סביב השמש או להיפך; על כל פנים לפי מבטנו אנו רואים מחזור יומי). נמצא ששניהם מחזוריות של השמש, אלא שזה סיבוב גדול וזה סיבוב קטן, ולכן שייך לומר "יום לשנה יום לשנה".

וזהו שאמר "ואני נתתי לך את שני עוונם למספר ימים": כיוון שיש להם זכות, שכל אותו זמן היו נתונים תחת הטבע ותחת המערכה, תחת גלגל השמש - היינו כביאור המלבי"ם, שהיה כאן לימוד זכות עליהם, שלא היו להם נביאים ומוכיחים ולא התנהג עמם בדרך על טבעית - לפיכך מחשיב להם את השנים לימים, ומונה 390 שנה כ-390 יום.

לסיכום:

הפרק פותח בסדרת אותות מוחשיים שנצטווה בהם יחזקאל. הלבנה שעליה נחקקת ירושלים מלמדת שאין לעיר קיום עצמי, וכל מציאותה מכוח השגחת הבורא - שהוא שבנה אותה והוא המביא עליה את המצור. כלי המצור, הדייק, הסוללה, המחנות והכרים, מציירים את חורבנה הקרב. מחבת הברזל היא קיר החוצץ - לרד"ק רמז ללב הקשה כברזל ולשחרות העוונות, ולמלבי"ם חיץ בין הנביא שליח ה' לבין העיר; ואף על פי כן "והכינותה את פניך אליה", שהשם עדיין מכין פניו אליה ושולח נביאים, ומעמיד לפניהם בחירה בין מצור התוכחה למצור האויבים - כדברי הסטייפלר, שסאת הייסורים נגזרה, והשאלה רק באיזו דרך תתקבל. ולבסוף השכיבה על צד שמאל 390 יום כנגד שנות עוון ישראל ועל צד ימין 40 יום כנגד עוון יהודה, שיש בה סבל וצער המבטאים את צערו של הקדוש ברוך הוא, ושמאל מורה על הנהגת הדין והטבע שבה נהג עם עשרת השבטים - ובכך אף לימוד זכות עליהם, ומשום כך המיר להם את השנים בימים.