פרק ג' ביחזקאל הוא פרק ההכשרה של הנביא לתפקידו. לאחר אכילת המגילה והמשלוח אל בית ישראל, מגיע יחזקאל אל הגולה, יושב שבעת ימים בשתיקה, ואז הקדוש ברוך הוא מעמיד אותו על תפקידו האמיתי: "צופה נתתיך לבית ישראל". מכאן ואילך נפרשת נבואה ארוכה על חובת התוכחה - על הרשע, על הצדיק, ועל האחריות הכבדה המוטלת על מי שהופקד לראות ולהזהיר. נעסוק כאן בחלק זה של הפרק, מפסוק ט"ו ועד סופו, על פי המלב"ים והרד"ק.
וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם׃ (טו)
"תל אביב" - אומר הרד"ק: שם מקום, כמו תל מלח ותל חרשא, ואולי הוא אחד מהם. אין זה מקום בארץ ישראל אלא מקום בגולה, והפסוק מפרש במפורש שהיה ליד נהר כבר. "ואשב המה יושבים שם" - הנביא רואה אותם יושבים שם, ויושב עמם.
מסביר המלב"ים: הגם שישבתי במקום שהם יושבים, כלומר בתוך העם, והגם שישבתי איתם שבעת ימים - עם כל זה ישבתי "משמים בתוכם", שומם ושותק, לא דיברתי מאומה. ומדוע? שהרי לכאורה היה עליו לומר דבר נבואה. אלא שלא הגיע אליו דבר ה' באופן ספציפי, בפירוט מה לומר, ומשום כך ישב ושתק.
וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (טז) בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי׃ (יז)
לאחר שבעת הימים הוא כן מקבל נבואה. "צופה" הוא ביטוי מוכר בזמנם: בתקופת חומה ומגדל היו בונים חומה ומגדל, ואדם היה עולה על המגדל ותפקידו להיות צופה - לראות ולהסתכל אם מישהו מתקרב לחומה, אם גדודים ואויבים כבר במרחק ומתכוונים להגיע. וכך גם היום: יש משקיפים שזה כל תפקידם, רק שהיום עושים זאת מול מסך - חיילות היושבות בבונקר מול מסכים, כשכל הגדר מרושתת, ותפקידן לראות. לא פעם ולא פעמיים, על ידי כך שעוררו על עניין כלשהו נמנע פיגוע גדול. לא כל דבר אפשר לעלות עליו באמצעים טכנולוגיים - אין תחליף לעיניים של בן אדם. ואם הצופה, כלשון ימינו, נרדם בשמירה - אוי ואבוי, אסון גדול.
"ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני" - כאשר אתה שומע מפי דבר, עליך להזהיר אותם בשמי את הדברים ששמעת ממני. מסביר המלב"ים שיש כאן תוכחה כלפי הנביא. הרי ראינו שהנביא ישב שבעת ימים "משמים" - שותק. על זה מוכיח אותו ה': למה אינך מדבר? נפשות הוא חובל! שמתי אותך כצופה בראש המגדל לראות ולהזהיר את העם, ואם לא תזהיר אותם - דע לך שאתה תישא בעוונם.
בְּאׇמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ׃ (יח)
כאשר אני אומר לרשע "מות תמות" וגוזר עליו עונש מוות, ושולח אותך להודיע את הדברים - הכפילות "ולא הזהרתו ולא דיברת להזהיר" מלמדת שיש כאן שני דברים. האחד: עליך לומר לו שנגזרה עליו מיתה. השני: עליך לדבר איתו בדרך השכל, בדרך תוכחה, גם בלי האיום ובלי הדברים הקשים. יש אנשים שכאשר אומרים להם דברים על גיהנום הם נרתעים, ולכן תאמר לו דברים מדרך השכל כדי לחיותו.
ואם דיברת עמו והוא אינו מקבל - "הוא רשע בעוונו ימות". אתה אינך אשם במיתתו, הוא מת בעוונו. אבל עם כל זה "ודמו מידך אבקש", מפני שיכולת למנוע זאת על ידי שתוכיח אותו.
ואל תאמר לעצמך: מוטב שלא לומר, שהרי כשאני אומר לו אני הופך אותו למזיד, וכל עוד לא דיברתי - מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ואולי בהיותו שוגג יינצל ולא ימות. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה טועה, ההפך הוא הנכון. ראשית - הוא ימות בין כה וכה; מה אתה חושב, להציל אותו בכך שיישאר שוגג? לא, דע לך שהוא ימות. ושנית - הוא ימות רשע. אילו דיברת איתו היה סיכוי שיינצל, וגם אם ימות - ימות לפחות כמי שעשה תשובה. ואילו אתה, בכך שלא דיברת, לא מנעת את מיתתו והוא מת, ועוד מת כרשע. נמצא שלא הועלת לו אלא רק הזקת לו.
וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ׃ (יט)
"מרשעו ומדרכו הרשעה" נראה ככפילות, אלא שהכוונה: לא שב מרשעו הקודם שעשה עד היום, וגם ממשיך ללכת בדרכו הרשעה הלאה. ואל תחשוב שהוא מת על ידך - שהרי הזהרתי אותו, והוא המשיך ונעשה מזיד, ובגלל זה נענש, ונמצא שבגללי הוא מת. אומר לו הקדוש ברוך הוא: טעות. "הוא בעוונו ימות", ואינך נושא באשמתו, ואדרבה - "ואתה את נפשך הצלת" במה שהזהרת אותו. ולכן אין לך מה לחשוש מללכת ולהוכיח אותם, ואדרבה, אני מצווה אותך ללכת ולהוכיח ולא להימנע.
וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ׃ (כ)
מדוע שה' ייתן מכשול לפניו? רש"י מסביר שמדובר בצדיק שעושה מעשה רשע בהצנע - כלפי חוץ עושה רושם של צדיק, ובתוך תוכו עושה מעשה רשע. אומר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה במצב כזה? אתן לו עבירה שתפרסם את מעשיו הרעים. ומדוע? כי אם יראו שה"צדיק" הזה מקבל רע, יאמרו הבריות: ראית? הנה צדיק סובל, הנה לצדיק יש רע. לכן אכשיל אותו בדבר שלא חשב עליו, ובמכשול שלא ציפה לו תתפרסם רשעתו, וידעו הכול שזה רק עשה עצמו צדיק, רק נראה צדיק. וממילא כשיקבל את עונשו יבינו שזה עונש המגיע לו - "וכשיראו עליו לא יהרהרו אחריי", לא יהרהרו אחר מעשה ה'.
ולצערנו אנו רואים היום כל מיני "בבות" למיניהם, מאחזי עיניים ושרלטנים ואנשים שעושים כסף קל על הציבור התמים, שהקדוש ברוך הוא מקיים בהם את הפסוק הזה. כל פעם נחשפת פרשייה אחרת על איזה "בבא" חדש, המעמידה אותו באור נקלה כדי שאנשים יבינו במי מדובר, ויתרחקו ממנו שלא יטעו אחריו.
הדבר תמוה: מדוע לא תזכרנה צדקותיו? הרי מדובר באדם שעשה מעשה טוב ומעשה רע, ואנו יודעים שבשמיים אין קיזוזים - על הטוב יקבל טוב ועל הרע יקבל רע. ואף שחז"ל אומרים שעבירה מכבה מצווה, לא אמרו שעבירה מבטלת מצווה. כלומר, אין למצווה כוח להאיר, אבל כשישוב האדם בתשובה על העבירה או יזדכך עליה בגיהנום - שוב אין עבירה, אינה מכבה עוד, והמצוות תחזורנה ותאירנה. במילים פשוטות: אין קיזוזים שם למעלה.
חז"ל שואלים שאלה זו ומשיבים שמדובר כאן ב"תוהה על הראשונות": אדם שעשה מעשי צדקות רבים, היה ירא שמיים, צדיק, עובד ה', ובשלב מסוים התפקר. ואז אמר לעצמו: כמה חבל שאת השנים הצעירות שלי ביזבזתי ליד הסטנדר, עפרא לפומיה; כמה חבל שקיימתי מצוות, יכולתי בצעירותי ליהנות ולעשות חיים, חבל על המצוות שקיימתי. אומרים לו: חבל? מחקו לך אותן. כואב לך עליהן? מחקו לך אותן. אבל אדם שעשה עבירות, כמה עבירות שיעשה, זה לא ימחק את המצוות שקיים: על העבירות ישלם את העונש המגיע לו, ועל המצוות יקבל את השכר המגיע לו כשומר מצוות.
ומהו אותו "מכשול" שה' נותן? הרד"ק מסביר בשם אביו: המכשול הוא שתהיה לו הצלחה בכל ענייני העולם הזה. ואיזה מכשול הוא זה? כיוון שמגיע לו שכר גדול, הקדוש ברוך הוא נותן לו את השכר כאן - וזהו המכשול שלו. זה מה שאומר משה רבנו: "לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו", ואומר רש"י: אל פניו, בעולם הזה ישלם לו את שכרו של העולם הבא.
וזה נורא ואיום, כי כשאדם רואה מישהו מצליח, פעמים רבות הוא מקנא בו. אבל אם היה מבין שאין במה לקנא - שהרי "ונתתי מכשול לפניו", ומהו המכשול? עצם ההצלחה. לא זו בלבד שאין זו הצלחה, אלא זו התקלה עצמה: כל ההצלחה שאתה רואה עכשיו היא המכשול, שכר עולם הבא שניתן לו כאן בעולם הזה. ולפי זה "ולא תזכרנה צדקותיו" - מפני שאת השכר עליהן כבר קיבל כאן בעולם הזה.
יש לנו אפוא שני ביאורים: האחד - תוהה על הראשונות, והשני - אדם שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכר עולמו הבא כאן. ובעניין התוהה על הראשונות מפורסמת שאלתו של ר' אלחנן וסרמן לחפץ חיים: מדוע כל כך מתפעל בעל שערי תשובה מכך שנתן ה' את אפשרות התשובה? הוא מתפעל שאדם שחטא למלך - וכי היה עולה על הדעת שיבוא ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, וימחקו לו את העוון? והנה האדם בא ומתוודה וה' מוחק לו את עוונו, דבר פלא, דבר המנוגד לטבע, וחסד עצום עשה ה' בעניין התשובה.
שאל ר' אלחנן: היכן החסד? הרי אתה רואה שזה עובד גם הפוך - אדם שעשה כל ימיו מצוות ובסוף ימיו תהה על הראשונות והתחרט, נמחקו מצוותיו. ואם כן, מה ההתפעלות מכך שה' מוחק עבירות? הרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות! ואם במידת פורענות אומר הקדוש ברוך הוא: עשית מעשים טובים והתחרטת - נמחק, מכל שכן שכאשר עשה אדם מעשים רעים והתחרט שיימחק לו. נמצא שזה דין, חוק שחקק הקדוש ברוך הוא בבריאה: מי שמתחרט על מה שהיה - נמחק, בין לטוב בין לרע. והיכן החסד הגדול שהקדוש ברוך הוא מקבל אדם בתשובה?
יישב לו החפץ חיים: תלוי באיזה סוג תשובה מדובר. בתשובה מיראה - אין הכי נמי, אין כאן חסד גדול, שהרי ה' מחק את העבירות כשם שמחק את המצוות למי שתהה עליהן. אבל בתשובה מאהבה מצאנו שהזדונות נהפכים לזכויות, וזה חסד עצום. שהרי מאידך גיסא לא מצאנו כדבר הזה: וכי כשמחק לו את המצוות הפך אותן לעבירות? אין דבר כזה - מחק את המצוות ותו לא. אבל כאן מוחק את העבירות והופך אותן לזכויות, ועל זה יש להתפעל.
ועם כל זה ר' אלחנן עצמו לא קיבל תירוץ זה, ואמר שאין זה הפשט בדברי רבנו יונה, שכן מרבנו יונה וממקורות נוספים משתמע שעצם זה שאדם חטא ומוחקים לו את עוונותיו - עצם הדבר הזה הוא חסד עצום שאין כדוגמתו בארץ, וזו המשמעות שם, גם בלי החסד הנוסף שהזדונות נהפכות לזכויות. עצם זה שוויתרו לך - זה כבר חסד היוצא מכל גבולות ההיגיון. ואילו לפי החפץ חיים זה אכן הגיוני: כשם שמוחקים מצוות כך מוחקים עבירות, והחסד הוא בהפיכתן לזכויות.
יש תשובה נוספת: בכל מעשה שאדם עושה הוא פוגם בשני מישורים. המישור האחד - הקדוש ברוך הוא אמר לו לעשות והוא לא עשה, יש כאן המריית פי ה'. המישור השני - יצר קלקול בכל העולמות העליונים. אלה שני מישורים נפרדים, ולא זו בלבד אלא שגם התיקון שלהם שונה לחלוטין.
רבים שואלים: כתוב שאדם עשה תשובה - מוחלין לו. איך ייתכן? לך וראה מה שכתוב באריז"ל, בראשית חכמה ובעוד ספרים, כמה תיקונים צריך לכל עבירה ועבירה, כמה סיגופים, חצי מחייו צריך תעניות. והיכן אומרים לנו שמוחלין לו מיד - "אינו זז משם עד שמוחלין לו", "עשה תשובה יום הכיפורים מכפר", ואם אדם אינו מאמין במחילת יום הכיפורים אין יום הכיפורים מכפר? משמע שיש כפרה מיידית.
התשובה: תלוי באיזה מישור. במישור של המריית פי ה' - מוחלין לו מיד, ואף כאן יש חילוקי כפרה: עשה, לא תעשה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, תשובה וייסורים, ויש שיום המיתה מכפר, כמה וכמה חילוקי כפרה. אבל בנוגע לקלקול שעשה בעולמות העליונים - זה עניין בפני עצמו, וצריך מהלך שלם כדי לתקנו: על ידי סיגופים, על ידי תעניות, ועל ידי מה שאומר הגר"א שינצור אדם פיו מלדבר דיבורים אסורים, שזה עדיף וגדול הרבה יותר מכל מה שינצור פיו מלאכול. ועל כולנה - עסק התורה, שהוא התיקון הגדול ביותר לכל העבירות כולן.
ועתה ראו: כשאדם עשה מצוות ולאחר מכן התחרט - מה קרה כאן? שני דברים. הוא עשה מצווה ותיקן בכל העולמות, בנה עולמות, וגם עשה רצון ה'. מה מוחק הקדוש ברוך הוא ב"לא תזכרנה"? את עשיית רצון ה' - "אמרתי ונעשה דברי", את קיום הציווי. אבל התיקונים בכל העולמות נשארים קיימים לנצח, זו מציאות, וזה לא יימחק לעולם. לעומת זאת בעבירה, שיצר בה פגמים בכל העולמות, יכול אדם על ידי תשובה וחרטה, סיגוף, לימוד תורה ותפילה, לתקן גם את כל הקלקול שעשה בעולמות. נמצא שבתשובה יש חסד גדול הרבה יותר: כוחה להסיר גם את הקלקול בעולמות, מה שאין כן בתוהה על הראשונות, שרק עניין הציווי נמחק והתיקון בעולמות נשאר.
ויש תשובה נוספת, פשוטה ונפלאה מאוד. תאר לעצמך שאתה חייב לי אלף דולר, ויום אחד באתי ואמרתי לך: איני דורש את הכסף, מוותר. לגיטימי לגמרי. אבל אם אני חייב לך אלף דולר, האם אוכל לבוא ולומר "מה שהיה נמחק"? מה פתאום! אתה לווית אלף דולר ואתה הולך למחוק אותם? המלווה יכול למחוק, הלווה אינו יכול למחוק.
וכך בענייננו: אדם בא ואומר - ריבונו של עולם, אתה בעל חוב שלי, אתה חייב לי עולם הבא, מיליון דולר בעולם הבא. מוחל לך, לא צריך, אל תיתן לי. מה קורה ברגע זה? אין לו עולם הבא. יש לי זכויות אצלך? תמחק אותן, מוותר, לא רוצה עולם הבא, מתחרט שקיימתי מצוות. זהו התוהה על הראשונות: "לא אותך ולא עולם הבא שלך וחבל שקיימתי מצוות" - מצוין, התחרטת, נמחק. אבל אחר כך בא אותו אדם ואומר: ריבונו של עולם, אני חייב לך מאה מיליון דולר, ואני מתחרט שלקחתי את ההלוואה, תמחק את החוב! מאין לך כוח לומר כדבר הזה? אם ה' ירצה - יאמר אני מוחק; אבל שאתה תאמר "תמחק" - זה אינו תלוי בך. אתה יכול לוותר על הזכויות שלך, אינך יכול לוותר על החובות שלך. נמצא שלתשובה אין שום היגיון מצד הדין, וכל כולה חסד. זהו תירוץ נפלא ומתקבל על הדעת ביישוב העניין.
המלב"ים אינו לומד את הפסוק כדרך חז"ל שמדובר בתוהה על הראשונות, אלא מסביר שמדובר באדם צדיק שעשה עוולה בשגגה. באמת מדובר בצדיק, אלא שנכשל בעוון בשוגג. "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עוול" - העוול שעשה הוא ביחס לצדקו: כיוון שהוא צדיק גדול, אצלו זה נחשב עוול. לא מדובר בעבירות חמורות, אלא בשיבה מרמת צדקו, שביחס לצדקו אפילו שגגה נחשבת לעוול, שהרי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ושגגות נעשות להם כזדונות. רשע שהיה עושה עוון כזה - לא היו מחשיבים לו זאת לעוון ולא היה נענש עליו.
וזהו "ונתתי מכשול לפניו" - "לפניו" דייקא, בערכו שלו זה נחשב מכשול; אילו היה זה לפני הרשע לא היה מכשול כלל. ומשום כך סיבה זו גורמת למיתה, שהרי מן הצדיקים נתבע כחוט השערה ואפילו על דבר קטן שאדם אחר לא היה נענש עליו.
ואולי תחשוב, אתה הנביא: על זה איני צריך להזהיר. ראשית, זו רק שגגה, ואין זה חמור כמזיד, אז אולי אין עליי חובה להתריע ולהזהיר את הצדיק. שנית, לצדיק הזה יש זכויות רבות, וגם אם נכשל במשהו בשגגה - זכויותיו חופפות עליו ומגינות עליו כנגד מה שנכשל בשגגה, ואם כן בזה אני פטור מלהוכיח.
אומר לו ה': גם בזה אתה טועה. אם לא תוכיח אותו, "כי לא הזהרתו בחטאתו ימות". אתה אומר שזו רק שגגה? יש שגגה שמתים בגללה. הרי הקדוש ברוך הוד אומר למשה "עלה ומות בהר הזה" - יען לא האמנתם בי. וכי במזיד עשה משה רבנו? הרי בזכוכית מגדלת מנסים הפרשנים להבין מה היה החטא; יש עשרה פירושים שאור החיים הקדוש דוחה את כולם ומביא פירוש משלו, וזה מראה עד כמה היה צריך לחפש את החטא הזה בנרות. ועם כל זה נענש במיתה ולא נכנס לארץ. הרי שיש מצב שהצדיק אפילו על שגגה "בחטאו ימות".
ועוד: אל תחשוב שזכויותיו יגוננו עליו כנגד החטא - על זה אומר הכתוב "ולא תזכרנה צדקותיו אשר עשה". אין כוח לזכויות הללו לגונן עליו ולהצילו מן העונש. משה רבנו, עם כל זכויותיו האדירות - הוציא את ישראל ממצרים, נשאם כאשר יישא האומן את היונק, גונן עליהם אין ספור פעמים, הוריד תורה לעם ישראל - ועם כל זה לא תזכרנה צדקותיו ביום חרון אף ה', וכשגזר עליו מיתה בגין השגגה לא עמדו לו הצדקות. ממילא, אם אתה כנביא נשלחת להוכיח את הצדיק הזה על השגגות הללו ולא הוכחת - "ודמו מידך אבקש", את מיתתו אתבע מידך.
וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ׃ (כא)
"הזהרתו צדיק" - כמו "וישנה את טעמו", "וזיהמתם חיתו לחם", וכדומה, כפי שמביא הרד"ק: הכינוי קודם ואחר כך מפורש על מי מדובר. והכוונה: ואתה כי הזהרת את הצדיק. האדם שהיה כבר צדיק והזהרת אותו שלא ייכשל בחטא, שלא ישוב מצדקתו ולא יהיה בגדר תוהה על הראשונות, והוא אכן שמע ולא חטא - "חיו יחיה כי נזהר", תהיה לו חיות בזה, "ואתה את נפשך הצלת".
והמלב"ים מסביר: "כי הזהרתו צדיק" - מצד שהוא צדיק. אמרת לו: אתה הרי צדיק, ולכן חובה עליך להיזהר אפילו בשגגה קלה. הוא אומר לך "מה זה, כלום, דבר קל" - ואתה עונה: אבל אתה צדיק, ומצדיק תובעים גם על דברים כאלה. ואז יהיה לך רווח כפול. ראשית - "חיו יחיה": שהרי לפי שיטת המלב"ים מדובר בצדיק, וכשישמע שיש כאן חטא שצריך להיזהר ממנו אף שהוא שוגג וקל - ישמע לך, ותציל את נפשו ולא ימות. ושנית - "ואתה את נפשך הצלת": שאילו מת, היה ה' תובע דמו ממך על שלא הזהרת; ועכשיו שהזהרת והוא חי, גם נפשך הצלת.
ועוד הסבר במלב"ים: אל תחשוב שהוא לא ישמע אליך, ואז מתוך שלא שמע ייהפך לרשע. אלא "ואתה כי הזהרתו צדיק" - אף שתזהיר אותו, לא יסרב לדבריך ויהיה רשע, אלא ישמע לך, יישאר צדיק ויקבל את דבריך.
ולפי המלב"ים מובן מדוע נצרכה כל האריכות הזאת: "באומרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו", "ואתה כי הזהרת רשע ולא שב", "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עוול". הקדוש ברוך הוא כיסה כאן את כל האפשרויות שבהן יוכל יחזקאל להיות מורה היתר לעצמו שלא להוכיח על עניין זה או שלא להוכיח אדם זה: את הראשון אהפוך משוגג למזיד; השני הרי צדיק, ואם צדיק הוא - השגגה אינה נוראה כל כך ולא ימות עליה, וזכויותיו יגוננו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תחשוב שיש מישהו שאתה פטור מלהוכיחו, ולכן נתן כמה וכמה דוגמאות לומר שבכל אחד ואחד יש צורך וחובה להוכיח.
וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ׃ (כב)
"שם" - בבבל, במקום הנקרא תל אביב, ומשם ציווהו לצאת אל הבקעה. הבקעה הייתה מקום מיוחד יותר, טהור יותר מתל אביב - ואיננו מדברים על תל אביב של ימינו אלא על תל אביב של זמנם. ומדוע? כיוון שהבקעה היא מקום בלא בני אדם, ואין שם עבירות; ואילו מקום שיושבים בו בני אדם יכולים להגיע בו לעבירות רבות: לגזל, לשנאת חינם, לאונאה, לבין אדם לחברו, בלי סוף דוגמאות. לכן אמר לו "צא אל הבקעה ושם אדבר אותך" - מקום טהור יותר, הראוי יותר שתתגלה בו השכינה.
ועוד אומר הרד"ק: באותה בקעה נבנתה בבל. אומר לו הקדוש ברוך הוא: בוא וראה, במקום הזה בלבלתי את שפתם ובטלה מחשבתם. הם תכננו להקים מגדל ולעשות מלחמה כנגד ריבונו של עולם, ובמקום הזה פעלתי כנגד אותם שהרשיעו. זהו המקום שבו תראה את יד ה' - וכיוון שכבר הייתה בו השגחה בעבר, תבין שהוא הראוי כעת להשגחה ולהתגלות האלוקית.
והמלב"ים אומר: "קום צא אל הבקעה" - כדי שיתבודד. כשאדם מתבודד הוא ראוי ומוכן לנבואה, וכך היו עושים הנביאים: או שהיו מתבודדים או "כנגן המנגן", וכל אלה דרכים למשוך אליהם את שפע הנבואה. ועוד, כעין מה שהסברנו על פי הרד"ק: העם לא היו ראויים שתחול עליהם רוח ה', ולכן היה צריך להתרחק מן העם. לפי הרד"ק הטעם הוא שהבקעה מקום טהור, ולפי המלב"ים הטעם הוא שהעם הם כמונעים. וכמו שמצאנו "ראוי היה זה שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור זכאי", ונתנו עיניהם בשמואל הקטן. רואים שהעם יכול להוות מגבלה: שם, בין העם, זו הייתה מגבלה; וכשהתרחק מהם, כבר לא היה בחברת אלה המונעים את הנבואה.
וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד יְהֹוָה עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי׃ (כג)
אומר רש"י: הקדים על ידו ללכת שם. כלומר, ה' שולח אותי לשם ואני רואה שכבר הקדים אותי ונמצא שם - מידת ענווה יתרה, מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן. התלמיד ממתין לרב, וכאן הרב ממתין לתלמיד. בדרך הרגילה אחרי שכל הכיתה מגיעה, מגיע המורה; אין הוא מגיע מוקדם וכולם מתאספים אחריו. וכאן בוא וראה שהקדוש ברוך הוא הוא שהקדים.
והמלב"ים אומר שכאן הראה לו פעם שנייה שהשכינה, אף שהיא מוכנה ללכת לירושלים כדי להחריבה - וזה מה שהראה לו במראה המרכבה, שהראה לו בחינה של אש לומר שהולך לשרוף את ירושלים - עם כל זה "והנה שם כבוד ה' עומד": הקדוש ברוך הוא עדיין כאן, נמצא עם העם שכאן ומשגיח עליהם. שלא תחשוב שאם עתה חרון אף וכבוד ה' הולך להחריב את ירושלים, הרי הוא מסיר השגחתו מן העם היושבים בגולה. לכן מראה לו "ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר" - שאף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, ועדיין השגחתי נתונה להם.
וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ׃ (כד)
אומר הרד"ק: בתחילה ציווהו להיות שותק, שהשתיקה שלך היא כמו הדיבור, ומדוע? כפי שראינו - "כי בית מרי המה", הם ממרים. ולאחר מכן מצווהו להיסגר בתוך ביתו, שלא יבוא אפילו בתוכם ולא יוכיח אותם, עד שיסיים הקדוש ברוך הוא לומר לו את כל הנבואות - עד הפסוק "ורוח נשאתני ותביאני כשדימה" בפרק י"א, ששם שולחו להתחיל לומר את הנבואות. בשלב זה הוא עדיין ב"הטענה": ה' מטעין עליו את דברי הנבואה והתוכחה, ורק אחר כך יוציאם אל הפועל. מכאן תבין למה אמר לו שלא יוכיחם כעת - "כי בית מרי המה", ולמה אמר לו "הסגר בתוך ביתך": כל הדברים אומרים שאין זה הזמן לדברי תוכחה; התוכחה תהיה רק בהמשך, ובינתיים אני מורה ומלמד אותך מה תאמר.
והמלב"ים מסביר שההיסגרות כאן היא הקדמה למה שנראה בפרק הבא, שכל ימי המצור יצטרך להיסגר ולשכב על צידו, על עוונם של בית יהודה ועל עוונם של בית ישראל - שכב על צידך השמאלי, שכב על צידך הימני, כפי שנסביר בהמשך. ולכן כאן אומר לו "בוא הסגר": ההיסגרות היא לצורך השכיבה על צידו הימני והשמאלי.
וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם׃ (כה)
אומר רש"י: תהיה אסור בביתך כאילו נאסרת בעבותים; "גזירת פתגמי עליך כאסור גדילין" - גזירת משפטי עליך כאילו אתה קשור ואסור. ולפי שיטת רש"י עניין ההסגר הוא להראות שאינם ראויים לתוכחה, ו"נתנו עליך עבותים" אינו כפשוטו.
והמלב"ים מסביר שמה שכתוב כאן "נתנו עליך עבותים" הוא כמו שנראה לקמן בפרק ד' פסוק ח', ששם אומר לו הקדוש ברוך הוא "ונתתי עליך עבותים ולא תהפך מצדך אל צידך". יש כאן מציאות שבה הנביא סובל בעקבות חטאי העם, ולכן זה כאילו הם נתנו עליו את העבותים: כיוון שמכוחם באה הגזירה שייסגר ויהיה עליו כעבותים, נמצא שמי שגרם לו זאת הוא הנותן את העבותים. וזהו "הנה נתנו עליך עבותים" - העם הם כנותנים עליך עבותים, "ולא תצא בתוכם", וגם הם לא יבואו אליך.
וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃ (כו)
הלשון תהיה כאילו דבוקה לחיך והוא יהיה נאלם. הכוונה: לא תדבר אליהם ולא תוכיח אותם, אלא ממש כאילם שנדבקה לשונו לחיכו. והמלב"ים מסביר את הכפילות "ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח": לא רק שדברי נבואה לא תאמר להם, אלא גם דברי תוכחת השכל. יש מציאות שהנביא בא לומר דבר ה', ואף שאלו דברי תוכחה ודברים קשים - זה דבר ה'. ויש מציאות שהנביא אוסף את העם ונותן להם מוסר מעצמו, כמנהיג וכמוכיח. אומר לו: גם זה לא יהיה. לא רק את מה שאני מוסר בנבואה אל תמסור, אלא גם כאיש מוכיח מעצמך אל תדבר. ומדוע? "כי בית מרי המה", ובוודאי לא ישמעו לתוכחותיך.
וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃ (כז)
אומר לו ה': כשאחפוץ לדבר איתך אפתח את פיך. אבל אז לא תוכיח אותם כ"איש מוכיח" שמדבר מוסר מעצמו, אלא תאמר להם מאמר קצר: "כה אמר ה'". מי שיזכה וישמע את תוכחת המוסר - חיו יחיה, והחדל משמוע המוסר - יחדל מן העולם. אל תאמר להם אריכות דברים ואל תשא דברים שיש בהם כדי לעורר את הלב; אמור: כך וכך אמר ה', מי שירצה לשמוע ישמע ומי שלא ירצה לא ישמע. זהו "יחדל" לפי ביאור המלב"ים - יחדל מן העולם.
ויש מסבירים באופן אחר: "השומע ישמע", ומי שישמע - "והחדל יחדל", שעל ידי השמיעה יחדל ממעשיו הרעים. לפי פירוש זה אין מדובר בשתי קבוצות, שזה שומע וזה חדל מלשמוע, אלא יש מי ששומע ויחדל מלעשות את מעשיו הרעים.
בחלק זה של הפרק עומד יחזקאל על תפקידו: לא נביא בלבד אלא "צופה" - כמו הצופה בראש המגדל שאם יירדם בשמירה יבוא אסון על העיר. שבעת ימי השתיקה בתל אביב זכו לתוכחה מאת ה': נפשות אתה חובל בשתיקתך. הקדוש ברוך הוא סוגר לפניו כל פתח של פטור מן התוכחה - ברשע ובצדיק, במזיד ובשוגג - ומלמד שהמזהיר מציל את נפשו ואף את נפש הנשמע, ואילו השותק נתבע בדמו. סביב "ולא תזכרנה צדקותיו" למדנו שאין קיזוזים בשמיים, ושהמחיקה נאמרה רק בתוהה על הראשונות, או בקבלת שכר עולם הבא בעולם הזה - שהוא עצמו "המכשול"; ומכאן לגדולת התשובה, שכוחה לא רק למחול על המריית פי ה' אלא גם לתקן את הקלקול בעולמות, ושכל כולה חסד שאין לו היגיון של דין. ולבסוף, בבקעה, בהתבודדות ובהתרחקות מן העם המונעים, מתגלה אליו כבוד ה' שהקדים לבוא - ללמדנו שאף בגלות ובחרון אף "לא מאסתים ולא געלתים", והשגחתו נתונה לישראל תמיד.