ספר יחזקאל פרק ג. ויאמר אליי בן אדם את אשר תמצא אכול, אכול את המגילה הזאת ולך דבר אל בית ישראל. הפרק שלנו הוא המשך של הפרק הקודם, ששם ראינו שהקדוש ברוך הוא מתגלה ואומר לו יש לי ציווי אליך לאכול את המגילה אשר אני נותן לך ואל תהיה מרי וממרה על ציוויי. והסברנו כבר אז שפירוש הדבר זה מטאפורה ומשל, אין הכוונה לקחת את החתיכת עור והקלף הזה ולאכול אותו, אלא כוונת הדברים שהדברים יבלעו במעיו. והוא אומר לו את אשר תמצא אכול, אכול את המגילה הזאת. מה שתמצא בידי, מה שאני מגיש לך ונותן לך, תאכל, ומה היא בעצם? המגילה.
מה זה את אשר תמצא? מצודת דוד מסביר שהכוונה כל מה שתמצא. כיוון שהמגילה כתובה פנים ואחור, אז מה שתמצא לפנים ומה שתמצא לאחור, את הכל אכול. מה זה אכול? תלמד ותקבל את המסר שכתוב כאן. מסביר המלבי"ם, שהיות והוא ראה שכתוב במגילה הזאת דברים קשים, קינים והגה, דברים שמי ששומע אותם נחרד, כיוון שזה בעצם מבטא צרות, אסונות. מי שמקבל את ציווי השם, אומר המלבי"ם, בגלל הכרח ובגלל יראת העונש, הקניין הזה הוא לא קניין דבוק בנפשו, זה קניין של מישהו שמחפש לפרוק. ולמה? כי אני עושה כי יש אקדח צמוד לרקתי, אני עושה כי יש עונש נורא וגיהנום תחת רגליי, אבל אם יסירו ממני לרגע את אותו עונש, אז ודאי שאני אברח מקיום מצוות השם.
ואם כן, כאן רואה את הדברים הללו יחזקאל והוא חושש, פה הדיבורים הללו הם דיבורים של איומים, אלה הם דיבורים של עונשים, צרות, קינים, נהי. אומר אם כן יחזקאל, פה האיומים הללו לא יביאו את זה לקניין הנפש, זה דבר כזה לא מתקיים, זה דבר שאתה מפחיד לרגע ולאחר מכן הוא עובר. לכן אומר לו השם תאכל את המגילה, כדי שהמגילה כביכול תבוא לתוך מעיך, שתהיה כתובה על לוח ליבך, כמו שכתוב ותורתך בתוך מעיי ועל לוח ליבם אכתבנה, ואז על ידי זה באמת הדברים יהיו אצלך פנימיים ולא חיצוניים, רק יראת העונש ורק פחד מנקמה, לא, אלא הדברים יהיו פנימיים שיהיו ממש חלק ממעיך וחלק מליבך.
ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת. ואפתח את פי, כמו שאומר הרד"ק הכל דרך משל כמו שכתבנו, ותרגם יונתן וארכנית ית נפשי ואחכימני מה דכתיב במגילתא הדא. הרכנתי את נפשי והשם החכימני את מה שכתוב במגילה הזאת. זה הביטוי כאן של ההאכלה. והמלבי"ם אומר, מה בעצם הפסוק הזה בא לבטא? שלהגיע לכזאת דרגה שהמגילה בתוך מעיי וכתובה על לוח ליבי, אי אפשר אלא בעזר אלוקי. ולכן הייתי צריך אני רק לפתוח את הפה, והעזר האלוקי, השם האכילני את המגילה הזאת.
ויאמר אליי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך, ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. ויאמר אליי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא. נקרא את תרגום יונתן: ואמר לי בר אדם נפשך תשבע ומעיך תמלא, אם תקבל מה דכתיב במגילתא הדא. אם תקבל את מה שכתוב כאן במגילה הזאת, אז הנפש שלך תשבע ומעיך יתמלאו. במגילה הזאת שאותה אני נותן לך. וקבילתה והוו פתגמהא בפומיי כדבש חלי. וקיבלתי אותה ודברי השם היו בפי כדבש מתוק. כיוון שהוא התחיל במשל של אכילה, אז הוא גם כן מסיים במשל של אכילה. הוא לא אומר לך שהם היו אצלי כריח ניחוח. ריח ניחוח זה ריח, זה לא אכילה. וכיוון שכאן המשל היה תאכל את המגילה, אז לכן הוא אומר טעמה של המגילה היה כדבש מתוק, כי הוא הולך על פי אותו משל. הכוונה אותם דברים שהשם הטעים בחיכי היו כדבש מתוק, הם היו דברים שהתקבלו על דעתי.
וזה מה שאומר המלבי"ם, שהשם מצווה אותו בטנך תאכל ומעיך תמלא. הוא רצה לומר לו לא רק כמו אדם שאוכל בפיו, מה שנקרא רק לועס, אלא צריך שהדברים ירדו חדרי בטן. ומעיך תמלא, מה זה תמלא? שלא יהיה לך במעיים עוד דברים אחרים. מה זה דברים אחרים? זה גלידות ופיצות. בקיצור, שלא יהיה לך במעיים עוד הנאות ותענוגות העולם הזה, אלא שדברי התורה הללו ודברי המגילה הללו בטנך תמלא, שיימלא בבטנך אלא דבר השם בלבד, מלא מבלי שום דבר אחר. ואז ותהי בפי כדבש למתוק, שחוץ ממה שהוא מצא את הדברים הטובים שבדברי השם, שזה טוב מצד עצמו, זה היה גם ערב לחיכך. וכידוע אליהם שלושה דברים, יש טוב ויש ערב ויש מועיל. הטוב הוא לא בהכרח ערב. כאן הוא בא לומר הדברים הם היו גם טובים וגם ערבים.
ויאמר אליי בן אדם לך בוא אל בית ישראל ודיברת בדבריי אליהם. אומר לו השם בן אדם לך בוא אל בית ישראל ודיברת בדבריי. מה זה ודיברת בדבריי? אומר המלבי"ם, בני הגולה הורגלו לדבר בלשון כשדים. הם הורגלו לדבר בלשון העמים. ולכן הוא מצווה את הנביא שאת דבריו ידבר בלשון הקודש. ודיברת בדבריי, כמו שאני מדבר, כך תדבר עליהם, כמו שקיבלת מאת השם. ואל תאמר שאתה צריך לדבר בלשון כשדים. בלשון כשדים אני לא מבין אותה, אלה עם שכבר נמצאים פה בבבל, הם כבר למדו את הלשון, אני לא מכיר את הלשון הזאת. אומר לו השם אין צורך, אתה תדבר בדבריי, אתה תדבר בדברים שאותם אני אומר לך וזה בלשון הקודש.
הרד"ק גם כן אומר, ודיברת בדבריי בלשון שאני מדבר איתך, כי אינם לעזות שלא יבינו לשונך. דהיינו אין לך מה לדאוג, הם עדיין יודעים את לשון הקודש ואת לשונך הם יבינו. לעומת זאת המצודת דוד מסביר שהכוונה אל תשנה מן הדברים. זה ודיברת בדבריי, לא מדברים כאן על לשון הקודש ולשון כשדים, אלא כפי סידור הדברים שנאמר מפי השם, כך תאמר. אל תשנה דבר כי יותר מקובל על הלב סידור הדברים עצמם האמורים מפי השם. דהיינו פעמים רבות הנביא מדבר והוא מדבר בפאתוס ומוסיף מילים ואומר דברים שהם לתפארת המליצה. ודאי שהכל מדוקדק והכל מאת השם, אבל הרי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. זאת אומרת כל אחד זה עובר דרך כלי הדעת שלו וזה יוצא בצורה מסוימת. כאן הוא אומר לו שזה יהיה דברים מדויקים, בדיוק כפי ששמעת, כך תאמר.
כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח, אל בית ישראל. הוא אומר לו כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון. אני לא שולח אותך לעם עמקי שפה שיש להם איזה לשון עמוק שאינך מכיר בו, מסביר רש"י. כי אני שולח אותך אל בית ישראל שלשונם כלשונך. כמו שהמלבי"ם אומר, שהם מבינים לשון הקודש. לא מדובר בעם שגלה לבבל לפני 2000 שנה או 200 שנה, ואז אתה אומר הם כבר איבדו את לשונם. הרי אתם יודעים שאנשים שהגיעו לכאן לארץ מחוץ לארץ, לא משנה אם זה מאירופה, מעיראק, מתימן או מהיכן שלא יהיה, המבוגרים עוד שנים רבות לאחר מכן המשיכו לדבר את שפת המדינה שלהם. עוד שנים רבות לאחר מכן. יש עדות יותר, יש עדות פחות. אצל האשכנזים זה היה מאוד מקובל לדבר יידיש. גם אצל הפרסים, יש כאלה 50 שנה בארץ והם עדיין מדברים פרסית. הוא לא ידבר עברית, בבית הוא מדבר פרסית. רוב שאר העדות כבר שינו את השפה אצלם, אבל הם הפרסים הם מאוד קנאים לשפה שלהם והם ממשיכים לדבר, אתה רואה גם 50 שנה אחרי. מה שזה אומר שהעם הזה שגלו לבבל, הם לא ממזמן גלו, וממילא הם יבינו את השפה שאתה מדבר איתם, הם מבינים את לשון הקודש.
לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם, אם לא אליהם שלחתיך, המה ישמעו אליך. לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון. מה זה עמים רבים? הרד"ק מסביר הכוונה רבים מלשון רחוקים. מה איך קשור רבים לרחוקים? רבה המרחק, כך הוא מסביר. עמים רבים הכוונה היא עמים שהמרחקים עליהם רבים. אז אני לא שולח אותך לעמים שלא שמעת לשונם, אתה אמור לדבר אליהם, אתה אומר אני לא מכיר את השפה שלהם. ואז הוא אומר לו אם לא אליהם שלחתיך, המה ישמעו אליך. דהיינו, אם לא, רד"ק מסביר זה מלשון שבועה. כאילו אומר לו באמת אם הייתי שולח אותך אליהם, הם היו שומעים אותך. אפילו שהם לא יבינו את לשונך ואתה לא תבין את לשונם, הם היו מחפשים מישהו שיפרש להם. דהיינו יש כאן תביעה כביכול שאם הייתי שולח אותך אל עמים רחוקים, הם עוד היו מחפשים מתורגמן כדי לשמוע מה יש לך להגיד. וכאן כביכול אתה נשלח לעם שלא שומעים את דבריך, אתה נשלח לעם שלא מקשיבים למה שאתה אומר, הגם שהשפה שלך היא בעצם השפה שלהם.
המלבי"ם מסביר שהוא אומר לו כאן, אל תאמר שאני אצטרך לומר את הנבואה שלי בלשון כשדים. אבל למה? הרי ראינו שהעם עדיין יודע את לשון הקודש? התשובה היא מכיוון שאולי יש כאן מטרה שגם הגויים יבינו. כפי שראינו נבואות רבות שהנביאים נשלחים אל האומות. הנביאים נשלחים גם כן משא דמשק לדוגמה, משא מצרים, לנביא יש נבואות גם אל האומות. אז אולי כאן הנבואה הזאת אמורה להיות גם אל בני כשדים, וממילא השפה שאני צריך לומר אותה היא בלשון כשדים. אומר לו השם לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם. אתה לא שלוח אל עמים רבים עמקי שפה, דהיינו שאתה השפה שלהם היא עמוקה בשבילך, אתה אינך מכיר אותה, אתה צריך ללמוד את השפה שלהם כדי לדעת אותה. ובכל אופן אומר לו השם, ובכל זאת אני אומר לך, גם אם לא אליהם שלחתיך, הגם שהנבואה שלך לא מיועדת אליהם, בכל אופן הם ישמעו אליך. כשיודע להם דבר הנבואה, הם ישמעו ויקבלו. דהיינו אפילו שבעצם אתה לא שלוח אליהם אלא לעם ישראל, אבל בכל אופן הם יקבלו את דבריך. והמלבי"ם אומר שבפירוש שלו אנחנו מרוויחים שזה כפשוטו. כיוון שהמפרשים מסבירים שהאם לא זה דרך שבועה. לעומת זאת לפי שהמלבי"ם מסביר, אם לא זה כפשוטו. דהיינו אם לא שלחתיך עליהם, ישמעו אליך. העמים, גם אם אני לא שולח אותך אליהם, הם ישמעו אליך. ואילו פה לעם ישראל אני שולח אותך עליהם, והם העם ישראל, אתה יכול לדבר איתם בלשון הקודש, ועל ידי זה דבריך יהיו מובנים להם.
ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך, כי אינם אובים לשמוע אליי, כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה. הוא אומר לו אני לא שולח אותך אל עמים, והגם שלא אם הייתי שולח אותך אל ישראל והעמים היו שומעים אותך, הם היו מקשיבים לך, אפילו שבעצם הנבואה לא מיועדת אליהם באופן אישי. זה מה שהוא אומר אם לא אליהם שלחתיך, המה ישמעו אליך. שאר העמים גם אם לא הייתי שולח אותך באופן ישיר אליהם, היו שומעים לך. אבל בית ישראל לא יאבו לשמוע אליך. לעומת זאת בית ישראל לצערנו לא מוכנים להקשיב, כי אינם אובים לשמוע אליי. מה זה לא יאבו לשמוע אליך כי אינם אובים לשמוע אליי? מסביר הרד"ק, למה הם לא יאבו לשמוע אליך? כי אינם אובים לשמוע אליי. דהיינו אל תחשוב שהם מאסו בך. הם מאסו בי. ולכן הם לא רוצים לשמוע אל דברי נביאיי. כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב בית ישראל לא יאבו לשמוע אליך, זה המשך של מה שאמרנו קודם. אמרנו שאתה לא הולך לדבר אל עם עמקי שפה, כאלה שלא מבינים את הלשון שלך, והם לא יאבו לשמוע אליך לא מצד הבעיה של הבנת הלשון, אלא רק מצד שהם לא אובים לשמוע אליי. ולכן הם אומרים סיבות ואמתלאות שאני לא מבין מה הנביא אומר, הלשון שלו כבדה עליי, אני לא מצליח לפרש את הכוונה שלו. אומר לו השם כל בית ישראל חזקי מצח. יש להם מצח נחושה להכחיש את הראיות, את המופתים, את ההוכחות שאתה מביא להם. זו עזות מצח. וקשי לב, למי שיש לו לב רך, כששומע על צרה, על אסון, מתרגשים לבוא, אז ליבו נרתע. אבל מי שהוא קשה לב, הוא לא ירא מהעונשים שהנביא מאיים עליהם.
הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם, ואת מצחך חזק לעומת מצחם. הוא אומר לו נתתי את פניך חזקים, אל תירא מהרעה שלהם, ואת המצח שלך חזק, אל תירא ואל תבוש מפניהם. ונסביר. כשאנחנו מדברים על פניך חזקים, פירושו של דבר שהגם שהיו איומים כנגד הנביא שיפגעו בו, שיהיו פניך חזקים לא לחשוש. המצח תמיד בא לבטא עזות. הוא אומר לו יש חשש אולי אתה תתבייש לומר להם את הדברים, אבל כאן צריך עזות דקדושה. לכן הוא אומר לו מצחך חזק לעומת מצחם, שפה נדרש עזות שלא להתבייש.
כשמיר חזק מצור נתתי מצחך, לא תירא אותם ולא תחת מפניהם, כי בית מרי המה. כשמיר חזק מצור נתתי מצחך. מה זה השמיר הזה? רש"י מביא מין תולעת הוא, שמראין אותו על האבן והיא נבקעת כנגדו. והמלבי"ם בעצם ממשיך לפי הקו הזה שהשמיר זו תולעת השמיר. אומר לו הגם שתולעת השמיר מצד עצמה היא חלשה מאוד, אבל הוא יותר חזק מצור, הכוונה מבחינת הסגולה שלו, הוא יכול גם לבקע צור. אז יוצא אם כן שהוא גובר עליו. אז הוא חזק מצור. כך גם כן הוא אומר לו, אני נתתי את מצחך שאתה תנצח אותם מצד לא העוצמה האישית שלך. גם השמיר מצד עצמו הוא לא חזק, אלא מצד העוצמה הסגולית שלך. והעוצמה הסגולית שלך הכוונה הכוח האלוהי שבתוכך ששולח אותך עליהם. אז הגם שפיזית הם חזקים ממך, מבחינת העוצמה האלוקית אתה חזק מהם כמו שהשמיר מבחינת העוצמה שבו חזק יותר מן הסלע, הגם שפיזית הוא חלש יותר. אומר לו לא תירא מהם ולא תשפיל את עצמך בעיניך, דהיינו שלא תחשוב מי אני ומה אני, כי בית מרי המה. אומר הם בחינת בית מרי, הם ממרים פי השם והם יתבטלו כנגדך.
אז זה פירוש אחד, כשמיר חזק מצור הכוונה תולעת השמיר שיותר חזקה מן האבן ומבקעת אותה. יש גם כן הגהה בלשונו של רש"י, שמביא עוד שני פירושים. שהסבר אחד הוא שמיר זה סלע חזק. ובתרגום ירושלמי זה תרגום של צור. מצור החלמיש, שמיר טינרא. אז החלמיש זה טינרא וצור זה שמיר. אז אנחנו רואים אם כן שהביטוי שמיר הוא גם כן ביטוי של סלע. יש פירוש נוסף שמביא בהגהה ברש"י, ששמיר זה ברזל חזק. כמו שנקרא צור החזק שמיר, כך נקרא הברזל שמיר בגלל שהוא חזק קצור. אז כשמיר הכוונה כמו שאנחנו אומרים מצחך נחושה, היא נחושת, היא לא יראה מפני התוקפים, אז כך גם כן כשמיר חזק מצור נתתי מצחך, יהיה לך מצח מברזל לפי הפירוש השלישי שזה במשמעות ברזל.
ויאמר אליי בן אדם את כל דבריי אשר אדבר אליך קח בלבבך ובאוזניך שמע. אומר לו השם את כל דבריי אשר אדבר אליך, את הדברים הללו תיקח בלבבך ותשמע באוזניך. ובעצם כל מי שקורא את הפסוק תמה, הרי הסדר הוא הפוך. את כל הדברים תשמע באוזניך ואחרי זה קח בלבבך. בן אדם קודם לוקח בליבו, אחרי זה שומע? איך ייתכן? אז הרד"ק מסביר ואומר מצאנו כדבר הזה. כמו חטאת קצפת ונחצתה. קצפת ונחצתה? חטאנו וקצפת. אז כך גם כן שם, כמו ששם זה קצפת אחרי שחטאת, אז זה החטאת, אז גם פה קח בלבבך ובאוזניך שמע, זה אחרי שבאוזניך שמע. הכתוב בא לומר לנו שהדבר הזה היה קודם.
המלבי"ם יש לו דרך אחרת איך לבאר את העניין. המלבי"ם אומר לו קח בלבבך. אומר המלבי"ם הנביא השיג מחזות נפלאים, השיג מעשה המרכבה, את בניין בית המקדש השלישי כמו שאנחנו נראה בהמשך. אומר לו הקדוש ברוך הוא הדברים הללו צריך שתיקח אותם בלבבך. אלה דברים עמוקים, אלה דברים שמצריכים הכנת הלב. ובאוזניך שמע את מה שאני שולח אותך להוכיח את העם. יוצא אם כן שיש פה שני דברים נפרדים. תיקח בלבבך את כל הדברים שאני מלמד אותך, מעשה מרכבה שראית, בניין הבית השלישי, כל אלה אתה צריך להכין לב רחב שיהיה מסוגל לקבל אותם. וחוץ מזה ובאוזניך שמע, תשמע באוזניך את השליחות שאני שולח אותך להוכיח את העם. אומר המלבי"ם לפי הפירוש הזה מיושבת השאלה, כיוון שאלה שני ציוויים שונים, אז הוא לא מדבר שאת אותו דבר תיקח בלבבך ואחרי זה תשמע. איך אני אקח בלבבי משהו שעוד לא שמעתי? אז אם כן יש לנו כאן את פירושו של הרד"ק ואת ביאורו של המלבי"ם.
ולך בוא אל הגולה אל בני עמך, ודיברת אליהם ואמרת אליהם כה אמר השם אלוקים, אם ישמעו ואם יחדלו. מה זה ולך בוא אל הגולה אל בני עמך? הרי הוא כבר היה בגולה. אלא הכוונה שהוא היה במקום אחד, אומר הרד"ק, מקצת מבני הגולה שאליהם הוא נשלח היו במקום אחר. גם הם היו על נהר כבר. הוא שולח אותו שילך אליהם. מה זה ודיברת אליהם ואמרת אליהם כה אמר השם אלוקים? מה הכפילות ודיברת ואמרת? אז הרד"ק רוצה לומר שיש כאן הכפלה של העניין כדי לבטא את החוזק והתוקף של הדברים. תדבר ושוב תדבר ושוב תאמר פעם אחרי פעם, ודיברת אליהם ואמרת אליהם, אולי ישמעו. לעומת זאת תרגום יונתן מבאר שהודיברת אליהם זה תתנבא להם, ואמרת אליהם זה תאמר את הנבואה. זאת אומרת יש כאן שני דברים, יש כאן את הנבואה ויש כאן אמירה.
אם ישמעו ואם יחדלו, זה כבר ביטוי שראינו אותו לעיל בפרק הקודם. שהוא בעצם אומר לו אפילו שאתה מסופק אם יש עם מי לדבר בכלל, אומר לו אתה צריך לומר את הדברים. אם ישמעו ואם יחדלו זה לא עניינך. אתה מצווה לומר, בין ישמעו בין יחדלו, אתה את תפקידך עשה. המלבי"ם מסביר שאמר לו לך בוא אל הגולה. מה זה לך בוא אל הגולה? ללמדו שהוא לא שלוח לבני ישראל. שאלנו הרי בגולה? אז הרד"ק אמר ממקום למקום בגולה. אבל המלבי"ם אומר לא, אומנם הוא נמצא בגולה, אבל יכול להיות מאוד שהוא חושב שאולי נבואותיו מיועדות לאלה שעדיין נמצאים בארץ. אומר לו השם לא, אלה שנמצאים בארץ יש להם נביא משלהם, והנביא שלהם באותה תקופה היה ירמיה. אותך אני שולח אל הגולה, אתה את נבואתך תייעד אל אלה היושבים כאן אל הגולה. דבר נוסף, גם לא תלך להתנבא לעמים אחרים. כמו שראינו שהיו נביאים שהתנבאו לאומות, כמו שראינו אצל ירמיהו ועוד נביאים שהתנבאו גם לשאר האומות. כאן הוא אומר לו אני לא אומר לך להתנבא לשאר האומות, אני אומר לך להתנבא רק אל בני עמך. מכיוון שאת הנבואות אל הגויים, מי שנצטווה להודיע אותם זה היה ירמיה, כמו שראינו בפרק כ"ו. פה הוא מצווה אותו להודיע את הנבואות רק לעם ישראל. והוא אומר לו ולכן ודיברת אליהם. מה זה ודיברת אליהם? רק אל בני הגולה ולא אל האומות.
המלבי"ם אומר שיש הבדל בין דיבור לאמירה. אמירה היא לשון קצרה. אמרתי לו. יכול להיות שלוש מילים, אמרתי לו. אבל כשבן אדם רוצה לדבר עם מישהו באורך, הוא אומר לו יש לי דיבור איתך, נכון? אני דיברתי איתו. דיברתי איתו זה לא, זה לא פקודה. דיברתי איתו זה בדרך כלל גם היום אנחנו משתמשים בזה כביטוי לאמירה ארוכה. אמירה זה אמירה קצרה, תעשה את זה ונגמר, זה אמירה, אמרתי לו, זהו. אבל לעומת זאת הדיבור הוא באורך. לכן הוא אומר ודיברת עליהם באורך, ותאמר להם שאתה לא בודה את הדברים האלה מליבך, אלא רק תאמר להם כה אמר השם אלוקים. שלא תחשבו שדבריי אלה הם דברים שאני בודה מליבי ומעצמי, אלא שלוח אני אליכם מאת השם.
ותישאני רוח ואשמע אחריי קול רעש גדול, ברוך כבוד השם ממקומו. מה זה הותישאני רוח שנכנס כאן ואיך הוא קשור לעניין? רש"י מסביר, ותישאני רוח, שלאחר שהקדוש ברוך הוא סיים את הציווי, לך בוא אל הגולה אל בני עמך, אחרי שהשם סיים את דבריו, השם ציווה את הרוח לשאת את יחזקאל אל המקום ששמה נמצאים בני הגולה כדי שיתנבא להם. במילים פשוטות יחזקאל לא זקוק עכשיו ללכת לעלות על אוטובוס כדי להגיע לבני הגולה. אלא הוא נמצא במקום אחד, הם במקום אחר, ותישאני רוח. רוח נושאת אותי ומביאה אותי אל בני הגולה. לעומת זאת הרד"ק מסביר שותישאני רוח נאמר במראה הנבואה ולא במציאות. לא באה רוח ונשאה את יחזקאל. אומר הרד"ק במראה הנבואה נדמה לי שנשאתני רוח ללכת אל הגולה. כך אני רואה במראה הנבואה כיצד רוח נושאת אותי אל הגולה.
ואז אני שומע אחריי קול רעש גדול, ברוך כבוד השם ממקומו. מה זה מאחוריי? כיוון שאני במראה הנבואה רואה את עצמי שרוח נושאת אותי מהמקום שבו הייתי, אז אני שומע מאחוריי במקום בו נתנבאתי. במקום שבו נתנבאתי הרוח כאילו כבר נשאה אותי משם, אז אני שומע מאחוריי, מהמקום בו קודם התנבאתי, קודם השם מסר לי את דבריו, שם אני שומע קול שהקול אומר ברוך כבוד השם ממקומו. מה כוונת הדברים? אומר הרד"ק, כאשר השם סר ממקומו, ומהו המקום של קודשא בריך הוא, היכן השכינה הקדושה שורה? בין שני הכרובים על הכפורת. כשאנחנו מתפללים אנחנו מכוונים, כנגד ארץ ישראל למי שבחו"ל, כנגד ירושלים למי שבארץ ישראל, כנגד בית המקדש ובית קודש הקודשים, על השכינה הנמצאת על הארון בין הכרובים. אז כך צריך לכוון בעת התפילה, עומד לפני מלך מלכי המלכים. אז יוצא אם כן שמקום השכינה הוא על גבי הכפורת. הכפורת זה כיסוי הארון, והכרובים אלה היו המלאכים אשר כנפיהם היו חופפים זה כלפי זה, ושם אומר אני כביכול מהו המקום, זה המקום של הקדוש ברוך הוא, ועם ישראל היו מחסרים את כבודו. כיוון שהם היו עובדים עבודה זרה, אז היה פה פגם בכבוד השם, היה פה פגם כביכול בהשראת השכינה. סמל הקנאה והמקנה היו, היו סמלים של עבודה זרה כפי שנראה בהמשך ביחזקאל, שהשם עושה לו סיור בבית המקדש ומראה לו בוא תראה עד כמה העם מכעיסים ואיזה דברים נוראים הם עושים בבית המקדש. ואז אומר לו השם, אל תחשוב שבזה שהם עשו כאלה דברים נתמעט כבודי. כבר דיברנו על זה כמה וכמה פעמים שבכבוד השם לא ניתן לפגוע. פירושו של דבר, אתה יכול שכבוד השם יתחלל אצלך, אבל כבוד השם מצד עצמותו לא נחסר במאומה. לכן הוא אומר תשים לב כתוב ברוך כבוד השם ממקומו. מה זה ברוך? ברוך זה לשון ריבוי ושפע. המקובלים הרי זה מלשון בריכה עליונה, שהבריכה היא שופעת ומשפעת, זה גם כן מקור הביטוי ברכה. וזה מה שגם כן כתוב למטה בהמשך, וכבוד אלוקי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו על מפתן הבית. יוצא אם כן שהוא אומר להם בכבוד השם מתרבה השפע על אף המעשים שהם עושים. זאת אומרת הם לא פוגמים בכבודו של הבורא יתברך. אלא אם בן אדם פוגם הוא פוגם רק בחלקו, הוא פוגם במעשיו, הוא מקלקל את החלק שלו לעולם הבא, אבל בכבוד השם לא שייך לפגום. וראינו שיותר מכך, אומר הרב דסלר, שהתוכנית האלוקית בכל מקרה תצא אל הפועל. והתוכנית האלוקית זה כל אשר נברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. העולם כולו נברא כדי לקדש שם שמיים. דיברנו על זה בהרחבה בעבר, בידך הבחירה. או שזה יהיה על ידך או שזה יהיה על גבך. אבל שם שמיים יתקדש. אם תרצה שזה יהיה על ידך, תלך בדרך שהתוויתי, ועל ידך תזכה לנצח נצחים על ידי ששם שמיים יתקדש על ידך. כל האומות יבואו לכאן ויראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך, ועל ידי זה כולם יהללו וישבחו את השם אלוקי ישראל. אבל אם לא תלך בדרך השם, אז מה שיקרה שם שמיים יתקדש אבל על גבך. אתה תגלה, אתה תחטוף מכות, אתה תתייסר, תהיינה שואות, תהיינה רדיפות, יהיו רציחות, יהיו פוגרומים, ואז יעמוד הגוי וישתומם על מה עשה השם ככה לארץ הזאת? מה חורי האף הגדול הזה? על כי עזבו את השם אלוקי אבותם. אז שם השם יתקדש. וכולם יבינו הנה תראה כאשר פוגעים בכבוד שמיים נענשים. רק אתה תחליט האם שם השם יתקדש על ידך או על גבך. אז כך גם כן כאן, ברוך כבוד השם ממקומו, כבוד השם לא זז ממקומו, כבוד השם לא נחסר, כבוד השם מתקדש ויתקדש ויהי מה, רק בידך לבחור מהו המסלול. האם אתה רוצה להיות שותף לקידוש השם הזה, או שאתה תרצה להיות זה שסובל מאותו קידוש השם כיוון שלא לקחת חלק באותו תפקיד.
המלבי"ם מסביר ותישאני רוח, אומר המלבי"ם רוח השם נשא אותו למעלה. ואז אני שומע קול רעש גדול. מה זה אותו קול רעש גדול? המלבי"ם מוצא כאן את הקשר למעשה המרכבה שראינו לעיל. אומר המלבי"ם הרי יחזקאל חזה מרכבה. מרכבה שהסברנו קודשא בריך הוא הרוכב, והסברנו ששמה יש את המציאות של עולם המלאכים, ויש את המציאות של עולם הגלגלים שהם אופני המרכבה, יש את חיות הקודש שהם מוליכות את המרכבה. ואז מתאר יחזקאל ראיתי את המחזה הזה ואני שומע קול רעש גדול. איזה רעש גדול? שהמרכבה מהלכת, ולאן? דהיינו כביכול ההשגחה העליונה מה הכיוון שלה? הולכת להרעיש ממלכות. ראינו את זה לעיל שבעצם הראו את זה ליחזקאל לומר איך כביכול ההשגחה העליונה כעת הולכת על מנת להחריב את בית המקדש. וזה האש שראינו שם שראה יחזקאל. מה אותה האש באה לבטא? את הרעיון הזה עצמו שכעת הבית המקדש הולך לבעירת אש, את כל זה ולצורך זה הראו לו את המרכבה. וכעת הוא אומר אני שומע קול רעש גדול כביכול את המרכבה בהילוכה, הגלגלים, האופנים, חיות הקודש, שהם הולכים להרעיש ממלכות. ברוך כבוד השם ממקומו. מה מה זה נכנס כאן? אומר המלבי"ם הרעיון של הדברים שהגם שכבוד השם מסתלק מבית המקדש, כיוון שבית המקדש הרי יחרב, והברכה והשפע כבר לא ירדו דרך ירושלים, כיוון שהרי דרך שם ציווה השם את הברכה, תדע לך אין כל זה, מקור הברכה נמצא שם. ברוך כבוד השם ממקומו. זאת אומרת הגם שלכה נדמה שהשפע הוא בא רק דרך בית המקדש ודרך הארון והכרובים והמזבח וכולי, אומר אבל תדע לך מקומו של השם לא סר. ברוך כבוד השם ממקומו, מקור הברכה היא במקום שבו השם נמצא. או שייתכן להסביר שממקומו הכוונה גם אם השם לא יהיה שם, אבל באיזה מקום שיהיה, ממנו תשפע הברכה. זה לכאורה יותר מדויק בלשונו של המלבי"ם. שכוונת הדברים שהגם שבית המקדש חרב והגם שכעת אין מזבח ואין ארון ואין כרובים, אבל ברוך כבוד השם מאיזה מקום שיהיה. מהיכן שיהיה מקומו, משם יבוא השפע. אז גם אם מכאן זה לא, אבל מכל פנים מאיזה מקום שיהיה הוא יתברך ישפיע שפע. ולמעשה מצד המציאות יותר נראה כמו הפירוש הראשון, מכיוון שאנחנו עדיין מתפללים כנגד מקום המקדש, כנגד מקום הכרובים והארון. זאת אומרת לא זזה שכינה משם, אז אנחנו עדיין מבינים ששם עדיין המקום. אבל גם אם לא, מאיזה מקום שיהיה השפע הרי יורד ממנו יתברך, אז באיזה מקום שיהיה הוא יתברך ישפיע שפע.
וקול וקול כנפי החיות משיקות אישה אל אחותה, וקול האופנים לעומתם, וקול רעש גדול. קול כנפי החיות, הוא שומע את החיות נושאות כנפיהם והם משיקות. משיקות הרד"ק אומר בשני ביאורים. או מלשון נושקות, או כמו שאומר התרגום יונתן נוקשות. וזה חילוף אותיות וכנראה שזה לא בכדי. נושקות ונוקשות זה לא בכדי. כיוון שאתה אומר ארכובתיה דא לדא נקשן, הארכובות נוקשות, אז הם גם נושקות זו את זו. ואנחנו יודעים שישנם פעלים רבים שהם הפוכים, כמו כבש כשב, שלמה שמלה, כהל להק, וגם אפשר להגיד נושקות ונוקשות שזה גם כן מין הפעלים הללו, שהם בעצם דופקות זו לזו. אז כנפי החיות או שהם נושקות זו לזו או מקישות זו על זו. אפשר להגיד שיש אולי איזשהו הבדל, כי נושקות זה לא חייב להיות בקול. לעומת זאת נוקשות זה בדרך כלל בקול. כיוון שהוא נוקש אז זה נשמע קול הדפיקה. לעומת זאת נושק לא חייב להיות שזה יהיה בקול. על כל פנים איך שלא יהיה, המלבי"ם מסביר שראינו כבר לעיל כשהסברנו את מעשה המרכבה, שכאשר החיות נושאות את כנפיהם כלפי מעלה, זה מראה על הנהגה רוחנית עליונה. כאשר החיות מהלכות, ראינו זה הנהגה בדרך הטבע, בדרך הליכה, בדרך הרגליים. כאשר החיות מרימות את כנפיהם, אז זה כמו עפיפה. כאשר הם מעופפות זה הנהגה מעל הטבע. זה הנהגה רוחנית, זה הנהגה גבוהה שבאה מן העולמות העליונים. אז אומר המלבי"ם כעת הוא רואה את קול כנפי החיות משיקות אישה אל אחותה, שהם בעצם נושאות את כנפיהם, וזה מראה שהקדוש ברוך הוא כעת יש לו תוכנית שהיא מעל הטבע. דהיינו על פי דרך הטבע לא מחוייב כעת שהקדוש ברוך הוא ילך וירגיז ויהפוך ממלכות. אבל השם כעת עושה דבר שהוא מעל הטבע, והקדוש ברוך הוא כעת נותן את הכוח הזה ביד החיות שהם מקבלות את זה כמו שאמרנו דרך הכנפיים, שהכנפיים זה מעין צינורות שדרכם יורד השפע מהעולמות הרוחניים העליונים כלפי מטה, וזה השקת הכנפיים אישה אל אחותה שזה אומר שבעצם השפע הזה יורד למטה, ואז יש קול רעש גדול. מה זה הרעש הגדול? זה המלחמה, זה הרעש, זה הרגזת הממלכות, כל מה שעומד להיות כאן כעת, הקדוש ברוך הוא מראה לו באותו מחזה, והנה כעת הוא רואה את כל האופנים לעומתם וכל רעש גדול, זאת אומרת מכאן מתחיל להתגלגל מהלך שהוא לא בדרך הטבע. מהלך שהוא על טבעי, שזה מהלך שמימי מאת השם, כיוון שהם נהגו שלא בדרך השם, אז הקדוש ברוך הוא כעת יביא עליהם מהלך על טבעי כדי לייסר אותם וכדי להחריב את בית המקדש.
ורוח נשאתני ותיקחני, ואלך מר בחמת רוחי, ויד השם עליי חזקה. ורוח נשאתני ותיקחני. ואז רוח נושאת אותי ולוקחת אותי. מה זה אותה הרוח? אז עוד פעם, לפי רש"י כפשוטו. רוח נשאה אותו בעל כורחו ללכת ולהתנבא לעם. וכמו שהסברנו לעיל, הרוח הייתה צריכה לקחת אותו מהמקום אשר הוא שם למקום ששמה העם היה נמצא. ולמה היה צריך רוח שתיקח אותו ואלך מר בחמת רוחי? מכיוון שזה היה כביכול בעל כורחי. כיוון שאני צריך לומר להם דברים קשים, כיוון שאני צריך לומר להם דברים שאני באופן טבעי לא מעוניין לומר אותם, אז ממילא יוצא שהרוח הזאת לוקחת אותי בחמת רוחי. אין לי את הרצון לומר את הדברים הקשים האלה לעם, אבל כמו השם כופה עליי והנביא הכובש נבואתו חייב מיתה, אז אין לי ברירה וחייב אני למסור את הדברים כפי שהם מאת השם. הרד"ק לעומתו, כמו שהסביר לעיל, שהרוח הזאת זה רק ביטוי למראה אשר הוא ראה במראה הנבואה. מה שהוא אמר לעיל ותישאני רוח, אז הוא אומר ורוח נשאתני. וכעת כיוון שהוא הפסיק קודם בשמיעת הקול, אז הוא חוזר לאותה רוח. מה שאמרתי לך קודם ותישאני רוח, אני חוזר לעניין, ורוח נשאתני. היות והשמיעת הקול הפסיקה פה באמצע, אז הוא חוזר לעניין הקודם. וגם כן למטה אנחנו נראה ורוח נשאתני ותביאני כשדימה אל הגולה במראה ברוח אלוקים. אומר המלבי"ם כל מה שתראה מכאן ועד שם, אנחנו בפרק ג' ושם זה פרק י"א פסוק כ"ד, ברוח נשאתני ותביאני כשדימה, אומר המלבי"ם כל מה שתראה מכאן ועד שם, הכל היה במראה הנבואה. ואנחנו נראה שהוא מגיע אל הגולה ואנחנו נראה שישב שם שבעת ימים, ונראה לאחר מכן שיצא אל הבקעה, קח לך לבנה, שכב על צידך, קח לך חיטים, קח לך חרב חדה. כל זה היה במראה הנבואה כפי שאנחנו נראה בהמשך, עד השלב שותביאני כשדימה, ושם כשהוא הביא אותו כשדים, אז הוא אמר את הדברים. אז כביכול הוא קיבל את ההוראה למסור, אבל כאן הוא בעצם בשלב שבו השם עדיין מדבר איתו. עדיין נותן לו הוראות מה לומר עליהם. המלבי"ם אומר ורוח נשאתני ותיקחני, למה הכפילות? אז הרד"ק אמר שזה אותה רוח שדיברנו קודם, חזר לעניין הקודם. המלבי"ם יש לו קו אחר. המלבי"ם אומר שבהתחלה הרוח נשאה אותו באוויר במקום. ועכשיו היא לוקחת אותו אל המקום החדש. אז יש פה שני דברים. יש ותישאני רוח, היא הרימה אותי. אחרי זה נשאתני ותיקחני ואלך מר וכולי, היא כבר לוקחת אותי למקום אחר. אז יש את ההתרוממות ויש את הלקיחה, ומשום זה הכפילות. ואלך מר בחמת רוחי, דהיינו שהנביא מצד עצמו, כיוון שהוא רואה את העתיד, מר היה לו. כך אומר המלבי"ם. לא בעצם מר על עצם השליחות כמו שאומר הרד"ק, אלא מר על עצם העניין שאני רואה איזה צרות עתידות לבוא, על זה היה כואב לי מאוד. רק מה, שיד השם וכוח הנבואה היו חזקים עליי לעורר אותי בכוח גדול לעשות את שליחות השם.