TheWholeTorah.aiBeta

פרק ג - אכילת המגילה - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: המשך המראה של הפרק הקודם

פרק ג' ביחזקאל הוא המשכו הישיר של הפרק הקודם. שם ראינו שהקדוש ברוך הוא נגלה אל הנביא ומצווה אותו לאכול את המגילה אשר הוא נותן לו, ומזהיר אותו שלא יהיה "מרי" וממרה את פי הציווי. וכבר הסברנו שם שאין הכוונה לקחת את חתיכת הקלף ולאכול אותה ממש, אלא זו מטאפורה ומשל: שהדברים ייבלעו במעיו ויהיו חלק ממנו.

"את אשר תמצא אכול" - קניין פנימי ולא יראת עונש
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם אֵת אֲשֶׁר־תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

"את אשר תמצא אכול" - מה שתמצא בידי, מה שאני מגיש לך ונותן לך, אותו תאכל. ומהו? המגילה. מצודת דוד מסביר שהכוונה לכל מה שתמצא: כיוון שהמגילה כתובה פנים ואחור, גם מה שכתוב לפנים וגם מה שכתוב לאחור, את הכל אכול. ו"אכול" פירושו: תלמד ותקבל את המסר הכתוב כאן.

המלבי"ם מבאר על פי מה שראה יחזקאל כתוב במגילה: קינים והגה, דברים קשים שמי ששומע אותם נחרד, שהם מבטאים צרות ואסונות. ומכאן חששו של הנביא. אומר המלבי"ם: מי שמקבל את ציווי השם מתוך הכרח ומתוך יראת העונש בלבד, הקניין הזה אינו דבוק בנפשו, אלא הוא קניין של אדם שמחפש לפרוק. למה? כי אני עושה כיוון שיש אקדח צמוד לרקתי, אני עושה כיוון שיש עונש נורא וגיהנום תחת רגליי; ואם יסירו ממני לרגע את אותו עונש, ודאי שאברח מקיום מצוות השם.

והרי כאן, במגילה שרואה יחזקאל, כל הדיבורים הם דיבורי איומים, עונשים, צרות, קינים ונהי. אומר אם כן יחזקאל: איומים כאלה לא יביאו לקניין הנפש, זה דבר שאינו מתקיים, מפחיד לרגע ולאחר מכן עובר. לכן אומר לו השם: תאכל את המגילה, כדי שהמגילה תבוא לתוך מעיך ותהיה כתובה על לוח לבך, כעין "ותורתך בתוך מעי" ו"על לוח לבם אכתבנה". על ידי כך הדברים יהיו פנימיים ולא חיצוניים, לא רק יראת עונש ופחד נקמה, אלא חלק ממש ממעיך ומלבך.

"ואפתח את פי" - הפתיחה שלי, וההאכלה שלו
וָאֶפְתַּח אֶת־פִּי וַיַּאֲכִילֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת׃

הרד"ק מדגיש שהכל דרך משל, כמו שכתבנו. ותרגום יונתן מתרגם: "וארכנית ית נפשי ואחכימני מה דכתיב במגילתא הדא" - הרכנתי את נפשי, והשם החכימני את מה שכתוב במגילה הזאת. זהו ביטוי ההאכלה.

והמלבי"ם מבאר מה בא הפסוק לבטא: להגיע לדרגה שהמגילה תהיה בתוך מעיי וכתובה על לוח לבי אי אפשר אלא בעזר אלוקי. לכן כל שהיה עליי לעשות הוא לפתוח את הפה, והעזר האלוקי עשה את שלו - "ויאכילני את המגילה הזאת".

"בטנך תאכל ומעיך תמלא" - טוב וגם ערב
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק׃

תרגום יונתן: "ואמר לי בר אדם נפשך תשבע ומעיך תמלא אם תקבל מה דכתיב במגילתא הדא" - אם תקבל את מה שכתוב כאן במגילה, נפשך תשבע ומעיך יתמלאו. ובהמשך: "וקבילתה והוו פתגמהא בפומי כדבש חלי" - וקיבלתי אותה, והיו דברי השם בפי כדבש מתוק. וכיוון שהנביא פתח במשל של אכילה, הוא גם מסיים במשל של אכילה. הוא אינו אומר שהיו אצלי כריח ניחוח, שריח אינו אכילה; אלא כיוון שהמשל היה "אכול את המגילה", הוא אומר שטעמה של המגילה היה כדבש מתוק. והכוונה: אותם דברים שהשם הטעים בחיכי היו כדבש מתוק, דברים שהתקבלו על דעתי.

וכך מבאר המלבי"ם: השם מצווה אותו "בטנך תאכל ומעיך תמלא" - לא רק כאדם שאוכל בפיו, שרק לועס, אלא שהדברים ירדו חדרי בטן. ומהו "תמלא"? שלא יהיה לך במעיים שום דבר אחר. דהיינו שלא יהיו במעיך הנאות ותענוגות העולם הזה - גלידות ופיצות - אלא דברי התורה ודברי המגילה בלבד ימלאו את בטנך, מלא מבלי שום דבר אחר. ואז "ותהי בפי כדבש למתוק": מלבד שמצא את הדברים טובים מצד עצמם, הם היו גם ערבים לחיכו. וכידוע יש שלושה דברים: טוב, ערב ומועיל, והטוב אינו בהכרח ערב. וכאן בא לומר שהדברים היו גם טובים וגם ערבים.

"ודברת בדברי" - באיזו לשון ובאיזה סידור
וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן־אָדָם לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם׃

מהו "ודברת בדברי"? אומר המלבי"ם: בני הגולה הורגלו לדבר בלשון כשדים, בלשון העמים, ולכן מצווה השם את הנביא שידבר את דבריו בלשון הקודש. "ודברת בדברי" - כמו שאני מדבר איתך, כך תדבר אליהם, כמו שקיבלת מאת השם. ואל תאמר שאתה צריך לדבר בלשון כשדים, ותטען: לשון כשדים איני מבין, העם הזה נמצא כבר בבבל ולמדו את הלשון, ואני איני מכיר אותה. אומר לו השם: אין צורך, אתה תדבר בדבריי, בדברים שאני אומר לך, ובלשון הקודש.

גם הרד"ק כותב: "ודברת בדברי" - בלשון שאני מדבר איתך, כי אינם לועזות שלא יבינו לשונך. דהיינו אין לך מה לדאוג, הם עדיין יודעים את לשון הקודש ויבינו את לשונך.

מצודת דוד לעומת זאת מסביר בכיוון אחר: "ודברת בדברי" היינו אל תשנה מן הדברים. אין מדובר כאן בלשון הקודש ולשון כשדים, אלא כפי סידור הדברים שנאמר מפי השם, כך תאמר. אל תשנה דבר, כי סידור הדברים עצמם האמורים מפי השם מקובל יותר על הלב. ולהבנת העניין: פעמים רבות הנביא מדבר בפאתוס, מוסיף מילים ואומר דברים לתפארת המליצה. ודאי שהכל מדוקדק והכל מאת השם, אבל "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" - כל אחד, הנבואה עוברת דרך כלי הדעת שלו ויוצאת בצורה מסוימת. כאן אומר לו השם שהדברים יהיו מדויקים, בדיוק כפי ששמעת, כך תאמר.

"לא אל עם עמקי שפה" - העם עוד מבין את לשונך
כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

רש"י מסביר: אינני שולח אותך אל עם "עמקי שפה", שיש להם לשון עמוקה שאינך מכיר בה, אלא אל בית ישראל שלשונם כלשונך. וכן המלבי"ם: הם מבינים לשון הקודש. אין מדובר בעם שגלה לבבל לפני אלפיים שנה או מאתיים שנה, שאז היית אומר שכבר איבדו את לשונם. הרי אנשים שהגיעו לארץ מחוץ לארץ, בין מאירופה בין מעיראק ומתימן ומכל מקום שיהיה, המבוגרים המשיכו עוד שנים רבות לדבר את שפת המדינה שלהם. יש עדות יותר ויש עדות פחות: אצל האשכנזים היה מקובל מאוד לדבר יידיש; וגם אצל הפרסים, יש כאלה שחמישים שנה בארץ ועדיין מדברים פרסית, ובבית אינו מדבר עברית אלא פרסית. רוב שאר העדות כבר שינו את שפתם, אבל הפרסים קנאים מאוד לשפתם וממשיכים לדבר בה גם חמישים שנה אחרי. ומכאן שהעם הזה שגלה לבבל לא גלה מזמן, וממילא הם יבינו את השפה שאתה מדבר אליהם, הם מבינים לשון הקודש.

"אם לא אליהם שלחתיך" - הגויים היו שומעים
לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם־לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ׃

מהו "עמים רבים"? הרד"ק מסביר שהכוונה עמים רחוקים, "רבים" מלשון שרבה המרחק - עמים שהמרחקים עליהם רבים. כלומר: אינני שולח אותך אל עמים שלא שמעת את לשונם, שהיית אומר עליהם איני מכיר את שפתם.

ומהו "אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך"? הרד"ק מסביר שזו לשון שבועה, כאילו אומר לו: באמת, אם הייתי שולח אותך אליהם היו שומעים אותך. ואף שהם לא יבינו את לשונך ואתה לא תבין את לשונם, היו מחפשים מי שיפרש להם. יש כאן אם כן תביעה כביכול: אל עמים רחוקים היו עוד מחפשים מתורגמן כדי לשמוע מה יש לך לומר, וכאן אתה נשלח אל עם שאינו מקשיב למה שאתה אומר, אף שהשפה שלך היא השפה שלהם.

המלבי"ם מסביר בדרכו: אל תאמר שאצטרך לומר את נבואתי בלשון כשדים. ולמה בכלל היה מקום לחשוב כך, הרי העם עדיין יודע לשון הקודש? התשובה: אולי המטרה שגם הגויים יבינו. שהרי מצאנו נבואות רבות שהנביאים נשלחים בהן אל האומות - משא דמשק, משא מצרים וכדומה. אז אולי גם נבואה זו מיועדת אף לבני כשדים, וממילא צריך לאומרה בלשון כשדים. על כך אומר לו השם: אינך שלוח אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון, שהשפה שלהם עמוקה עבורך ואינך מכיר אותה והיית צריך ללמוד אותה. ואף על פי כן - גם אם לא אליהם שלחתיך, כלומר גם אם נבואתך אינה מיועדת להם, בכל זאת "המה ישמעו אליך": כשייוודע להם דבר הנבואה, הם ישמעו ויקבלו. ואומר המלבי"ם שבפירושו אנו מרוויחים שהפסוק כפשוטו: שאר המפרשים הוצרכו לפרש "אם לא" כלשון שבועה, ולפי דרכו זה כפשוטו - אם לא שלחתיך אליהם, בכל זאת ישמעו אליך. ואילו לעם ישראל אני כן שולח אותך, ואיתם אתה יכול לדבר בלשון הקודש, ועל ידי כך יהיו דבריך מובנים להם.

"חזקי מצח וקשי לב" - לא בעיית שפה אלא בעיית אוזן
וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי־אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה׃

שאר העמים, גם אם לא הייתי שולח אותך אליהם באופן ישיר, היו שומעים לך. אבל בית ישראל, לצערנו, אינם מוכנים להקשיב. ומדוע? מסביר הרד"ק: "כי אינם אובים לשמוע אלי" - אל תחשוב שהם מאסו בך; הם מאסו בי, ולכן אינם רוצים לשמוע אל דברי נביאיי.

והמלבי"ם מסביר שזה המשך למה שנאמר קודם: אינך הולך לדבר אל עם עמקי שפה שאינם מבינים את לשונך, ואם כן אי הרצון שלהם לשמוע אינו נובע מבעיית הבנת הלשון, אלא רק מזה שאינם אובים לשמוע אליי. ולכן הם אומרים סיבות ואמתלאות: איני מבין מה הנביא אומר, לשונו כבדה עליי, איני מצליח לפרש את כוונתו. על זה אומר לו השם: "כל בית ישראל חזקי מצח" - יש להם מצח נחושה להכחיש את הראיות, את המופתים ואת ההוכחות שאתה מביא להם, וזו עזות מצח. "וקשי לב" - מי שיש לו לב רך, כששומע על צרה ועל אסון המתרגשים לבוא לבו נרתע; אבל מי שקשה לב אינו ירא מן העונשים שהנביא מאיים בהם.

"נתתי את פניך חזקים" - עזות דקדושה
הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת־מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם׃

"נתתי את פניך חזקים" - אל תירא מן הרעה שלהם, "ואת מצחך חזק" - אל תירא ואל תבוש מפניהם. וההסבר: "פניך חזקים" מכוון לכך שאף שהיו איומים כנגד הנביא שיפגעו בו, יהיו פניך חזקים ולא תחשוש. והמצח תמיד בא לבטא עזות, ולכן אומר לו: יש חשש שתתבייש לומר להם את הדברים, וכאן נדרשת עזות דקדושה, ולכן "מצחך חזק לעומת מצחם" - שלא תתבייש.

"כשמיר חזק מצור" - עוצמה סגולית ולא פיזית
כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא־תִירָא אוֹתָם וְלֹא־תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃

מהו השמיר? רש"י מביא שמין תולעת הוא, שמראים אותו על האבן והיא נבקעת כנגדו. והמלבי"ם ממשיך בקו זה: אף שתולעת השמיר מצד עצמה חלשה מאוד, בכל זאת היא חזקה מן הצור, מבחינת הסגולה שבה, שהיא מבקעת אף את הצור, ונמצא שהיא גוברת עליו. וכך אומר לו השם: נתתי את מצחך שתנצח אותם לא מצד העוצמה האישית שלך - גם השמיר מצד עצמו אינו חזק - אלא מצד העוצמה הסגולית, והיא הכוח האלוקי שבתוכך, שהוא השולח אותך אליהם. אף שפיזית הם חזקים ממך, מבחינת העוצמה האלוקית אתה חזק מהם, כשמיר שמצד עוצמתו חזק מן הסלע אף שפיזית הוא חלש ממנו. ואומר לו: "לא תירא אותם ולא תחת מפניהם" - שלא תשפיל את עצמך בעיניך ותחשוב מי אני ומה אני, "כי בית מרי המה" - הם בחינת בית מרי, ממרים את פי השם, והם יתבטלו כנגדך.

וזה פירוש אחד: "כשמיר חזק מצור" היינו תולעת השמיר, שחזקה מן האבן ומבקעת אותה. ובהגהה בלשון רש"י מובאים עוד שני פירושים. האחד: שמיר הוא סלע חזק, ובתרגום ירושלמי זהו תרגומו של "צור" - "מצור החלמיש" מתורגם "שמיר טינרא", שהחלמיש הוא טינרא והצור הוא שמיר, ורואים שהביטוי שמיר הוא גם ביטוי של סלע. ופירוש נוסף: שמיר הוא ברזל חזק, וכשם שהצור החזק נקרא שמיר, כך נקרא הברזל שמיר על שם חוזקו. ולפי זה "כשמיר" הוא כלשון "מצחך נחושה", שאינה יראה מפני התוקפים, ויהיה לך מצח של ברזל.

"קח בלבבך ובאזניך שמע" - סדר הפוך?
וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן־אָדָם אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע׃

כל הקורא את הפסוק תמה: הרי הסדר הפוך. תחילה ישמע באוזניו ורק אחר כך ייקח בלבבו. כיצד ייתכן שאדם קודם לוקח בלבו ואחר כך שומע? הרד"ק מסביר שמצאנו כדבר הזה במקומות אחרים, כמו "חטאנו וקצפת" שנאמר בסדר "קצפת ונחצתה"; כשם ששם הקצף בא אחרי החטא, אף שהכתוב הקדימו, כך גם כאן "קח בלבבך ובאזניך שמע" - הלקיחה בלב היא לאחר השמיעה באוזניים, והכתוב בא לומר לנו שהשמיעה הייתה קודם.

והמלבי"ם מבאר בדרך אחרת: הנביא השיג מחזות נפלאים, השיג מעשה מרכבה, וכן עתיד להשיג את בניין בית המקדש השלישי כפי שנראה בהמשך. על אלו אומר לו הקדוש ברוך הוא "קח בלבבך" - דברים עמוקים הם, ומצריכים הכנת הלב. "ובאזניך שמע" - את מה שאני שולח אותך להוכיח בו את העם. ונמצא שיש כאן שני דברים נפרדים: תיקח בלבבך את כל הדברים שאני מלמד אותך, מעשה מרכבה שראית ובניין הבית השלישי, ולכל אלה אתה צריך להכין לב רחב שיהיה מסוגל לקבלם; וחוץ מזה תשמע באוזניך את השליחות להוכיח את העם. לפי פירוש זה מיושבת השאלה, שהרי אלו שני ציוויים שונים, ואינו אומר שעל אותו דבר ייקח בלבבו ואחר כך ישמע. הרי אי אפשר לקחת בלב דבר שעוד לא שמעתי. ונמצא שיש לנו כאן את פירוש הרד"ק ואת ביאור המלבי"ם.

"ולך בא אל הגולה" - למי ואיך
וְלֵךְ בֹּא אֶל־הַגּוֹלָה אֶל־בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ׃

מהו "ולך בא אל הגולה", והרי הוא עצמו כבר היה בגולה? אומר הרד"ק: הוא היה במקום אחד, ומקצת מבני הגולה שאליהם נשלח היו במקום אחר, גם הם על נהר כבר, והוא נשלח ללכת אליהם.

ומהי הכפילות "ודברת אליהם ואמרת אליהם"? הרד"ק מבאר שיש כאן הכפלת עניין כדי לבטא את החוזק והתוקף: תדבר ושוב תדבר ושוב תאמר, פעם אחר פעם, אולי ישמעו. תרגום יונתן לעומת זאת מבאר ש"ודברת אליהם" היינו תתנבא להם, ו"ואמרת אליהם" היינו תאמר את הנבואה, כלומר שני דברים: הנבואה והאמירה.

"אם ישמעו ואם יחדלו" - ביטוי שראינו כבר בפרק הקודם. אומר לו השם: אף שאתה מסופק אם יש עם מי לדבר בכלל, אתה צריך לומר את הדברים. אם ישמעו ואם יחדלו אינו עניינך; אתה מצווה לומר, ואת תפקידך עשה.

המלבי"ם מסביר שבאמירת "לך בא אל הגולה" באו ללמדו שאינו שלוח אל בני ישראל שבארץ. שאלנו הרי הוא כבר בגולה, והרד"ק ביאר שנשלח ממקום למקום בגולה; אבל המלבי"ם אומר שאף שהוא נמצא בגולה, יכול היה לחשוב שנבואותיו מיועדות לאלה שעדיין נמצאים בארץ. על כך אומר לו השם: לא. אלה שנמצאים בארץ יש להם נביא משלהם, והוא ירמיה באותה תקופה. אותך אני שולח אל הגולה, ואת נבואתך תייעד אל היושבים כאן בגולה.

ועוד למד מכאן המלבי"ם: "אל בני עמך" - שלא תלך להתנבא לעמים אחרים. שהרי היו נביאים שהתנבאו לאומות, כמו שמצאנו אצל ירמיהו ואצל נביאים נוספים; וכאן אומר לו השם שאיני אומר לך להתנבא לשאר האומות אלא רק אל בני עמך, מכיוון שאת הנבואות אל הגויים נצטווה להודיע ירמיה, כמו שראינו בפרק כ"ו. ולכן "ודברת אליהם" - רק אל בני הגולה ולא אל האומות.

ועוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין דיבור לאמירה: אמירה היא לשון קצרה - "אמרתי לו", אפילו שלוש מילים. אבל כשאדם רוצה לדבר עם חברו באורך הוא אומר "יש לי דיבור איתך", "דיברתי איתו", וגם היום אנו משתמשים בזה כביטוי לאמירה ארוכה, בעוד אמירה היא קצרה: תעשה את זה, ונגמר. לכן אומר לו "ודברת אליהם" באורך, "ואמרת אליהם" - שתאמר להם שאינך בודה את הדברים מלבך, אלא "כה אמר אדני ה'": אל תחשבו שדבריי אלו דברים שאני בודה מלבי ומעצמי, אלא שלוח אני אליכם מאת השם.

"ברוך כבוד ה' ממקומו" - בכבוד השם אין פגם
וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד־יְהֹוָה מִמְּקוֹמוֹ׃

רש"י מסביר שלאחר שסיים הקדוש ברוך הוא את הציווי "לך בא אל הגולה אל בני עמך", ציווה את הרוח לשאת את יחזקאל אל המקום שבו נמצאים בני הגולה, כדי שיתנבא להם. במילים פשוטות: יחזקאל אינו צריך לעלות על אוטובוס כדי להגיע אל בני הגולה; הוא במקום אחד והם במקום אחר, ורוח נושאת אותו ומביאה אותו אליהם. הרד"ק לעומת זאת מסביר ש"ותשאני רוח" נאמר במראה הנבואה ולא במציאות: לא באה רוח ממש ונשאה את יחזקאל, אלא במראה הנבואה נדמה לו שנשאה אותו רוח ללכת אל הגולה.

ומהו "ואשמע אחרי"? כיוון שבמראה הנבואה הוא רואה את עצמו נישא ברוח מן המקום שבו היה, הוא שומע מאחוריו, מן המקום שבו נתנבא ושבו מסר לו השם את דבריו, קול האומר: "ברוך כבוד ה' ממקומו".

מהי כוונת הדברים? אומר הרד"ק: כאשר השם סר ממקומו. ומהו מקומו של קודשא בריך הוא, היכן שורה השכינה הקדושה? בין שני הכרובים על הכפורת. וכשאנו מתפללים אנו מכוונים - מי שבחוץ לארץ כנגד ארץ ישראל, ומי שבארץ ישראל כנגד ירושלים, כנגד בית המקדש ובית קודש הקודשים, אל השכינה הנמצאת על הארון בין הכרובים. כך צריך לכוון בשעת התפילה, שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים. הכפורת היא כיסוי הארון, והכרובים הם המלאכים שכנפיהם חופפות זו כלפי זו, ושם מקומו כביכול של הקדוש ברוך הוא.

ועם ישראל היו מחסרים את כבודו: כיוון שעבדו עבודה זרה היה כאן פגם בכבוד השם ופגם כביכול בהשראת השכינה. סמל הקנאה והמקנה היו שם, סמלים של עבודה זרה, כפי שנראה בהמשך יחזקאל, שהשם עושה לו סיור בבית המקדש ומראה לו: בוא וראה עד כמה העם מכעיסים ואיזה דברים נוראים הם עושים בבית המקדש. ואז אומר לו השם: אל תחשוב שבמה שעשו נתמעט כבודי. כבר דיברנו כמה וכמה פעמים שבכבוד השם אין אפשרות לפגוע. אמנם כבוד השם יכול להתחלל אצלך, אבל כבוד השם מצד עצמותו אינו נחסר במאומה. ולכן כתוב "ברוך כבוד ה' ממקומו" - ו"ברוך" הוא לשון ריבוי ושפע, ולדברי המקובלים מלשון בריכה עליונה, שהבריכה שופעת ומשפיעה, וזהו גם מקור הביטוי ברכה. וכן מצאנו בהמשך: "וכבוד אלוקי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית". נמצא שהוא אומר להם: בכבוד השם מתרבה השפע על אף המעשים שהם עושים, כלומר אין הם פוגמים בכבודו של הבורא יתברך. אם אדם פוגם, הוא פוגם רק בחלקו, במעשיו, ומקלקל את חלקו לעולם הבא, אבל בכבוד השם לא שייך לפגום.

ויותר מכך: אומר הרב דסלר שהתוכנית האלוקית בכל מקרה תצא אל הפועל, והתוכנית האלוקית היא "כל אשר נברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - העולם כולו נברא כדי לקדש שם שמיים. דיברנו על כך בהרחבה בעבר: בידך הבחירה, או שזה יהיה על ידך או שזה יהיה על גבך, אבל שם שמיים יתקדש. אם תרצה שיהיה על ידך, לך בדרך שהתוויתי, ותזכה לנצח נצחים בזה ששם שמיים יתקדש על ידך: כל האומות יבואו לכאן, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וכולם יהללו וישבחו את השם אלוקי ישראל. ואם לא תלך בדרך השם, שם שמיים יתקדש אבל על גבך: אתה תגלה, אתה תחטוף מכות, אתה תתייסר, יהיו שואות, רדיפות, רציחות, פוגרומים, ואז יעמוד הגוי וישתומם "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה" - "על כי עזבו את ה' אלוקי אבותם", ושם השם יתקדש, וכולם יבינו שכאשר פוגעים בכבוד שמיים נענשים. רק אתה תחליט אם שם השם יתקדש על ידך או על גבך. וכך גם כאן: "ברוך כבוד ה' ממקומו" - כבוד השם לא זז ממקומו, כבוד השם לא נחסר, כבוד השם מתקדש ויתקדש ויהי מה, ובידך לבחור מהו המסלול: האם תהיה שותף לקידוש השם הזה, או שתהיה זה הסובל מאותו קידוש השם על שלא לקחת חלק באותו תפקיד.

המלבי"ם מסביר "ותשאני רוח" - רוח השם נשאה אותו למעלה, ואז שמע קול רעש גדול. ומהו אותו קול רעש גדול? כאן מוצא המלבי"ם את הקשר למעשה המרכבה שראינו לעיל: יחזקאל חזה מרכבה, והסברנו שהקדוש ברוך הוא הוא הרוכב, ושיש שם את מציאות עולם המלאכים ואת מציאות עולם הגלגלים שהם אופני המרכבה, ואת חיות הקודש המוליכות את המרכבה. וכעת מתאר יחזקאל: ראיתי את המחזה הזה ואני שומע קול רעש גדול - רעש המרכבה בהילוכה. ולאן היא הולכת? כביכול לאן פונה ההשגחה העליונה? הולכת להרעיש ממלכות. וכבר ראינו לעיל שהראו זאת ליחזקאל כדי לומר איך ההשגחה העליונה הולכת עתה להחריב את בית המקדש, וזו האש שראה שם, שכל עניינה לבטא שבית המקדש הולך להישרף באש; ולצורך זה הראו לו את המרכבה. וכעת הוא שומע את קול הרעש הגדול, את המרכבה בהילוכה, הגלגלים, האופנים וחיות הקודש, ההולכים להרעיש ממלכות.

ומהו "ברוך כבוד ה' ממקומו" בהקשר זה? אומר המלבי"ם: אף שכבוד השם מסתלק מבית המקדש, שהרי בית המקדש יחרב, והברכה והשפע לא ירדו יותר דרך ירושלים, שדרך שם ציווה השם את הברכה - תדע לך שאין הדבר כן, מקור הברכה עומד במקומו. "ברוך כבוד ה' ממקומו": אף שנדמה לך שהשפע בא רק דרך בית המקדש, דרך הארון והכרובים והמזבח, דע לך שמקומו של השם לא סר, ומקור הברכה במקום שבו השם נמצא. ואפשר להסביר עוד ש"ממקומו" היינו שגם אם לא יהיה שם, מכל מקום שיהיה תשפע הברכה, וזה לכאורה מדויק יותר בלשון המלבי"ם: אף שבית המקדש חרב ואין מזבח ואין ארון ואין כרובים, מכל מקום שיהיה מקומו משם יבוא השפע. מצד המציאות נראה יותר כפירוש הראשון, שהרי אנו עדיין מתפללים כנגד מקום המקדש, כנגד מקום הכרובים והארון, ומכאן שלא זזה שכינה משם ושם עדיין המקום. אבל גם אם לא, השפע יורד ממנו יתברך, ומאיזה מקום שיהיה הוא יתברך ישפיע שפע.

"וקול כנפי החיות" - הנהגה שמעל הטבע
וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל׃

הנביא שומע את החיות נושאות כנפיהן והן משיקות. ו"משיקות" מבאר הרד"ק בשני אופנים: או מלשון נושקות, או כתרגום יונתן - נוקשות. וזה חילוף אותיות, וכנראה שאינו בכדי: נושקות ונוקשות. שהרי אומרים "ארכובתיה דא לדא נקשן", הארכובות נוקשות, והן גם נושקות זו את זו. ואנחנו יודעים שיש פעלים רבים שאותיותיהם מתהפכות, כמו כבש-כשב, שלמה-שמלה, כהל-להק, וגם נושקות-נוקשות מן הפעלים הללו, שהן דופקות זו לזו. אז או שכנפי החיות נושקות זו לזו או מקישות זו על זו. ואפשר לומר שיש הבדל ביניהן: נשיקה אינה חייבת להיות בקול, לעומת נקישה שהיא בדרך כלל בקול, שכיוון שהוא נוקש נשמע קול הדפיקה.

על כל פנים, המלבי"ם מסביר על פי מה שראינו כבר בביאור מעשה המרכבה: כאשר החיות נושאות את כנפיהן כלפי מעלה, זה מראה על הנהגה רוחנית עליונה. כאשר החיות מהלכות - זו הנהגה בדרך הטבע, בדרך הליכה, בדרך הרגליים; וכאשר הן מרימות את כנפיהן, זו עפיפה, והיא הנהגה מעל הטבע, הנהגה רוחנית גבוהה שבאה מן העולמות העליונים. וכאן הוא רואה את קול כנפי החיות משיקות אישה אל אחותה, שהן נושאות את כנפיהן, וזה מראה שלקדוש ברוך הוא יש כעת תוכנית שהיא מעל הטבע. כלומר על פי דרך הטבע אין מחויב כעת שהקדוש ברוך הוא ילך וירגיז ויהפוך ממלכות, אבל השם עושה כעת דבר שהוא מעל הטבע, ונותן את הכוח הזה ביד החיות, והן מקבלות אותו דרך הכנפיים, שהכנפיים הן כמין צינורות שדרכם יורד השפע מן העולמות הרוחניים העליונים כלפי מטה. וזו השקת הכנפיים אישה אל אחותה, שהשפע הזה יורד למטה, ואז "קול רעש גדול" - זו המלחמה, זה הרעש, זו הרגזת הממלכות. כל מה שעומד להיות כאן מראה לו הקדוש ברוך הוא באותו מחזה, והנה הוא רואה את האופנים לעומתם וקול רעש גדול, כלומר מכאן מתחיל להתגלגל מהלך שאינו בדרך הטבע אלא מהלך על טבעי, מהלך שמימי מאת השם; כיוון שנהגו שלא בדרך השם, הקדוש ברוך הוא מביא עליהם מהלך על טבעי כדי לייסרם וכדי להחריב את בית המקדש.

"ואלך מר בחמת רוחי" - מרירות הנביא
וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד־יְהֹוָה עָלַי חָזָקָה׃

לפי רש"י, כפשוטו: רוח נשאה אותו בעל כורחו ללכת ולהתנבא לעם, והרוח הייתה צריכה לקחת אותו מן המקום שהוא שם אל המקום שבו נמצא העם. ומדוע היה צריך רוח שתיקח אותו, ומדוע "ואלך מר בחמת רוחי"? מפני שזה היה כביכול בעל כורחו: אני צריך לומר להם דברים קשים, דברים שבאופן טבעי אינני מעוניין לאומרם, וממילא הרוח לוקחת אותי בחמת רוחי. אין לי הרצון לומר את הדברים הקשים האלה לעם, אבל השם כופה עליי, ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה, ואם כן אין לי ברירה, וחייב אני למסור את הדברים כפי שהם מאת השם.

הרד"ק לעומתו, כפי שהסביר לעיל, סובר שהרוח הזאת אינה אלא ביטוי למראה שראה במראה הנבואה. ומה שאמר קודם "ותשאני רוח", וכעת חוזר ואומר "ורוח נשאתני", הוא מפני שהפסיק באמצע בשמיעת הקול, ולכן הוא חוזר לאותו עניין: מה שאמרתי לך קודם "ותשאני רוח", אני חוזר אליו. ובהמשך נמצא "ורוח נשאתני ותביאני כשדימה אל הגולה במראה ברוח אלוקים", ואומר המלבי"ם שכל מה שתראה מכאן ועד שם - מפרק ג' ועד פרק י"א פסוק כ"ד - הכל היה במראה הנבואה. ואנחנו נראה שהוא מגיע אל הגולה ויושב שם שבעת ימים, ואחר כך יוצא אל הבקעה, "קח לך לבנה", "שכב על צדך", קח לך חיטים, קח לך חרב חדה - כל זה היה במראה הנבואה כפי שנראה בהמשך, עד השלב של "ותביאני כשדימה", ושם, כשהביא אותו כשדימה, אמר את הדברים. כאן הוא עדיין בשלב שבו השם מדבר איתו ונותן לו הוראות מה לומר עליהם.

ומדוע הכפילות "ורוח נשאתני ותקחני"? הרד"ק אמר שזו אותה רוח שדיברנו בה קודם, וחזר לעניין הראשון. והמלבי"ם הולך בדרך אחרת: בתחילה נשאה אותו הרוח באוויר, במקום, ועכשיו היא לוקחת אותו אל המקום החדש. יש כאן שני דברים: "ותשאני רוח" - היא הרימה אותי; ואחר כך "נשאתני ותקחני" - היא כבר לוקחת אותי למקום אחר. יש התרוממות ויש לקיחה, ומשום כך הכפילות.

ו"ואלך מר בחמת רוחי" - לפי המלבי"ם הנביא מצד עצמו היה מר לו, מפני שראה את העתיד. לא מרירות על עצם השליחות כדברי הרד"ק, אלא מרירות על עצם העניין: אני רואה אילו צרות עתידות לבוא, ועל זה היה כואב לי מאוד. רק ש"יד ה' עלי חזקה" - יד השם וכוח הנבואה היו חזקים עליי ועוררו אותי בכוח גדול לעשות את שליחות השם.

לסיכום:

בפרק זה מצטווה יחזקאל לאכול את המגילה, ומשל האכילה בא ללמד שדברי השם צריכים להיות קניין פנימי - בבטן ובמעיים ועל לוח הלב - ולא יראת עונש חיצונית שחולפת; ולכך אין מגיעים אלא בעזר אלוקי, שהאדם פותח את פיו והשם מאכיל. אחר כך מצטווה לדבר אל בני הגולה בדבריו של השם ובלשון הקודש, ולדעת שאין המניעה מצד השפה אלא מצד רצון: "אינם אובים לשמוע אליי", חזקי מצח וקשי לב. ולכן חיזק הקדוש ברוך הוא את פניו ואת מצחו כשמיר החזק מצור - לא בכוחו הפיזי אלא בעוצמה הסגולית של הכוח האלוקי שבו. הנביא נצטווה לקחת בלבו את המחזות העמוקים ולשמוע באוזניו את שליחות התוכחה, ולאומרה "אם ישמעו ואם יחדלו". ולבסוף ראה את המרכבה בהילוכה להרעיש ממלכות, ושמע "ברוך כבוד ה' ממקומו" - שכבוד השם אינו נחסר ואינו זז, והשפע ישפע ממנו יתברך מכל מקום שיהיה; ובידנו לבחור אם קידוש השם יהיה על ידנו או על גבנו. והנביא הולך מר בחמת רוחו על הצרות שהוא רואה, אך יד ה' עליו חזקה לעוררו לקיים את שליחותו.