פתיחה: שליחותו של יחזקאל
פרק ב' בספר יחזקאל הוא פרק השליחות. אחרי מראה המרכבה המתואר בפרק א', שבו נפל יחזקאל על פניו, בא הקדוש ברוך הוא ומעמיד אותו על רגליו ושולח אותו אל עם ישראל שבגלות. הפרק כולו הכנה נפשית לנביא: מי הם השומעים, מה טבעם, ממה אין לו לחשוש, וכיצד צריכים דברי הנבואה להיקלט בתוכו. בסופו מופיע מראה מגילת הספר הכתובה פנים ואחור.
"בן אדם" - מדוע דווקא תואר זה
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם עֲמֹד עַל־רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ׃
ראשית יש לשאול: מדוע פונה הקדוש ברוך הוא אל יחזקאל בתואר "בן אדם"? רש"י מביא: "בן אדם קורא ליחזקאל מתוך שראה המרכבה הולך בין בני עליה". הגרסה המדויקת היא "הולך בין בני עליה", וכך הדברים מתבארים: יחזקאל ראה את עצמו הולך בין בני עליה ומשתמש בכמה מלאכים, ולכן נאמר לו "בן אדם", לומר: אין כאן ילוד אישה אלא זה. כלומר, מאחר שיחזקאל ראה מעשה מרכבה והיה כביכול שם למעלה בין המלאכים, נקרא "בן אדם" להדגיש שהוא הבן אדם היחיד שם, וכל השאר הם בגדר מלאכים. רש"י מוסיף בסוגריים: "וכל זה התאים איש אחד לרבי ואינהו" - כלומר אדם אחד אמר את הפירוש הזה לרש"י, ורש"י אהב אותו והביאו.
פירוש שני מביא רש"י: "ולי נראה שלא קראו בן אדם אלא בשביל שלא תהא דעתו רחבה עליו מתוך שהגס לבו במראה המרכבה ובמלאכת עליונים". כלומר, כדי שיחזקאל לא יתגאה. הוא מרגיש כבר כמלאך, משוטט בין העליונים, ולכן אומרים לו: בן אדם! אתה עדיין בן אדם, שלא יהיה לבך גס עליך במראה המרכבה.
כאן המקום להעיר הערה כללית: רש"י על הנ"ך חלו בו ידיים. יש בו תוספות רבות שנוספו במשך השנים ועל ידי מדפיסים, ולכן לא תמיד אנו בטוחים שדבר המובא בשם רש"י על הנ"ך הוא באמת מרש"י. רש"י על התורה נפוץ במהרה, וקשה היה לשבשו, שכן ספרים רבים היו מצויים והיה אפשר להשוות מהם גרסאות. אך רש"י על הנ"ך היה פחות נפוץ, וממילא במקומות רבים רואים בו תוספות מאוחרות, ויש תוספות שברור מלשונן ומזמן כתיבתן שאינן מרש"י. גם כאן אין לנו בירור אם "וכל זה התאים איש אחד לרבי ואינהו" מכוון לרש"י או למישהו אחר, וגם הפירוש השני מופיע בלשון "ס"א" - כלומר "בספרים אחרים איתא", שאינו בכל הגרסאות. לכן תמיד כשקוראים פירושים ברש"י על הנ"ך, ובפרט כשיש עלינו קושיה או סתירה ממקומות אחרים, יש לקחת אותם בערבון מוגבל.
הרד"ק מביא בתחילה את פירושו של רש"י, שנקרא "בן אדם" כדי שלא יתגאה, ומוסיף פירוש נוסף: היות שראה במרכבה פני אדם, מודיעים לו כביכול מן השמים שישר וטוב הוא בעיניו והוא בגדר בן אדם. כאילו אומרים לו: אינך בן אריה ולא בן שור ולא בן נשר, אלא בן אדם. ולכן תרגם יונתן כאן "בר אדם" ולא "בר אנשא" - שכן במרכבה היו פני אדם.
הרוח המעמידה על הרגליים
וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל־רַגְלָי וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי׃
"ותבוא בי רוח כאשר דיבר אליי" - בשעה שדיבר אליי, באה בי רוח שהעמידה אותי על רגליי, שנתנה לי תוקף וחוזק לעמוד. נאמר לו "עמוד על רגליך ואדבר אותך", ומה הביא אותו לעמוד? הרוח. כשם שהשם אמר לו לעמוד, כך באה הרוח והעמידה אותו.
ומדוע נזקק לרוח כדי לעמוד על רגליו? מבאר המלבי"ם: אחרי שהתבטלו חושיו וכוחותיו של יחזקאל כשנפל על פניו, התחיל לשמוע קול מדבר, והרוח מחזקת אותו ומעמידה אותו על רגליו כדי שיוכל לשמוע. פעמים רבות כשאדם מקבל נבואה, כוחות גופו נטרפים ומתבטלים, והוא נופל להבדיל כחולה אפילפסיה. הנביא מאבד עשתונותיו, שכן בא כוח אלוקי אדיר ונכנס בתוכו ומבטל את כוחותיו. וממילא, כדי לקבל את דבר האלוקים, באה שוב רוח כדי להעמידו על רגליו, "ואשמע את מדבר אליי".
מהו "את מדבר אליי"? רש"י מפרש: "ואשמע את המדבר עמי" - שמעתי את מה שמדברים אליי. "מדבר" בחיריק פירושו כמו "נדבר אליי", ומשמעות הדברים שכביכול השכינה מדברת בפני עצמה, ואלה שהם שלוחיה שומעים את הדברים. כלומר אין זה כבוד שהקדוש ברוך הוא פונה אליך, אלא הקדוש ברוך הוא כמו מדבר מעצמו ואתה שומע, ולכן מופיע כאן הביטוי "מדבר". ומביא רש"י שיש אומרים "מדבר" בשווא, שאז הוא נשמע כאדם המדבר לחברו ופונה אליו פנים אל פנים. אך הכבוד הוא לכתוב "מדבר" בחיריק, כמבואר.
השליחות: אל הגויים המורדים
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ־בִי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃
הקדוש ברוך הוא אומר לו: אני שולח אותך אל בני ישראל - אותם שגלו בגלות יהויכין ונמצאים עמו בבבל, שהרי יחזקאל מתנבא שם על נהר כבר. ומוסיף הרד"ק, שייתכן מאוד שיש כאן גם פנייה לאותם שנשארו בירושלים, והפנייה אליהם היא על ידי איגרת ומכתב, שהרי יחזקאל אינו נמצא בירושלים.
ומי הם "הגויים המורדים"? רש"י אומר: שני שבטים קרויים שני גויים. יהודה ובנימין הם שני השבטים שגלו לבבל. ודאי שאין הכוונה לעשרת השבטים, שהם כבר גלו בגלות הקודמת לחלח וחבור ונהר גוזן, אלא לאלה שגלו לבבל, יהודה ובנימין, והם נקראים "גויים" במשמעות שני שבטים. וכמו שכתוב "גוי וקהל גויים" - שאמורים לצאת ממנו משבט אחד שניים, והיא המתנה שניתנה ליוסף שיצאו ממנו שני שבטים, וזהו עניין הבכורה. מכאן שהבחינה של "גויים" היא שבטים.
הרד"ק לעומת זאת מפרש שנקראו "גויים" מפני שהיו חלוקים ביניהם, וכל אחד עובד אליל אחר: אלה עובדים לשיקוץ בני עמון, ואלה למואב או לכל גוי אחר, ולכן נקראו כגויים - כנפרדים. ואפשר גם שמכנה אותם "גויים" משום שהתנהגו בהנהגת האומות, אך הפשטות כאמור שהם מחולקים זה מזה. הסבר נוסף הוא חילוק השבטים והמשפחות, וזה קרוב יותר לביאורו של רש"י.
שני חסרונות בדור הזה
המלבי"ם מבאר שהשם אומר לו שהוא שולחו אל כל בני ישראל. ומדגיש המלבי"ם: דרכם של ישראל אינה למרוד בהשם - באופן הרגיל הם עושים רצון השם. אבל כשהם כבר מורדים, זו בעיה, שכן אינם קרובי תשובה וקשה להשיבם. זו הייתה הסיבה שיונה לא רצה ללכת ולהוכיח את נינווה: יונה אמר שהגויים קרובי תשובה, לא כמו ישראל, אלא שאחר כך הם גם קרובים לקלקל ולחטוא. אמר יונה: מה הטעם שאלך? ייווצר קטרוג על עם ישראל. השם שולח השכם והערב נביאים לישראל ואינם שבים בתשובה, והנה לנינווה שלחו שליח פעם אחת ומיד חזרו בתשובה. לכן לא רצה שיהיה קטרוג ולא הלך. מכאן למדנו שעם ישראל כשהם מורדים אינם קרובי תשובה - אינם מורדים באופן תמידי, אך כשהם מורדים קשה להחזירם. ולעומתם הגויים, דרכם למרוד בהשם, אך מאידך גיסא הם קרובי תשובה וחוזרים במהרה, וכלשון המלבי"ם: ומעשה נינווה יוכיח.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: בדור הזה יש להם שני חסרונות, שלא כמצב הרגיל. החיסרון האחד - שהם מורדים, ולא מעכשיו בלבד: "המה ואבותם פשעו בי". והמרד גדול מן הפשע: הפשע יכול להיות בפני עצמו - אדם עשה עבירה, פושע הוא. אבל המורד פורק לחלוטין עול מלכות שמים. אבותיהם פשעו, והם שדרגו את הפשע ועשו ממנו מרד. ותראה שזה מאז ומעולם, והם ממשיכים את מה שהיה - הרי שהורגלו למרוד, דבר שאינו מצוי בישראל, ואצלם כן היה מצוי.
וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי־לֵב אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִה׃
זהו החיסרון הנוסף: הם קשי פנים וחזקי לב, ומכחישים את דברי הנביא. מה שהנביא מוכיח אותם מצד ראיות השכל - הם קשי פנים ומקשים פניהם כנגדו. ומה שהוא מתרה בהם בעונשים ופורענויות, דברים שאמורים להזיז נימה בלב - הם חזקי לב, ולבם אינו מתרגש מפורענויות, מצרות ומאסונות. ואף על פי כן אומר לו השם: אני שולח אותך אליהם ואמרת אליהם כה אמר השם. ועיקר תכלית השליחות, אומר המלבי"ם, שתאמר להם שאתה נביא השם, כדי שידעו שהקדוש ברוך הוא התרה בהם מראש, ולא יאמרו שהם ללא השגחה וככל האומות. הנה תראו - הקדוש ברוך הוא מתרה בכם ושלח נביא להודיע לכם.
ומכיוון שהזכיר קודם "ואבותם פשעו בי", אומר רש"י שלכן נאמר "והבנים" - הבנים שהאבות האלה הולידו, הם קשי פנים. "קשי פנים" תרגם יונתן, ומביאו הרד"ק, "חציפי אפין", וכן "גוי עז פנים" - שאין לו בושת פנים, פניו עזים וקשים. ההפך מאדם שיש לו בושת פנים, שפניו רכות ומתאדמות כשמוכיחים אותו והוא מתבייש. אבל אדם שיש לו עזות פנים - שום דבר אינו משפיע עליו ופניו אינן משתנות.
"וידעו כי נביא היה בתוכם"
וְהֵמָּה אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם׃
אם אתה מסופק אם ישמעו או יחדלו, מה הטעם ללכת ולהוכיחם? אומר לו הקדוש ברוך הוא: אף על פי כן תלך אליהם ותאמר להם שבית מרי הם - אנשים הממרים את פי השם - כדי שידעו שנביא היה בתוכם, שהנביא הוכיח אותם, ועל ידי זה לאחר מכן לא תהיה להם טענה אלא לעצמם. ובכל אופן, בין ישמעו בין יחדלו, תלך ותוכיח אותם, כי יש צד ויש סיכוי שישמעו.
רש"י אומר: ידעתי כי בית מרי הם, אנשי קנטורין, אלא שאני חפץ שידעו לעת פורענותם שנביא היה בתוכם והוכיח אותם ולא שמעו. "אנשי קנטורין" - כל מה שאתה אומר להם יש להם תשובה וקנטור כנגדך, דברים שבאים להרגיז את הנביא ולסתור את דבריו. אבל כשיקבל את המכה יאמר: אה, נביא אמת היה בתוכי והוכיח אותי, ודבר זה יקרב אותם לתשובה. שהרי אם באה על אדם צרה ואף אחד לא אמר לו קודם, והצרה באה עליו במפתיע, אין הוא רואה בה שום אמירה שנאמרה לפני שנים ושום התגשמות של דבר האלוקים - מה יביא אותו עכשיו לתשובה? אבל כשהוא רואה שהקדוש ברוך הוא הזהיר, ובדיוק כפי שאמר כך קרה, זה מעורר אותו לתשובה.
"אל תירא מהם ומדבריהם"
וְאַתָּה בֶן־אָדָם אַל־תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל־תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל־עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל־תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל־תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃
אומר לו השם: אינך צריך לחשוש ולירא, לא מהם ולא מדבריהם. מבאר המלבי"ם: היות שהנבואות שנשלח בהן אל העם היו דברים קשים, מפחיד לומר לעם דברים קשים, שמא יזיקו לך ויסתמו את פיך בכוח. ומי לנו גדול מירמיהו, שהיה נביא הזעם ונבואותיו הקשות מובאות בספרו כפי שכבר למדנו, ובעקבות זה הכניסוהו לחצר המטרה, וזרקוהו אל בור הטיט, ונרדף והוכנס לכלא ומה לא. הנה אתה רואה שכאשר הנביא אומר דברים קשים הוא מסתכן מאת העם.
גם בזמננו, כאשר מישהו ניסה לומר דברים קשים - התקשורת צלבה אותו. היום אין גיליוטינה, אבל עורפים לך את הראש בתקשורת. בזמנו דיבר הרב פרץ על עניין השבת ועוד, והשם ירחם מה שעשו לו, ומאז למד שמסוכן לדבר כאן. לכולם מותר לדבר, יש חופש ביטוי, אבל תלוי למי ומה, תלוי מי האדם הרוצה להתבטא ובאיזה עניין. חופש הביטוי הוא עיקרון חשוב מאוד לשמור עליו, בעיקר כשהשמאל מעוניין להתבטא.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: התכונן, אני עומד לשלוח אותך עם דברים קשים, והדברים הללו אמורים באופן טבעי ליצור תסיסה. ואף על פי כן - אל תירא מהם שמא יעשו לך רע, ואף "מדבריהם" אל תירא. לפעמים אין הם עושים לך רע בפועל, אבל אתה שומע את הדיבורים ומה שהם מתכננים לעשות לך, וכבר בזה נופל לבו בקרבו. לכן נאמר "ומדבריהם אל תירא" - גם מן הדיבורים והאיומים אל תחשוש.
"כי סרבים וסלונים אותך" - הם מסרבים לשמוע אותך, מציקים לך ועוקצים אותך כסילון מכאיב. סילון הוא סוג של קוץ. רש"י מביא ש"סרבים" לשון מרדות, כלומר מסרבים, ודונש פתר אותו מלשון קוצים. ומביא שעשרים שמות יש להם - עשרים שמות למיני הקוצים: קוץ, חוח, סילון, דרדר, וסיר ("כקול הסירים תחת הסיר", שאף שם הכוונה לקוצים) וכולי. וכן כתוב "סילון ממאיר וקוץ מכאיב". אז אל תירא מהם שיעקצו אותך כקוצים.
"ואל עקרבים אתה יושב" - כעקרבים העוקצים אותך מכל צדדיך. אדם המתיישב ומגלה שישב על עדת עקרבים, העניין אינו מסתיים בטוב. ואף אם אתה מרגיש שעל עקרבים אתה יושב ועקיצתם עקיצת עקרב - אל תירא ממה שידברו ויאיימו להרוג אותך, "ואל תחת" - אל תשפל כנגדם ואל תרגיש נחות מהם, אלא אדרבה, בוא בעוז ובתעצומות להוכיחם, "כי בית מרי המה" - ממרים וסרבנים הם, ולא יוכלו לך ולא יוכלו לפעול כנגדך. במילים פשוטות: הגם שתשמע מהם איומים ודברים קשים, אמור את שלך בלי לירא ובלי לחת, ועל ידי זה יש סיכוי שדבריך ישפיעו באמת בסופו של דבר.
ויש מסבירים ש"עקרבים" אינם עקרבים ממש אלא סוג של קוצים: יש קוצים הנקראים סילון וסרב, ויש הנקראים עקרב. וכן "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" - שלפי פירוש זה הכוונה לסוג של שוט המקרע את הבשר, ולכן נקרא עקרבים, סוג של קוצים קשים. כך מסביר הרד"ק.
"אם ישמעו ואם יחדלו" - לומר גם מה שאינו נשמע
וְדִבַּרְתָּ אֶת־דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה׃
"ודיברת את דבריי אליהם" - אל תחשוש לומר את כל דבריי מפני הפחד, בין אם ישמעו ובין אם יחדלו. ואל תחשוב שעדיף שלא לומר דבר שאינו נשמע, מטעם שמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים - אומר לו השם: "כי מרי המה", בלאו הכי הם מזידים. מה אתה מפחד שאם תאמר להם יהיו מזידים? הם ממילא מזידים, והשם יודע את אשר בלבם. לכן אל תחשוש שבמצב כזה עדיף לא לומר, אלא אדרבה עדיף לומר, שכן כמו שאמרנו, לאחר שיקבלו את המכה לפחות ידעו ממי היא באה, ועל ידי זה יהיו קרובים לעשות תשובה.
"פצה פיך ואכול" - הנבואה כמזון
וְאַתָּה בֶן־אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל־תְּהִי־מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ׃
אומר לו השם: שמע את אשר אני מדבר אליך - תשמע ותעשה את השליחות שאני מצווה אותך, ואל תלמד ממעשה העם ואל תמרה את פי. "אל תהי מרי כבית המרי" - רש"י מפרש: אל תמרה את פי מללכת בשליחותי. שהרי יכול להיות מאוד שיסרב ויחשוש, ולכן אומר לו: אל תחשוש ואל תסרב, אלא "פצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך".
מה שהוא מציע לו לאכול הוא מגילה, ואין זה בדיוק המאכל האולטימטיבי שכולנו היינו מחפשים. ואכן אין המשמעות כפשוטה לאכול מגילה, אלא זהו ביטוי מליצי ומטאפורה: קבל את הדברים כך שייכנסו במעיך. ויש להבין למה נקט השם דווקא במשל של אכילה כדי להסביר שהנבואה צריכה להיכנס כביכול בתוך מעיו.
מבאר המלבי"ם: כשאדם שומע דבר, יכול להיות שמה שהוא שומע נכנס מכאן ויוצא משם, ויכול להיות שידיעת הדברים אצלו ערטילאית. הקדוש ברוך הוא רוצה שהדברים יהיו פנימיים, קניין עצמי הדבוק בנפשו. לכן נוקט בביטוי של אכילה, שכן כשאדם אוכל, האכילה מתפרסת בכל גופו, המזון נכנס והופך להיות עצם מעצמיו.
ואתן דוגמה לכך: כתוב "לא יאונה לצדיק כל אָוֶן", ומובא בגמרא שהקדוש ברוך הוא שומר את הצדיק שלא ייכשל במכשול ועוון. שואלים התוספות: איך ייתכן? הרי אנו רואים כמה וכמה דוגמאות - רבי ישמעאל קרא והטה, הנה מכשול עוון ביד הצדיק. ומשיבים התוספות שלא נאמר הדבר אלא על איסורי אכילה, שבהם יש שמירה מיוחדת לצדיק, שהשם שומרו שלא ייכשל במאכלות אסורות. ומה ההבדל בין חילול שבת של רבי ישמעאל שקרא והטה, או הריגת עד זומם שהתברר שהייתה בטעות, לבין איסורי אכילה? ההסבר פשוט: באיסורי אכילה אדם אוכל שקץ, והוא נהיה חתיכת שקץ, שכן הדבר נבלע בדמו ונמסך בגופו והופך להיות חלק ממנו. ולכן דווקא באיסורי אכילה יש הבטחה, ואילו שאר חטא ועוון יכולים להיות משהו חיצוני שאינו הופך לחלק ממנו.
היו גדולי ישראל שלא הסכימו לקבל תרומת דם עד שידעו שהתורם שומר שבת. והיו גדולי ישראל שרצו לתת להם עירוי דם והגוף לא קלט, עד שהביאו אנשים שומרי שבת, ורק את דמם היה גופם מוכן לקלוט. חפצא של קדושה הוא, שאם אתה מכניס אליו משהו שאינו קדוש - הוא נפלט ואינו נקלט. ולהיות חלק מגופי משהו משוקץ, זה דבר חמור מאוד. ולכן כאן אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני רוצה שהדברים יהיו כחלק מגופך, שייבלעו ויימסכו בגופך ממש כמזון הנבלע ונמסך בגוף האדם.
ואגב, רמז לכך: "לא יאונה לצדיק כל אָוֶן" - קח את המילה "לא", ואחריה "יאונה לצדיק כל אוון" הם ראשי תיבות "יאכל". כלומר רוצים לומר לך: היכן יש הבטחה שלא יאונה לצדיק כל אוון? רק ב"לא יאכל" - בדברים של אכילה מובטח לך שלא יאונה לו אוון, אבל בשאר דברים יכול להיות שצדיק ייכשל.
יד שלוחה ומגילת ספר
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה־יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה־בוֹ מְגִלַּת־סֵפֶר׃
"שלוחה" לשון נקבה, "והנה בו" לשון זכר. אם כן, "יד" זכר או נקבה? אומר רש"י: יש דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה. כמו "השמש יצא על הארץ" - זכר, "בא השמש" - זכר, ולעומת זאת "וזרחה לכם יראי שמי שמש" - לא כתוב "וזרח" אלא "וזרחה", נקבה. וכן "והיה המחנה הנשאר לפליטה" ולעומתו "אל המחנה האחת והכהו" - אומר "האחת" בנקבה ו"והכהו" בזכר, שכן מחנה הוא גם זכר וגם נקבה. וכן באר ורוח ועוד כמה דברים שהם גם זכר וגם נקבה.
ולמען האמת, לפי דברי האבן עזרא מעיקרא אין שאלה, שכן הוא אומר: כל אשר אין רוח חיים בו - זוכרהו ונוקבהו. כל דבר שאין בו רוח חיים אפשר לקרוא לו זכר ואפשר נקבה. אלא ששיטת האבן עזרא אינה מקובלת, וכל המפרשים אינם נוקטים כשיטתו, ואנו רגילים ונוהגים להקפיד בביטויי זכר ונקבה גם בדברים שאין בהם רוח חיים. על כל פנים, כשמתקנים אותך על זכר ונקבה, יהיה לך האבן עזרא בכיס לשלוף אותו: כל אשר אין בו רוח חיים זוכרהו ונוקבהו. רוח חיים היא בכלב וכלבה, שור ופרה, איש ואישה - שם שייך זכר ונקבה. אבל "תביא את השולחן הגדולה" - מה הגדולה? הגדול! והאבן עזרא אומר: אין בו רוח חיים, זוכרהו ונוקבהו. אלא שכאמור אין זה מקובל בכללי הדקדוק היום.
"ואראה והנה יד שלוחה אליי" - הנבואה שהקדוש ברוך הוא מוסר לו מצטיירת כדמות יד עם מגילת ספר. "מגילת ספר" היא ספר העשוי בגלילה. הספרים שלנו היום כרוכים, ולעומת זאת מגילת ספר היא כספר תורה וכמגילות, וכך היו כותבים בימים ההם גם ספרים רגילים.
"ויפרוש אותה לפניי" - מגילה פרוסה ולא ספר חתום
וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי׃
הקדוש ברוך הוא, בשעה שאומר לו את הנבואה, פורס את המגילה לפניו. ומהו "כתובה פנים ואחור"? לפי הפשט, אומר הרד"ק, "פנים" הוא הצד שממנו האדם קורא, ו"אחור" הוא החלק האחורי של המגילה - כלומר שהמגילה הייתה כתובה משני צדדיה.
אך רש"י מביא את תרגום יונתן, המסביר ש"פנים ואחור" אינו כפשוטו: "ופרס יתה קדמיי" - פרס את המגילה לפניי, "והיא כתיבה מאפה ומאחורה" - כתובה מלפניה ומאחריה, "מה דהווה מן שרויה ומה דעתיד למהווה בסופה" - כלומר "פנים ואחור" מדברים על הזמן: מה שהיה מראש ומה שעתיד להיות לבסוף. "וכתיב בה דאם יעברון בית ישראל על אורייתא ישלטון בהון עממיא" - שאם יעברו ישראל על התורה ישלטו בהם הגויים, "ואם יעבדון ית אורייתא יסוף מנהון אליה ודוונה ותינחתא" - ואם יעשו את מה שכתוב בתורה, יסורו מהם אליה ודוונה ותינחתא, שהם "קינים והגה והי", סוגים של בכי וצער ואבלות.
ומהם "קינים והגה והי"? רש"י אומר: "קינים" - פורענות של צדיקים בעולם הזה. "והגה" - מתן שכרם שירננו עליו לעתיד לבוא, שכן "הגה" מלשון דיבור, להגות. "והי" - מלשון נהי, שהוא קינה וצער ולקונן, נהי של רשעים לעולם הבא. שלושת הדברים הללו ראה כתובים במגילה.
המלבי"ם מבאר: היות שהמגילה הייתה נגללת, פרס אותה. ומה באה הפריסה לבטא, הרי הכל כאן משל? אומר המלבי"ם שהדברים היו ברורים לו ופרוסים לפניו, כמו שכתוב "ופרשו השמלה" - דברים המחוורים כשמלה, פרוסים כשמלה. גם כאן הנבואה הגיעה אליו בצורה ברורה ומובנת, ולא כמו שכתוב "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום", שלפעמים אדם מקבל משהו והוא ספר חתום ואינו מבין מה כתוב שם. כמו שמצינו אצל דניאל, שהיה כספר החתום ולא ידע מה כוונת "עידן ועידנים ופלג עידן", וביקש מן המלאך שיבאר לו. אבל כאן לא כספר החתום אלא אדרבה, כספר הפתוח: המגילה שהייתה נגללת נפרסה.
ואגב, דמיון לזה אנו מוצאים במעשה ברבי אליעזר הגדול. כשבאו תלמידיו להיפרד ממנו והוא שוכב על ערש דווי - ועד אז לא יכלו להגיע אליו, שכן רבי אליעזר שמותי הוא, שנידו אותו על עניין תנורו של עכנאי - באו רבי עקיבא וחבריו להיפרד ממנו. אמר להם: שתי זרועותיי כשני ספרי תורה הנגללים. ומה הכוונה? שהרבה למדתי מרבותיי ועם כל זה לא הייתי אלא ככלב המלקק מן הים, ותלמידיי לא קיבלו ממני אלא כמכחול בשפופרת. וכל זה למה? מכיוון שלא באו ללמוד ממני תורה. אילו היו באים לקבל ממני תורה, היו זוכים ליותר מזה בהרבה. למה הדבר דומה? לספר תורה שאי אפשר לקרוא בו מפני שהוא גלול. לכן אמר "כשני ספרי תורה הגלולים" - ספרי תורה הם, אך גלולים, אף אחד לא פתחם ללמוד מהם. ולכן אמר להם שמיתתם תהיה קשה, מפני שלא באו ולא ביקשו ללמוד ממנו תורה. הרי לנו שספר גלול הוא כספר חתום ואין לדעת מה בתוכו, ולעומת זאת כאן "ויפרוש אותה לפניי" - ההבנה של יחזקאל בדברים הייתה הבנה מלאה ולא כספר החתום.
לסיכום:
פרק ב' הוא פרק ההכשרה של יחזקאל לשליחותו. הוא נקרא "בן אדם" - או להדגיש שהוא היחיד מילודי אישה בין בני עליה, או כדי שלא תגבה רוחו ממראה המרכבה, או משום שראה פני אדם במרכבה. רוח מעמידה אותו על רגליו לאחר שכוחותיו התבטלו, והוא נשלח אל "גויים המורדים" - יהודה ובנימין שגלו לבבל, שבדור זה נצטרפו בהם שני חסרונות: מרד שהורגלו בו מאבותיהם, וקושי פנים וחוזק לב שאינם נכנעים לא לראיות השכל ולא להתראות הפורענות. ואף על פי כן נשלח, כדי שידעו כי נביא היה בתוכם, ולעת הפורענות ישובו בתשובה. השם מחזקו שלא לירא לא מהם ולא מדבריהם, אף שהם כסרבים וכסלונים וכעקרבים, אלא לומר את דבריו בעוז. ולבסוף נצטווה "פצה פיך ואכול" - שדברי הנבואה ייקלטו בו כמזון הנבלע ונמסך בגוף, קניין עצמי הדבוק בנפשו, ומגילת הספר נפרסה לפניו פתוחה וברורה, כתובה פנים ואחור, ובה קינים והגה והי - פורענות, שכר ונהי, על פי מעשיהם של ישראל.