הפרק הראשון ביחזקאל הוא מראה המרכבה, ובחלק זה אנו מגיעים אל חתימת המראה: מן הרקיע הנטוי על ראשי החיות, דרך קול הכנפיים וההנהגות השונות היוצאות מהן, ועד לכיסא הכבוד, החשמל ומראה הקשת. הרעיון המרכזי המלווה את הביאור: הכנפיים הן צינורות השפע, והשינויים שבהן (עופפות, הליכה, רפיון) מבטאים אופני הנהגה שונים של הקדוש ברוך הוא בעולמו.
וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ, לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם׃ (כג)
כאן מסביר המלבי"ם כיצד החיות מקבלות את השפע דרך הרקיע מן העולם שלמעלה. הכנפיים מרמזות על הגבהת עוף, על התרוממות, ולכן כנפי החיות אינן שמוטות לצדדים ככנפי הציפורים, אלא פרוסות ביושר כלפי מעלה. החיות עומדות בעולם היצירה, ואת השפע הן מקבלות מעולם הבריאה, עולם הכיסא, ולכן הן פורסות כנפיהן כלפי מעלה כדי לקבל את השפע ולהורידו אל עולמן.
מדוע הכנפיים באות בזוגות? מבאר המלבי"ם: כנף אחת מורה על קבלת השפע מלמעלה, והשנייה על הורדת השפע כלפי מטה. הכנפיים הן הצינורות להגרת השפע, הן בקבלתו והן בהעברתו. ולכן נאמר "אישה אל אחותה" - הכנפיים מעורות זו בזו, המשפיע והמושפע פונים איש אל אחיו. כשם שבשני הכרובים, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, היו פניהם איש אל אחיו, כך כאן: אחת משפיעה ואחת מקבלת ופניהן זו אל זו, לאות שההשפעה נמשכת כראוי.
"לאיש שתיים מכסות להנה" - "איש" מלשון יש, כלומר לכל אחת מהחיות היו שתי כנפיים המכסות את הגוויה. הכיסוי מורה על ההעלם, שהחיות נעלמות כביכול מעינינו. וטעם הדבר: היו כאן שני עניינים של השגה - כיצד מקבלות החיות את השפע מעולם הכיסא, וכיצד הן מורידות אותו למטה אל עולם היצירה. לפיכך נדרשו שני כיסויים: כנף אחת מכסה את ירידת השפע מלמעלה, וכנף אחת מכסה את הגרת השפע מן החיות ולמטה אל המקבלים. כל אחת מעלימה עניין אחר, ומשום כך היה צורך בזוג.
וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם, קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן׃ (כד)
הרד"ק מבאר "כקול שדי" - קול חזק ותקיף, כלשון "וכשוד משדי יבוא", "והיה שדי בצריך", שמשמעותם עוצמה וכוח. ואפשרות נוספת כפשוטו: שהכוונה לשם השם. כך נאמר גם במראה השלישי "כקול ק-ל ש-די בדברו", כאותו קול שדיבר השם בהר סיני, שגם שם נאמר "קול גדול". ובמראה השלישי נראה שהקול נשמע עד החצר החיצונה, שהם גבולות הבית, ושם נפסק ולא המשיך הלאה. כך היה גם במתן תורה: קול גדול, ואף על פי כן לא נשמע מחוץ למחנה ישראל. העוצמה של הקול נעצרת בנקודה מסוימת, ורק מי שהקול מיועד אליו שומעו. וכן אצל משה רבנו: משה היה מקבל את הקול מאת השם, קול חזק, וכל הסובבים אותו לא היו שומעים מאומה. זהו מאפיין "קול שדי": קול שמגיע עד גבול מסוים ועוצר.
"קול המולה כקול מחנה" - מבאר הרד"ק שהמולה היא מלשון מילה, שכאשר אנשים רבים מדברים נוצרת המולה, ומכאן הביטוי. וקרוב לזה לשון המיה, קול רעש של רבים המדברים והומים, "קול המיה במחנה". והרי זה כצירוף שתי מילים: המיה של מילה, היינו רבים המדברים.
המלבי"ם מבאר שכאן מספר הנביא כיצד הוא שומע את הציווי של החיות. החיות מקבלות את השפע מעולם הכיסא, מעולם הבריאה שמעליהן, והן עומדות בעולם היצירה ומורידות אותו אל עולם האופנים שהוא עולם העשייה. וכיצד הן מצוות את האופנים, כלומר כיצד הן משפיעות כלפי מטה? אומר המלבי"ם: אין הן מניעות את האופנים בפגישת גשם בגשם, ולא על ידי כוח מושך או כוח דוחה, כפי חקירת התוכנים.
ונסביר: "תוכנים" הם בעלי חכמת התכונה, החוקרים את גרמי השמיים, שניסו להבין כיצד נעשית הנעת גרמי השמיים. היו שסברו "פגישת גשם בגשם", שהחיות מניעות את הגלגלים במגע גשמי אחד בשני, כדרך שמסובבים פדלים, או כשני גלגלי שיניים המסובבים זה את זה. ויש שסברו על ידי כוח מושך, הוא כוח המשיכה והגרביטציה, או כוח דוחה, כמגנט הפוך. אומר המלבי"ם שוודאי אין הדברים כן, אלא החיות מניעות את גלגלי האופנים "רק בקול ופקידה שכלית ורוחנית" - בציווי, בפקודה שכלית ורוחנית.
בפסוק זה השיג יחזקאל שלושה עניינים. הראשון: כאשר החיות מעופפות בכנפיהן. הכנפיים מרמזות על הנהגה שמעל הטבע, הנהגה של התעופפות המתחברת אל הרוחניות, הנהגה פלאית לפי רצון האלוקים ולמעלה מטבע המערכת. כשהנביא שומע את קול הכנפיים המגביהות עוף למעלה מסדר המערכת, הוא שומע קול וציווי הדומה לקול שדי, שכן אז יוצא הציווי מאת השם עצמו, המצדד את מערכות הטבע, ובקולו הוא הופך את הסדרים ואינו פועל לפי הטבע הרגיל והמצוי.
ולכן נקרא שם זה "שדי" - שאמר לעולמו די. יש הנהגת טבע, והעולם היה הולך ומתפשט, והים היה הולך ומתפשט, ומי שעצר אותו הוא השם בציוויו. הרי שיש כאן ציווי העוצר אף את הטבע: אף שעל פי טבעו אמור היה להמשיך ולהתפשט, אמר לו השם די. וכן דומה הדבר ל"קול מים רבים", שכך היה בעת הבריאה, "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", בשעה שעדיין לא היו סדרי המערכה, ורק קול השם נשמע אז על מים רבים. אף כאן מדובר בהנהגה האלוקית, קול השם לבדו בלי שום השפעות אחרות ובלי הנהגות הטבע, כמו בטרם נוצרו כל איתני הטבע.
"בלכתם קול המולה כקול מחנה" - כאן מדובר במציאות נוספת, כשהחיות אינן מעופפות אלא הולכות. העופפות היא הנהגה שמעל הטבע, וההליכה היא הנהגה ארצית: החיות הולכות ודורכות על הארץ כביכול, ומנהיגות את העולם על פי סדר המערכת וחוקי הטבע. ולכן "בלכתם" מוטעם בזקף קטן ועומד בפני עצמו, ואז "שמעתי קול המולה כקול מחנה", היינו קול הדיבור.
ומהו מחנה? אומר המלבי"ם שהביטוי מחנה בא תמיד לבטא סדר; המחנה צועד מסודר, וכמו שראינו בישראל מחנות מחנות ודגלים דגלים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו". כאן סדרי המערכת פועלים בצורה מסודרת, בהנהגה קבועה, אלו הם חוקי הטבע - לא כפי הרצון הרגעי של השם, אלא כפי הרצון היותר מתמיד של ריבונו של עולם, כלשון החזון איש. וההמולה והדיבור הם לפי קול המחנה, כלומר כפי הראוי על פי סדרי המערכת, וכך ממללות החיות ומנהיגות בדיבורן את האופנים.
עוד מדייק המלבי"ם: "קול" הוא קול פשוט, ואילו "המולה" היא מלל ודיבורים הרבה, כמו שהזכיר הרד"ק. במציאות הראשונה שומעים רק קול אחד, קול השם, קול ההשגחה הבאה ממנו יתברך, ולכן נאמר "את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי" - קול, ולא קולות. אבל בהנהגה הטבעית, ההליכה על הארץ, נשמעים קולות רבים: "קול המולה כקול מחנה", כי סדרי המערכת וחוקי הטבע רבים הם, והכוחות הפועלים בטבע מרובים. וכשהקדוש ברוך הוא פועל בעצמו וברעותיה, נשמע רק קול אחד.
המציאות השלישית: "בעומדם תרפינה כנפיהן". המלבי"ם כבר ביאר לעיל בפסוקים יט וכא שכאשר הכוכבים מהלכים ממערב למזרח, נמצאות בדרכם השבתות ועיכובים, ולפעמים הכוכבים כמו עומדים ונראים כנחים מתנועתם, והביא לזה ראיות מדברי חז"ל. החוקרים מייחסים את הדבר לכוח המושך של כוכבים אחרים הנפגשים בדרכם ומשביתים את מרוצתם, המסובבת מכוח המושך של השמש.
ונסביר: על פי הטבע, ככל שגרם שמיים גדול יותר, כוח הכבידה והמגנטיות שלו גדולים יותר. לפיכך כשעובר לידו כוכב אחר, הוא עלול להסיטו ממסלולו. אף שאותו כוכב עושה תנועה סיבובית קבועה, אם התקרב לכוכב אחר הוא נמשך אליו ומאט את מרוצתו, ואז נראה כאילו הוא עומד.
ואומר הנביא: דע לך שגם זה בא על ידי החיות, על ידי רצון השם. לא רק ההנהגה שלמעלה מן הטבע שהיא הכנפיים, ולא רק ההנהגה הטבעית שהיא ההליכה ברגליים, אלא גם מציאות זו שבה "תרפינה כנפיהן" - שיתרופפו ויחלשו כנפי החיות המקבלות את הכוח מעולם הכיסא, ורפו ידיהן מלסובב את הגלגלים - אף היא מן ההוראה שקיבלו מלמעלה. כיוון שאין הן מניעות את האופן אלא בכוח שהן מקבלות מן הרקיע שהוא עולם הבריאה שמעל ראש החיות, וזה על ידי הכנפיים הפרוסות ביושר, לפיכך כשהכנפיים רפויות ואינן מקבלות את השפע בכל הכוח, אין בכוחן להורידו למטה, ומכאן מציאות "בעומדם": הכוכבים נראים כעומדים ממסילותם וכמי שאינם סובבים.
וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן׃ (כה)
רש"י מביא את לשון התרגום: "ובזמן דהווה רעווא קדמוהי לאשמעת דיבורא לעבדוהי נביאי ישראל" - כשיש רצון מלפני הבורא להשמיע קול דיבור אל נביאי ישראל ולדבר עימהם, "הווה קלא ומשתמע מעילא לרקיעא", קול נשמע מעל הרקיע, מבין הכרובים, מתחת הרקיע שעל ראשם, "במיקמהון משתקן גפיהון מקדן דיבורא" - כאשר הם נעמדים, כנפיהם משתתקות מפני הדיבור. וזהו "תרפינה כנפיהן": כשנשמע הדיבור האלוקי, הכנפיים שהיו בעלות עוצמה כמו נחלשות מכוח קול השם אשר בדיבור.
והמלבי"ם, לאחר שביאר שלושה עניינים בהנהגת החיות את האופנים, מוסיף כאן עניין רביעי: כאשר הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בעצמו, שלא באמצעות החיות. "השם בשמיים הכין כיסאו", והשם יתן קול דברו על השמיים והאופנים. כל מה שהוסבר קודם, אף שהוא מן השם ואף בבחינת קול שדי, מכל מקום השפע יורד בהשתלשלות: מעולם הכיסא אל החיות ומשם אל האופנים. כאן מדובר בהשפעה של השם בעצמו, מבלי שהשפע עובר דרך החיות.
ואז, אומר המלבי"ם, אין לחיות כוח לעשות מאומה, שכן הקדוש ברוך הוא פועל על ידי השרפים שבעולם הכיסא, כמו שראה ישעיה, ולא על ידי העולם שתחתיו, עולם היצירה. וכך היה בעת יציאת מצרים ובדור המדבר, וזו בחינת "סליק ברעותיה", שעלה ברצונו שלא בדרך מדרכי ההנהגה.
וכבר הזכרנו כמה פעמים שזו הנהגת הייחוד שהגדיר הרמח"ל. יש הנהגת המשפט ויש הנהגת הייחוד. הנהגת המשפט היא הנהגה תמידית, "מלך במשפט יעמיד ארץ": כדי לזכות ולקבל צריך אדם להיות זכאי וראוי, ואז מקבל בדין ובמשפט, ויש קטרוג, והשם מתחשב במקטרג, ואז חס ושלום יש עונש והקפדה. ולעומתה הנהגת הייחוד, שהיא בחינת "אין עוד מלבדו", שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם מבלי להתייחס כלל למקטרגים, לסטרא אחרא ולקליפות, ולכל אותם כוחות התובעים דין ומשפט. זו הנהגה שאינה קבועה, אך היא הייתה בכמה הזדמנויות: ביציאת מצרים ובדור המדבר. כשטען הים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", לא התחשבו בטענתו, שכן בהנהגת הייחוד, שהשם הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, מתבטלות אף אותן הנהגות טבע וסדרי גרמי השמיים שמשפיעים לכל אחד כפי הראוי לו, והקדוש ברוך הוא נותן ומשפיע בלי להתחשב בהן כלל. וכך יהיה לעתיד לבוא בגאולה העתידה, שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו כדסליק ברעותיה, בהנהגת הייחוד, בלי להתחשב בכל כללי הנהגת הבריאה.
וזה שנאמר "ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם": הקול אינו יוצא מן החיות אלא מלמעלה, מעל הרקיע, מן הכיסא או מן האצילות העליון. ובמצב כזה "בעומדם תרפינה כנפיהן" - כנפי החיות רפויות ואינן פועלות מאומה, ואין השפע עובר דרכן כלל. הכנפיים הן הצינורות לקבל את השפע ולהעבירו כלפי מטה, אחת מקבלת ואחת משפיעה, וכשההנהגה היא מבחינת עולם הבריאה או האצילות, חדלות הכנפיים מלפעול.
וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה׃ (כו)
לאחר שהשיג הנביא את הרקיע, שהוא הפרוכת והמסך המבדיל, הפרסא המבדילה בין עולם הכיסא שהוא עולם הבריאה לבין עולם החיות שהוא עולם היצירה, הוא מסתכל כעת בעולם הכיסא שממעל לרקיע, ומשיג שם "כמראה אבן ספיר דמות כיסא". אין זה כיסא ממש אלא דמות כיסא, דמיון של כיסא כפי שנדמה לו בחזיונו.
אומר המלבי"ם: הוא רואה את הכיסא המיוחד כביכול למלך בהנהגת המשפט, שכן הכיסא מרמז על המשפט, שהמלך יושב על כיסא דין. משם יוצאת הנהגת המשפט של השם, והיא באה מכוח הכיסא. והכיסא עשוי מאבן ספיר, שהיא זכת המראה כדמות אספקלריה, כמראות הצובאות שיתראו בהן התמונות הניצבות נכחן. כך ענייני האלוקות שבעולם הספירות אשר ממעל התפלשו באור חוזר במראה מלוטשת וספירית של הכיסא, וכל אשר למעלה כמו משתקף על גבי הכיסא.
ולכן "על דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה": כאדם המסתכל במראה ורואה את השמש, שאינו רואה את גוף השמש אלא את ההשתקפות שלה במראה, כך כאן אין הנביא רואה את גוף האדם אלא השתקפות של אדם על גבי הכיסא.
ומהי כוונת הדברים? כידוע מעניין "פתח אליהו", מעמד הספירות הוא בצלם אדם, ו"בצלם אלוקים עשה את האדם" פירושו בצלם ובדמות של מעמד הספירות: הראש הוא המוחין, כתר חכמה בינה; ואחריהם חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא. "מבשרי אחזה אלוקה" - גם במציאות העליונה יש כדמות אדם. אסור לדמיין או לצייר, אך במושג רוחני יש בחינת אדם, והיא בחינת מעמד הספירות, וזה מה שהוא רואה כמשתקף מן הכיסא. וזה שאמרו חז"ל שהנביאים בגודל כוחם דימו הצורה ליוצרה, שבחינת האדם שהיא הצורה היא בחינת היוצר, בחינת האדם הנדמה למעלה.
אומר המלבי"ם: "קצת ממנו רמזתי בקונטרס החרש והמסגר, הנדפס בסוף ספר שיר הנפש". וכבר למדנו כאן את פירוש המלבי"ם על דרך הקבלה בסוף שיר השירים, שהוא נקרא קונטרס החרש והמסגר, ובו ביאר איך ערך השם וסידר קשרי הנהגת המציאות, והאדם הגדול מיוחס ונערך אל האדם הקטן. האדם נקרא עולם קטן מפני שהוא כעין בבואה דבבואה של האדם הגדול, שהוא מעמד הספירות שסדרן כסדר קומת האדם, ושורש נשמתו אצול מראש פינה למעלה מעולם הכיסא, "עם המלך במלאכתו ישבו".
ועם כל זה, דייק הכתוב "דמות כמראה אדם" - רק דמיון. יש כאן מציאות לסבר את האוזן כדי להבין את הדברים לפי תפיסתנו, אך אל תחשוב שראה ממש דמות אדם, אלא רק כמראה אדם, עד שכוח המדמה, הוא כוח הדמיון, נרשם אצלו בציור של אדם. ועל ידי זה השם כביכול מנהיג את המרכבה הגדולה שהיא דמות האדם אשר למעלה, בחינת הספירות המשפיעות מבחינת האצילות עד למטה. ומצד זה רואה יחזקאל את השם כביכול רוכב בערבות במרכבה, כמנהיג הרוכב על גבי מרכבה, והוא המשל לאדם שנשמתו רוכבת על גוויתו. ודמות האדם שעל הכיסא באה לרמז שאף באדם הנשמה רוכבת ויושבת על הגוף, ושאף הגוף הוא בחינה כנגד עשר ספירות, חסד דרועא ימינא וכולי. וכיוון שמדובר במציאות הרוחנית העליונה, היא מסמלת את כל דרכי ההנהגה של המציאות הגשמית התחתונה.
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה, וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב׃ (כז)
רש"י אומר: "וארא כעין חשמל - לא ניתן רשות להתבונן במקרא זה". אין רשות להתבונן בזה, וכבר ראינו ציטוטים בעניין אותם שהתבוננו בחשמל והנזקים שאירעו להם בעקבות כך.
המלבי"ם מביא את דברי האברבנאל, שפירש "וארא כעין חשמל" שראה כאן כביכול את השם, הוא הנקרא הסיבה הראשונה. ואומר המלבי"ם: חלילה לשמוע אל דעת האברבנאל שהחשמל מורה על הסיבה הראשונה. ראשית, זה נגד חז"ל, שהרי דרשו "חשמל - חיות אש ממללות", או "חשמל - חשות וממללות", לפעמים מחשות ולפעמים ממללות; הרי שמדובר בחיות ולא בקודשא בריך הוא בעצמותו. ועוד, זה נגד הכתוב לעיל "ומתוכה כעין החשמל". החשמל הוא החיות שהן מחנה שכינה, ושם בחינת "קול דממה דקה", מלשון חש ומחשה, והן מקבלות את השפע מלמעלה ומשפיעות אותו לחיות מניעות האופנים.
ומדייק המלבי"ם בלשון הכתוב: "וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מותניו ולמעלה" - בחלק העליון לא ראה את החשמל עצמו אלא רק "כעין" חשמל, ומה שראה הוא "בית לה סביב" הנראה כמראה אש. מה שאין כן "ממראה מותניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב", שם לא הזכיר "בית לה סביב", ומשמע ששם ראה את גוף החשמל עצמו.
ומכאן עוד דיוק: תחילה השיג ממראה מותניו ולמעלה, ורק בסוף כתב על ממראה מותניו ולמטה. ולכאורה זה היפך הסדר, שהרי אין לנו השגה בדברים העליונים, ודרך ההשגה היא מלמטה למעלה: משיגים את החלק התחתון והולכים ועולים. אם כן כיצד השיג כאן מן הנעלם אל הפחות נעלם, מן החלק העליון ורק אחר כך אל אשר ממותניו ולמטה?
מיישב המלבי"ם: בהמשך, בפרק ח', מצאנו הפוך - "ואראה והנה דמות כמראה אש, ממראה מותניו ולמטה אש, וממותניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמלה", שם התחיל מלמטה למעלה. וההבדל הוא שבמראה שלפנינו עדיין לא השיג את כל פנימיות עניין החשמל, אלא רק ממראה מותניו ולמטה; ואילו ממראה מותניו ולמעלה השיג רק את "בית לה סביב", את מה שמסביב ולא את עצמותו. לכן סידר כאן את המחזה מלמעלה למטה, שכן את הלבוש קל יותר להשיג מאשר את הפנימיות: החלק העליון היה קל יחסית להשגה משום שלא השיג בו אלא את הלבוש החיצוני, ואילו למטה השיג את החשמל בעצמותו בלי התלבשות.
מה שאין כן במראה שבפרק ח', ששם כבר השיג את פנימיות החשמל אף בחלק העליון, ולכן שם הסדר מלמטה למעלה כסדר ההשגה. כאן היה עדיין בתחילת דרכו, ושם בהמשך דרכו.
ועוד מדייק המלבי"ם: בפרק ח' נאמר שממראה מותניו ולמעלה "כמראה זוהר" ולא אש. שכן ממותניו ולמעלה זהו השפע שהוא מקבל מעולם הכיסא שלמעלה, ושם אין אש שורפת, שהרי אש היא בחינת שריפה ובחינת נזק, ולמעלה הכל חסדים פשוטים ואין בחינת נזק ואין דינים, ולכן משיג שם זוהר ולא אש. אבל ממראה מותניו ולמטה זהו השפע היורד לתחתונים, וכפי שדיברנו כמה פעמים: בבינה אין דינים, "דינין מתערין מינה" אך אין בה דינים, וכשהיא מורידה אל הגבורה שם כבר מתגשם הדבר כדינים. וזהו עניין המתקת הגבורות בשורשן, להחזירן אל מקורן אל הבינה, ששם מוחין והכל קדושה ואין דינים כלל.
ולפיכך בחלק העליון אין הכתוב מדבר על אש שורפת אלא על זוהר, וכשזה יורד למטה ומשפיע כלפי מטה נעשית בחינת אש שורפת, וזו ההשגה במידת הדין. ויחזקאל רואה את בחינת השריפה היוצאת מן החיות אל האופנים לשרוף את בית השם, וכפי שפתחנו בתחילת הפרק, שמחזה זה הוא במראה המרכבה: הוא רואה מהיכן בא אותו אש וזוהר שורף היורד למטה ושורף את בית המקדש, וכמו שאמרו חז"ל שראה את הכרוב עם הגחלים שלוקח בידו לזרוק על ירושלים.
ומעתה מובן: כאן, בחלק העליון, לא השיג את פנימיות השפע היורד מלמעלה אלא רק את ההתלבשות, את "בית לה סביב", את החלק החיצון בלבד, ולכן נראה לו כמראה אש המוכן לשרוף, אף שבפרק ח', כשהשיג את פנימיותו, ראה שם זוהר ולא אש, כי בעליונים אין דינים.
וממראה מותניו ולמטה משיג "ונוגה לו סביב". נוגה, כידוע, היא קליפה המורכבת מטוב ורע, מרחמים ומדינים. ומראים לו: אף שנראה לך שזו בחינת אש, דע שיש כאן נוגה. נוגה הוא אור המאיר מרחוק, כאותה הילה הנראית סביב הירח, כלומר אינו שורף. ואף שאי אפשר לומר שאינו שורף כלל, מכל מקום דע שתכלית השריפה היא רחמים. גם אם זה שורף, תכליתו רחמים, להאיר ולרחם, וזו תכלית הדין. וזו הבחינה שאומרים תמיד שאין רע בעולם כלל, אלא אם נדמה לנו דבר כרע וכאש שורפת, דע שזו בחינת נוגה, ותכליתו להיטיב ולרחם. וידוע שבעולם היצירה שם בחינת עץ הדעת טוב ורע, ולכן ממותניו ולמטה אש - דין, רע ושריפה - אך נוגה לו סביב, לתכלית טובה. ואילו ממראה מותניו ולמעלה הכל בחינת זוהר, בחינת הבינה, שבעולמות העליונים הכל השפעות חיוביות בלבד.
מכאן, אומר המלבי"ם, תבין במה טעו הכופרים והמינים. חז"ל מספרים שהמינים אמרו "מפלגא ולתתא דהורמיז" ומפלגא ולעילא רשות אחרת, כלומר אחזו בשתי הנהגות ובשני כוחות. וטעותם נבעה בדיוק מן הדבר שהסברנו: הנהגתו של הקדוש ברוך הוא היא חסדים אינסוף, וכשהיא יורדת למטה היא באה בדרך של דינים - אך אלו דינים שתכליתם חסד וטובה. הם לא הבינו זאת וחשבו ששתי רשויות כאן.
ולכן הזהירו חז"ל שלא לדרוש בחשמל, ומעשה בתינוק שהיה מבין בחשמל, ואמרה הגמרא "תינוקא דלא אורח ארעא". שכן "לדרוש בחשמל" פירושו להגיע לנקודה זו: להבין שיש הנהגה שהיא חסדים גמורים, וממנה יוצא ומתפשט בחינת דינים, ולהבין שזו אותה הנהגה עצמה ולא שתי הנהגות נפרדות. בעניין זה כפרו הגויים, ומתוך כך קבעו שהאדם נברא מכוח שתי אלוהויות: החלק העליון שבו לב וריאות ושכל ומחשבה הוא נשגב, והחלק התחתון שהוא המעיים והקיבה וההפרשות הוא נמוך, ולכן אמרו שהעליון נברא בכוח אחד והתחתון בכוח אחר, זה על ידי אלוה וזה על ידי שד, או כל הסבר אחר שהיה להם. ומקור טעותם בחלוקת ההנהגה שבעולמות העליונים.
אומר המלבי"ם: זו גם הייתה הסיבה שאחר קיצץ בנטיעות. חז"ל אומרים שראה את מט"ט יושב על כיסא, בעולם היצירה, וטעה. מט"ט הוא מלאך, ואין קוראים את שמו בשלמותו לפי שאין מזכירים שמות מלאכים. והנה שתי האותיות ט' וט' באות לרמז על הטוב שבעץ הדעת, שכן ידוע שהאות הראשונה הפותחת מילה בתורה מבטאת את משמעות אותה אות, והמקום הראשון שמוזכרת בו האות ט' בתורה הוא במילה "טוב". נמצא שהאות ט' מבטאת טוב, ומט"ט הוא פעמיים ט', טוב שבטוב. ואם תסיר משמו את שתי הטיתי"ן, נשאר "רימון", שהוא בחינת קליפה ובחינת רע.
ומעתה מובן כיצד הלך רבי מאיר ולמד תורה מאחר: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק". רבי מאיר קיבל את בחינת הטוב ולא נכשל בטעותו של אחר, שסבר שיש שתי הנהגות וראה כביכול כוח הנהגה נוסף היושב על כיסא. הוא זרק את ה"רימון", ומה נשאר לו? הט' והט', בחינת הטוב. וזהו שאמרו חז"ל שבתורתו של רבי מאיר נמצא כתוב "כותנות אור" באל"ף ולא "עור" בעי"ן, שכן עור הוא חיפוי וקליפה וציפוי, והוא הסיר את הקליפה ואכל רק את תוכו ופנימיותו, את הטוב שבו. ומשום כך גם זכה לתקן את רבו ולהוציאו מקברו, שעל ידי שתוכו אכל תיקן את אותה בחינה והביאו לידי תיקון - אמנם לא תיקון שלם ולא הכניסו לגן עדן, אך על כל פנים הייתה זו התחלה של מהלך.
כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב, הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה', וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר׃ (כח)
"ואשמע קול מדבר" - תוך כדי שהוא נופל על פניו הוא שומע קול המדבר אליו, וזה היה המלאך שדיבר עימו.
וחז"ל אומרים שישראל במתן תורה ראו את המרכבה שראה יחזקאל, עד שאמרו שקטנה שבנשים הייתה כיחזקאל בן בוזי. כלומר אותה השגה שהשיג כאן יחזקאל במראה המרכבה ראתה אז הקטנה שבנשים, שהרי הקדוש ברוך הוא פתח להם שבעה רקיעים למעלה ושבעה מדורין למטה והראם שאין עוד מלבדו.
ומכאן גם ההסבר מדוע עשו את העגל: לפי שראו את פני השור מן השמאל, כמו שמזכיר הרמב"ן שם. וכיוון שפני השור הם בחינת דינים והם מן השמאל, והם נמצאים במדבר שהוא מקום דינים, סברו שמשם עליהם לשאוב את הנהגתם, ועשו להם עגל כדי למשוך אותם כוחות ולהשפיע מפני השור אשר במרכבה הקדושה.
עוד אומרים חז"ל שארבעת הפנים של המרכבה היו בארבעת הדגלים. דגל יהודה - פני אריה, כנגד פני אריה שבמרכבה, "גור אריה יהודה". דגל ראובן - פני אדם, שעל ראובן נאמר "וימצא דודאים בשדה", וידוע ששורש הדודאים יש לו דמות אדם. דגל אפרים - פני שור, ומעניין שבאפרים ובמנשה עשו להם אף הם עגלים, וגם זה נמשך להם מפני השור, ועליו נאמר "בכור שורו הדר לו". ודגל דן - פני נשר, "יהי דן נחש עלי דרך", ונאמר "אפעה ושרף מעופף", שיש נחשים מעופפים, הרי בחינת התעופפות. למדנו אפוא שאותה בחינה עצמה היא שעמדה ביסוד חלוקת השבטים למחנות ולדגלים.
אומר המלבי"ם: פסוק זה חותם את נבואת מעשה המרכבה. דע שהנוגה שראה היה בחינת אור חוזר מן האור העליון הנעלם המתפלש על המרכבה, ונדמה כמראה הקשת אשר בענן ביום הגשם. כמו שבקשת אור אחד של שמש מתחלק לגוונים רבים, כך האור העליון, כשהוא בוקע אל הנהגת התחתונים, מתחלק לשבעה גוונים. ומהם שבעה גוונים אלו? שבע התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. זו התפלשות האור העליון הנחלק לשבעה. ולמה לא לעשרה? כבר הסברנו, לפי שהנהגת העולם התחתון היא רק מן השבע ספירות התחתונות ולא מן המוחין שהם כתר חכמה ובינה. ולכן נקשר הדבר דווקא לענן, שבו שבעה מיני אורות המשפיעים כאן כלפי מטה.
וכמו שאור הקשת אין לו מציאות בענן אלא הוא רק רושם על גבי הענן, שאור השמש נאחז בעבים וחוזר לאחוריו ונראה כמראה צבעוני של קשת - ואין אדם יכול לתפוס את הקשת או להחליק עליה, לצלם אולי כן, אבל אין לה אחיזה במציאות - כך דע שהאור העליון מתפלש על החיות, והחיות הן בחינת עב וענן ביחס לאור העליון, שהאור העליון בהיר וצח והענן מאפיין מסך ועביות וחסימה. העולם התחתון הוא בוודאי עולם עב החוסם את השפעת האור מן העולמות העליונים, וכשהאור הולך ומשפיע הוא מתגשם כלפי מטה, כאור העובר דרך עננים: השמש כבר אינה זורחת באותה עוצמה, ולפעמים יהיה חושך באמצע היום, לפי עובי הענן. כך אור השם משפיע דרך עולם החיות כמו דרך עב הענן, ונמצא שאין האור מאיר כפי עוצמתו במקורו.
ומוסיף המלבי"ם: וכמו שמחזה הקשת לא יהיה כלל אם יעבור האור בלא עיכוב - שאין קשת אלא כשיש ענן - כך גם דבר השם האלוקי: אילמלא היינו מגושמים מעט, לא היינו יכולים לקבלו. אנו יכולים לקבלו רק מחמת אותה בחינת ענן היוצרת חציצה. משל למה הדבר דומה: אם אבקש להסתכל בשמש איני יכול, אבל אם אקח זכוכית מיוחדת כשל רתכים אוכל להסתכל בשמש עצמה ולא יאונה לי דבר. נמצא שהענן והמסך הם המאפשרים לקבל את אור השמש, ובאופן ישיר לא הייתי יכול לקבלו. כך הנביא: בחינת העביות וההתגשמות היא המאפשרת לו לקבל את דבר השם, שבלעדיה לא היה יכול לקבל. ובדיוק כמו בענן: אילמלא הענן לא היה ניכר מאומה באור השמש, ודווקא מחמת הענן מתפרס האור לשבעה גוונים.
וזהו גדר "נוגה": לא האור העצמי, אלא כאותו נוגה שסביב הירח, שהוא האור החוזר. "מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" - לא עצם המראה כעצמותו, אלא רק מראה דמות, שכך מדמה אותו כוח הדמיון. ועל ידי זה ראה יחזקאל ויפול על פניו: התבטלו החושים והכוחות ונשאר כוח הדמיון מתבודד, לחזות ולהשפיע על הכוח השכלי, שמצד זה ראו הנביאים מחזות ודמיונות, כמו שכתב במורה נבוכים. ואז "ואשמע קול מדבר" - הגיע אליו הדיבור הנבואי.
בחלק זה למדנו שכנפי החיות הן צינורות השפע, אחת לקבלה מעולם הבריאה ואחת להשפעה כלפי מטה, ופרוסות ביושר ואישה אל אחותה לאות שההשפעה כתיקנה. קול הכנפיים מגלה שלוש הנהגות: עופפות - קול אחד, קול שדי, הנהגה שלמעלה מן הטבע; הליכה - קול המולה כקול מחנה, קולות רבים כריבוי כוחות הטבע בהנהגה מסודרת וקבועה; ורפיון הכנפיים - עצירת גרמי השמיים, שאף היא בהוראה מלמעלה. ועוד הנהגה רביעית: "ויהי קול מעל לרקיע", שהקדוש ברוך הוא מנהיג בעצמו דרך עולם הכיסא ועוקף את עולם היצירה, היא הנהגת הייחוד שהייתה ביציאת מצרים ובדור המדבר ותהיה בגאולה העתידה. אחר כך ראה דמות כיסא מאבן ספיר כאספקלריה, ועליו דמות כמראה אדם, רמז למעמד הספירות שהאדם עולם קטן כנגדן; ואת החשמל השיג מלמעלה למטה, שכן למעלה השיג רק את הלבוש ולמטה את הפנימיות, ומשם לימוד גדול: למעלה זוהר וחסדים גמורים, ולמטה אש ודינים - אך נוגה סביב, שתכלית הדין רחמים, ובזה טעו המינים ואחר, ורבי מאיר תוכו אכל וקליפתו זרק. ולבסוף, כמראה הקשת בענן: האור האחד מתפלש לשבעה גוונים דרך העביות, ודווקא המסך הוא המאפשר לתחתונים לקבל את דבר השם, עד שנפל הנביא על פניו ושמע קול מדבר.