פתיחה
אנו ממשיכים בחזון המרכבה של יחזקאל, שנגלה לו על נהר כבר בארץ כשדים. החזון כולו בא להראות לנביא את סדרי ההנהגה העליונה: את ארבע המלכויות העתידות לקום, ואת שריפת בית אלוקינו. בחלק שלפנינו נלמד את המשך תיאור החיות, את מראה האופנים, את הקשר שבין החיות לאופנים, ואת הרקיע הנטוי מעל ראשי החיות. הכל על פי ביאורו של המלבי"ם, עם דברי רש"י והרד"ק וחז"ל.
רוח היוצר בחיות ורוח החיה באופנים
וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ, אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן.
"ואיש אל עבר פניו ילכו" - אל תחשוב שהחיות הולכות כפי בחירתן שלהן. לכן ממשיך הכתוב: "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו". יש רוח עליונה השופעת עליהן. כשם שרוח החיה באופנים, כך רוח היוצר בחיות. הבורא הוא בחינת רוח בחיות, והחיות הן בחינת הרוח של האופנים.
כבר עמדנו על העיקרון הזה כמה פעמים, גם בדברי הרב דסלר ובעוד מקומות: ברוחניות הכל נמצא פנים בתוך פנים. משלתי את זה פעם ל"בבושקה" - בובה רוסית גדולה, אתה פותח אותה ובתוכה בובה קטנה יותר, ובתוכה עוד בובה, ועוד בובה, עד שמבובה בגודל ארבעים סנטימטר אתה מגיע לבובה בגודל רבע אצבע. כך בעולמות: הבובה הפנימית ביותר נקרא לה "גשמית", אבל כלפי הבובה החיצונית לה היא נחשבת נשמה ורוח. והחיצונית ממנה, שהיא ביחס אליה גוף, נחשבת רוח ביחס לזו שמחוצה לה. כלומר, בכל דרגה ודרגה: מה שעד עתה נחשב בעיניך לדבר רוחני גבוה, מתגלה כמגושם ביחס למה שמעליו, שהוא הרוח המחיה אותו.
לכן: רוח היוצר בחיות, ורוח החיות באופנים. החיות הן בעולם היצירה, וכפי שירצה הרוח העליון שילכו - כך ילכו. זו תמיד השפעה מעילא לתתא, מלמעלה למטה.
"לא יסבו בלכתן" - הפנים והכנפיים
לכאורה כבר נאמר לעיל "לא יסבו בלכתן", ומדוע חוזר על כך שוב? אומר המלבי"ם: לעיל דובר על הכנפיים. עוף רגיל צריך לסובב את כנפיו לכל רוח שהוא רוצה לעוף אליה, ואילו החיות אינן צריכות להסתובב, שהרי בכל רוח יש להן כנפיים, ויכולות לעוף לכל צד בלי סיבוב. כאן לעומת זאת מדובר על פניהם: "לא יסבו בלכתן" על הארץ, בשעה שהחיות מניעות את האופנים שהם עולם העשייה. הן מניעות אותם כפי סדר המערכת, כפי רוח יוצרם, כפי הרצון האלוקי שבהן, לכל צד שנצרך, ואינן סבות אחור מן הרצון העליון. פניהן מועדות ומוכנות לכל צד, עושות באימה וביראה רצון קונן.
עוד למדנו מכאן: כאשר הן עפות בכנפיהן הן מגביהות את המערכה מעל המציאות הטבעית. זה ההבדל שהסברנו בין הרגליים לכנפיים. הרגליים הן ההליכה על פי הסדרים הטבעיים, והן דורכות על עולם האופנים והגלגלים, עולם העשייה, העולם התחתון - הנהגה בדרך הטבע. הכנפיים מרמזות על עפיפה, התעלות אל המציאות הרוחנית העליונה, ההנהגה ההשגחית הפועלת מעל הטבע. "לא יסבו בלכתן" פירושו שהכנפיים מוכנות למעשה הנס והפלא שהקדוש ברוך הוא מצווה עליהן, ללא שום עיכוב: איך שהקדוש ברוך הוא נותן הוראתו, מיד החיות מוציאות אותה אל הפועל.
הנמשל: שרי המלכויות
מה הנמשל? אומר המלבי"ם: שרי המלכויות. הרי כל מה שביקשו להראות לנביא הוא את ארבע המלכויות אשר יהיו, וגם את שריפת בית אלוקינו. לכל מלכות ומלכות יש פנים מיוחדים ללכת ולהתהלך בארץ, לכל רוח מרוחות העולם, לפי הרצון העליון. כל מלכות מנהיגה כפי הרוח של הרצון העליון שבה.
אל תטעה לחשוב "בבל עשתה לנו", "רומי עשתה לנו" - לא הן עשו לנו. "הוי אשור שבט אפי" - זהו שבט זעמו של הקדוש ברוך הוא. בכל אחת מן החיות הללו שורה הרוח של השם המפעילה אותן ומנהיגה אותן. "לא יסבו בלכתן" - בין בזמן שלום, ובין בעת מעופן בזמן מלחמה, כשהן מרעישות ממלכות ומבטלות סדרי הנהגה. הכל מאת השם, כפי ההנהגה שהקדוש ברוך הוא משפיע עליהן. והעניין הזה מכוסה, כי "לב מלכים ביד ה'", והקדוש ברוך הוא הוא המכוון את מעשיהם אל התכלית שהוא מייעד, והם פועלים על פי ההנהגה הרוחנית כרצון הבורא יתברך.
מראה החיות כגחלי אש
וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים, הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת, וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.
הרד"ק מסביר ש"דמות" האמורה כאן היא דמות עיניהם, שהרי על גופם כבר דובר לעיל. המלבי"ם מסביר אחרת: כשמדברים על החיות, שהן ישות רוחנית, לא שייך לדבר על דמות גשמית כלל. ממילא "דמות החיות" פירושה פעולת החיות - מה שיוצא ונפעל ממציאותן.
והנביא רואה את פעולתן כגחלי אש בוערות. זכרו: החזון הזה בא לבטא את שריפת בית המקדש. לכן הוא רואה את דמות החיות כגחלי אש, שפעולתן עתה היא לשרוף את בית המקדש ואת בית המלך. זהו אופי פעולתן כעת. "וכמראה הלפידים" - הלפידים היו נוסעים עם היוצאים לקרב, ומאחר שיש כאן רוח מלחמה הבאה על ירושלים, ראה גם כמראה הלפידים.
ולבל תחשוב שזו מהותן ושהן עצמן אש, מדגיש הכתוב "היא מתהלכת בין החיות". האש אינה החיות עצמן, אלא אש המתהלכת ביניהן, כמו "קח אש מבינות לגלגל". האש מיוחסת להן לפי פעולתן, ואינה תיאור גופן ועצמותן.
הנוגה והברק
"ונוגה לאש" - נוגה, כפי שכבר הסברנו, אינו גוף האש ואינו גוף האור, אלא ההילה שמסביב, מה שמאיר סביב ואינו שורף. באים לרמז לנביא: אף שאתה רואה כאן אש, והאש מבטאת שריפה וכליה, דע לך שהכל מחסדי השם. הקדוש ברוך הוא כילה חמתו על העצים ועל האבנים, והשם לא יטוש עמו ונחלתו לא יעזוב. הנוגה סביב הוא בחינת אור המאיר ואינו שורף - ביטוי לחסדי השם.
"ומן האש יוצא ברק" - הברק הוא לשרוף ולכלות את אלה שהביאו את האש. אותם גויים שבאו לשרוף את בית המקדש, המרומזים באש היוצאת מבין החיות, יקבלו בסופו של דבר ברק שיכלה וישרוף אותם. כדברי חז"ל: בעי קודשא בריך הוא לאחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא - השם מחריב ביתו, אבל כביכול מקנח ידיו באותו אדם שהחריב את הבית, כלומר נפרע ממנו. זהו הברק היוצא לשרוף את האומות שהלכו להחריב את בית ה'.
וכך אומרים חז"ל: הקדוש ברוך הוא עושה מלאכיו - פעמים עושה אותם אש, פעמים לפידים, פעמים ברקים. דמות המלאכים משתנה בכל מצב כפי פעולתם: פעם ברק לכלות את האויבים, ופעם בחינת אש לשרוף את בית המקדש, וכן על זה הדרך.
רצוא ושוב כמראה הבזק
וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.
רש"י מביא את פירוש רבותינו: כלהבות הכבשן, היוצאות מפי הכבשן וממהרות לחזור ולהיכנס. כל מי שראה אש יודע שהיא כמו דועכת ונדלקת, דועכת ונדלקת - זהו "רצוא ושוב". כך כביכול החיות מוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטוי מעליהן, נרתעות מפני השכינה, ושוב מכניסות ראשן אל הרקיע ושוב נרתעות.
הרד"ק מביא את דברי חז"ל: מאי רצוא ושוב? כאור היוצא מפי הכבשן, כדברי רש"י. ומאי "כמראה הבזק"? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כאור היוצא מבין החרסים. ומה הקשר בין בזק לחרסים? אצל שאול נאמר בצאתו למלחמה, בזמן שהיה עדיין עני, "ויפקדם בבזק", והכוונה חרסים (וכשהעשיר כתוב שפקד את ישראל בטלאים). אף כאן "כמראה הבזק" - כאור היוצא מבין החרסים.
רבי יהודה אומר בשם רבי סימון בר פזי: כזה שבוזק גפת בכירה. "בוזק" מלשון פיזור, כמו לבזוק מלח. מי שמפזר גפת, שהיא פסולת הזיתים, בתוך הכירה - ומאחר שהגפת רוויה בשמן היא מתלהטת במהרה ומעלה להב, והלהב עולה ויורד. זהו "רצוא ושוב". וברק פירושו שרץ במהרה ונעלם במהרה, שכמעט לא ניתן להשיגו.
המלבי"ם מבאר: הנביא רואה שהחיות עושות את פעולתן בזריזות, במידה שקשה לקלוט אפילו את תזוזתן, וחוזרות משליחותן "כמראה הבזק", כאש הכבשן שרגע נגלית ורגע נעלמת. ומה רצו להראות לו בזה? לאחר שהראו לו משמים שהקדוש ברוך הוא מבקש לשרוף ולהחריב את ביתו, וזהו "כגחלי אש" שבין החיות, הראו לו מיד שהפעולה הזו לא תתמיד. הצרה לא תהיה תמידית, אלא רגע אחד תיראה האש ורגע אחד תיעלם, כמראה הברק שלרגע מאיר ולרגע נעלם.
מיכאל באחת וגבריאל בשתיים
חז"ל אומרים: מיכאל באחת, גבריאל בשתיים. הפשט: מיכאל עושה פעולתו בעפיפה אחת, וגבריאל בשתי עפיפות, עף פעמיים כדי להגיע לתעודתו. ומה פנימיות הדברים? אומר המלבי"ם: מיכאל הוא מלאך החסד, ולכן "באחת" - הולך ופועל פעולה אחת של חסד, וזהו. גבריאל הוא לשון גבורה, מידת הדין, ולכן פעולתו בשתיים: הוא פועל פעולה להביא דין, אבל הדין אינו נשאר. "לא לעולם תאכל חרב", ו"לא לנצח יריב ולא לעולם יטור" - הפעולה היא דין וחזרה, בבחינת רצוא ושוב. לכן גבריאל, שהוא דין, בשתיים: פעם אחת פועל פעולתו ופעם שנייה חוזר. אבל מיכאל, שהוא חסד, פועל פעולתו פעם אחת והיא נשארת, ואינו חוזר לאחוריו.
האופנים - עולם העשייה
וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו.
חז"ל אומרים שמדובר כאן במלאך מסוים העומד בארץ וראשו מגיע לבין החיות, ואין דרכנו להזכיר שמות מלאכים. אנו נלך בדרכו של המלבי"ם.
לאחר שראה את החיות שהן מנהיגות המרכבה, בא לתאר את האופנים. כפי שתיארנו: יש את בחינת המרכבה, ועליה הכיסא - זהו עולם הבריאה, כיסאו של קודשא בריך הוא. מתחתיו עולם היצירה, שהוא עולם החיות הנושאות ומושכות את המרכבה. ומתחתם עולם הגלגלים, שהם במשל גלגלי המרכבה שמכוחם המרכבה נעה. ההשפעות יורדות מעולם הכיסא אל החיות, ומן החיות אל האופנים.
אופני המרכבה הם הגלגלים שהחיות מושכות, והם מציאות עולם העשייה. דיברנו על כך שהאופנים והגלגלים הם ביטוי לגרמי השמים. הקדמונים כינו את גרמי השמים "גלגלים", כיוון שהם הולכים ומסתובבים כגלגל. הם המקבלים את השפע מן החיות, שהן עולם היצירה, המקבל את שפעו מעולם הבריאה, עולם הכיסא.
הנביא רואה שלכל חיה יש אופן אחד "לארבעת פניו". אף שראינו שלכל חיה ארבעה פנים, אל תחשוב שהיו לה ארבעה אופנים - לכל חיה אופן אחד בלבד, ולארבע החיות סך הכל ארבעה אופנים, והן מניעות אותם במספר של ארבע.
מדוע הכל מחולק לארבע
מה מרמז המספר ארבע? אומר המלבי"ם: חילקו הקדמונים את עניין הגלגל לארבעה רבעים הכוללים את כל חלקיו. גלגל המזלות מחולק לארבעה חלקים, שלושה מזלות לכל חלק. השנה מחולקת לארבע תקופות. הירח לארבע תמורות בחודש. היום מחולק לארבעה שינויים. ובעולם ארבע רוחות. ועל פי פנימיות הדברים, כפי שהסברנו פעם: כיוון שהכל יונק משם בן ארבע, לכן הכל מחולק לארבע. ומכיוון שיש עשר ספירות, בהתפרטות זה מתפרט גם לעשר, אבל בגדול החלוקה היא לארבע, ומזה ארבעה יסודות וכל השאר, שהרי הכל נובע משם הוי"ה. וכאן, שאנו מדברים בהשפעות התחתונות - האופנים והגלגלים, מה שמתגלגל ויורד אלינו לעולם הזה - לכן החלוקה לארבעה אופנים.
דבר נוסף הראו לו בארבע החיות: את ארבע המלכויות, כפי שנרמז לו לעיל - בבל, מדי ופרס, יוון, רומי. כל אחת מניעה כוכב אחד המושל ומשפיע באותה אומה. כל חיה מניעה אופן, והאופן הוא בחינת השפע היורד ונשפע למטה. נמצא שכל אומה יונקת מחיה אחת, וכיצד? דרך אותו גלגל, שהם מערכות הכוכבים הנמצאות כאן למטה.
ומוסיף המלבי"ם: אף שהתוכנים האחרונים קיימו וקיבלו שאין גלגל במציאות - שהרי התפיסה האסטרונומית של הקדמונים, תלמי וסיעתו, שונה לחלוטין מן התפיסה המאוחרת, וכיום אנו יודעים על פי טלסקופים והתבוננות ועל פי גלי רדיו הנקלטים מכוכבים שאין אנו מסוגלים כלל לראותם, שאין מציאות ממשית של גלגל למעלה - מכל מקום הסיבוב עצמו הוא סיבוב מעגלי, והדברים מתאימים ללשון "אופן", המבטא סיבוב במעגל. והוא מתאר את האוויר שמחוץ לאטמוספירה, שהוא קורא לו "אתר", שבו סובבים כוכבי הלכת את מעגלם בגלגל קבוע, אשר במסילתם ילכון ולא ימושו לעולם. גם אם אין גלגל ממש, דמות סיבוב של גלגל עדיין יש.
מראה האופנים כעין תרשיש
מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן, וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן.
רש"י מפרש שתרשיש היא אבן טובה, קריסטל בלעז. גם הרד"ק מסביר שזו אבן טובה שבחושן, ועינה כעין התכלת.
המלבי"ם מדייק: אצל האופנים לא נאמר "דמות", בעוד שאצל החיות הזכיר דמות פעמיים. מדוע? מפני שהחיות אינן מוגשמות, ולכן אפשר לדבר רק על דמותן - למה הן נדמות - ולא על מציאותן. אבל הגלגלים הם כבר מציאות, גרמי שמים ממש, ואת זה אין הנביא רואה רק בחזון אלא קולט במציאות. לכן שייך בהם לשון ראייה: "מראה האופנים", ולא "דמות האופנים".
ועליהם אומר שהם כמראה גלילים, וזהו שנאמר בשיר השירים "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש". הגלילים, כפי שביאר המלבי"ם שם, הם הגלגלים, הממולאים באוויר האטמוספירה, והם נדמים כתרשיש. וכפי שביאר הרד"ק, התרשיש הוא אבן שעינה כעין התכלת. כשאתה מסתכל אל מקום הכוכבים אתה רואה גלילים כתרשיש, שצבעם כמראה התכלת. וזה מתאים גם לדברי חז"ל שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע. "ים תרשיש" מוכר בספרים כשם של ים, וכן כתוב על שלמה שהיו לו אניות הולכות תרשיש. הים הזה כחול, והרקיע כחול, וכן אבן הקריסטל שגם היא כחולה.
האופן בתוך האופן
מהו "כאשר יהיה האופן בתוך האופן"? רש"י מסביר וכך גם המלבי"ם: אם נבוא לצייר זאת, נצייר גלגל חלול מבפנים ובתוכו גלגל נוסף, אלא שהגלגל הפנימי נתון בשתי וערב ביחס לחיצון. גלגל אחד נתון, נניח, ממזרח למערב, והגלגל המסתובב בתוכו נתון מצפון לדרום. זהו גלגל בתוך גלגל.
ומה הרעיון? גלגל הנתון מצפון לדרום תנועתו מצפון לדרום, וגלגל הנתון ממזרח למערב תנועתו ממזרח למערב. וכיוון שרצה לומר לך שהחיות נעות לכל ארבעת הצדדים, כמו שראינו "לא יסבו בלכתן" - אינן צריכות להסתובב, אלא רוצות לנוע קדימה נעות קדימה, אחורה, ימינה או שמאלה - הדבר אפשרי רק בצורה הזו של גלגל בתוך גלגל בשתי וערב. אמנם בעולם המוגשם קשה לנו לקלוט כיצד מבנה כזה נע בפועל, שהרי כדי שיתגלגל צריך שיהיה חיצוני לו ממש, כמו כדור. אבל יש להבין שמדובר כאן במשל הבא לבטא שהתנועה היא לכל ארבעת העברים.
ומוסיף המלבי"ם שגם בכוכבים מצינו תנועה מעין זו. ניקח לדוגמה את השמש, אף שהדבר נכון גם בשאר כוכבי הלכת ובמערכות הכוכבים. אנו רואים שתנועת השמש היא ממזרח למערב, ואם נעמוד עם הפנים למערב נבחין שבחורף השמש נוטה לצד דרום, ובמעבר העונות היא עוברת לאט לאט אל המרכז ואחר כך נוטה יותר לצד צפון (אף פעם לא לגמרי לצפון, אבל לכיוון הצפוני), וחוזר חלילה. נמצא שמלבד תנועתה ממזרח למערב יש לה גם תנועה מדרום לצפון. זהו הביטוי של הגלגל, המבטא תנועה כפולה: גם ממזרח למערב וגם מדרום לצפון. וכן לכל כוכב יש ראש תלי וזנב תלי מיוחד לו, והם כמו אופן קבוע בתוך אופן.
ארבעת הרבעים
עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן.
בכל יום הם הולכים ממזרח למערב, ופועלים על ארבעת רבעי היום, כפי שהסביר לעיל שהתוכנים חילקו את היום לארבעה חלקים, שבכל שש שעות מתעורר כביכול רוח מצד אחר ובחינה אחרת של השפעה. וכן אמרו חז"ל: ארבע רוחות מנשבות בכל יום. ובכל חצי שנה הם הולכים במעגל מדרום לצפון ומצפון לדרום, כפי שהסברנו. נמצא שהם מקיפים בכל שנה את המעגל, ממערב למזרח ומצפון לדרום, בכל ארבע התקופות - קור וחום, קיץ וחורף, כמו שכתוב בחומש בראשית. וכן כל כוכב וכוכב פועל את פעולתו בארבעת החלקים הללו, ותנועתו כוללת את כל ארבעת הכיוונים.
גבותם מלאות עיניים
וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם, וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן.
רש"י: "וגביהן" - גב להם. "ויראה להם" - שני פירושים: או שמאוימים הם למי שרואה אותם, שהרואה אותם מתמלא יראה; או כפשוטו, שהם עצמם עומדים ביראה, האופנים עומדים ביראה מהדר גאונו. "וגבותם מלאות עיניים" - כדי לראות לכל רוח, שהרי "לא יסבו בלכתן", אינם מסתובבים, ועל כן צריכים להסתכל בו זמנית לכל הרוחות.
הרד"ק מבאר ש"וגביהן" היא מילה נפרדת ועומדת בפני עצמה, כדרך שפירש קודם במילה "ופניהם": היה להם גב, נקודה. ואחר כך "וגובה להם ויראה להם" הוא עניין בפני עצמו. והדיוק שלו מכך שב"גביהן" יש טעם מעמיד. ו"גבותם" פירושו כמו "גביהן", אלא שזה בלשון זכר וזה בלשון נקבה, ואין הכוונה לגבות העיניים אלא לגב שלהם.
המלבי"ם מסביר: לאופנים יש גב. ואם האופנים הם גרמי השמים, הגב הוא מה שנמצא מאחוריהם - הכוכבים העומדים על גבם, והם רבים לאין חקר ומרחקם אין לו שיעור, והם עומדים על גבי הגלגלים והאופנים של כוכבי הלכת.
"וגובה להם" - גובהם עצום ולאין תכלית. יש כוכבים שאנו יודעים על קיומם לא מפני שראינו אותם, אלא רק מכוח האור המתנוצץ מהם. והאור אינו עצמות הכוכב, שהרי האור יצא לדרכו לפעמים לפני אלפי שנות אור, ורק עכשיו אני רואה אותו. ואף שהעולם קיים ששת אלפים שנה, כבר הסברנו שהקדוש ברוך הוא יצר את הכוכב במציאות שאורו כבר יצא לדרך ונמצא כביכול באמצע הדרך, שהרי הוא ברא את העולם בצביונו ובקומתו. מכאן אתה מבין על איזה מרחקים מדובר - "וגובה להם", גבוהים הרבה יותר ממה שאתה יכול לתאר ולשער.
"ויראה להם" - כוח המשיכה
אומר המלבי"ם: כאן מתואר הכוח המושך שבו נמשכים הכוכבים הקטנים אל הגדולים. אנו יודעים היום באסטרונומיה שהכוכבים מסתובבים בסיבוב עיגולי סביב כוכב גדול יותר, והסיבה היא שלכל כוכב יש מסה, ולפי מסתו וכוח המגנט שבו הוא מושך. הכוכבים הקטנים נמשכים אל הגדולים מחמת כוח המשיכה.
כמו שאנו עומדים על כדור הארץ, וכל ילד שואל את אביו: איך אלה שנמצאים בצד השני של כדור הארץ אינם נופלים? שאלה טובה, והתשובה שכל אחד מבין: כדור הארץ מגנטי, והמגנט הזה יוצר את כוח הכבידה, הגרביטציה, שכל מה שתזרוק באוויר יחזור מיד וייפול. ואין המגנט שווה בכל מקום: בירח, למשל, כוח המשיכה הוא רק שישית מזה של כדור הארץ. אגב, ייתכן שהדבר תלוי בדחיסת החומר, ויש כוכבים שהם מגנט עצום ואדיר, פי מיליונים מכל מגנט שאתה מכיר.
זהו הביטוי "יראה להם": כביכול הכוכבים הקטנים יראים ונמשכים אל הגדולים. וזו גם סיבת הסיבוב העיגולי. שהרי כשדבר מסתובב בעיגול שולט עליו הכוח הצנטריפוגלי, המושך אותו החוצה. קח אבן, שים אותה בקלע וסובב בעיגול - ברגע שתעזוב, היא תעוף החוצה ולא תמשיך להסתובב. מכוח זה יש אופנועים הנוסעים ב"קיר המוות" ואינם נופלים: הכוח הצנטריפוגלי מושך אותם החוצה, והם נדבקים אל הקיר. וכאן, מה מונע מהכוכבים לעוף החוצה בסיבובם? המגנטיות המושכת אותם פנימה אל הכוכב הגדול שבמרכז. נמצא ש"יראה להם" - כל אחד כביכול ירא מחברו ונמשך ונדבק אליו, והקטן ירא מלהתרחק מן הגדול ונמשך אחריו.
אפשרות נוספת מביא המלבי"ם, כפי שלימדונו חז"ל: שהם יראים מדבר השם, שהקדוש ברוך הוא קבע להם חוק ולא יעבור, שיסתובבו תמיד סביב הנקודה האמצעית שקבע להם כמרכז התנועה. ולפי זה היראה היא מאת השם, שחקק את החוק הזה, ולא יראה מן הכוכב הגדול.
"וגבותם מלאות עיניים" - הגב, כאמור, מלא כוכבים. וכוכבים אין להם מספר, ושמשות אין להן מספר: אנו יודעים שכשם שיש לנו מערכת שמש, כך יש עוד מערכות שמש רבות. ולכן הוא קוראם "עיניים", שהם מאירים כעיניים, כשם שהשמש מאירה בבחינת עין - "עין השמש".
עוד הסבר ל"עיניים": שכל כוכב משפיע כלפי מטה. הכוכבים והמזלות, כפי שדיברנו בעבר, הם מקורות השפע - אך לא מקור עצמי, אלא הם משפיעים ממה שמשפיע עליהם העולם שמעליהם. הגויים, עובדי הכוכבים, טעו בכך והאמינו שמקור השפע עצמי, וזו הייתה טעות ושיבוש, ומשום כך עבדו לכוכבים ולמזלות. אנו יודעים שהמזל רק מוזיל ומגיר את השפע שקיבל מן העולם שמעליו, ואין טעם לעבוד לו, אלא יש לעבוד לסיבה הראשונה, שהיא קודשא בריך הוא. נמצא ש"עיניים" הן אותן מערכות כוכבים שמהן ועל ידן הקדוש ברוך הוא כביכול משגיח על הנעשה כאן למטה ומשפיע דרכן את השפע. ו"גבותם" הוא מה שנמצא כגב למערכת הגלגלים, החלק הגבוה יותר שבו נמצאים הכוכבים, והוא בחינת עיניים - שפע יורד ומשפיע דרכם, ועיני ה' פקוחות להשגיח על כלל המציאות בהנהגתו התמידית.
הקשר בין החיות לאופנים
וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם, וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים.
לאחר שביאר את מהות החיות בפני עצמן, ואת עניין האופנים בפני עצמם, בא עתה לבאר את הקישור ביניהם ואת ההשפעות היוצאות מזה לזה. שהרי מי מניע את מהלך האופנים? החיות. במשל המרכבה: החיה מושכת את המרכבה, ומכוח זה מתגלגלים הגלגלים, ועל ידי הגלגלים נמשכת המרכבה. צריך אפוא להבין את החיבור והסינתזה שבין פעולת החיות לגלגול האופנים.
אומר המלבי"ם: יש בזה שלושה מיני הנהגה. שניים מהם מהלכים טבעיים. האחד - ההילוך הטבעי היומי, שבכל יום הם מקיפים ממזרח למערב, וזו התנועה המהירה, התנועה היומית. השני - ההילוך מדרום לצפון, שהוא כבר מהלך של שנה, ויש כוכבים שמהלכם ארוך יותר. ובמהלך זה יש "השבתות", כלומר שלפעמים נראה לנו שהם בלא תנועה ואיננו קולטים את תזוזתם. התנועה ממזרח למערב נקלטת מיד, אתה רואה את השמש בתנודתה. אבל בתנועה מדרום לצפון נראה לפעמים כאילו הוא עומד ושובת באמצע מהלכו, כמו שאמרו חז"ל: פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה.
והשלישי - מהלך השגחתי. פירושו שהקדוש ברוך הוא מפעיל את אותם כוחות שלא על פי טבעם, כבחינת "שמש בגבעון דום": השם נותן הוראה לשמש והשמש דוממת. זהו המהלך ההשגחתי, שבו הקדוש ברוך הוא משנה את סדרי המערכה. וכן "נטל שני כוכבים מכימה", או שהקדוש ברוך הוא משבית את מערכות הכוכבים מן השמים, או "הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" - כל אותן דוגמאות שבהן הקדוש ברוך הוא משנה את מהלכי הכוכבים לשם תוצאה שהוא רוצה ליצור.
בפסוק זה מדבר על המהלך היומי, שעליו אין השבתה והוא קבוע. לכן נאמר "ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם". כבר הסברנו ש"לכת" היא לשון מהלך קבוע, וראינו שלחיות יש גם כנפיים, ושם דובר בעפיפה, שהיא פעולה השגחית - עלייה למעלה, שלא בהליכה הרגילה אלא דרך ההשפעות העליונות. יש אפוא את המהלך הרגיל הטבעי, וזו ההליכה, ויש את המהלך העל טבעי, וזו העפיפה, כמי שמתרומם מעל הטבע ופועל שלא בדרך ההליכה הטבעית.
"ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם" - זהו המהלך הטבעי, מהלך הכוכבים הפועלים כדרך הטבע, הן ממזרח למערב והן מדרום לצפון, ופעולת החיות היא פעולה המשפיעה באופן טבעי. "ובהינשא החיות מעל הארץ" - יש מסלול שאינו טבעי, שבו ההנהגה היא הנהגה רוחנית, הנהגת עפיפה, הנהגה השגחית, ואז "יינשאו האופנים". וכשיש הנהגה על טבעית, הוא מפני ש"רוח החיה באופנים", שהוא כנשמה בתוך הגוף, והנשמה מרוממת את הגוף מחוקיו הטבעיים אל ההנהגה הרוחנית העליונה. זהו פירוש מה שנאמר "והאופנים יינשאו לעומתם כי רוח החיה באופנים": כשרוח החיה באופנים, ממילא הם פועלים בדרך על טבעית מכוח הרוח החיה שבתוכם.
בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעׇמְדָם יַעֲמֹדוּ, וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם, כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים.
כאן, אומר המלבי"ם, מדובר בתנועה השנייה, העצמית, שבה מסובבים הכוכבים מדרום לצפון. עד עתה דובר בסיבוב היומי ממזרח למערב, ועתה בסיבוב שבו אנו רואים את ההבדל בין מהלך השמש בחורף, הנוטה יותר לכיוון דרום, לבין מהלכה בקיץ, הנוטה יותר לכיוון צפון. וכאשר הם הולכים בסדר הטבעי - "בלכתם ילכו". וכאשר יש מציאות של השבתה ואיחור במהלכם, כבחינת "פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה" - "ובעומדם יעמודו". וכאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להנהיגם בהנהגה על טבעית - "ובהינשאם מעל הארץ יינשאו האופנים לעומתם". שגם במהלך הזה, של דרום וצפון, יש בחינה על טבעית, ומכוח מה? מכוח הרוח החיה אשר באופנים.
הרקיע שמעל ראשי החיות
וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא, נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה.
עד כה תיאר לנו הנביא את עולם המלאכים ועולם האופנים, ואת הקשר והשפע שבין החיות המניעות לבין האופנים. עתה הוא מתאר כיצד החיות עצמן מקבלות את השפע מן העולם שמעליהן. שהרי שלושת העולמות התחתונים - בריאה, יצירה, עשייה (בי"ע; באצילות איננו עוסקים) - העשייה היא הגלגלים, היצירה היא מקום החיות והמלאכים, ומעליה הבריאה, שהיא בחינת עולם הכיסא. השפע לעולם יורד בהשתלשלות מגבוה ומעל גבוה, עד המציאות התחתונה הגשמית.
אומר המלבי"ם: מעל ראשי החיות יש רקיע. רקיע הוא מחיצה המבדילה בין העליון לתחתון. אצלנו, הרקיע הוא מקום עליית האדים; עד שם שייך לארץ, ומן הרקיע ולמעלה מתחיל גבול השמים, ששם אי אפשר להתקיים, שאין שם אוויר וחמצן. וזהו "ויקרא אלוקים לרקיע שמים". וכשם שאצלנו הרקיע מבדיל בינינו לבין החלק העליון, כך בכל עולם ועולם יש מסך מבדיל בין העליון לתחתון, שהוא הרקיע של אותו עולם. המסך הזה נקרא "פרסה", שהוא לשון מחיצה בתרגום.
הפרסה היא בחינת מסך, וכזו קיימת בין כל עולם ועולם. היא עומדת באמצע בין שני העולמות, ודרכה עובר השפע מן העולם העליון אל התחתון. הנביא רואה את דמות הרקיע שמעל ראשי החיות, שהוא החוצץ בין מציאות החיות לבין העולם שמעליהן - עולם הכיסא, עולם הבריאה.
"כעין הקרח הנורא" - התעבות השפע
מהו "כעין הקרח הנורא"? אומר המלבי"ם: כשם שברקיע התחתון אנו רואים שהאדים עולים למעלה - בין אם תסביר כהבנת חכמי הטבע שהאדים עולים מלמטה למעלה, ובין אם תסביר כדברי חז"ל שכל העולם כולו ניזון ושותה מן המים העליונים, שהם למעלה ומשפיעים למטה - שם הם מתעבים ונעשים גשם, ולפעמים בחינת קרח.
ואגב, דעו שיש כוכבים שהם קרחוני ענק, ויש מציאות של קבלת גשם מכוכבים. כשם שיש אסטרואיד, חלק של כוכב היורד לכאן למטה ובדרך כלל נשרף באטמוספירה, כך ייתכן שיורד קרח כלפי מטה והופך לגשם. הרב זמיר כהן כתב על כך בספרו "המהפך", שיש מציאות גם על פי ההבנה הטבעית שהעולם שותה מן המים העליונים, מלבד ההבנה הרוחנית בדברי חז"ל.
כך, אומר המלבי"ם, מתואר השפע האלוקי היורד מעולם הכיסא, עולם הבריאה. שם הוא בחינה רוחנית מאוד, וכשהוא יורד למטה הוא כביכול נעשה מגושם. המים הם דבר נוזל, והקרח הוא דבר מוצק. השפע יורד מלמעלה רוחני מאוד, וכשהוא מגיע עד מעל ראשי החיות הוא כבר מתעבה בצורה שהן יכולות לקבל ולקלוט, ואת זה מתאר הנביא כקרח - דבר מוצק, מוקשה, מגושם. כך מתעבה השפע ונעשה בחינת קרח לפי אותו עולם, כדי שהחיות יוכלו לקבלו, שהרי אינן יכולות לקבל דבר רוחני שהוא מעל השגתן.
אלא שהקרח הזה הוא "קרח נורא", מרומם מן הקרח הגשמי המוכר לנו. והסיבה: שיש כאן מורא המקפיא את הדם מן הבחינה העליונה. כשאתה קולט את המציאות העליונה, שהיא מציאות מפחידה ומטילה מורא, הדם קופא בעורקים, ולכן מתואר הדבר כקרח נורא מאוד. וכל זה משל ומליצה, אומר המלבי"ם, לסבר את האוזן על הקפאת השפע: היורד מלמעלה כשפע רוחני דק, ובהגיעו למטה נעשה כפוי כביכול וצורתו מגושמת, כדי שניתן יהיה לקבלו ולתפוס אותו. והרקיע היה נטוי מעל ראשי החיות מלמעלה, כדי שראשי החיות יקבלו את השפע דרכו וישפיעוהו למטה אל האופנים.
לסיכום:
בפרק שלפנינו למדנו שהחיות אינן הולכות כרצונן אלא כרוח העליונה השופעת בהן, וכשם שרוח החיה באופנים כך רוח היוצר בחיות - שרשרת השפעה מעילא לתתא. "לא יסבו בלכתן" מלמד שאין עיכוב בעשיית רצון הבורא, לא בהנהגה הטבעית ולא בנס ובפלא, והנמשל הוא בשרי המלכויות: לא בבל ולא רומי עשו לנו, אלא "הוי אשור שבט אפי", ולב מלכים ביד ה'. מראה החיות כגחלי אש ולפידים מבטא את פעולת שריפת המקדש, אך הנוגה סביב מבטא את חסדי השם שאינו שורף, והברק היוצא מן האש הוא פרעון מן האומות שהחריבו את הבית. "רצוא ושוב כמראה הבזק" מלמד שהצרה אינה מתמדת, וכדרך שגבריאל, מידת הדין, פועל בשתיים - דין וחזרה - בעוד מיכאל, החסד, פועל באחת ונשאר. באופנים ראינו את גרמי השמים ואת סדרי תנועתם לארבעת הרבעים, גלגל בתוך גלגל, גבותם מלאות עיניים ככוכבים המשפיעים שפע בהשגחה, ו"יראה להם" ככוח המשיכה שקבע הבורא בחוק ולא יעבור. ולבסוף הרקיע כעין הקרח הנורא, הפרסה המבדילה בין עולם לעולם, שבה מתעבה השפע העליון עד שהחיות יכולות לקבלו ולהשפיעו אל האופנים. הכל מלמד יסוד אחד: אין דבר בעולם, בשמים ובארץ, בטבע ומעל הטבע, שאינו נע ופועל אך ורק מכוח הרוח העליונה של הבורא יתברך.