פתיחה: המרכבה כמראה של הנהגת ההיסטוריה
אנו ממשיכים בביאור מראה המרכבה שראה יחזקאל. כפי שהקדים לנו המלבי"ם, כל המחזה הזה נועד להראות לנביא את ההנהגה האלוקית שתתגלה בארבע המלכויות שיקומו על ישראל, ובכלל זה חורבן בית המקדש ושריפתו. בחלק זה נעסוק בידי האדם שמתחת הכנפיים, בחיבור הכנפיים, בארבעת הפנים ובמשמעותם, ובפירוד הפנים והכנפיים מלמעלה.
ידי אדם מתחת כנפיהם - שתי הנהגות
וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם׃ (ח)
החיות נדמו לאדם, ולאדם יש שתי ידיים ושתי רגליים, לא כחיה שיש לה ארבע רגליים ואין לה ידיים כלל. לכן נאמר "וידי אדם מתחת כנפיהם" - היו להם ידיים של אדם. אך נוסף כאן פרט: הידיים היו מתחת הכנפיים, כלומר אינן ניכרות כלל עד שהחיות מגביהות את כנפיהן. כל זמן שהכנפיים שוכבות על הגוף, הידיים מכוסות.
ומה הדבר בא לרמז? כבר ראינו לעיל שהרגליים מרמזות על ההליכה הגשמית, על מסלול הטבע, ואילו ההתעופפות מרמזת על ההנהגה הרוחנית, ההשגחה הבאה מאת השם. כאשר החיות הולכות ברגליהן, דהיינו בהנהגה הטבעית, ואינן עפות - סימן שהנהגת המערכת היא לפי הסדר הטבעי, לפי הסיבות הקבועות, סיבה ומסובב. ואז הידיים מכוסות: לא רואים ידי אדם אלא רגלי חיה בלבד. החיה אין לה בחירה, ורגלי העגל מסמלות הליכה בלא בחירה - מציאות שמתנהלת על פי סדרי מערכות הטבע וגלגליו. ולא עוד, אלא שהרגליים דורכות למטה, על עולם העשייה, על הגלגלים והאופנים, דהיינו הנהגה על פי סדרי הגלגלים וגלגלי המזלות.
לעומת זאת, כאשר החיות מגביהות את כנפיהן לעוף, זה בא לרמז שהמערכת משתנה: ההנהגה היא השגחית, הנהגה הבאה מן העולמות העליונים, ולא בדרך הקבועה של הרגליים אלא בדרך של בחירה. הכנפיים מרמזות על התעופפות כלפי מעלה, שההנהגה היא כפי רצון השם, ורצון השם הוא בחירי: הקדוש ברוך הוא בוחר כעת להנהיג כך, ובהזדמנות אחרת להנהיג אחרת. הפעולות הן כפי הרצון האלוקי, שאין לו הכרח במעשיו ואינו מוגבל למערכת הטבע.
ומתי ההנהגה עלינו היא בצורה הזו של כנפיים מורמות והשגחה עליונה? כאשר אנו עושים רצון השם, כאשר אנו חוזרים בתשובה. אז הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בהנהגה עליונה, מעל הטבע. וכאשר אין אנו עושים רצון השם ואין אנו חוזרים בתשובה, ההנהגה היא לא עם הכנפיים אלא עם הרגליים - רגלי עגל, רגלי חיה, הנהגה טבעית שאין בה בחירה.
אומר המלבי"ם: תראה כמה נפלא, זה בדיוק מה שאמרו חז"ל על "ידי אדם מתחת כנפיהם" - לקבל בעלי תשובה. שהרי כאשר הכנפיים מתרוממות, כאשר יש התקרבות אל השם והנהגה השגחית, אז מתגלות הידיים. ומתי החיות מתרוממות כלפי מעלה? כאשר הידיים מקבלות בעלי תשובה. כשאנו בעלי תשובה ועושים רצון השם, הידיים פתוחות לקבל. אך הן נגלות רק כאשר הכנפיים מתרוממות, שאם לא כן - "ידי אדם מתחת כנפיהם", וההנהגה נשארת טבעית. ומשעה שאנו בעלי תשובה, ממילא משתנה ההנהגה להנהגה השגחית על טבעית.
על ארבעת רבעיהם - הכל לפי הרצון
ממשיך הפסוק: "וידי אדם מתחת כנפיהם על ארבעת רבעיהם". כמו שהכנפיים המעופפות קבועות בכל ארבעת צדי החיה, שאצל כל פנים היו כנפיים, כך גם הידיים היו קבועות בכל ארבעת הצדדים. אומר המלבי"ם, זה בא לרמז שבכל צד שהכנף מתרוממת - בין לחסד, בין לדין, בין לרחמים - הפעולות הן בבחירה וברצון, שהרי הכנפיים מרמזות על בחינת ההשגחה העליונה שהיא הרצון האלוקי, והכל לפי רצון השם. ועל זה נאמר "ופניהם וכנפיהם לארבעתם": הכנפיים היו עם הפנים, לכל פנים כנפיים בפני עצמם, לומר שיש כאן כמה סוגי הנהגה. זכרו את העניין הזה, שכן בהמשך נראה בפירוט כיצד כל הנהגה משפיעה על מלכות אחרת.
לפי זה, ממילא כמספר הכנפיים כך מספר הידיים, שהרי מתחת לכנפיים היו הידיים. אבל אין זה מוסכם. המלבי"ם מביא דעה נוספת, דעת הרמב"ם, שהיו רק שתי ידיים. שהרי לכל חיה היו רק שתי רגליים, ולא מצאנו שהיו לה 256 רגליים, ואילו כנפיים כן היו רבות. ואם הרגליים היו שתיים בלבד, אומר הרמב"ם, אף הידיים היו שתיים. וזה פירוש "וידי אדם מתחת כנפיהם": מן הכנפיים ולמעלה מתחיל הריבוי, ריבוי הפנים וריבוי הכנפיים, ומן הידיים ולמטה אין ריבוי אלא שתי ידיים ושתי רגליים. כל החלק שבו ריבוי הוא מהכנפיים ולמעלה.
חוברות אשה אל אחותה - רש"י והמלבי"ם
חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ׃ (ט)
יש כאן מחלוקת בהבנת "חוברות אשה אל אחותה כנפיהם". רש"י מסביר שכאשר החיות היו פורסות את כנפיהן לצדדים, היו מתחברות זו עם זו: הכנף הימנית של חיה זו עם הכנף השמאלית של חברתה. היו פורסות כנפיים לצדדים עד שכל אחת מתחברת עם כנפי חברתה, ובזה היו מכסות את פניהן, שהרי הכנפיים היו פרוסות למעלה מן הפנים, וכשהן פרוסות - הפנים מכוסות.
"לא יסבו בלכתן" - אומר רש"י, אם הם רוצים לפנות לאיזו רוח, אינם צריכים להסב את פניהם, שהרי יש להם פנים לכל רוח. יש להם פנים לדרום, למזרח, לצפון ולמערב, ולכל צד שהם רוצים ללכת הם פשוט מתחילים לצעוד. וזהו "איש אל עבר פניו ילכו" - לצד אותם פנים שבאותה רוח שהם רוצים ללכת, מיד הוא הולך.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר את "חוברות אשה אל אחותה" על הכנפיים של חיה אחת עצמה. "אשה אל אחותה" אינו חוזר על החיות אלא על הכנפיים: הכנפיים מאחור היו מחוברות, במובן ששתיהן יוצאות מאותה נקודה ומשם מתפרסות, כמו שמציירים כנפי פרפר. כנף אחת מחוברת לחברתה בשורשה, ובזה הן מחוברות אל הגוף ונוגעות זו בזו.
שתי כנפיים - נברא שמשכיל את עצמו ואת עילתו
ומה הרמז בדבר? אומר המלבי"ם, אתה רואה שהכנפיים באות במספר זוגי, וזה בא לרמז שאין החיות כבוראן. הבורא הוא בחינה אחדותית, ואילו בחיות אתה רואה ריבוי, אתה רואה שהכנפיים שתיים. ומה מרמזות השתיים? שהם נבראים, ושתי מדרגות יש בהם: א' הם משכילים את עצמם, ב' הם משכילים את עילתם. "משכילים את עצמם" - תופסים ומכירים את מציאותם. "משכילים את עילתם" - תופסים ומכירים גם את העילה, את הסיבה שיצרה אותם, את בוראם. כלומר, הם ישות נפרדת מבוראם. ולזה מרמזות שתי הכנפיים: אחת להשכלת עצמו, ואחת להשכלת עילתו.
ואף על פי שאין בהם אחדות, בכל זאת יש כאן ביטוי לאחדות: הכנפיים מחוברות בנקודה אחת. אמנם הן שתיים, לרמוז על מה שאמרנו, אך בשורשן הן מחוברות ושתיהן יוצאות מנקודה אחת. ומה בא הדבר לומר? שהם בחינה של שכלים מופשטים מחומר. הקדמונים הגדירו את המלאכים כ"שכלים נבדלים", וכל המעיין במורה נבוכים ובספרי הקדמונים ימצא כינוי זה. אנו גוף עם שכל, וכשיש שכל בלי גוף הוא נקרא שכל נבדל, נבדל ומופרד מן הגוף ומן החומר. "שכלים" - לומר שאינם בהמה אלא יש בהם דעת, ו"נבדלים" - שאין להם חומר.
אומר המלבי"ם, החיבור הזה בא ללמד שההשכלה שלהם פתאומית, מחוברת, בלתי מופסקת על ידי זמן ההשכלה או המקום. ותרגום הדברים: כשאנו רוצים להבין דבר, יש לנו שתי מגבלות, מגבלת זמן ומגבלת מקום. אם מישהו רוצה ללמד אותי בבא קמא, אני זקוק לזמן, שהרי אני חייב ללמוד דף אחר דף, להבין ולהעמיק, עד שאשיג השגה כלשהי במסכת. וגם מגבלת מקום יש לי, שאני גר כאן והוא גר שם, ואני צריך ללכת אליו כדי להשיג את הדבר שאני רוצה ללמוד. אדם מגושם - ההשכלות שלו באיטיות, לאט לאט מוסיף עוד ידיעה ועוד הבנה ועוד תפיסה, והכל תלוי בזמן.
אצל השכלים הנבדלים, אצל המלאכים, ההשכלה פתאומית ובלתי מופסקת. אצלנו ההשכלה מופסקת - עברה דקה, שעה, יום, וכל פעם למדתי עוד משהו; אנו לומדים בפרוסות. אצל המלאך, ברגע אחד הוא משכיל, ברגע אחד הוא יודע, ואין לו מגבלת מקום. ולכן מובן למה הכנפיים מחוברות: לרמוז שאין זה כמציאות שלנו, מציאות החומר שיש בה הבדלת זמן והבדלת מקום. אצל המלאכים ההשכלה מיידית, כאילו לימדת אדם ברגע אחד את כל התורה כולה. חיבור הכנפיים מרמז שהדברים מחוברים וקורים ברגע אחד בלא היפרדות. כי חומר תמיד מרמז על הפרדה - חומר אחד נבדל מחומר אחר, ואף בחומר עצמו אתה יכול להבדילו לחלקים - לעומת מציאות רוחנית שהיא ישות שלמה.
"לא יסבו בלכתן, איש אל עבר פניו ילכו" - לפי המלבי"ם, היות שיש להם כנפיים לכל צד, אין הם צריכים להסב את פניהם אף בשעה שהם מעופפים. הוא מעופף לכיוון הכנפיים, וכנפיים יש לו מכל צד, ולכל צד שהוא רוצה לעופף יש לו כנפיים לעופף לשם. ומה זה בא לרמז - נראה בהמשך.
ארבעת הפנים ומקומם
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן׃ (י)
מסביר המלבי"ם: לפניו היו פני אדם, לימין פני אריה, לשמאל פני שור, ומאחוריו פני נשר. ושימו לב לדיוק: על האריה נאמר "לארבעתם", על השור "לארבעתן", ועל הנשר "לארבעתן", והיחיד שלא נאמר עליו "לארבעתן" הוא האדם. ומדוע? מפני שכבר נאמר לעיל "דמות אדם להנה", ומזה אנו מבינים ממילא שהיו פני אדם לכל אחד ואחד מן הצדדים, ולכן לא היה צריך לומר כאן "לארבעתם".
אומר המלבי"ם, כבר ביארו חכמי חרשים - והכוונה לחכמי הסוד, ולשון "חרשים" היא מליצה מלשון חרש, שהוא סוד ושתיקה, כמו "החרישו" - שמידת החסד משמשת לימין, כמו שדיברנו כמה פעמים בסדר הספירות: חסד דרועא ימינא. ומידת הפחד, דהיינו הגבורה, היא משמאל, וזהו פני השור מהשמאל.
ומי שיודע, זו הייתה הסיבה שעם ישראל במדבר עשו להם עגל, כמו שאומר הרמב"ן. הם נחשפו למראה המרכבה, ובמראה המרכבה ראו את פני השור מהשמאל. מכאן הבינו שהיות ואנו נמצאים במקום מדבר ציה ושממה, ששם ההנהגה היא הנהגת השמאל, ממילא את השפע צריך למשוך מהשמאל. ולכן עשו עגל, שהוא בחינת פני השור מהשמאל, שלדעתם הוא דרך ההנהגה המתאימה למקום המדבר. ומה הייתה טעותם? שאין הנהגה דרך השמאל. לעולם ההנהגה היא בדרך חסד. הקדוש ברוך הוא תמיד מנהיג אתכם בדרך חסד ולא בדרך הנהגת השמאל.
ותפארת - זה האדם, באמצע. אדם הוא בחינת תפארת, "תפארת איהו גופא", זה האמצע, זה יעקב, והוא ממזג בין הדין לחסד. הדין הוא גבורות, החסד הוא רחמים, והאדם באמצע. דין קיצוני אינו טוב, חסד קיצוני אינו טוב, אלא ההנהגה באמצע, וזו מידת הרחמים. ומהו ההבדל? מידת הרחמים פירושה רחמים בדין. לרחם זה תמיד בדין. יש דין ויש מידת רחמים בדין, ואין מצב של רחמים שפוטרים אותך בלא כלום; אלא הרחמים הם בדין, וזו המידה הממוצעת שהיא בחינת יעקב.
ומאחור נמצא הנשר. אומר המלבי"ם: אשת חיל בירכתי הבית, לאחורי המשכן. ואשת חיל כבר אנו יודעים מה היא - בחינת המלכות. ספירת המלכות נמצאת מאחור, בחינת הנוקבא. אם האדם הוא בחינת הדכורא, הנוקבא היא מאחור, בחינת המלכות. ולמה היא מאופיינת בנשר? "כנשר על גוזליו ירחף" - מידת המלכות כנשר מעופף, מקבלת מלמעלה ומרחפת על גוזליה להעניק למטה, וזו בחינת הנשר.
אריה - תגבורת החסד
אומר המלבי"ם, כאשר הקדוש ברוך הוא משפיע מאורו אל העולמות התחתונים, אז מעולם היצירה, כשיש בחינת השפעת חסד, נראה הימין בצורת אריה. ולמה? לבטא שיש כאן חסד עצום המתגבר כארי בכוח עצום, חסד גדול של השפעה בכוח אריה.
ומוסיף המלבי"ם רמז: יש לנו שם ע"ב. ידוע שהשמות מחולקים לע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן, והם מילויי האותיות של שם הוי"ה ברוך הוא. אפשר למלא ביודין ואפשר באלפין. לדוגמה יו"ד, ה"י, וי"ו, ה"י - שכתבתי את הה' ביו"ד ואת הו' ביו"ד - ומגיע לגימטריה ע"ב. ומילוי באלפין: יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א - מגיע לגימטריה נמוכה יותר, שם מ"ה. ויש ס"ג, ויש ב"ן שהוא כמו מערת המכפלה, שהכל כפול, ה"ה, ו"ו, ה"ה. וכאמור יש גם מילוי שמגיע לגימטריה ס"ג.
שם ע"ב הוא שם החסד, ש"חסד" בגימטריה: ח' ס' - שישים ושמונה, ועוד ד' - שבעים ושתיים. ואם אנו מכפילים אותו בשלוש, מקבלים רי"ו, שם ידוע במקובלים. ואם תבדוק, רי"ו בגימטריה "גבורה" ובגימטריה "אריה". מה אתה רואה? שהאריה הוא שלוש פעמים חסד, וג' פעמים חסד הוא גם בחינת גבורה, מפני שזו בחינה של תגבורת החסד.
והאריה הטורף, אומר המלבי"ם, דהיינו הבחינה השלילית המושכת כוחה למטה להשפיע רע, נחלש מכוח האריה שבקדושה. "זה לעומת זה עשה אלוקים": כמו שיש בחינת אריה שבקדושה המשפיע חסד, כך יש אריה של בחינות הדינים הרוצה להשפיע נזק, ומי מחלישו? האריה שבקדושה.
שור - מיתוק הגבורות, ואין ארס בשורשו
השמאל הוא בחינת השור, והוא נראה בצורת שור, בחינת גבורה. וגם כאן יש רמז: השם הראשון משם בן מ"ב אותיות. ושם בן מ"ב אינו קשור למילויים שהזכרנו קודם, אלא הוא מה שכולנו מכירים מן ה"אנא בכוח". דיברנו על כך פעם: יש טועים לחשוב שה"אנא בכוח" הוא השם עצמו, אבל למעשה "אנא בכוח" הוא פזמון שחובר כדי לבטא את השם, והעיקר באמירתו הוא לכוון באותיות. שימו לב שתמיד בסידורים כתובים ראשי התיבות מהצד. ויש שחיברו פיוטים אחרים עם סימנים אחרים המגיעים לאותן אותיות: אב"ג ית"צ, קר"ע שט"ן, וכן הלאה, שהם ראשי התיבות של "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה". ואגב, כשאומרים את האנא בכוח צריך לחלק כל שורה לשניים: "אנא בכוח, גדולת ימינך, תתיר צרורה"; "קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו נורא" - שתיים שתיים שתיים.
השם הראשון משם מ"ב הוא אב"ג ית"צ (ויש הקוראים אותו בפה, ויש מקפידים שלא לקרוא). זו בחינה של חסד שבגבורה, והוא עולה כמספר "שור". וכבר אנו יודעים שבכל בחינה כלולות כל שבע הבחינות, וזאת אנו מכירים מספירת העומר: יש חסד, ובתוכו חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד וכן הלאה. ואחר כך גבורה, וגם היא כוללת את כל השבע: חסד דגבורה, גבורה דגבורה, תפארת דגבורה. ואחר כך תפארת: חסד דתפארת, גבורה דתפארת. כל אחד כולל בתוכו את כל שבעת המרכיבים.
ותמיד צריך לראות את ה"דְ", שהוא הקובע. כי גם אם מדובר בחסד דגבורה - זו עדיין גבורה, זה פן מן הגבורה, השפעת החסד בצד הגבורה. וזה שונה לחלוטין מגבורה דחסד, שכן שם ה"דחסד" הוא העיקר: זו השפעת חסד, אלא שהיא נעשית דרך גבורה. העיקר הוא באיזו ספירה אנו נמצאים. חסד דגבורה, תפארת דגבורה, נצח דגבורה - כולנו בגבורה, וגבורה היא דינים, היא קשה. לכן יש הבדל עצום בין חסד דגבורה לגבורה דחסד, שהעיקר הוא מהו המרכז.
אם כן, אב"ג ית"צ הוא חסד של גבורה, ועולה במספר "שור". ומה הסיבה? כדי שמידת הדין לא תהיה בעוצמה רבה מדי, שתכלה ותשרוף מיד, שאם אדם סטה מן הדרך יבואו עליו דינים ועונשים במקום. לכן בא החסד וממתק את הגבורות, וזה אב"ג ית"צ בגימטריה שור, שבחינתו מיתוק הגבורות. ובהפך: "רב תבואות בכוח שור" - מוריד גבורות גשמים, שהגשמים יורדים בגבורה, וזו בחינת החסד. ומי שמושך כוחו למטה על ידי השר שלו, דהיינו בחינת השור שעל דרך השלילה, כשם שדיברנו באריה - אינו יכול להזיק. ולמה? מפני שבחינת השור העליונה שבמראה המרכבה כולה קדושה, ויש בה כוח לבטל את הדינים התחתונים, וזו בחינת מיתוק הגבורות בשורשם. ועוד אומר המלבי"ם: אין ארס בשורשו, דהיינו במידת הגבורה אין ארס. ומה פירוש הדבר - המלבי"ם יסביר בהמשך מה זה אומר שאין ארס בשורשה של מידת הפחד, ולמה הדבר הוא לתועלת.
ובאמצע יעקב: "תיתן אמת ליעקב", פניו פני אדם, ומידתו מידת הרחמים. ומאחוריו פני נשר, שהנשר מגביה עוף. המידה הזאת מקבלת ומגביהה עוף לקבל מן הספירות שעליה - זו ספירת המלכות - ומשפיעה כלפי מטה. "מלכות לית לה מגרמה כלום", מקבלת מן העליונים ומשפיעה על גוזליה למטה.
ארבעת הפנים וארבע המלכויות
אומר המלבי"ם: עתה תבין מה שפתחתי ואמרתי לך לעיל, שכל המחזה של יחזקאל נועד להראות לו את ההנהגה על ידי ארבע המלכויות שיקומו על ישראל, ובכללן חורבן ושריפת בית המקדש.
נתחיל מבבל. בבל קיבלה את כוחה מפני האריה. בבל ואשור הן מלכות משותפת, ונדמו לאריה: "עלה אריה מסובכו". ודניאל, שראה את החיות עולות מן המים, ראה את "קדמייתא כאריה". ומה זה בא לבטא? שהקדוש ברוך הוא התלבש כביכול בצורת אריה על מנת לבטל את כוח האריה של אשור ובבל ולהציל את בניו, כמו שכתוב "אחרי השם ילכו כאריה ישאג" - זהו האריה שבצד הקדושה, שכוחו לבטל את האריה שמצד הקליפות ומצד הדינים.
אחרי בבל באו מדי ופרס, והם בדמות אדם. ולמה בדמות אדם? מפני שהטיבו לעם ישראל: הם נתנו לנו רשות לבנות את בית המקדש, כורש ודריווש, וגם בימי אחשוורוש הייתה לנו הנחה בזמנו. התקופה הזאת הייתה תקופה שבה התייחסו אלינו בצורה אנושית, ולכן גלות מדי ופרס היא כתפארת אדם.
השר של יוון, שהוא השלישי ובא אחרי מדי ופרס, קיבל את כוחו מפני השור, ופני השור אמרנו שהם אל השמאל. ולכן גזרו היוונים "כתבו לכם על קרן השור: אין לכם חלק באלוקי ישראל". ואף על פי שהשורש שלהם הוא ממידת הדין הקשה, לא הצליחו לשרוף את בית המקדש. ולמה? כמו שהסברנו לעיל, שאין ארס שורף בשורשם למעלה; לשור אין ארס שורף. ולכן, אף שרצו מאוד - שהרי מדובר בתקופת יוון, תקופת חנוכה - הם טימאו את בית המקדש אך לא שרפו אותו.
רומי לעומת זאת היא החיה הרביעית. ראשית, יש לה אריכות ימים כנשר, "תתחדש כנשר נעוריך". ודניאל, שראה את החיה עולה מן המים, ראה "קרנין עשר לה" - עשר קרניים, לרמז שהם יפלו ויחזרו, יפלו ויחזרו, ועדיין אנו בגלות אדום, באותה גלות של רומי. והדגל של רומי, כידוע, סמלו הוא הנשר. וכנגד אותה מלכות יש בחינת הנשר שבקדושה: "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו" - השם סוכך עלינו באברתו כדי שלא ניפול בידי הנשר הקשה, שהיא רומי, שהיא החיה הרביעית.
ולמה יחזקאל רואה שלכל אחת מן החיות יש ארבעה פנים? אומר המלבי"ם: לרמז שארבע המלכויות הללו תמיד נמצאות, אלא שבכל תקופה מלכות אחת הולכת בראש. וזה מה שראינו לעיל, "לא יסבו בלכתן". כלומר, אם נדבר על בבל שהיא פני האריה, וכעת היא הולכת בראש, הרי גם פני הנשר, גם פני האדם וגם פני השור נגררים אחריה, אלא שהמרכזי והמוביל הוא פני האריה. וכשמגיע זמנם של מדי ופרס, שהם כתפארת אדם, הוא הולך בראש והשאר נגררים. פירושו של דבר שהמלכויות אינן מתבטלות, והשאלה היא רק איזו מלכות תהיה הדומיננטית ואיזו תהיה נספחת והולכת אחריה. וכל אחת - גברה אותה חיה שבימיו במרכבה העליונה, ומכוח זה שלטה אותה מלכות.
פרודות מלמעלה, מחוברות מלמטה
וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה׃ (יא)
מי ששם לב יראה שיש טעם מעמיד על "ופניהם". הרד"ק מסביר כאן פירוש מחודש מעט, אך לכאורה מדויק על פי הטעמים: מילת "ופניהם" נפרדת בטעם, הטעם מפסיק, ואינה דבוקה לבאה אחריה. כלומר, "ופניהם" - כאן יש נקודה, וצריך לעמוד: ופניהם היו כמו שראינו קודם. ואחר כך "וכנפיהם פרודות מלמעלה" - שהכנפיים היו פרודות מן הגוף ופרוסות כלפי מעלה, שעימן היו מעופפים.
אבל המלבי"ם אינו מסביר כך אלא כפי הפשט. אומר המלבי"ם: אף שלמטה בגוף ראינו שכל חיה הייתה גוף אחד שלם, ולפי הרמב"ם זה כולל גם את הידיים, ומן החלק שמתחת לידיים מוסכם על הכל שהיה גוף אחד ולא מספר גופים - עם כל זה למעלה, במקום הפנים ובמקום הכנפיים שהיו דבוקות מאחורי כל פנים, היו פרודות לארבעה ראשים; ולמטה ממקום הכנפיים התחברו והיו גוף אחד, בין אם הידיים בכלל ובין אם לא, כפי המחלוקת שראינו לעיל.
ומה הרעיון והמליצה שבדבר? אומר המלבי"ם, זה בא לרמז שבכל חיה אמנם גוברת מידה מסוימת - זו בחינת הפנים, זה המרכז של אותה חיה, כגון שבצד ימין העיקר הוא פני אריה ההולך בראש - ועם כל זה היו שם עוד פנים: גם פני אדם, גם פני שור וגם פני נשר. ואל תחשוב שהם נתבטלו, אלא "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה": הגבורה והרחמים שבחסד נמשכים אחריו, והכל בחינת החסד. שאם מדובר בפני אריה שהוא בחינת החסד, הרי יש גבורה שבחסד, דין שבחסד, רחמים שבחסד, וכולם נמשכים אחריו, וכל אחד ניכר בפני עצמו: פני אריה פועלים את החסד בכוח החסד, פני שור פועלים את החסד בכוח הגבורה, וכן הלאה. כל אחד מן הפנים פועל את פעולתו כפי החלק העיקרי שבפניו, לפי אותו צד שאליו הוא הולך.
וכך גם למטה: השרים שלמעלה והמלכויות שלמטה. כשמולך מלך אחד בכיפה, לא נתבטלו האחרים. כשמלכה בבל לא נתבטלו פרס ומדי; הם קיימים, אלא שהם נגררים ונספחים. כשמשלה בבל, גם פרס וגם מדי היו מלכות בפני עצמה, ויוון בפני עצמה, ורומי בפני עצמה, רק שבבל הובילה את ההנהגה.
שתי כנפיים לעפיפה ושתיים לכיסוי - שני העלמות
"לאיש שתיים חוברות איש" - עתה מסביר המלבי"ם למה היו ארבע כנפיים. לכל אחת מן החיות היו שתי כנפיים לעפיפה, והן היו מחוברות זו לזו בצד שבו נקבעו בגוף, כמו שראינו לעיל "חוברות אשה אל אחותה", שביארנו שבשורש הכנפיים הן מחוברות. וכמה כנפיים היו להם? ארבע, אלא ששתיים בלבד מהן היו מחוברות בשורש, והשתיים האחרות לא היו מחוברות בשורש, וכל אחת מהן היה לה שורש בפני עצמו. השתיים המחוברות נועדו לעפיפה, והשתיים הפרודות נועדו ל"ושתיים מכסות את גויותיהנה", לכסות את הגוף.
ומה הרמז? שתי הכנפיים המעופפות מחוברות, מפני שהעפיפה שלהן היא לתכלית אחת, בפקודת יוצרן. אבל השתיים שנעשו לכיסוי - והכיסוי הוא בחינת העלם, שמסתיר את פניו ומכסה את מהותו, שהכנפיים סוככות על החיות ומכסות אותן - באות לרמז על שני עניינים נפרדים. עניין אחד: ההעלם וההסתר שיש בעצם מציאות החיות, שכל מי שקשור בחומר, דהיינו אנו האנשים המגושמים, אינו מסוגל להשיג שכל המופשט מחומר; ולכן יש לו כנפיים החופפות עליו ומסתירות אותו, שאני כקרוץ חומר איני מסוגל להשיגו. וזהו הסתר אחד. ועניין שני: העלם נוסף, שהחיה מבקשת ומקבלת את האור ואת השפע שמעליה, מעולם הבריאה - שהרי החיות הן בעולם היצירה ומקבלות מעולם הבריאה - ואותה מציאות, כמו שראינו לעיל, היא בחינת טמיר, גניז ונעלם, מציאות גבוהה מאוד שאף הן אינן מסוגלות להשיגה, ולכן יש כנפיים שנועדו לכסות גם את ההשגה שהן משיגות.
אם כן, יש כאן שני ביטויים של כנפיים, וכבר ראינו את זה לעיל: כנף אחת המרמזת שאין הן משיגות באמת את ההשפעה שמעליהן - מקבלות את השפע אך אינן משיגות את המקור; וכנף שנייה המרמזת שהתחתונים אינם יכולים להשיג באמת את בחינת החיות.
לסיכום:
בפסוקים אלו טמונה כל תורת ההנהגה: ידי אדם מתחת הכנפיים - כשהכנפיים שוכבות, ההנהגה טבעית ברגלי עגל, לפי סדרי הגלגלים; וכשהכנפיים מתרוממות, נגלות הידיים לקבל בעלי תשובה, וההנהגה הופכת השגחית ובחירית, מעל הטבע. חיבור הכנפיים בשורשן מלמד על השכלים הנבדלים, שהשכלתם מיידית ובלא מגבלת זמן ומקום, ושתיותן מלמדת שהם נבראים המשכילים את עצמם ואת עילתם. ארבעת הפנים - אריה לימין כחסד המתגבר, שור לשמאל כגבורה ממותקת שאין ארס בשורשה, אדם באמצע כתפארת ומידת הרחמים שבדין, ונשר מאחור כמלכות המקבלת ומשפיעה - הם גם ארבע המלכויות: בבל כאריה, מדי ופרס כאדם, יוון כשור שלא הצליח לשרוף את המקדש, ורומי כנשר ארוך הימים. וכולן קיימות תמיד, אלא שאחת מובילה והשאר נגררות. ולעולם הקדוש ברוך הוא מנהיג בדרך חסד, ובזה הייתה טעות עושי העגל שסברו למשוך שפע מן השמאל.