פרק א' ביחזקאל הוא מעשה מרכבה - החזון הפותח את נבואתו של יחזקאל בגולה. והנקודה הראשונה שצריך להבין היא עצם הבחירה בדימוי של מרכבה: כאשר העם נמצא ב"נסיעה", כלומר נסענו מארצנו ואנחנו נמצאים בגלות, רואה יחזקאל את השם רוכב במרכבה. גילוי המרכבה הוא ביטוי לכך שכביכול אנחנו במציאות של נסיעה, כדרך המלכים שבנוסעם ממקום למקום מכינים להם מרכבה לצאת לדרך.
מכאן מובן מדוע ישעיהו ראה את השם יושב על כיסאו: ישעיהו התנבא כאן בארץ ישראל, וכביכול הממשלה הייתה על מתכונתה. אבל כשהגיעה הגלות, אין יחזקאל רואה אותו יושב על כיסאו בהיכלו, אלא כמלך היושב במרכבה. וכשאנחנו מדברים על מרכבה, הכוונה למרכבה כפשוטה - כרכרה גדולה והדורה - וכך צריך לצייר אותה, אבל הכל במשל בלבד, כדי שמכוח המשל הגשמי נבין את המציאות הרוחנית העליונה. המרכבה מחוברת לבעלי חיים המובילים אותה, ולכן נמצא ביטוי לארבע חיות הנושאות את המרכבה; ולמרכבה יש אופנים שבהם היא מתגלגלת ומתקדמת, ולכן נמצא גם ביטוי לאופנים.
חז"ל אומרים: ישעיהו נדמה כבן כרך שראה את המלך, ויחזקאל נדמה כבן כפר שראה את המלך. בהבנה הפשוטה, בן כפר שרואה את המלך אחוז התפעלות. הוא אינו רואה את המלך יום יום, ולכן כשהוא רואה אותו פעם אחת הוא מתאר את הכל באריכות: איזו מרכבה הייתה לו, כמה סוסים, מה היה קשור להם, ואיך היו פעמונים מלפנים ומאחור. לעומתו בן כרך אינו מתפעל יתר על המידה; מדי פעם עוברת השיירה של המלך לידו, וכששואלים אותו מה קרה הוא עונה בקצרה שהמלך עבר. לכן ישעיהו אינו מאריך בתיאורים: "ואראה את ה' יושב", שוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים ממעל לו - וזהו. הבנה זו באה לומר שיחזקאל היה בדרגה נמוכה יותר, ולכן מרבה בהתפעלות, וישעיהו בדרגה גבוהה יותר, כבן כרך, שבני הכרכים נחשבים תמיד למשכילים יותר מן הכפריים, ועל אחת כמה וכמה בזמנם.
אך המלבי"ם מחבר את הדבר לעניין שהזכרנו. בן כרך, באיזו סיטואציה הוא קולט את המלך? הוא רואה אותו כשהוא יושב על כיסאו, שהרי היכל המלכות נמצא בעירו, הוא עובר שם ונכנס לא פעם, יש טקסים והוא רואה את המלך על כיסא מלכותו. לעומת זאת בן הכפר אינו רואה את המלך על כיסא מלכותו כלל, שהרי המלך לא בנה לו מלכות בכפר; הוא יכול לראותו רק כשהמלך נוסע ממקום למקום ועובר בכרכרתו. זו כל ההבחנה, ואיני סותר את הפירוש הפשוט הראשון, אלא מוסיף עליו: ישעיהו ראה את מראות האלוקים כאשר המלכות שלמעלה הייתה מיושבת, השם יושב על כיסאו, שכן עדיין לא גלינו. יחזקאל רואה לאחר שגלינו, וההנהגה נמסרה לא בדרך ניסית של מלך היושב על כיסאו, אלא נמסרה אל המלאכים. לכן הוא קולט אותה בדרגה נמוכה יותר - לא עולם הבריאה אלא עולם היצירה, שבו כבר אין רואים את הנהגת השם בצורה ניסית וגלויה, אלא בדרך טבעית, בדרך של מערכות הכוכבים והמלאכים המנהיגים את העולם.
וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן־הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ־לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃
הנוגה הוא כמו אותה הארה המקיפה את הלבנה: הארה היוצאת מגוף מסוים ונקראת נוגה. הנוגה מקבל את האור ומאיר, אבל אינו שורף, ומידתו מידת החסד - להשפיע בתוך החושך ולהאיר את הלילה. כלומר יש מצב של חושך, יש ענן, יש ערפל, ומתוך כל זה רואים הארה של חסד שאינה שורפת.
ומתוך הנוגה הוא משיג את החשמל, שהוא מחנה שכינה, כביכול נמצא בתוך האש. מה כוונת הדברים? השריפה הזאת תיעשה על ידי השם. בית המקדש הולך להישרף, וזו אש, והאש תשרוף את היכלו, ומי נמצא שם בפנים? קודשא בריך הוא בעצמו. אין זה נעשה על ידי המערכת ולא על ידי כוחות תחתונים, אלא על ידי כוחות עליונים. ועם כל זה שהשם לבדו בא לשרוף - יש נוגה סביב, ובחינת אור שאינו שורף, בחינת חסד בתוך הדינים והגבורות. בתוך אותה מציאות קשה תהיה בחינה של אור שיאיר את החושך, והאור הזה מבטא את ההצלה של אלה שדבקים בקדושה - הדבקים בנוגה סביב תהיה להם הצלה מן האש השורפת.
אומר המלבי"ם: ראה שגם אליהו ראה את המרכבה חוץ ממקומה. אליהו הלך למדבר, מחוץ לארץ, ושם ראה את אותו מראה עצמו: "רוח גדולה וחזק" - זו רוח סערה; "ואחר הרוח רעש" - והמלבי"ם מבאר שהרעש בא מן הענן; "ואחר הרעש אש" - זו אש מתלקחת. וכל זה עדיין אינו מחנה שכינה, ולכן נאמר לא ברוח ה', לא ברעש ולא באש ה'. ואחר האש - קול דממה דקה, וזה החשמל. חשמל מורכב מ"חש", מלשון שתיקה והחשאה, ומ"מל", מלשון דיבור, והיינו דיבור בשקט, כמו שכתוב "דממה וקול אשמע". זו בחינת קול דממה דקה שראה אליהו, וזו בחינת החשמל שכאן.
וזו גם בחינת ארבע הקליפות הסובבות את האגוז, שהקליפה הקרובה לפרי היא המזוככת יותר, הקליפה הרכה שמעורב בה טוב ורע, והיא בחינת נוגה. וכך אומרים המקובלים, שקליפת נוגה מעורבת מטוב ומרע, ואינה בחינת רע ממש. כתוב שאכילה של ימי חול הולכת לקליפת נוגה, ואכילה יתרה, מה שאין האדם צריך, הולכת לקליפת נוגה - כלומר אין זו קליפה של סיטרא אחרא ממש, אלא קליפת נוגה שמעורב בה טוב ורע. וזו הבחינה שכאן: אותו כוח שהלך להחריב את בית המקדש, ובתוך אותה מציאות ראה יחזקאל שיש בחינת נוגה סביב, שהיא בחינת חסד בתוך אותה מציאות קשה.
וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה׃
אומר המלבי"ם: כבר הודיעונו הצופים במראות אלוקים, כלומר המקובלים, שיש ארבע מחנות מלאכים הסובבים את הכיסא בעולם הבריאה, והסימן שלהם "ארגמן" - אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל. ולכאורה הגענו לחמישה ולא לארבעה, אלא שכבר הסברנו שאוריאל ונוריאל הם שתי בחינות של עניין אחד, שהרי אוריאל לשון אש ואור, ונוריאל לשון אש - נור, ושניהם עניינם אחד. נמצא שיש ארבע מחנות מלאכים.
וישעיה, כמו שהסברנו, ראה את המלך בביתו, "שרפים עומדים ממעל לו", והיינו בעולם הכיסא שהוא עולם הבריאה. המלאכים שם פועלים בדרך נס, שכן עולם הבריאה הוא עולם גבוה, השני מלמעלה - אצילות, בריאה - ודרך פעולתם אינה על ידי העולם שתחתיהם, דהיינו לא על ידי האופנים. נבאר: כשאני מדבר על עולם העשייה, הפעולה גשמית, בדרך הטבע, דרך השפעות מערכות הכוכבים וגלגליהם. לעומת זאת כשמדברים על השפעות של עולם גבוה, של עולם הבריאה, ההשפעות הן בדרך נס - לא דרך המציאות הגשמית בדרך הטבע, אלא בדרך רוחנית, פלאית וניסית.
יחזקאל, כאמור, ראה את המלך שלא במקומו, ראה את המרכבה, וזה עולם המלאכים שהוא עולם היצירה - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - עולם תחתון יותר. ובמציאות זו דרך הפעולה וההשתלשלות היא מן היצירה אל העשייה. כיצד המלאכים משפיעים? דרך עולם המעשה, בהשפעות מגושמות, דרך הטבע וסדרי המערכת, ולא בדרך צידוד מערכות הטבע בדרך ניסית שמעל הטבע. וכאשר השם רוצה להנהיג בניסים נסתרים, הקדוש ברוך הוא מניע ומוליך על ידי החיות, שהן למעלה מעולם האופנים, בדומה לאדם הנוסע במרכבה.
ומכאן נבין את כל המשל שילך ויתפרש בהמשך. במרכבה יש רוכב, והרוכב הוא כביכול קודשא בריך הוא, דהיינו עולם הבריאה שהוא עולם הכיסא, וכל זה במרכאות, שהכל נאמר במשלים. תחתיו העולם הנמוך יותר, עולם היצירה, הוא עולם המלאכים ועולם החיות, שאותו ראה יחזקאל, ועוד מעט נעמוד על פניהן וארבעת פניהן. אלו החיות המוליכות את המרכבה. ומכוח מה נעה המרכבה? מכוח הגלגלים והאופנים. החיות מושכות ומשפיעות, והכוח עובר ומשפיע דרך הגלגלים, שהם הנסחבים מכוח החיות. כך במשל המגושם, וכך ראה יחזקאל בהשפעות הרוחניות הבאות מעילא לתתא.
נמצא: עולם הכיסא הוא עולם הבריאה, עולם היצירה הוא עולם החיות, והעולם השלישי התחתון הוא עולם הגלגלים שהוא עולם העשייה. וזו גם הגרסה ברבים מסידורי האשכנזים: "שרפים וחיות ואופני הקודש", ואצלנו אומרים "שרפים ואופנים וחיות הקודש", ועל פי המקובלים הנוסח הראשון מדויק יותר. איני אומר לשנות את נוסח הסידורים, ונוסח הסידורים שלנו נשאר כמו שהוא, ומעניין הדבר שדווקא נוסח הספרדים הוא נוסח המקובלים; אבל הרב מזוז מביא מן הזוהר ומן התיקונים שגם שם כתוב "שרפים וחיות ואופני הקודש". וההיגיון פשוט: תחילה שרפים - "שרפים עומדים ממעל לו", עולם הבריאה, עולם הכיסא, מה שראה ישעיה; אחריהם חיות הקודש - עולם היצירה, ארבע החיות שראה יחזקאל; ותחתיהם אופני הקודש - עולם האופנים והגלגלים, עולם העשייה. אבל אם אומרים "שרפים ואופנים וחיות הקודש", הפכת את הסדר: דיברת על שרפים שהם גבוה, קפצת לאופנים שהם למטה, ואת חיות הקודש שהם באמצע העברת לסוף.
נחזור לעניין: בזמן הגלות אין השם עושה פעולות בדרך ניסית, אלא מנהיג על פי דרך הטבע ועל פי מערכות השמיים, וזו ההנהגה על ידי האופנים והגלגלים. וכשהשם רוצה להנהיג בניסים נסתרים, אין הוא מנהיג על פי האופנים אלא על פי חיות הקודש שבעולם היצירה, משרתיו עושי רצונו, הנמצאים מעל עולם העשייה, וזו הנהגה כאילו מעל הטבע. וכמו אדם הנוסע במרכבה, אומר המלבי"ם, שמנהיג את אופני המרכבה על ידי החיות המוליכות אותה. יוצא אם כן שהחיות שראה יחזקאל נמוכות מן השרפים שראה ישעיה, שישעיה ראה "שרפים עומדים ממעל לו" בעולם הכיסא, ויחזקאל ראה חיות בעולם היצירה.
והיות שהנהגה זו, להנהיג באמצעות המערכת ומערכות הכוכבים והגלגלים, היא ההנהגה הקבועה בזמן הגלות - שאין הקדוש ברוך הוא עושה לנו ניסים ואינו מנהיג אותנו מעל הטבע - לכן רואה יחזקאל את תחילת ממשלתן של ארבע המלכויות שימשלו עד סוף כל הגלות. עתה מתחילה גלות, והיא הגלות הראשונה, כעין מה שראינו בספר דניאל, והמלבי"ם עוד יראה לנו מקבילות: דניאל ראה את ארבע המלכויות העתידות למלוך, הן בחזון הצלם שהיה מורכב מארבעה מיני חומרים כנגד ארבע המלכויות ששלטו בישראל, והן בצפיר שעלה מן הנהר, שגם שם מדובר על ארבעה מיני מלכויות שעתידים לשלוט בישראל. כך גם כאן מראים ליחזקאל את דרכי ההנהגה בגלות, כיצד הקדוש ברוך הוא מוריד את השפע דרך אותן הנהגות של המלכויות, ונראה כיצד כל מלכות שואבת כוחה כביכול מחיה אחת מארבע חיות הקודש, משם נובע כוחה ומכוח זה תהיה ממשלתה.
אומר המלבי"ם: עד שיהיה השם שלם וכיסאו שלם, ההנהגה תהיה באמצעות השרפים העומדים ממעל לו, ואז המלך ישב על כיסא מלכותו. ההנהגה השלמה שעתידה להיות, כאשר הקדוש ברוך הוא ימשול ממשלת יחיד והשם שלם והכיסא שלם, תהיה בעולם הכיסא שהוא עולם הבריאה. ומראים ליחזקאל שעדיין אין אנו שם, ושכעת ההנהגה נובעת מעולם תחתון יותר, מעולם היצירה, מארבע חיות המרכבה המוליכות אותה, ומהן יושפעו שרי האומות, כל אחד מחיה אחרת שממנה יניקתו, וכל חיה משפיעה על האופן שכנגדה. יש ארבע חיות ויש ארבעה אופנים, והאופנים הם ההשפעות בעולם המעשה, וכל אחד ישפיע על עולם המעשה כפי הכוחות המיוחסים לו.
וכבר ביאר המלבי"ם בנבואת זכריה שארבע המלכויות מיוחסות לארבע רוחות השמיים, ולכל אחת ממשלה וכוח ברוח אחת מרוחות העולם, כעין גלגל המחולק לארבעה, שלכל אחת שלטון על רבע מן הכוח שבעולם. והשר המשפיע משפיע באמצעות האופן שכנגד אותה רוח: כל שר משפיע דרך אותה חיה כלפי אותו אופן, ומוריד למטה רבע מן ההשפעה שבעולם. ולשון הפסוק "עד אשר ירוץ הגלגל אל הבור" - הכוונה עד שישקע זה ויעלה האופן האחר במקומו. כלומר כל אחד מהם הוא השפעה בזמן אחר; זה עולה והשאר יורדים, ואחר כך השני עולה והשאר יורדים. ועוד נראה שאינם יורדים לגמרי, אבל אין להם כוח וממשלה בעולם: כשמשלה בבל, שאר המלכויות היו שפלות; כשמשלה יוון, שאר המלכויות היו שפלות, וכן הלאה.
הוא קורא להן חיות, שהרי לכל אחת פנים של אריה, שור ונשר, ועם זאת הוא מדגיש "וזה מראיהן דמות אדם להנה". ואם חיות הן, כיצד אתה אומר דמות אדם? מסביר המלבי"ם: אחד מארבעת הפנים הוא אדם, ואי אפשר לקרוא להן אדם מצד הפנים, שהרי יש עוד שלושה פנים - שור, נשר ואריה. אלא כשאומרים "דמות אדם להנה" אין מדברים על הפנים אלא על הדמות הכוללת.
וכוונת הדברים: דמות החיה שונה בתבניתה מדמות האדם. האדם הולך על שתיים והחיה על ארבע; החיה כפופה, פניה למטה, חסרת דעה והשכל. אבל החיות הללו היו להן דמות ותבנית כאדם - ניצבות ועומדות על שתי רגליים ושתי ידיים להן, ועוד נראה בהמשך כמה ידיים. וכמו כן הייתה בהן חוכמה ותבונה כאדם, ורק בפנים היה חילוק: אדם, אריה, שור, נשר. אל תחשוב שמדובר בשור בתבנית שור ובמחשבת שור, אלא דמותם כאדם, וחוכמתם ובינתם כאדם - ולא ממש כאדם אלא הרבה למעלה מזה, אלא שכשם שהאדם בעל בינה והשכל, כך הם בעלי בינה והשכל, והשם נתן בהם חוכמה ותבונה להשכיל את יוצרם, לשבחו ולתת כבוד לשמו.
וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם׃
נראה תחילה את רש"י, שדבריו אינם כפי התפיסה הרגילה. אומר רש"י: "ארבעה פנים לאחת - לאחת זו, לפרצוף האדם לבדה היו ארבעה פנים, וכן לאריה ולנשר ולשור, הרי שש עשרה לחיה, וכן לכל חיה וחיה". ניתן היה להבין שמדובר בארבע חיות, ולכל חיה ארבעה פנים - לחיה שמימין פני אדם, שור, נשר ואריה, ולזו שמשמאל כמותה, ובחשבון הכולל ארבע כפול ארבע, שש עשרה פנים. בא רש"י ואומר שאין זה החשבון. "ארבעה פנים לאחת" - כל פן עצמו הוא של ארבעה פנים. קח את החיה הקיצונית הימנית: יש לה פני אדם, שור, נשר ואריה. ותאר לעצמך קובייה שעל כל צד ממנה מצויר פן אחר. וארבעה פנים לאחת, כלומר לפרצוף האדם עצמו יש ארבעה פנים, ולפרצוף השור ארבעה פנים, ולפרצוף האריה ארבעה, ולפרצוף הנשר ארבעה - וכל זה בחיה אחת. נמצא שחיה אחת בנויה כארבעה ראשים - אדם, נשר, שור, אריה - וכל אחד מהם מורכב מארבעה, הרי שש עשרה לחיה אחת.
והחשבון לא נגמר: "וארבע כנפיים לאחת להם" - לכל אחד מן השש עשרה ארבע כנפיים. ארבע כנפיים כפול ארבעה פנים כפול ארבעה פרצופים, הרי שישים וארבע כנפיים לחיה אחת. וכמה בסך הכל? אומר תרגום יונתן: מאתיים חמישים ושש גפין - שישים וארבע כפול ארבע חיות.
מכאן שואל המלבי"ם: אם לכל אחת ואחת היו ארבעה פרצופים, ולכל פרצוף ארבעה פנים, שוב אי אפשר לומר שזו חיה של אריה וזו חיה של אדם, שהרי כל חיה כוללת את הכל, ובמה נבדלות זו מזו? אלא אומר המלבי"ם: לכל אחת היו פנים אחרים בצד שהיא הולכת בו לפניה. תאר לעצמך קובייה שעל כל צד שלה דמות אחרת, אבל כל קובייה הולכת עם פנים אחרות קדימה: אצל האחת הציור שכלפי קדימה הוא שור, אצל השנייה אריה, אצל השלישית אדם, ואצל הרביעית נשר. נמצא שאמנם לכולן ארבעה פרצופים, אבל אחד מהם מרכזי והוא המוביל. וזה הקו שעל פיו יסביר המלבי"ם שלכל אחת היו כל ארבעת הכוחות, אלא שכוח אחד היה דומיננטי, מוביל, עיקרי, והוא השולט. ולכן אף שהפן המרכזי ההולך באותו צד הוא למשל פני שור, היו לו גם שלושת הפנים האחרים, עד שלכל אחד היו ארבעה פנים.
המלבי"ם בכל דבר מבקש להסביר את המליצה, דהיינו את הנמשל ואת דרכי ההנהגה שהדברים מורים עליהן. והדבר בא ללמדנו שלכל אחת מהן הנהגה נבדלת ומופרדת: אחת לחסד, אחת לשבט, אחת לרחמים. ועם כל זה, בכל אחת כלולות כל השאר, אלא שההנהגה נקראת על שם הקו המרכזי המנהיג אותה. ואל תחשוב שאין בה שאר המידות - יש בה את כולן, אלא שיש מידה דומיננטית יותר, וזו נקראת הפנים, החלק המרכזי, וכל השאר נלווים אליה. כשמתגבר החסד, שאר המידות נלוות אליו, כידוע שבכל מידה ומידה כלולות כלל המידות. כמו שאנו אומרים בספירת העומר: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח שבחסד - מהי הספירה? חסד. ומה היא כוללת בתוכה? את שאר המידות. וכן בגבורה: גבורה שבגבורה, חסד שבגבורה, תפארת שבגבורה - המידה גבורה, וכלולות בה כל השאר.
וכך גם המלכויות שהושפעו מהן: כל אחת כוח מסוים הכולל בתוכו את שאר המלכויות. למשל כשמלכה מלכות בבל, היו קיימות גם פרס, גם יוון וגם רומי - הן לא התאדו מן העולם. אלא מי הייתה הדומיננטית, מי נתנה את הטון? בבל. היא הייתה לראש פינה והיא ההולכת בראש, וכך גם השתלשלות השפע: השר של בבל עמד בראש, משך את השפע מלמעלה והורידו כלפי מטה אל יתר הפנים הנכללים, שהרי בפני שור נכללו גם אריה ואדם ונשר. המקבל את השפע הוא כביכול פני השור, שהוא ההולך בראש, אבל גם השאר מקבלים ממנו.
כבר ביאר המלבי"ם בספר ישעיה שהמלאכים תמיד מצוירים עם כנפיים: בישעיה "שש כנפיים שש כנפיים לאחד", וכאן "ארבע כנפיים לאחת להם". ומדוע? כיוון שהכנפיים מרמזות על מעוף ועפיפה: יש להם שתי כנפיים לעוף כרגע אל כל מקום אשר ישולחו מאת יוצרם. מלאך הוא שליח, מקבל הוראות מאת יוצרו ומוציאן אל הפועל, ואת הפעולות הוא עושה ברגע - ולכך צריך כנפיים.
ועוד: הכנף מורה על הסתרה והעלמה, כמו שכתוב "ולא ייכנף עוד מוריך" - ייכנף היינו ייסתר, והכנפיים אף מסתירות את עצמן. לכן היו להם עוד שתי כנפיים, ובסך הכל ארבע: שתיים להראות על המהירות והזריזות שעושים בהן רצון קונם, ושתיים לכסות את גוויותיהם. ומה הרעיון בכיסוי עצמם בכנפיים? שהעצמיות שלהם נעלמת ומסתתרת מעין ההשגה - אין לנו השגה בהם, והכנפיים כמכניפות ומכסות את מהותם שאין לנו יכולת להבינה.
ישעיה ראה לכל אחד שש כנפיים: בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף, וכאן ארבע בלבד. ומה ההבדל? ביאור נפלא אומר המלבי"ם: ישעיה ראה את השרפים העומדים ממעל לכיסא, בעולם הבריאה, ושם יש להם שני מיני העלמות וכיסויים. האחד - הם מקבלים השפעה מן העולם שמעליהם, ומהו? עולם האצילות, העולם הגבוה ביותר, מציאות נאצלת ונבדלת מן ההבנה והתפיסה אפילו של המלאכים. על זה "ובשתיים יכסה פניו": הפנים הם החלק העליון שדרכו הוא מקבל את השפע מלמעלה, והוא מכסה פניו כביכול לומר אין לי השגה במקור שממנו אני מקבל. אין הוא יכול להביט למעלה ואינו יכול להשיג את עולם האצילות, ולכן הם אומרים "איה מקום כבודו" - אינם משיגים.
והשני - "ובשתיים יכסה רגליו". הרגליים יורדות מטה ומורידות את השפע מעולם הבריאה אל עולם היצירה, ובא לרמז שאפילו המלאכים המקבלים את השפע, את עצם השפע כן הם משיגים, אבל את מהות הנותן אינם משיגים. ואסביר: לפעמים אני נותן לך דבר מה, ואתה יכול לבדוק מה קיבלת, אבל את הנותן אינך יכול להשיג. אם אנו מוצאים ולד של יצור, אני יכול לחקור מה הדבר שקיבלתי, אבל אם מן הביצה אנסה להבין מהו בעל החיים שהטיל אותה, לא בהכרח אגיע למסקנה אם מעולם לא ראיתיו. כך להבדיל: השרפים משפיעים למטה לעולם היצירה, לחיות הקודש, והחיות מקבלות שפע - את מה שהן מקבלות הן משיגות, אך את נותן השפע אינן משיגות. החיות אינן משיגות את השרפים שמעליהן, והשרפים אינם משיגים את האצילות שמעליהם. לכן השרפים שראה ישעיה מכסים פניהם, שאינם משיגים את השפע היורד אליהם מן האצילות, ומכסים רגליהם, שהחיות שתחתיהם אינן משיגות את השרפים המשפיעים להן - מכסים הן מצד הפנים המקבלים והן מצד הרגליים המשפיעות.
לעומת זאת החיות שלמטה, בעולם היצירה, אינן מכסות את פניהן, שכן את השפע המגיע אליהן הן כן משיגות. את הנותנים אינן משיגות, אבל את השפע כן, ולכן אין להן שתי הכנפיים שבהן יכסה פניו. וכן אין כתוב אצל יחזקאל שהן מכסות את רגליהן, מפני שאת השפע שהן מורידות למטה לעולם האופנים שהוא עולם העשייה אינן מסתירות ואינן מעלימות. וכמו שהגוויות החומריות משיגות את השפעת הנפש המחיה אותן, כך העולם התחתון, עולם האופנים, משיג את השפע המגיע אליו מעולם החיות, מפני שהבחינה הזאת קרובה אליו יותר ושייכת בה השגה.
ומה כן יש להן? שתי כנפיים לכסות גוויותיהן: המהות שלהן כמות שהן בפני עצמן היא דבר נעלם. כשם שאם תנסה להשיג את מהות הנפש לא תצליח - מהי הנפש כמות שהיא בפני עצמה, קודם שהתחברה אל הגוף, זה דבר נעלם, ואילו את השפעותיה בגוף אנחנו כן משיגים: הרצונות וכוח הפעולה של הנפש. לכן ביחס לעולם האופנים אין כיסוי רגליים, שאת זה כן משיגים, אבל החיות מכסות את גופן, שאת גוף הדבר ועצמותו אין משיגים.
חז"ל אומרים: מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות. מה כוונת הדברים? החיות משפיעות באופן ניסי, ואילו העולם התחתון, עולם העשייה, מקבל השפעות טבעיות על פי הגלגלים. ומיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות, כלומר ההשפעות אינן עוד בכוח כנפי החיות ולא באופן ניסי, אלא בדרך טבעית, וההנהגה היא יותר על פי האופנים, שהם ההנהגה על פי המערכת ועל פי הטבע. אין עוד אותם כיסויים של כנפי החיות היוצרים כיסוי והסתר להנהגה ניסית, אלא ההנהגה טבעית וגלויה, ואתה יכול לתת הסברים טבעיים לכל מה שקורה במציאות. הכנפיים המכסות והיוצרות הנהגה נסתרת של נס - הן שנתמעטו, וכל ההנהגה היא הנהגה גלויה וטבעית על פי עולם האופנים.
וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל׃
רש"י מביא שני פירושים ב"רגל ישרה": האחד, כיוונן - שרגלי החיות מכוונות אחת כנגד חברתה. והשני, המוכר יותר, ישרה שאין להם קפיצים, דהיינו ארכובות לכוף בהן את שוקיהם. "קפיצים" מלשון לקפוץ את היד, ואנו קופצים את היד מכוח המפרקים; אין להם קפיצים היינו אין להם מפרקים, והרגל רגל ישרה. וטעם הדבר: אין להם ישיבה - שהיושב צריך לכופף רגליים - ואין להם שכיבה, ואינם צריכים קפצים כבהמה שיש לה קפץ עליון וקפץ תחתון שבהם היא כופפת שוקיה לשכב. המלאכים עומדים תדיר, וממילא אינם זקוקים לארכובות לכוף בהן רגליהם.
"וכף רגליהם ככף רגל עגל" - בהבנה הפשוטה כף רגלם דומה לכף רגל של עגל, וכך נוטה המלבי"ם לבאר. אבל רש"י מסביר על פי תרגום יונתן שעגל כאן מלשון עגול ולא מלשון עגל: התרגום אומר "רגלין סגלגלין", וסגלגל היינו עגול, שרגלם מעוגלת.
"ונוצצים כעין נחושת קלל" - מתוך הזוהר שלהם נראה כאילו יוצאים מהם ניצוצות, כמו שראינו בהילני המלכה שעשתה נברשת של זהב, שכשהייתה חמה זורחת היו ניצוצות יוצאים ממנה. וכך כאן, רגליהם זוהרות ונוצצות כאילו יוצאים מהן ניצוצות. ומהי נחושת קלל? נחושת מזוקקת ומאירה, נחושת ממורקת המבהיקה. וביאור נוסף מביא רש"י בשם מנחם, שקלל מלשון קלוי באש, והמלבי"ם נוטה יותר לכיוון זה - נחושת שכאילו אש בוערת בה, וכך היו מבהיקים.
אומר המלבי"ם: הכנפיים נועדו להגביה עוף, וכאשר החיות שהן עולם היצירה מתרוממות, הן מרימות עמן גם את עולם העשייה - כמו שנראה בהמשך בפסוק י"ט. הרגליים לעומתן מרמזות על החלק התחתון ועל השלב שבו הולכים על הארץ. והיכן "הארץ" של החיות? מעל האופנים, שהרי מתחת לעולם החיות נמצא עולם האופנים, ורגל החיות מונחת על עולם העשייה. נמצא שהכנפיים מרמזות על ההתרוממות כלפי מעלה, והיינו כאשר האופנים אינם הולכים בדרך הנהגת המערכת והטבע, אלא מונהגים למעלה מדרך הטבע על פי רצון השם; וההנהגה של הרגליים מורה על שעה שהם מוליכים את האופנים על פי טבע המערכת, כאדם ההולך ברגליו, שהכל מתנהל בדרך טבעית כפי שמערכות הכוכבים והאופנים מורות כלפי מטה.
ומדגיש המלבי"ם שרגל ברוחניות מרמזת על המסובב מהם, וכך הוא מביא ממורה נבוכים חלק ראשון פרק כ"ח וחלק שלישי פרק ד'. ולכאורה יש רמז פשוט יותר לדבר, ממה שאמר לבן "נחשתי ויברכני ה' לרגלך" - בגללך, הרי שרגל היא הסיבה; וכן "לרגל המלאכה ולרגל הילדים" - בגלל. רגל מרמזת אפוא על המסובב והנובע מן הדבר.
ולכן "רגליהם רגל ישרה": כאשר הם מנהיגים את העולם על פי הנהגת המערכת, שהיא ההנהגה הטבעית, זו נקראת דרך ישרה - אין שינויים, אין עיקולי ופישורי, עולם כמנהגו נוהג. סיבות הטבע וחוקי הטבע קבועים מאז הבריאה ועד היום, וזה "רגליהם", המסובב מהם, "רגל ישרה": הנהגה טבעית תמידית בלא שינויים. "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" אינו רגל ישרה - זו הנהגה החורגת מגדרי הטבע ואינה ההנהגה הסטטית הקבועה. הרגליים מנהיגות על פי סדר המערכה ומניעות לפי הסיבות הקבועות, וכפי הסיבות כך ילכו המסובבים, וכפי הנהגת סדר המערכה כך יהיו כל התוצאות.
ולכן "רגל ישרה", שאין בהן פרקים. הפרק מרמז על סיבוב - כשיש פרק ביד אני יכול לסובבה, ואלמלא הפרקים לא הייתי יכול. וכשמדובר בהנהגה הטבעית הקבועה אין בה פרקים: היא הנהגה ישרה וקבועה, חוקי הטבע קבועים ואינם משתנים. הפרק יוצר סיבוב וגם מהווה הפסק, שאין בו זרימה אלא פרק המפסיק באמצע, ואילו הנהגת הטבע הנהגה ישרה בלא הפסקות.
ו"כף רגליהם ככף רגל עגל" לפי רש"י ותרגום יונתן מלשון עיגול, כלומר הן משפיעות את התנועה הקבועה לכל האופנים, ששורש התנועה הזאת הוא מן החיות שלמעלה המניעות את הגלגלים.
"ונוצצים כעין נחושת קלל" - הניצוצות היוצאים מן הרגליים דומים לניצוצות של נחושת קלל, והכוונה לעולם הזה, עולם העשייה שהוא עולם הגלגלים. מסביר המלבי"ם שנחושת מרמזת לעניין נחש: ההשפעה כאן היא למציאות הנחש, נחש הנחושת, שהרי זה עולם חומרי ומורכב שיש בו סיטרא אחרא, והסיטרא אחרא היא בחינת הנחש. והניצוצות המגיעים לעולם העשייה מרגלי החיות הם מן הנחושת הזכה והמצוחצחת, הנקייה שבנחושת - נחושת קלל. כלומר יש כאן למטה בחינת נחושת עכורה שהיא הנחש, הרומזת לכוח הס"מ והסיטרא אחרא, ולעומתה הנחושת הזכה והעליונה המשפיעה כאן למטה כדי לזכך את הכוח העכור של נחש הנחושת שלמטה. ואפשר לומר שזה רמוז גם בנחש שעשה משה, שאמר להם להתבונן בבחינת הנחש העליון, שהוא נחושת קלל שבקדושה, כדי לבטל את הנחש התחתון, את הס"מ, שהוא נחש דקליפה שכאן למטה.
ומוסיף המלבי"ם שעץ הדעת טוב ורע שאכלו בחטאו של נחש נמצא קצתו בעולם היצירה ובהשפעות היורדות משם כלפי מטה, ולכן מובן מדוע מכניס כאן את עניין הנחש - שהרי בחינה זו של נחש ונחושת מצויה גם בעולם היצירה. והוא מביא את מדרש חז"ל ש"קלל" מלמד על שריפה, כמו שהסברנו ברש"י, והיות שעניינם אז היה להחריב את בית המקדש ולשרפו, לכן הוא רואה ניצוצות המושפעים מכוח הנחש - שזו הייתה המלכות ששלטה אז, כפי שנראה בהמשך - להטיל ארס ואש אוכלת בקודש. לכן המשיל זאת לנחש, ונחושת קלל מלשון קלוי ושריפה, שהלכו ושרפו את בית המקדש.
וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם׃
רש"י מביא כאן תחילה את דברי התרגום: "למחתה בהון גומרין דאשא" - שבידיהם היו חותים ומכינים את גחלי האש, כפי שנראה בהמשך שאלו גחלי האש העתידות לשרוף את ירושלים.
פרק א' של יחזקאל הוא חזון המרכבה של הגלות. ישעיה, שהתנבא בארץ בעוד המלכות על מתכונתה, ראה את המלך יושב על כיסאו כבן כרך; יחזקאל, שהתנבא בגולה על נהר כבר, ראה את המלך במרכבתו כבן כפר. במראה נכללו רוח סערה, ענן, אש מתלקחת - ומתוכם נוגה, חסד שאינו שורף בתוך הדין, וחשמל, מחנה שכינה שבתוך האש, כקול הדממה הדקה שראה אליהו. ארבע החיות שבעולם היצירה, על ארבעת פניהן וכנפיהן, מבטאות את ההנהגה שנמסרה בגלות דרך המלאכים והאופנים, בטבע ולא בנס, ואת ארבע המלכויות היונקות כל אחת מכוח אחר, כאשר בכל אחת כלולות כל השאר ורק אחת שולטת בשעתה. הכנפיים המועטות כנגד שש כנפי השרפים מלמדות על מידת ההשגה בכל עולם, ו"נתמעטו כנפי החיות" מלמד שההנהגה הגלויה כיום טבעית. והרגל הישרה בלא פרקים היא חוקי הטבע הקבועים שאינם משתנים, ונחושת קלל היא הזך שבנחושת המזכך את כוח הנחש שלמטה - ובאותה שעה אף ניצוצות האש שנועדו לשרוף את בית המקדש.