בעזרת השם אנו פותחים בלימוד ספר יחזקאל. הפרק הראשון הוא פרק הפתיחה של הספר, והוא כולל בתוכו את מעשה המרכבה - מן הדברים העמוקים והפנימיים שבתורה, המדברים בסודות הבריאה. אנחנו לא נלמד את הפרק על דרך הסוד, אף שרבים מן המפרשים עוסקים בו גם בדרכי הקבלה, אלא נלך בעקבות ביאורו של המלבי"ם, שמקרב את הדברים אל הדעת ואל ההבנה של קרוצי חומר כמונו. כאן אפשר להתפרס לכל הצדדים ולראות עניינים שרובם נשגבים מהבנתנו, ולכן נשתדל להישאר צמודים לפירוש אחד, ובכך יהיה לנו לפחות קו ברור בביאור העניינים.
מי כתב את ספר יחזקאל
הגמרא בבבא בתרא דף י"ד אומרת שאנשי כנסת הגדולה כתבו את יחזקאל ואת תרי עשר. ומדוע לא כתב יחזקאל את ספרו בעצמו? מפני שלא ניתנה נבואה להיכתב בחוצה לארץ, ויחזקאל היה בתוך הגולה. משום כך לא היה שייך שכתיבת הספר תהיה על ידו, אלא דווקא על ידי אנשי כנסת הגדולה.
עוד עניין: בתרגום ירושלמי מבואר שיחזקאל, אף שנקרא כאן "בן בוזי", הוא "בר נביא בר ירמיהו נביאה" - כלומר יחזקאל הוא בנו של ירמיה הנביא. ומדוע נקרא ירמיהו "בוזי"? על שם שהיו מבזין אותו, ולכן נקרא בוזי. יוצא אם כן שיחזקאל המוכר לנו הוא בנו של הנביא ירמיה.
פסוק א: המניין הסתום
וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים׃
אומר רש"י: סתם הנביא דבריו, ולא פירש מיהו ולא פירש למניין מה מנה. "ברביעי בחמישה לחודש" מובן - הרביעי הוא חודש תמוז, וחמישה לחודש הוא ה' בתמוז. אבל שלושים שנה למה? מה היא ההתחלה שממנה נמנו שלושים השנים? וגם: מי הוא הנביא המדבר כאן?
לכן שני הפסוקים הבאים אינם מדברי הנביא, אלא יש כאן הפסקה בדבריו: רוח הקודש מפסיקה ומלמדת אותנו במי מדובר. הדבר דומה לאדם שאומר "רב פלוני אמר", ופותח סוגריים: מי היה רב פלוני, איזה ספר חיבר, באיזו תקופה חי - ואחר כך ממשיך "ואותו רב פלוני אמר וכו'". כך גם כאן. בפסוק א' יחזקאל מדבר על עצמו בגוף ראשון: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמיים ואראה מראות אלוקים".
בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין׃
כאן כבר רוח הקודש מדברת בעדו, ומודיעה לנו את התאריך: השנה החמישית לגלות המלך יויכין.
הָיֹה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהֹוָה׃
גם פסוק זה אינו מפי יחזקאל, שאם היה הוא המדבר היה אומר "היה דבר ה' אליי", כפי שאמר קודם "ואני בתוך הגולה". אלא זו רוח הקודש המדברת בעדו ומודיעה מי הנביא: "היה היה דבר השם אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר ותהי עליו שם יד השם". ואחר כך, בפסוק ד', חוזר יחזקאל לדבר בעד עצמו: "ואראה והנה רוח סערה באה מן הצפון" - שם הוא ממשיך את דיבורו שנפסק בפסוק א'. נמצא שפסוקים ב' וג' הם מעין מאמר מוסגר, כדי לתאר לנו מי היה הנביא ומהי תקופתו.
"ואני בתוך הגולה" ו"מראות אלוקים"
"ואני בתוך הגולה" - הכוונה בחוצה לארץ. "על נהר כבר" - זה שם המקום, שם הנהר שנקרא כבר. "ואראה מראות אלוקים" - אומרים חז"ל שלא היה רואה באספקלריה מאירה, ולכן הוא קורא לזה "מראות אלוקים", כעין חלום ולא ראייה גמורה. אמת שכל הנביאים ראו באספקלריה שאינה מאירה, חוץ ממשה רבנו, שנאמר "וביד הנביאים אדמה" ואצל משה "במראה ולא בחידות". ועם זאת, גם בנביאים עצמם היו דרגות: שמואל ראש לנביאים; יחזקאל היה כבן כפר הרואה את המלך, לעומת ישעיה שהיה כבן עיר הרואה את המלך. את זה נראה בהמשך וננסה להבין את משמעות הדברים. מכל מקום אנו למדים שיש דרגות בנבואה, ויחזקאל נחשב מן הדרגות היותר נמוכות שבנבואות.
"מראות אלוקים" - הכוונה מראות גדולות ונפלאות. וטעם הדבר, שדרכו של הפסוק להגדיל דבר על ידי חיבורו לשם אלוקות או לשם ה': "עיר גדולה לאלוקים" - כשרוצים לומר ענקית; "הררי אל" - הרים אדירים; "ארזי אל"; "מאפליה" - אופל חזק מאוד; "שלהבתיה" - שלהבת חזקה מאוד. תמיד כשרוצים לבטא דבר עוצמתי מאוד מחברים לו שם ה', ובכך מתבטא שהדבר היה עצום.
נהר כבר - מהו
רב יהודה ורב הונא נחלקו בזה. רב יהודה אמר: הוא פרת הוא כבר - כלומר זהו נהר פרת המוכר לנו, והוא הנקרא נהר כבר. ומדוע שני שמות? "פרת" - שהוא פרה ורבה, שאין מימיו מתמעטים אלא מתרבים. "כבר" - שפירותיו גסים ואינם יוצאים בכברה, כלומר במסננת: הנהר הזה היה מגדל פירות גדולים ויפים, ומרוב גודלם לא היו יוצאים אפילו דרך חורי כברה גדולה. ורב הונא חולק ואומר: פרת בפני עצמו וכבר בפני עצמו - שני נהרות שונים הם.
בדקתי באנציקלופדיה, והחוקרים טוענים שנהר כבר היה תעלת מים מלאכותית, או מערכת תעלות, שנבנתה בבבל באלף הראשון לפני הספירה, כלומר לפני יותר מאלפיים שנה, קרוב לשלושת אלפים, ונועדה להשקיית השדות וגם לצורכי תחבורה. הקדמונים הרבו להשתמש בתעלות להשקיה; המדינה שהייתה מומחית בכך במיוחד הייתה מצרים, שהייתה בנויה יאורים יאורים, שהנילוס עולה וממלא אותם ומהם מגיעים המים אל השדות. כך גם כאן: נהר כבר היה תעלת מים שבה השקו את השדות, וגם שטו בה סירות לצורכי תחבורה. תוואי התעלה אינו ידוע היום בוודאות ויש בזה מחלוקת בין החוקרים, אך יש עדויות לנהר עצמו: נמצאו כתובות שבהן מופיע הביטוי "נאר קברי", שהוא ביטוי לאותו נהר כבר שמופיע אצלנו.
תרגום יונתן: שלושים שנה למה
תרגום יונתן מפרט לנו את התקופה, ואתרגם את דבריו ללשון הקודש: "והיה בשלושים שנה לזמן שמצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בבית המקדש בעזרה תחת האולם, במחצית הלילה אחרי עליית הלבנה, בימי יאשיהו בר אמון מלך שבט בית יהודה, בתמוז בחמישה לחודש. אמר הנביא: אני בתוך בני הגלות על נהר כבר, נתפתחו השמיים וראיתי במראה הנבואה ששורה עליי מראה של כבוד שכינת השם".
נמצאנו למדים שמדובר בשלושים שנה לאחר שמצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בבית המקדש. ומה פירוש "מצא"? לא כפי שחשבו כאלה שלא הייתה התורה ידועה להם והוא מצא תורה - זה הבל הבלים, חס ושלום, שהרי על התורה נאמר "לא תשתכח מפי זרעו", ולא ייתכן שהתורה נשכחה. אלא חז"ל אומרים שהוא מצא את ספר התורה גלול ופתוח במקום "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תשים עליך", והיה זה בראש הפרשה. הדבר גרם להם חלחלה, שכן ספר תורה של היכל, לאחר שהיו קוראים בו היו גוללים אותו לתחילתו, וכאן ראו אותו פתאום גלול במקום שבו מנבא פורענות. ואגב, זה מעניין: רק בספרי התורה התימנים "יולך ה' אותך ואת מלכך" הוא בראש עמוד. בשאר הספרים אין זה שייך, שהרי בראש כל עמוד עומדים "ווי העמודים" הפותחים את העמודים. אבל ספרי התורה התימנים כתובים במסורת הקדומה יותר, שאין בה עניין ווי העמודים, שהיא מסורת מאוחרת, ושם מופיע בראש העמוד "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תשים עליך". וכך העניין עורר אצלם חלחלה.
בעקבות זאת ניגשו אל המלך יאשיהו בן אמון. יאשיהו נבהל מן התגלית ופנה לבקש נביא. איזה נביא? הוא יכול היה לפנות לירמיה, אלא שחשש מירמיה, שהיו לו נבואות זעם, ולכן אמר שיבקשו את חולדה, מפני שחולדה הנביאה הייתה רחמנית - אישה, ואולי תעדן את המסר. וזה כשלעצמו מפליא, שהרי הנביא אומר את דבר ה' ואינו אומר דברים מעצמו, ומה סבר, שהיא תרכך? אינני יודע. על כל פנים הגיע אל חולדה הנביאה, והיא אמרה לו שהמסר הוא שעתיד בית המקדש להיחרב והמלך עתיד לגלות.
חשבון השנים לפי המלבי"ם
המלבי"ם הולך בקו הזה ומסביר: בשנת י"ח ליאשיהו מלך יהודה הייתה שנת היובל, כמובא בסדר עולם. כלומר יאשיהו התחיל למלוך שמונה עשרה שנים לפני היובל, ובשנה הי"ח למלכותו היה היובל. באותה שנה נמצא הספר הגלול ב"יולך ה' אותך ואת מלכך", הדבר עשה רושם גדול, שלחו לחולדה הנביאה והיא אמרה להם שהבית עתיד להיחרב. בשנת כ"ו ליובל, כלומר עשרים ושש שנים לאחר מציאת הספר, הוגלה יהויכין. ובשנת שלושים ליובל, ארבע שנים לאחר גלות יהויכין, רואה יחזקאל את מראות נבואתו. וזה "ויהי בשלושים שנה" - שלושים שנה לזמן שנתגלה הספר בבית המקדש, שהיה שנת היובל, וארבע שנים לאחר גלות יהויכין.
"ואני בתוך הגולה" - חוסר הכנה לנבואה
ומה שמתאר יחזקאל שהיה בתוך הגולה על נהר כבר, פירושו: לא הייתי מוכן כל עיקר לנבואה. מצד המקום - חוצה לארץ אינו מקום של נבואה. מצד הזמן - זמן גלות אינו זמן של התגלות אלוקית. ורק "נפתחו השמיים" מעצמם, בלי הכנה מצידי, ואז "ואראה מראות אלוקים". כלומר היה כאן אתערותא דלעילא בלי הכנה של אתערותא דלתתא.
יויכין או יהויכין
כתוב אצלנו "יויכין", וכבר הרד"ק אומר שיויכין הוא כמו יהויכין, וכן יונדב ויהונדב, יונתן ויהונתן, וכך בכל המקומות הללו. פעמים רבות אנו רואים שם המופיע עם ו' ולפעמים בלי ו', כמו אוריה ואוריהו, ישעיה וישעיהו, וכן עם ה' ובלא ה'. והרד"ק במקום אחר אומר ששינויי השמות נובעים מכך שכך היו קוראים לאותם אנשים: פעם היו קוראים לו יויכין ופעם יהויכין, כמו שיש קוראים יעקב, יש קוראים ינקלה, יש קוראים ינקב, והכול אותו אדם. כך גם בנביא, פעמים רבות אדם מסוים מוזכר בכמה שמות, והוא אותו אדם שהיו לו מספר שמות.
"היה היה דבר ה'" - נבואה בחוצה לארץ
"היה היה דבר השם" - חז"ל אומרים: היה כבר. והכוונה: היות שאין השכינה שורה על נביא בחוץ לארץ, הדבר מפליא כיצד יחזקאל, הנמצא בארץ כשדים, מקבל שם נבואה מאת השם? ויש לזה כמה הסברים. הסבר אחד: "היה היה" - דבר ה' היה עליו כבר קודם לכן, ואין מניעה שנביא שכבר התחיל להתנבא ימשיך בנבואותיו גם בחוצה לארץ. אבל נביא שמעולם לא התנבא, שיתחיל להתנבא בחוצה לארץ - דבר כזה אין. ועל זה נאמר שאין שכינה שורה על נביא בחוץ לארץ, כלומר בתחילת נבואתו; אבל אם התחיל להתנבא בארץ, מכוח אותה אינרציה הוא ממשיך להתנבא גם בחוצה לארץ.
רש"י מביא ששנינו בברייתא במכילתא ש"בן אדם עמוד על רגליך" היה תחילת הספר, דהיינו פרק ב' הוא תחילת הספר האמיתית, אלא שאין מוקדם ומאוחר. ויש אומרים שתחילת הספר היא מפרק י"ז, "בן אדם חוד חידה". יש בזה כמה דעות.
"ותהי עליו שם יד ה'"
מהי "יד ה'"? כל לשון יד האמורה בספר זה ובכל לשון נבואה אינו אלא לשון תוקף, שהנבואה תוקפת על הנביא בעל כורחו כאדם משתגע. הנבואה, כפי שדיברנו לא פעם, היא מחזה עוצמתי אדיר השולט בגוף. זה מעין מי שראה אדם המקבל שוק חשמלי - הגוף קופץ; כוח עוצמתי אדיר הפועל מבחוץ על גוף האדם. ולכן פתאום עשתונותיו נטרפים, הוא יכול לשכב על הארץ פשוט ידיים ורגליים, ומגיע למצב שבגדיו כבדים עליו, כמו שכתוב אצל שאול. משום כך לא פעם אנו רואים שהנביא היה מכונה "המשוגע איש הרוח" - כלומר אדם שבעת קבלת הנבואה נדמה כמשוגע, ולכן קיבל את הכינוי הזה. הנבואה היא אם כן תוקף ועוצם של כוח עליון הנח על הנביא, ולכן היא נקראת "יד ה'".
רוב הנבואות היו בחלום, "בחלום אדבר בו", ואז קל בהרבה לקבל נבואה, שכן כוחות הגוף כהים. כאשר האדם ערני, ראינו מה עושה הנבואה - היא משביתה את כוחותיו, מעין אדם שמקבל אפילפסיה, מחלת הנפילה, שוכב על הארץ נטול כוחות; רק שאצל הנביא חס ושלום לא נפתחים נקביו, שאם כן לא היה יכול לקבל נבואה. על כל פנים הוא מאבד את כוחותיו. ובשינה מראש כוחות הגוף כהים וחלשים, ולכן זו הדרך המקובלת יותר בקבלת הנבואה, כפי שכתבתי בזה במשנת החלומות.
מקום טהור לנבואה בחוצה לארץ
מוסיף הרד"ק: גם כאשר יש נבואה לנביא בחוצה לארץ, אין הדיבור עמו אלא במקום טהור, על המים, כמו שכתוב "על נהר כבר", וכמו שכתוב בדניאל "ואני הייתי על אובל אולי", על יד הנהר. רואים שאף כשההתגלות בחוצה לארץ, היא ליד מקור טהרה, מקור מים. ורבי אלעזר בר צדוק מביא אסמכתא נוספת ממה שנאמר "קום צא אל הבקעה" - מגיד שהבקעה כשרה. כלומר לא בתוך העיר ולא במקום של גילולים, אלא או על הנהר או בבקעה, שהיא שדה רחוקה, ושם היה חזון העצמות היבשות. ודע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, ומניין? "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'". וכי סבר שאפשר לברוח מלפני ה'? אלא חשב: אברח למקום שלא תשרה עליי שם הנבואה. ומדוע? שהרי נכנס לספינה שהיו בה עובדי גילולים. וכפי שהארכנו להסביר בספר יונה, ומי שרוצה ישמע את הדיסק על יונה, שם ביארנו מה הייתה תוכניתו וכיצד בסופו של דבר סוכלה.
מטרת הנבואה: ניחום הגולים
המלבי"ם מסביר שנבואה זו באה לנחם את הגולים. מדובר לאחר תקופה של גלות, בשנה החמישית לגלות המלך יויכין: מצב שבו עברו אנשים משלטון מוחלט שלנו בארץ ישראל להיות גולים סחופים ודחויים, והדבר היה קשה להם עד מאוד. לכן שלח הקדוש ברוך הוא נבואה לעודד את העם הגולה, שידעו שהשם נמצא עמם, כמו שנאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם". גם כאן הוא מראה להם שהשכינה נמצאת עמם אף כשהם בארץ אויביהם. והדיבור היה "בארץ כשדים על נהר כבר", ולגבי הנהר כבר ראינו שיש דעות אם הוא נהר פרת או נהר אחר.
פסוק ד: רוח סערה מן הצפון
וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃
רש"י אומר: "רוח סערה באה מן הצפון" - זו מרכבת כיסא כבוד השכינה, כמו שנראה בהמשך, והמרכבה הזאת באה בחימה להשחית את ישראל. גם המלבי"ם ילך בקו זה כפי שנראה בהמשך. ולכן היא נדמית לרוח סערה ולענן, שרוח סוערת אינה מביאה עמה טוב.
"באה מן הצפון" - חזרה מארץ כשדים, שארץ כשדים בצפון, וכתוב "מצפון תיפתח הרעה". ומדוע הלכה לשם? כדי לכבוש את כל העולם תחת נבוכדנצר, שלא יאמרו: ביד אומה שפלה מסרת את בנייך. שהכשדים היו אומה שפלה, וכמו שאומר ישעיהו בפרק כ"ג "זה העם לא היה" - ואינו מתכוון רק על הפלסטינים; הוא מדבר על הכשדים: לא היה עם כזה. ואם כן, נמצא שמסרו אותנו ביד אומה שאפילו שם אין לה, שאינה אומה כלל. לכן הלכה כביכול רוח קודשו יתברך לשם, לכבוש את כל העולם תחת יד נבוכדנצר, ונבוכדנצר נהפך לאדון העולם, ואז נמסרנו בידי מלך חשוב ולא בידי אומה שפלה.
"ונוגה לו סביב" - הנוגה סביב לענן מבחוץ, ורש"י אומר שזה בא לרמז שעתידים להיגאל משם.
"כעין החשמל"
מהו חשמל? רש"י אומר: מלאך ששמו כך. ודעו לכם שהחוקר שכינה בזמננו את האלקטריק בשם "חשמל" עשה זאת בניגוד גמור לרצונם של חכמי ישראל, מפני שהביטוי "חשמל" הוא ביטוי קדוש כפי שנראה מיד. ולכן תראו בספרים, בספרי השו"תים ובספרי ההלכה, שאינם משתמשים במילה חשמל אלא במילה "אלקטרי" או "אלקטריק" - הביטוי הלועזי - שכן מקורה של המילה חשמל קדוש וטהור, ואי אפשר לקחת ביטוי גדול וקדוש כזה ולהשתמש בו לבטא משהו גשמי.
וזו דרכם כסל למו של אבות הציונות ומחדשי השפה העברית: הם לקחו מרכז ספורט וקראו לו "היכל". לנו היה היכל בירושלים, בבית המקדש, שם הייתה עזרה והיה היכל; והיום יש להם היכל המשפט, היכל התרבות, היכל הספורט, היכל נוקיה, "ויבנו היכלות" - בנו להם כל מיני היכלות. לקחו ביטוי קדוש המבטא מעלה וקדושה, וגישמו אותו וחילנו אותו וחיללו אותו. וכך גם בביטוי חשמל.
חז"ל אומרים שחשמל הוא שם של מלאך, וכעין גוונו של אותו מלאך ראה יחזקאל מתוך האש. זה שאמר "כעין החשמל": הוא הכיר כיצד נראה המלאך הקרוי חשמל, וכעין אותו מלאך ראה שם בתוך האש.
ומביא רש"י: מעשה בתינוק אחד שהיה דורש במעשה מרכבה והיה מבין בחשמל - כלומר היה מבין באותן השגות רוחניות שהשיג יחזקאל - ויצאה אש מחשמל ואכלתו. יצאה אש מאותו מלאך, מאותו כוח רוחני עליון, ואכלה אותו. רואים אם כן מה משמעות הדיבור בדברים גבוהים. הכלל אומר: מי שמבין אינו מדבר, מי שיודע אינו מדבר, ומי שמדבר אינו יודע. וכאן הבעיה הייתה שמי שדיבר גם ידע, ובעקבות כך נפגע מאוד. ולכן כל השגותינו וכל העניינים שנראה בהמשך הם רק בהשגות חיצוניות, לקרב את הדברים אל הדעת.
חז"ל דורשים דרשה נוספת, שחשמל היא מילה מורכבת: מאי חשמל? אמר רב יהודה, חיות אש ממללות. חשמל הוא כנוטריקון, שילוב של שלוש מילים: ח' - חיות, ש' - אש, מ"ל - ממללא, חיות אש מדברות. ובמתניתא תנא: עיתים חשות ועיתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא - הן חשות ושותקות; בשעה שאין הדיבור יוצא מפיו - הן ממללות, מהללות ומשבחות את השם. לפי ביטוי זה "חשמל" הוא גם מלשון "מחשה", ח' ש' - להחשות, כמו "ידעתי החשו", שפירושו תשתקו. יוצא שבמילה זו כלולים שני דברים: להחשות, ולמלל ולדבר. וכיצד מתיישבת הסתירה? עיתים חשות ועיתים ממללות: כשהשם מדבר - כולם שותקות, וכשהשם שותק - הן ממללות שבחא דמריהון. ועוד מוסיף רש"י, שייתכן שחשמל הוא שם העין, כלשון הכתוב "כעין החשמל": משהו כמו עין האש, כמראה זוהר, "כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב".
המצודת דוד מסביר שהעניין של החשות, השתיקה, במשמעות שאין לתאר את קודשא בריך הוא בשום דמיון, ולכן יש להחשות: "אל מי תדמיוני ואשווה". פירושו של דבר, כשאתה מדבר על השם אין לך אפילו התחלה של השגה, שכן אתה מדבר על מימד שאינו מוכר לך כלל; כל המימדים המוכרים לך מגושמים הם, ואתה רוצה לדבר על קודשא בריך הוא - משהו רוחני שאינו בהשגה. לכן בעניינים הללו עדיף להחשות: כשמדברים על כבוד השם יש להחשות ולשתוק מן המילול והדיבור, שאין לתארו בשום דמיון.
ארבעת העולמות - הקדמה לביאור המלבי"ם
כעת נצעד על פי ביאורו של המלבי"ם, וביאורו עמוק, ולכן אבקש לשמור על ריכוז, שאם יתנתק אדם יהיה קשה לו להבין אחר כך. ולפני שנתחיל צריך לדעת שהעולמות מחולקים לארבעה, וזה מפורסם - אבי"ע. כשמונים אותם מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.
אצילות היא כביכול מקומו יתברך, מקום נאצל ונשגב מהשגתנו ומתפיסתנו, "לא יגורך רע", מקום גבוה מאוד. תחתיו עולם הבריאה, הנקרא גם עולם הכיסא, שכביכול שם כיסא כבודו. ושוב, כל אלה מושגים מופשטים: אין לתאר כיסא עם משענת וכדומה. מדובר במושג רוחני הנקרא עולם הכיסא, אלא שמפני שאנו אנשים מגושמים צריך להמשיל לנו, ורק שלא נתבלבל ונחשוב שכך הוא באמת - משל הוא. תחת עולם הבריאה נמצא עולם היצירה, שהוא עולם המלאכים. ותחתיו, מתחת לעולם המלאכים - השרפים, החיות, אופני הקודש וכו' - נמצא עולם הגלגלים, הנקרא עולם העשייה. ושימו לב: גם כשמדברים על עולם העשייה מדברים על עולם העשייה הרוחני, שכן רק מתחתיתו משתלשל עולם העשייה הגשמי, שהוא העולם שלנו, הנקרא אף הוא עולם העשייה. אבל כשמדברים על ארבעה עולמות, מדובר בארבעה עולמות רוחניים, ורק מתחתית עולם העשייה הרוחני משתלשל ויורד עולם העשייה הגשמי.
היכן ראה יחזקאל, והיכן ראה ישעיה
אומר המלבי"ם: כבר ידענו מסוד קדושים שהמרכבה שראה יחזקאל הייתה בעולם היצירה, שהוא עולם המלאכים. אם נמנה מלמעלה למטה - זה העולם השלישי; אם נמנה מלמטה - העולם השני: עשייה, ומעליו יצירה. כלומר אין מדובר במציאות גבוהה אלא במציאות נמוכה יותר. ומראה זה נמוך מן המחזה שחזה ישעיה, שישעיה ראה בעולם הכיסא, הוא עולם הבריאה, שהוא השלישי מלמטה והשני מלמעלה, עולם אחד תחת האצילות. נמצא שהמחזה שראה ישעיה, "את ה' יושב על כיסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל" - גם הוא ראה מראות אלוקים, אבל בדרגה אחת פחותה מן האצילות, ואילו יחזקאל רואה שתי דרגות פחותות מן האצילות: ישעיה ראה בבריאה, ויחזקאל בעולם נמוך יותר, ביצירה, עולם שנמצא רק דרגה אחת מעל העשייה.
וטעם הדבר: ישעיה היה בארץ ישראל, והוא ראה את המציאות כאשר ישראל עדיין על אדמתם ומי שמנהיג אותנו הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו - "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", "ה' בשמיים הכין כיסאו ומלכותו בכל משלה". לכן הוא רואה אותו בעולם הכיסא, בעולם הבריאה, בעולם הגבוה: יושב על כיסא רם ונישא, שהיא הנהגת המערכת מאיתו בלי אמצעים ובלי כוחות עזר, מאת השם עצמו. ושם הוא רואה "שרפים עומדים ממעל לו" - השרפים עומדים ברום עולם, בעולם הכיסא, שהוא למעלה מעולם החיות שראה יחזקאל, כמלך היושב בביתו ושרי המלכות עומדים לפניו.
לעומת זאת יחזקאל רואה את מציאות האלוקים כשהוא בגולה, בחוצה לארץ. שם אין הקדוש ברוך הוא מנהיג בדרך פלאית ניסית, אלא על פי סדרי הטבע, על פי המערכת - מערכות השמיים והכוכבים, שהם הנקראים גם "האופנים", מניעי המערכת. והאופנים, שימו לב, הם כבר עולם העשייה. לכן הוא רואה את המציאות כפי שהיא נגלית לו בעולם היצירה, המשפיעה למטה אל עולם העשייה.
ממשיך המלבי"ם: עולם החיות, הוא עולם היצירה, עולם המלאכים, הוא עולם ממוצע בין עולם הכיסא שהוא הבריאה שלמעלה ממנו, לבין עולם האופנים שהוא עולם העשייה שלמטה ממנו. עולם הגלגלים נקרא כך על שם הגלגלים שבטבע, שכל מערכות השמיים והכוכבים מאופיינים בגלגלים, בהיותם מערכת סובבת. והכוח והשפע מגיעים מן הכיסא, מן הבריאה, ובכוח זה מניע עולם היצירה את האופנים שלמטה. יוצא אם כן: עולם הבריאה הוא העליון, ביניהם ממוצע היצירה, והתחתון הוא העשייה. היצירה, מכוח הבריאה שמעליה, מנהיגה את העשייה שמתחתיה - מעין מדיום וממוצע, להנהיג על ידי האופנים.
לכן מתאר לנו יחזקאל שההשגה שהשיג הייתה בעולם היצירה, שהשיג בחיות, כפי שנראה מיד את תיאורי החיות. ואחר כך יתאר לנו כיצד עובר הכוח הזה מעולם היצירה אל עולם העשייה, אל האופנים שנמצאים תחתיהן, וכיצד הוא מקבל עוז ותעצומות מן הכיסא, מן הבריאה שמעל היצירה, ועולם היצירה משפיע את זה למטה אל עולם העשייה.
הכוזרי: הנביא רואה כפי הפעולה
מביא המלבי"ם את ספר הכוזרי, כפי שכבר למדנו במאמר החמישי, ששם מסביר החבר למלך כוזר שהנביאים משיגים את השם בצורות מתחלפות, המיוחסות אל הפעולה שהוא עושה באותה עת. כלומר, כפי הפעולה שהשם פועל באותו זמן, כך הוא נגלה לנביאים. לדוגמה, בים ראו אותו כגיבור מלחמה, ובהר סיני כזקן ויושב בישיבה, מפני שאז מלמדם תורה, וכן על זה הדרך. נמצא שהתגלות הנבואה היא כפי המסר שיש בה.
ומביא שם דוגמה: בעת שהוא "מהעדה מלכין ומהקים מלכין" - מסיר מלכים וממליך מלכים - כמו שראה דניאל בפרק ז': "עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב", הכיסאות הושלכו ועתיק יומין, הוא קודשא בריך הוא, ישב על כיסאו. הכוונה שהסיר מלכים ושם מלכים אחרים במקומם, ולכן רואה אותו על כיסא. ואגב, דיברנו לא פעם ש"עתיק יומין" אף שהוא ביטוי קבלי, במובנו הפשטני כפי שמוזכר בדניאל אין הכוונה "ישן" או "עתיק מאוד" כמו שאומרים היום, אלא "נעתק ממסגרת הימים": אנו חיים תחת מסגרת הזמן, אבל הקדוש ברוך הוא מעל הזמן, ולכן נקרא עתיק יומין - נעתק ממסגרת הימים, שמסגרת הימים אינה שייכת כלפיו, שכן הוא מעל הזמן.
לסיכום: פרק א' פותח בנבואת יחזקאל בן בוזי הכהן - הוא בנו של ירמיה הנביא - שנאמרה בשנת שלושים למציאת ספר התורה בימי יאשיהו, ארבע שנים לאחר גלות יהויכין, בארץ כשדים על נהר כבר. יחזקאל מדגיש שלא היה מוכן לנבואה לא מצד המקום ולא מצד הזמן, ורק "נפתחו השמיים" מאליהם - אתערותא דלעילא בלא אתערותא דלתתא - והנבואה באה לנחם את הגולים ולהודיעם שהשכינה עמם אף בארץ אויביהם. "יד ה'" מלמדת על תוקף הנבואה התוקפת את הנביא, ועל כך שנבואה בחוצה לארץ אפשרית רק למי שהתחיל להתנבא בארץ, ובמקום טהור על המים או בבקעה. מפסוק ד' מתחיל מעשה המרכבה: רוח סערה מן הצפון, שהיא מרכבת כבוד השכינה הבאה בחימה מארץ כשדים, ובתוכה "כעין החשמל" - שם מלאך, ודרשת חז"ל "חיות אש ממללות", עיתים חשות ועיתים ממללות, ללמדנו שבכבוד ה' יש להחשות שאין לתארו בשום דמיון. וביאור המלבי"ם הוא שמראה יחזקאל היה בעולם היצירה, שני עולמות תחת האצילות, לעומת ישעיה שראה בעולם הכיסא - הבריאה, לפי שישעיה ראה את ההנהגה הישירה בארץ ישראל, ויחזקאל את ההנהגה הטבעית שבגלות, הנמשכת מן הבריאה דרך היצירה אל האופנים שבעולם העשייה.