לפני שאנו נכנסים אל תוך ספר יחזקאל, ראוי לעמוד על הקדמתו של המלבי"ם לספר. בהקדמה זו הוא פורש את דרכו, את מגמת פירושו, ואת הקשיים המיוחדים שספר זה מציב לפני הלומד. ומתוכה נלמד גם כיצד ראוי להיגש אל דברי הנביא.
פותח המלבי"ם: "על פי הדברים האלה יפתח ליבי ובהשם איעזר". והוא מקדים ואומר שלא ייחשב לו הדבר לעזות או לגודל לבב, על מה שנטה אוהל פירושו הרחק מאוד ממחנה המפרשים הקדושים רבותינו. כלומר: כאשר אני בא ליישב את השאלות שהעליתי - מה טעם אריכות הדברים, מדוע אין כאן תפארת מליצה, מדוע חוזר הנביא על אותו עניין ארבע פעמים - והתשובות שאני נותן נוטות מפירושי שאר המפרשים, אל יראה זאת הקורא כעזות פנים.
והיסוד לכך כבר לימדנו אור החיים הקדוש: המפרש רשאי לפרש כפי שירצה, כל זמן שאין דבריו נוגדים הלכה או השקפה, ואינו "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". גם אם אין פירושו כשאר המפרשים - מותר לו לפרש. אבל מובן מאליו שצריך שיהיה בעל תורה, ולא חסר דעת. פעם אמרה אישה אחת דבר מסוים, ושאלו אותה: מאיפה את ממציאה את זה? השיבה: "שבעים פנים לתורה". אמרו לה: נכון, וגם "פני הדור כפני הכלב" הם סוג של פנים, וזה עתה נחשפנו אליהם. לא כל פן הוא פן בתורה. צריך שיהיה אדם גדול בתורה, ואז יוכל לומר הסבר ולומר רעיון. אבל אדם המוציא מרוח עיוועים אשר בתוכו כל מיני רעיונות הזויים - אין זה לא פן ולא קצת מן הפן, אלא דברי הבל.
המלבי"ם נתן לכל אחד מחיבוריו על ספרי התנ"ך שם מיוחד - על יהושע, על שופטים, על שמואל, על מלכים, לכל אחד שם בפני עצמו. ואת חיבורו על יחזקאל קרא "מקראי קודש, אוהל מועד". וכך הוא מבאר: לאמור, כל מבקש השם, כל חפץ להבין דברי קודשו - יצא אל מחוץ למחנה. ומדוע מחוץ למחנה? כי שם הסירו הנביאים את המסווה והמכסה, שהרי קרן עור פניהם בדברם איתו, וכביכול היה על פניהם מסווה. ולכן נטה אוהלו מחוץ למחנה - שם מוסר הנביא את המסווה, ושם אפשר להבין מה באמת נמסר.
"שם לא תהיה לו עוד חזות הכל כדברי הספר החתום, סגור ואין פותח" - כלומר לא יעמוד עוד בלא הבנה. "לא ידברו אליו עוד מטיפי צדק ומישרים בלעגי שפה ובלשון אחרת אין בינה, כי פלס בלשונם ומאזני משפט" - כל מה שהם אומרים מדוקדק בפלס ובמאזניים. אין עודף בדבריהם ולא מגרעת, אין יתור ואין חיסרון, כי כל מילה מנויה וקצובה על פי מחשבת הדעת, ובחוכמת חרש חרזים וברוח קודשו.
"לא למרות כבוד הראשונים כזאת דיברתי" - "למרות" מלשון ממרה פיהם. לא באתי להמרות את כבוד קדמונינו, שמימיהם אנו שותים. "רק לנקר עיני כסילים חכמים המה בעיניהם, האומרים כי כמליצת הנביאים גם המה יעשו בלטיהם". כלומר: יש הסוברים שהנביא כתב ספר של דברי מליצה, ואם כן גם אני יכול לכתוב כמותו. וכל אחד כותב לו שיר ומליצה ונעשה משורר לאומי, ובטוח שדבריו אינם נופלים מדברי הנביאים, "האומרים כי גם המה כמוהם ישאו שיר ויתרוממו במליצותיהם". על אלה אומר המלבי"ם: באתי לנקר את עיניהם. אלה החושבים שהכל שיר ומליצה, ושבשיר ומליצה אפשר להכניס רעיונות נשגבים, ואינם מבינים שהנביאים כתבו דבריהם בדקדוק, בלא חיסרון ובלא מגרעת, וכל מילה במקומה ורעיון נשגב בתוכה. הם סוברים שהעיקר הוא היופי החיצון.
"לנקר עיני בני מרי" - אותם הבאים להמרות את פי הנביאים ואת פי השם, ש"מרי" הוא מרד - "האומרים על משוררי אל: גברו היוונים בשיריהם, האמיר במליצותיו, והכסילים בשירי אליליהם". כלומר: ליוונים היו שירים יפים יותר, ל"האמיר" מליצות נאות יותר, ולכסילים בשירי אליליהם לשון נאה יותר מבחינת תפארת המליצה. עליהם הוא משיב: "התפיחו רוח חיים בפסילים מזוקן בלו? ימרו נא פתאים" - פסלים שכבר בלו מזוקן, וכי תחשבו להפיח בהם רוח חיים? ובמילים פשוטות: דברי הנביאים הם דברים חיים, דברים עם מסר, דברים מלאי תוכן. ואצלם אין תוכן כלל, אלא מליצה בלבד.
וממשיך: "מתי שכנה חוכמה במו? מתי הייתה סכלות לתבונה מעון?" - ממתי האנשים הללו, שהם סמל הסכלות, נעשו בית ומעון לתבונה? "איך מליצותיהם סכלים אל מליצות חוזה אל תדמו? זכרונכם משלי אפר" - איך אתם מדמים את מליצות הסכלים אל מליצות חוזה אל, אל נביא שראה אלוקות וקיבל מסרים מאת השם? ו"זכרונכם משלי אפר" הוא פסוק באיוב, שכוונתו: אתם נמשלתם לאפר.
"אך דבר שפתיים" - קיצור של "אך דבר שפתיים אך למחסור", כלומר למה לי להכביר במילים ולהרבות בדיבורים. "ציץ נובל יבש אין בו חיים" - אלה הם שירי היוונים ושאר המשוררים. ומנגד: "ראו שתילי עץ חיים" - אלה דברי הנבואה ודברי הנביאים. "ימי קדם ניטעו בהר הקודש, כארזי אל שגאו" - התרוממו, מלשון שגיא. "עודם רעננים, עוד פריים ישאו" - יש בדברים מסר גם לזמננו, אין זה משהו שנכתב אז ואינו רלוונטי. "עוד ילכו יונקותם כתמר פורח, הוד זית למו וכליבנון ריח" - הוד של זית וריח כארזי הלבנון. "יאכלו מפריים ותחי נפשכם, כי האוכל מעץ החיים וחי לעולם".
"הנה פירושי ערוכה בכל ושמורה, בנויה לתלפיות וסדורה, על אופן שלא ימצא בדבר אלוהים דברי מותר ועניינים כפולים" - לא תמצאו בדברי הנביא כפל לשון מיותר. "ושלא ימצא שם קליפות בלא תוך" - דברים חיצוניים בלא פנימיות - "גולמים מתים בלא נשמת חיים, אך כוונה שכלית צפונה בכל מאמר, לקח טוב ושכל ודעת, עד ידע כל בשר כי לא כאשר ידבר האדם ידבר אלוהים חיים". האדם כשהוא מדבר, מדבר הרבה דברי להג וברבורים מבלי תוכן; ואלוקים חיים - כל מילה חיות, כל מילה דבר האלוקים.
"בכל מקום שבא כפל עניין במילות שונות בפרק אחד ביררתי הדבר על פי הדרכים והנתיבות אשר גיליתי בהקדמתי לפירוש ישעיה" - כלומר כל מקום שהנביא חוזר על אותו עניין באותו מקום במילים אחרות, יש לו בזה כללים שגילה בהקדמתו לישעיה. "כי הדרכים האלה סללתי בכל כתבי הקודש, לא נטיתי מהמה" - הכללים הללו נכונים בכל כתבי הקודש. "ועל הקורא להשקיף השקפה שכלית בעין הבחינה בכל מאמר", דהיינו להתבונן כראוי ולעיין בדברים שכתב.
עוד הוא אומר: "גם יתעורר על הכפולים והיתורים והזרים הבאים בכל מאמר לפי פירוש המפרשים" - שהמפרשים פעמים רבות מבארים באופן פשטני יותר, ואז נשארות קושיות. ואת הקושיות הללו סידר בדרך השאלות אשר ערך בפירוש נהר, הוא פירושו לנביאים ראשונים. בחלקים הראשונים סידר תחילה סדרה של שאלות ולאחריהן ההסבר, ובחלקים המאוחרים דילג על השאלות ועבר ישר לביאור. וכל מגמתו בכך: בוא וראה שאם למדת את הפרשה על פי ביאורי כל המפרשים, אשאל אותך א' וב' וג' וד', ולפי כל שיטותיהם לא תוכל להסביר מה כתוב - תפתח את ידיך ותישאר בקושיה בלי תשובה. ואני בא ונותן לך פירוש שיבאר לך הכל: למה אמר א' ולמה אמר ב', למה התנסח כך, ולמה חזר שוב, ולמה הוצרך אחר כך לדבר בלשון עתיד מה שדיבר קודם בלשון עבר.
וזו מעלתו המיוחדת של ביאור המלבי"ם: כל לשון וכל ביטוי מדוקדק, והכל מבואר מתוך דקדוק לשון הקודש ומתוך הכתובים עצמם, והרעיון בכללותו לובש צורה. שהרבה מן המפרשים פירשו נקודתית - פסוק זה ואחריו הפסוק הבא; והמלבי"ם דרכו לקחת את המאמר כולו, לסכם אותו ולהראות כיצד הדברים הם רעיון שלם. וביותר ראינו זאת באיוב, ששם הפסוקים נראים ממש מנותקים זה מזה, והמלבי"ם מראה כיצד הם מצטרפים לרעיון אחד.
"ואז יקרא את פירושי ביאור העניין וביאור המילות" - שפירושו נחלק לשניים: ביאור העניין, שהוא הרעיון, וביאור המילות, שבו הוא מבאר מילים מסוימות. "וידע את עבודתי אשר עבדתי בגן האלוהים אשר בעדן כתבי הקודש" - תדע איזו עבודה השקעתי כאן.
ומכאן נלמד כמה השקעה ועבודה היו בביאורו. ידוע ומפורסם שהחפץ חיים מרבה להביא את "ארצות החיים" בתחילת המשנה ברורה, ואינו מביאו בהמשך - משום שהמלבי"ם, מחבר ארצות החיים, חיבר רק על החלק הראשון של השולחן ערוך. והדבר כאב מאוד לחפץ חיים, שהחשיבו מאוד והזכירו כמעט בכל מקום. אמר לו: למה עצרתם? יש לכם ביאור נפלא מאוד, תמשיכו בו. השיב לו המלבי"ם: אם אתה תיקח על עצמך את עבודתי על התנ"ך, אמצא את הזמן ואמשיך את ארצות החיים. שכן לפי צורך הדור - שהיו אז המשכילים שהרבו להתעסק בתנ"ך, והמלבי"ם היה סתירה חיה גדולה מאוד לדבריהם - זו העבודה שאני נצרך לה כעת. אמר לו החפץ חיים: את זה איני יכול לעשות; מה שאתם עשיתם על התנ"ך, אני איני יכול לעשות. וידוע שהמלבי"ם נרדף ביותר, ואמר לו החפץ חיים: אל תדאג, עוד יבוא דור שלא יזכרו אף אחד מהם, ואותך יזכרו לעולם, ואז יעריכו את פעולתך ואת המעשים המיוחדים שפעלת ועשית.
"גם כל המקומות הקשות, החתומות והעלומות, הסירותי תודה לאל חותם צר הסגור עליהם, ופתרתי חידתם בדרכים חדשים, אמיתיים ומופלאים". וממשיך: "והנה הרוח האלוהי אשר חל על נביאנו היה לו סגולה נפלאה מיוחדת, שהיה מתלבש תמיד במשלים וחידות, עד שהוא עצמו התעורר על זה, על שאומרים עליו הלא ממשיל משלים הוא" - כמפורש בפרק כ"א. ויש להיזהר שלא להתבלבל בין משלים למליצות: מליצות, כלומר שפה ולשון מליצית, אין כאן בספר; אבל משלים - כדוגמת משלי המגיד מדובנא, שמספרים לך סיפור והוא משל על דבר אחר - יש בספר זה המון, בלי שיעור וקצבה לעומת שאר המקומות. הנביא אינו מדבר על העניין עצמו באופן ישיר, אלא בדרך משל.
"ולא לבד שדברי נבואותיו באו במשל, גם הוא עצמו היה למשל לנס ולמופת". והיינו: אם אומרים לאדם לעשות דבר מסוים כדי שיראו אותו וילמדו מזה - הוא עצמו המשל, והנמשל הוא מה שהם צריכים ללמוד. "ולא תמצא עוד נביא אשר ציווהו השם לעשות מעשים רבים בפועל, ובתוכם מעשים זרים, ובמשך זמן ארוך, כאשר נצטווה נביאנו זה, ויהי לפלא". דוגמאות: שכיבתו ת"ל יום, ארבע מאות ושלושים יום, על שני צדדיו - תחילה על צד זה ואחר כך על צד זה; העברת תער על ראשו וזקנו; ושלא להתאבל על מות אשתו וכדומה. כל אלה משלים שנועדו לומר לעם דבר, כגון עניין האבלות, שירמוז שחס ושלום יהיו בגדר אבלים.
"ובעניין שהוא עצמו היה משל הכנסייה בכללה, ומעשיו ומקרהו משל אל מעשיהם ומקריהם" - מה שקורה עמך הוא משל להם, שכך יקרה עמם. ומעין זה מצאנו בנביא שנצטווה לשאת אישה, גומר בת דבליים, והבנים אינם בניו, ואחר כך לגרשה - שכל זה היה משל ומסר לעם; ויש אומרים שהיה זה מסר לנביא עצמו, אך על כל פנים משל הוא. הרי שיש מציאות שהנביא עצמו עובר חוויות מסוימות שנועדו לתת משל ודוגמה לשאר. ומוסיף המלבי"ם: "גם המשלים והחידות האלה שמתי לב לגלות צפוניהם, ולבאר תמיד התאמת המשל אל הנמשל ואל המכוון בו" - הרבה פעמים אתה שומע משל והנמשל אינו חופף לו לגמרי, ואני בפירושי אראה כיצד המשל והנמשל חופפים זה לזה.
"החידה היותר מופלאת היא המראה האיומה והחתומה אשר ראה ברוח אלוהים על נהר כבר בתחילת נבואתו", הוא הפרק הראשון שבו נפתח הספר מיד, "ואחריה שנית בסדרים אחרים", בפרקים ח', ט', י', "הנקרא בפי חז"ל בשם מעשה מרכבה. חוסמת היא את העוברים על פתח הספר הזה החתום". שימו לב: הספר עצמו חתום, ועוד בתחילתו עומד כמו הר גבוה החוסם את המעבר. מיד כשאדם רוצה להתחיל ללמוד ספר יחזקאל, קופץ לפניו מעשה מרכבה - דבר שאינו מובן, דבר עמוק: מה הוא רואה שם, מה הוא החשמל, מהי המרכבה; וחז"ל אף אמרו שלא להתבונן בדברים.
"ונחתמת היא חותם תוך חותם, סגורה ומסוגרת" - הדברים עמוקים וסגורים ואינם ניתנים להבנה. "מלבד אשר הוזהרנו מפי חז"ל להעלים דבר ועל כיסוי הסוד והצפנתו, עם מה שהדברים מכוסים בעצמם, נסתרים ונעלמים" - שהרי גם מצד עצמם הם מכוסים, שהמנסה לקוראם אינו מבין.
"וכבר ידעת הפירוש שעשה על מראה זאת מורה צדק בספר המורה" - הרמב"ם במורה נבוכים ביאר את מעשה המרכבה שביחזקאל. "ומלבד אשר סתמוהו בעלי חיצים" - שרבים יצאו נגד פירושו - "כבר בטל הפירוש הזה בביטול היסודות אשר עליהם בנה את פירושו". והיינו: "כי יסודות חוכמת התכונה והטבע והפילוסופיה הקדמונה, אשר הם משענת פירושו ויסודותיו, כולם נהרסו ובטלו בפריצת החקירה בדורות האחרונים, אשר בנו בניין תכונת השמיים וארמון לימודי הטבע על יסודות אחרות חזקות ונאמנות".
ובאמת מי לומד היום את ספרי אריסטו כספרים שמהם אפשר לדעת משהו על הטבע? להפך, מסתכלים עליהם כספרי אנשים נבערים, שכליהם היו כלים בסיסיים מאוד, ואיתם ניסו להשיג על פי הערכות והשערות מה קורה עם גרמי השמיים, מה הכיוונים והמהלכים שלהם וכדומה. אין איש היום מתייחס אל החקירה הקדמונה בתכונה, בטבע ובפילוסופיה כפי שהקדמונים הבינו אותם, שלכולם ברור שיכולתם בחקירת אותם דברים הייתה דלה ומועטה. ולכן אומר המלבי"ם: איני צריך לסתור את פירוש הרמב"ם; כיוון שדבריו מבוססים על התכונה, הטבע והפילוסופיה הקדמונה - בהיפול היסוד נפל הבניין, וממילא אין הביאור הבנוי עליהם מתקיים.
"ובחסד השם ורחמיו נפתחו לנו חלונות ושערים להביט במשכיות לב אל תוך החדרים, כמציץ מבין החרכים, קרניים ולפידים, זוהר וברקים, מן האור הגנוז אור בהיר ובשחקים. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, באור השם, אור לצדיק זרוע". ומיד הוא מוסיף: "ואת המסך פרסתי על התעלומה, וסכותי את הפרוכת על הסתר ועל הבלימה. במפלא ממך אל תדרוש, ובעגלת הסוד אל תחרוש". "בלימה" הכוונה מבלי מה, מבלי הבנה; ומה שאמור להיות נסתר - פרס עליו את הפרוכת.
"במה שהורשית להתבונן, אז תבנה ותכונן, להכיר את המתלבש בלבושהו, ואת הנסתר מתוך נגלהו, הישמר לך מעלות בהר ונגוע בקצהו". בקצרה: גיליתי והסתרתי. מחד גיסא גיליתי כדי להבין את פשטי הדברים, ומאידך גיסא הסתרתי את מה שאין לנו רשות להתעסק בו. רק מתוך מה שגלוי לנו מותר לנו להבין, אבל אל תעלה בהר ואל תיגע בקצהו במקום שלא הורשית.
"אל תיגש אל הערפל, שם אלוהים ומחנהו, אלא עוטרים במערכת סביב כיסא ממלכת" - עוטרים מלשון עטרה, שהיו עוטרים במערכה סביב כיסא ממלכת - "כי סביב הכרובים שוכן להט החרב המתהפכת. ענן וערפל סביב לו, ירא אלוהיך והשתחווה לו, ובהיכלו כבוד אומר כולו".
וחותם המלבי"ם בתפילה: "עד מתי נחלתך לחרפה ביד זרים, בני עונה בראש ההרים. והבניין אשר ראינו ברוח ורעיון, יראו עינינו במקדשך השם בציון, קרית מועדנו, כי אתה השם אלוהינו. ומקווה לך כי אתה עשית ויסדת ובנית, ברמים מקדשך" - על ההרים הרמים - "תראהו לנו בחסדך, ועינינו כלות ונפשותינו מיחלות, ליסדו ולבנותו, ועין בעין לראותו. וינוחם השם עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ודברך את מעשינו, חיינו ונחיה לפניך, והכן לעובדך אמרתך אשר ליראתך, ואל תסיר ממני רוח קודשך, הבינני ואצרה תורתך, ואל תסתר ממני מצוותיך". וחותם: ראש חודש שבט תרכ"ז, לונשיץ, מאיר ליבוש מלבי"ם.