בסיעתא דשמיא אנו פותחים בלימוד ספר יחזקאל. לפני הפרק הראשון עומדת הקדמת המלבי"ם, ובה הוא מפרט את טיבו של הספר, את דרכו בביאורו, ובמה שונה ספר זה משאר ספרי הנביאים. כדרכו, הקדמות המלבי"ם נפלאות ומליצותיהן נשגבות, ויש שהדברים כבדים מעט על הלומד. מי שקשה עליו - רשאי לדלג ולפתוח ישר בפרק א'. אך מי שיתעניין, ימצא בהקדמה זו יסוד להבנת כל המהלכים שבספר.
היסודות שכבר נאמרו בהקדמה לישעיה
פותח המלבי"ם ואומר שכבר אמר את דברו בהקדמות לפירוש ספר ישעיה, ושם בנה "טירת כסף וחומה נשגבה" בכל הנוגע לכתבי הקודש הנאמרים בדרך השיר והמליצה. אלא שאותם יסודות אינם מיוחדים לספר ישעיה בלבד: הם יסודות מוסדות, חוקים נאמנים וכללים הכוללים את כל דברי הנביאים והכתובים. לפיכך אין הוא רואה צורך לחזור עליהם כאן, ומי שרוצה יעיין שם. הטעם לכך פשוט: כולם שפה אחת להם, ורוח אחד מתנוסס בקרבם - רוח קדוש, אמיץ ונשגב, אדיר ונורא. אותה רוח נבואה מאת השם חופפת על כולם, ולכן כלל שנאמר שם תקף גם לשאר הספרים.
שלושה עמודי ברזל
הרוח הזו, אומר המלבי"ם, שומרת שלושה תנאים - ואלו הם שלושת היסודות שהמלבי"ם חוזר עליהם פעמים רבות בפירושיו. התנאי הראשון: לא נמצא בדברי אלוהים חיים כפל עניין במילות שונות. הביטוי "כפל עניין במילים שונות" רווח מאוד אצל מפרשים אחרים, גם הרד"ק וגם המצודות הרבו להשתמש בו, והמלבי"ם שלל אותו מכל וכל. טענתו: לא ייתכן שהנביא, שמילותיו מדודות וספורות ובאות מאת השם, ידבר דברי ריק לשם תפארת המליצה. אם לא היה הכרח לכפול - לא היה כופל. והרי חז"ל דורשים אפילו על דברי חולין של תלמידי חכמים "ועלהו לא יבול" - שגם העלים, שאינם הפרי, יש לדקדק בהם. על אחת כמה וכמה בדברי הנביא: כשהוא כופל את דבריו, עלינו להבין מה בא לבטא בכפל מעבר למה שאמר קודם, שכן בכל דבר ודבר יש משמעות חדשה.
התנאי השני: לא נמצא בהם מילות או ביטויים שהונחו במקרה, מבלי כוונה מיוחדת. אם הנביא כתב מילה זו, היא עומדת שם בכוונה תחילה כדי ללמדנו דבר מה. התנאי השלישי נוגע למאמר כולו: לא נמצא בהם מאמר ריק מרעיון נשגב. אין בנביא סיפור אגבי, אין הוא מספר חוויות, ואינו משרבב באמצע נבואה שניים שלושה פסוקים על מה שעבר עליו. אם יש מאמר שהנביא כתב לנו - יש בו רעיון נשגב שאחריו עלינו לחתור ולהתבונן.
שלושה אלה, אומר המלבי"ם, הם שלושה עמודי ברזל שעליהם ייִשען החפץ להבין תעלומות דברי קודש ולא ימוט; בהם יחזיק ויתמוך, אז יקום ויתעודד. הם הנותנים על ספרי אלוהים את הנזר ואת העדות, ובהם האות והמופת כי קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש בפי נביאיו וקדושיו. כשאדם מדבר, אפשר לומר שכפל את עניינו במילים שונות לתפארת המליצה, שהרי אדם אינו מדבר בדקדוק; אבל כשהקדוש ברוך הוא מדבר - "אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי", וחייבים לדקדק בכל מילה. די לנו שנתבונן כמה מדקדקים בדברי הרמב"ם, ואיזה תילי תילים של הלכות נלמדים מיתור אות ומחיסור אות. והרמב"ם עצמו כותב: תדקדק בדבריי מאוד, כי לא דבר ריק הוא, וכל מה שכתבתי - בכוונה מדוקדקת כתבתי. ואם כך בדברי הרמב"ם, מה תאמר בדברי הנביאים.
ומוסיף המלבי"ם: "והילדים ילידי רוח קודשם" - נתן השם חוכמה ותבונה בהמה, שכל טוב ודעת קדושים, עד שכל רואיהם יכירום כי זרע ברוכי השם המה. כוונתו: מה שנולד מדברי הנביא הם כביכול ילדיו. התבונן במה שנולד מפיהם ומה שיוצא מדבריהם - ותראה דברים קדושים, נפלאים ונאמנים. כל זה ביאר באורך בהקדמת ספר ישעיה, שהיא הקדמה כוללת לכל ספרי הקודש הבאים בדרך השיר והמליצה.
מליצתו של יחזקאל - נבדלת מכל רעיו הנביאים
כאן עובר המלבי"ם לדבר על נביאנו בפרט. מליצת החוזה האדיר הזה, קדוש הוא לאלוהיו, נבדלת ונפרדת מאוד ממליצת רעיו הנביאים, הבדל רב ועצום. תראה בו שוני גדול ממה שראינו בישעיה ובירמיה. אין הוא כמותם, שבתועפות המליצה הנישאה יתנשא ועל כנף רננים יעוף לגובהי שחקים. בקצרה: שאר הנביאים דיברו בלשון מליצית ונשגבה מאוד, ואילו יחזקאל מדבר בגובה העיניים - לא בלשון מליצית ולא בלשון רמוזה של שיר, אלא בשפה פשוטה הרבה יותר.
וטעם הדבר: אליו נפתחו השמיים "בארץ עייפתה", בבבל, בעת ששמי השם במרום קודשו לבשו קדרות ואופל, בעת שחושך כיסה ארץ וערפל את נחלת הצבי - ארץ ישראל בחורבנה ובגלותה. מתוך הסער והענן ראה מראות אלוהים, ואת החשמל חזה מתוך האש. ישעיה וירמיה התנבאו בשעה שעם ישראל יושב על אדמתו, ואילו יחזקאל מתנבא כשהוא כבר בגולה, על נהר כבר. לכן, בנות מליצותיו לא יולידו בני דרור - אין מליצותיו כציפור הדרור העפה לגובה ולמרחקים; רוח שפתיו לבני הגיון לא תפיח רוח חיים; כוח מדברותיו לילדי רעיון לא יברא פה ולשון וניב שפתיים; עלמות השיר לא יפרטו על פי נבלו, ובנות הזמיר לא יצאו לקראתו במחול משחקים.
על נהרות בבל
ומדוע כך? כי על נהרות בבל, שם נאמרה נבואתו. וראו איזו לשון מליצית נוקט המלבי"ם עצמו: נהרות בבל היו לימים אדירים מפלגי מי דמעת עשוקים - עם ישראל ישבו שם ובכו, ופלגי דמעותיהם עשו את נהרות בבל לימים אדירים. שם עם משוררי היכל השם על ערבים בתוכה תלו כינורותיהם. המשוררים, הכהנים והלויים, תלו את כינורותיהם: אין זה עוד מקום של שיר, שהרי "איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר". שם נהפך לאבל כינורם ועוגבם לקול בוכים, שיריהם לקינה, ונדמו מנעימי זמירות. לכן לא בחיל ולא בכוח, לא בשיר ולא במליצה ידבר עמנו נביאנו החוזה.
אלא כאשר ידבר איש את רעהו: במראה ולא בחידות, יטיף צוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפשות ומרפא לעצמות. דברים ישרים, קלים ונכוחים; מימיו אינם שוטפים, אינם חדים ואינם עמוקים, אך מים חיים, זורמים וקרים ונוזלים ממבועי שפתי דעת, המשיבים נפש עייפה וממלאים נפש דואבת.
הבאר שלא התעסקו עמה
כאן מוסיף המלבי"ם מאמר מוסגר על מבקרי המקרא - אותם גויים, ובעקבותיהם גם יהודים, בעיקר מגרמניה, שלקחו את המקראות וניסו לפרקם: חלק זה כתב פלוני, חלק זה כתב אלמוני, ועוד ביטויים שלא יכירם מקומנו. אנחנו איננו מעבירים ביקורת על המקרא, אנחנו לומדים את המקרא. וכבר אמרתי לא פעם: נקראו "מבקרי המקרא" משום שבדרך כלל רק קפצו לביקור, ולא למדו את המקרא לעומק כראוי. אומר המלבי"ם בלשון נפלאה: לא קראו לבאר הזאת "עסק", כי לא התעסקו עמו. אותם מבארים ומבקרים של הדור האחרון התעסקו עם ספר איוב וישעיה ויתר בארות מים קדושים היוצאים מן המקדש; יש מהם שבאו "מרתה" והשליכו שם עציהם ומיררו את המים, ויש שסתמום ומילאום עפר.
אבל מי הבאר של נביאנו זה - רגל אדם לא תדלחם, ורגל מבאר, מבקר וחוקר לא תרפשם; לא רמסו ולא רפשו אותם ברגליהם, ועל כן מימיו שקטו ונחו וכשמן הילוכו. ואם עמדו דייגים על ביצותיו וגבאיו אשר לא ירפאו, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים - שבו כליהם ריקם, בושו והוכלמו, כי באו על גבים ולא מצאו מים. כלומר: הביאורים שלהם שונים מן הביאור שהמלבי"ם עומד להגיש לפנינו.
הקושי המיוחד של ספר יחזקאל: כפל עניינים והישנות מאמרים
ובכל זאת, אומר המלבי"ם, לאחר שנשקול את דברי ספרנו בפלס ובמאזני משפט שכוננתי, לחקור בהם עד תכלית הדברים ולבחון אם בנויים הם על תכונתם - הנפש האצה למצוא דברי חפץ והשוקקה להבין בינה בכתב יושר דברי אמת, לא תמצא די רוויה בדברי פירושי מי שקדמוני. אמנם בספר הזה לא רבו כפל המילות וכפל המשפטים במילות שונות כדרך שבאו בישעיה וזולתו, שהתנוססו ברוח השיר והמליצה, אבל לעומת זאת רבו ופרצו על פני כולו כפל העניינים והישנות המאמרים. בכל פרשה שתבחר ותקראנה בעיון מראשה ועד תכליתה, תמצא כי ענייניה נשנו ושולשו, דבריה רבו ונכפלו, והדברים נראים ריקים מכל מושכל - אריכות לשון ויתר שפתיים מבלי עניין. וידמה לנו חס ושלום כאילו לא מילאום חוכמת לב ורעיונים נשגבים כיאות להימצא בדברי אלוהים, אשר כל הנוצר ברוח פיו מלא חוכמה ודעת ותבונה רבה אין חקר.
כשהמליצה מכסה על ריקות התוכן
ומדוע בספרים אחרים אין הקושי הזה בולט כל כך, ואילו כאן הוא צף ועולה? משיב המלבי"ם: מפני שבספרים אחרים יש ריבוי לשון ומליצה, והמליצה מעלימה את חוסר התוכן. פוליטיקאי יכול לדבר שעה שלמה, ואם תשאל אחר כך מה אמר - לא תוכל לחזור על דבר. וכמו שבזמנו שיווקו עוף שכבר עבר תאריכו: מה עשו לו? הוסיפו לו הרבה תבלינים, וזה מקהה את הטעם, ואתה אומר "איזה עוף מתובל". כך כשרוצים למכור דבר בלי תוכן, מוסיפים הרבה תבלינים והרבה קישוטים, ואז לא שמים לב לחוסר התוכן.
בלשונו של המלבי"ם: המה על מערומי התוכות מחלצות יופי הלשון ילבישו, ועל מומי החסרונות במכסה נועם ההיגיון יכסו. התוך ערום, ומלבישים עליו מחלצות של יופי לשון כדי לכסות על המערומים. כי כן ניסתה המליצה לעוור את עין הרואה בזיו הדרה, ועל הריקות והחיסרון תלה מעטה עלטה ותשים סתר פנים, ובחלק שפתיים תדיח את לב השומע לבל יקוץ באורך הלשון וריבוי הדברים. ומובן שאין המלבי"ם מדבר חס ושלום על ישעיה וירמיה, שהם ודאי מלאים תוכן כפי שלמדנו בפירושו, אלא על דרכם של המבקרים ועל שיריהם של אומות העולם. לשומע נדמה כאילו הוא מתהלך בגן עדנים מלא פרחים ושושנים, אך לא יבקש פרי למאכל ועלה לתרופה - אין בזה שובע. רעש חיצוני ותפארת חיצונית, מבלי תוכן ומבלי פנימיות.
כלי ריק או כלי מלא
לא כן ההוגה בספר הזה, אשר לא יכהן בו פאר השיר ועדי המליצה הנשגבה לא הושת עליו. "עדי" הוא תכשיט, ותכשיט המליצה לא הונח על הספר הזה. ואם נחשוב שגם תוכו ריק ומאומה אין בו - הרי יושווה ערכו בעינינו כנגד שאר הספרים המחושקים כסף המליצה ומשובצים זהב השיר, כערך כלי חרס ריק ליוצר כנגד כלי כסף וזהב. שהרי אדם משתעשע בכלי חפץ יקר ונחמד לעין גם אם אין בתוכו מאומה, שכן היופי החיצוני עצמו יש בו ערך. אבל כל נבל הממולא יין - בעת שיריקו את כליו, גם את נבליו ינפצו. כלי פשוט וזול, כלי חרס, כל מעלתו מצד היין שבתוכו; הרק את היין, ואין לך מה לעשות עמו אלא לשוברו. כי מה חפץ בכלי אשר אין חפץ בו ולא באשר בתוכו. משמעות הדברים: אם אין חיצוניות ואין פנימיות - אין כאן כלום. ומאחר שבספר יחזקאל אין חיצוניות של מליצה נשגבה, בהכרח שיש בו תוך ופנימיות, שאם לא כן לא תהיה בו שום תועלת.
לא נאווה לנבל שפת יתר
ומסיים המלבי"ם: לא נאווה גם לנבל שפת יתר - אין זה ראוי אפילו לאדם פשוט לדבר בשפה יתרה, וכל שכן לדובר ברוח נדיבה, שערך הלשון ודיבור השפתיים אצלו יקר. החכמים מקצרים בדבריהם: מי שיכול לומר את דברו בשתי מילים, יאמר שתי מילים וימשיך הלאה. ראה לשונות האבן עזרא והקדמונים - שתיים שלוש מילים; וראה הגהות הגר"א לשולחן ערוך, שקיצר עד מאוד, וכמה ספרים נכתבו רק כדי להבין את דבריו. ו"דבר שפתיים" רומז לפסוק "ודבר שפתיים אך למחסור" - אריכות הדברים היא חיסרון. ולכן יתפלא כל משכיל: איך יפיח איש הרוח, כנוח עליו הרוח, רוח כביר ודברי רוח, וימלא קדים בטנו, ומילים לא יועיל בהן. "דברי רוח" היינו דברים ריקים; וכי יחזור על אותו דבר ארבע פעמים, כשהדברים נראים לכאורה מיותרים ואינם מקדמים אותנו בהבנת העניין?
לסיכום:
המלבי"ם מניח לפנינו בהקדמתו שלושה עמודי ברזל בהבנת דברי הנבואה: אין כפל עניין במילות שונות, אין מילה שהונחה במקרה, ואין מאמר ריק מרעיון נשגב. ספר יחזקאל שונה משאר הנביאים: הוא נאמר בגולה, על נהרות בבל, מתוך סער וענן וקדרות, ולכן אין בו תועפות מליצה ופאר שיר אלא דיבור ישר, פשוט וברור כאיש המדבר אל רעהו. דווקא משום כך בולט בו הקושי של כפל עניינים והישנות מאמרים, שכן אין כאן תפארת מליצה שתחפה עליהם. ומכאן ראיה הפוכה: מאחר שאין בו חיצוניות מקשטת, בהכרח שכל כולו תוך ופנימיות, ועלינו לחתור ולהתבונן כדי לגלות את עומקו. זו הבאר שרגל מבקר וחוקר לא עכרה את מימיה, ומימיה שקטו ונחו וכשמן הילוכם - וממנה נשתה בלימודנו בעזרת השם.