בעזר השם נעשה ונצליח, אנחנו היום בסיעתא דשמיא נתחיל ללמוד את ספר יחזקאל. ספר יחזקאל יש לו הקדמה, הקדמת המלבים, ובהקדמה המלבים מפרט בפנינו את טיב הספר, את ביאורו על הספר, במה הוא שונה משאר הספרים. ותמיד כמו שאנחנו אומרים בהקדמה, המלבים בהקדמות שלו הוא נפלא מאוד, המליצות שלו נשגבות, אבל יש אנשים שזה מעט כבד להם, ותמיד אני אומר את זה, גם לאלה ששומעים לאחר מכן בדיסקים, מי שכבד עליו יוכל לקפוץ להתחלת פרק א', לא חייבים לשמוע את ההקדמה של המלבים, אבל מי שבכל אופן יתעניין, ההקדמה של המלבים נותנת לנו יסוד להבין את המהלכים שבספר.
ובואו נתחיל. אומר המלבים: כבר מילתי אמורה, כי היסודות אשר הנחתי בהקדמות פירוש ספר ישעיה, אשר עליהם בניתי טירת כסף וחומה נשגבה במשיחתה לדברי כתבי הקודש הנאמרים בדרך השיר והמליצה. שם הוא נתן יסוד בכל הנוגע לכתבי הקודש שבאים לידי ביטוי בשיר, במליצה, בתיאורים נשגבים, ועוד מעט יעמוד על השוני בין ספר ישעיה לספר הזה.
אבל אומר המלבים, מה שכבר אמרתי שם, אינם מיוחדים לפירוש הספר ההוא לבדו, כי הם יסודות מוסדות וחוקים נאמנים וכללים כוללים את כל דברי הנביאים והכתובים, אשר מילאו כוח את רוח השם בעוצמת השיר ותפארת המליצה. היסודות שאמרתי בספר ישעיה, תוכל לחזור עליהם ולשמוע אותם, הם יסודות הנכונים לכל התנ"ך. כך שאני לא רואה צורך לחזור על הדברים כאן. שהרי, אומר המלבים, הן כולם שפה אחת להם, ורוח אחד מתנוסס בקרבם, רוח קדוש אמיץ ונשגב, אדיר ונורא. אז אם כן, כלל שאמרתי לך שם, תקף גם כן לשאר הספרים, כי אותו הרוח, שזה רוח הנבואה מאת השם, חופפת על כולם.
והרוח הזה, אומר המלבים, שומר שלושה תנאים אלה. ואלה הם שלושת התנאים שהמלבים מרבה לחזור עליהם בהזדמנויות רבות בפירושים שלו. תנאי ראשון, שלא נמצא בדברי שירי קודש האלה, בדברי אלוהים חיים, כפל עניין במילות שונות. שירי קודש אולי יותר מדויק לקרוא שרי קודש. פירושו של דבר, אין מושג אצל המלבים כפל העניין במילים שונות, שזה ביטוי שהרבה השתמשו בו. גם הרד"ק, גם המצודות, הרבו להשתמש בביטוי הזה, והמלבים שלל אותו מכל וכל. המלבים טוען, לא ייתכן שהנביא שמילותיו מדודות וספורות ומאת השם, לא ייתכן שהוא ידבר דברי ריק בעבור תפארת המליצה. למה הוא כפל את העניין במילים שונות? סתם כפל את העניין במילים שונות? אם לא היה לו הכרח לכפול, לא היה כופל. הרי חז"ל אומרים אפילו על דברים, דברי חולין של תלמידי חכמים, ועלהו לא יבול. שזה בחינת העלים, גם אם זה לא הפרי, אבל זה בחינת העלים שיש לדקדק בהם. אז על אחת כמה וכמה כאשר אתה מדבר על דבר הנביא, שכאשר הנביא כופל דבריו, צריך להבין מה הוא בא לבטא בכפל העניין מעבר למה שהוא אמר קודם. ובכל דבר ודבר יש משמעות חדשה. והדברים הללו כפי שהספקנו ללמוד פעמים רבות במלבים, באים לידי ביטוי בפירוש שלו.
דבר שני, שלא נמצא בהם מילות או פעמים הונחו במקרה מבלי כוונה מיוחדת. לא נמצא מילות או דברים שנמצאים במקרה מבלי איזה מגמה. אם הנביא כתב את הדבר הזה, את המילה הזאת, היא נמצאת שם בכוונה תחילה כדי ללמד אותי דבר מה. דבר שלישי, שלא נמצא בהם מאמר ריק מרעיון נשגב. עכשיו הוא מדבר על כלל המאמר. אם יש איזושהי נבואה או איזשהו מאמר, בכל מאמר יש רעיון נשגב. אין איזה סיפור אגבי. הנביא לא מספר חוויות, אז הוא גם לא מספר לנו פתאום תוך כדי איזה עניין שניים שלושה פסוקים מה עבר עליו. אין דבר כזה. אם יש מאמר שהנביא כתב לנו, זאת אומרת שיש בו איזה רעיון נשגב שאחריו אנחנו צריכים לחתור ולהתבונן.
הן המה שלושה עמודי ברזל, עליהם יישען החפץ להבין תעלומות דברי קודש ולא ימוט. בם יחזיק ויתמוך, אז יקום ויתעודד, כי המה יתנו על ספרי אלוהים את הנזר ואת העדות, ובה בם האות והמופת, כי קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש בפי נביאיו וקדושיו. כאשר מדבר אדם, אז אתה יכול להגיד כפל העניין במילים שונות, וכמה ביטויים רק לתפארת המליצה, ועוד כל מיני ביטויים מהסוג הזה, כי אדם לא מדבר בדקדוק. אבל כשהקדוש ברוך הוא מדבר, אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי. וכאשר יש את דבר השם, חייבים לדקדק בכל מילה שלו. ודי לנו שנתבונן כמה מדקדקים בדברי הרמב"ם, ואיזה תילי תילים של הלכות לומדים מיתור אות ומחיסור אות, וזה בדברי הרמב"ם. והרמב"ם כותב את זה. הרמב"ם אומר תדקדק בדבריי מאוד, כי לא לא דבר ריק הוא, כל מה שכתבתי פה כתבתי בכוונה מדוקדקת מאוד. אז אם זה נאמר על דברי הרמב"ם, מה תגיד על דברי הנביאים? אומר הדבר הזה נותן על ספרי האלוהים את הנזר ואת העדות, זה הכתר והעדות, כי קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש בפי נביאיו וקדושיו, וכשקול אלוהים מדבר צריך לדקדק בדבריו עד הפסיק האחרון.
והילדים ילידי רוח קודשם, נתן השם חוכמה ותבונה בהמה, שכל טוב ודעת קדושים, עד כי כל רואיהם יכירום כי זרע ברוכי השם המה, בני אל חי, חיים לעד ונאמנים. ככל אשר ביררתי באורך בהקדמת הספר הנזכר, אשר היא הקדמה כוללת לכל ספרי הקודש הבאים בדרך השיר והמליצה. והילדים ילידי רוח קודשם, הוא בעצם כביכול מבטא שכשהנביא אמר דבר מה, אז מה שיוצא מזה זה מה שנולד מדבריו. אז הוא קורא לזה ילדים. ילדים ילידי רוח קודשם, יש בהם חוכמה ותבונה, שכל טוב ודעת קדושים. הכוונה תתבונן בדברים, מה נולד מפיהם, מה יוצא מדבריהם, תראה דברים קדושים, נפלאים ונאמנים.
אולם, מליצת החוזה האדיר הזה, קדוש הוא לאלוהיו, אשר אנו עוסקים עתה בביאורו, עכשיו הוא עובר לדבר באופן פרטני על הנביא יחזקאל. נבדל מאוד, נפרד ממליצת רעיו הנביאים, הבדל רב ועצום מאוד. אתה תראה בו שוני גדול ממה שראינו בספר ישעיה, בספר ירמיה. הוא לא כמוהם בתועפות המליצה הנישאה יתנשא, ועל כנף רננים יעוף לגובהי שחקים. כי אליו בארץ עייפתה נפתחו השמיים, בעת שמי השם במרום קודשו קדרות ואופל לבשו. בעת חושך כיסה ארץ וערפל נחלת צבי. מתוך הסער והענן ראה מראות אלוהים, ואת החשמל חזה מתוך האש. בנות מליצותיו לא יולידו בני הדרור. רוח שפתיו לבני הגיון לא יפיח רוח חיים. כוח מדברותיו לילדי רעיון לא יברא פה ולשון וניב שפתיים. עלמות השיר לא יפרטו על פי נבלו, ובנות הזמיר לא יצאו לקראתו במחול משחקים.
אני אסכם את מה שהוא אומר ואחרי זה נסביר את המילים. מה שהוא רוצה לומר, שאר הנביאים דיברו בלשון מליצית מאוד, בלשון נשגבה מאוד, ואילו הנביא יחזקאל מדבר בגובה העיניים. לא בלשון מליצית, לא בלשון נשגבה, לא בלשון שמרומזת ובלשון השיר, אלא הוא מדבר בשפה הרבה יותר פשוטה. עוד מעט הוא יסביר לנו למה. אבל בואו נראה את הדברים. הוא אומר הוא לא כמוהם בתועפות המליצה, כמו תועפות ראם לו, אז הוא בתועפות המליצה הנישאה יתנשא על כנף רננים יעוף לגובהי שחקים, הוא לא נמצא במצב הזה. כי אליו בארץ עייפתה, הכוונה בארץ עייפה, מדבר בבבל, הרי נפתחו השמיים, נראו מראות אלוקים. וכדי שתבין למה, הוא אומר תבין שהנביא התנבא בתקופה אחרת. ישעיה וירמיה התנבאו בתקופה שעם ישראל יושבים בארצם. לעומת זאת הנביא יחזקאל התנבא שהוא כבר בבבל. על נהר כבר. זאת אומרת הוא מדובר במצב, מדבר במצב שבו שמי השם במרום קודשו קדרות ואופל לבשו. חושך כיסה ארץ וערפל את נחלת צבי, ארץ ישראל הייתה חושך וערפל, גלות. מתוך הסער והענן ראה מראות אלוהים, ואת החשמל חזה מתוך האש. בנות, כמו שנראה הוא מתכוון לנבואה, כן, כמראה החשמל. בנות מליצותיו לא יולידו בני הדרור. הכוונה המליצות שלו זה לא כמו ציפור דרור שהם עפות לגובה ולמרחקים. רוח שפתיו לבני הגיון לא יפיח רוח חיים. אין רוח חיים כביכול בשפתיו בשירים מרוממים. כוח מדברותיו לילדי רעיון לא יברא פה ולשון וניב שפתיים. הכוונה שיש איזה שהם מליצות מיוחדות. עלמות השיר לא יפרטו על פי נבלו. הכוונה אין פה עלמות שיר בדבריו, אז הוא מגדיר את זה כאילו הם פורטות על הנבל, זה לא יהיה כאן. ובנות הזמיר לא יצאו לקראתו במחול משחקים. ולמה?
כי על נהרות בבל היו לימים אדירים מפלגי מי דמעת עשוקים. נהרות בבל, שם הוא מתנבא את נבואתו. ותראו איזה לשון מליצית כותב המלבים. נהרות בבל היו לימים רבים, נהיה מהם ים גדול. ממה? מפלגי מי דמעת עשוקים. כי עם ישראל ישבו שם על נהרות בבל ובכו, אז מפלגי דמעותיהם, הפלג שירד מעיניהם של דמעות, הפלג הזה יצר מנהרות בבל ימים אדירים, נהיה מזה ים אדיר. שם עם משוררי היכל השם על ערבים בתוכה תלו כינורותיהם. בוא תראה שהמשוררים, הכהנים והלויים, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו. זאת אומרת כבר זה לא מקום של שיר, זה לא מקום, איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר? אז הנביא במקום הזה לא מוצא מקום לשירים ומליצות, אלא הביטויים שלו הם ביטויים יותר ישירים ופחות מרוממים ופחות מיוחדים כמו שאר ביטויי השיר של בנות המליצה של שאר הנביאים. שם נהפך לאבל כינורם, ועוגבם לקול בוכים. שיריהם לקינה, וידמו מנעימי זמירות. הכינור הפך לאבל, העוגב לקול בוכים, השירים דומים יותר לקינה, ונדמו מנעימי זמירות. לכן לא בחיל ולא בכוח, לא בשיר ולא במליצה ידבר עמנו נביאנו החוזה. לא זה הסגנון שלו, אומר המלבים.
כי אם כאשר ידבר איש את רעהו, במראה ולא בחידות, יטיף צוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפשות ומרפא לעצמות. דברים ישרים, קלים ונכוחים. מימיו לא שוטפים, לא חדים, לא עמוקים. אך מים חיים, זרים, זרים מלשון זרם, כן, זה לשון הכתוב. כל מה שהמלבים פה כותב זה ציטוטי פסוקים. אך מים חיים, זרים, קרים, נוזלים, ממבועי שפתי דעת, ישיבו נפש עייפה ונפש דאבה ימלאו.
ולכן, אומר המלבים כאן במאמר המוסגר, לא קראו את הבאר הזאת עסק, כי לא התעסקו עמו. תראו איזה לשון מליצית. המלבים פה עכשיו ידבר על כך שמבקרי המקרא, כל מיני גויים שלאחר מכן נמשכו אחריהם גם יהודים, כן, שבעיקר מגרמניה, שהיו מעבירים ביקורת על המקרא. לקחו את המקראות וניסו לפרק אותם, זה חלק כתב זה, זה חלק כתב מישהו אחר, פה הנביא ההוא היה כזה, הנביא ההוא היה אחרת, ועוד כל מיני ביטויים מן הסוג הזה שלא יכירם במחוזותינו, אנחנו לא מעבירים ביקורת על המקרא, אנחנו לומדים את המקרא. ואמרתי לכם לא פעם שהם נקראו מבקרי המקרא, כי הם בדרך כלל רק קפצו לביקור, הם לא באמת למדו את המקרא לעומק כמו שצריך. ולכן הוא אומר תשים לב, בספר יחזקאל הם לא הרבו להתעסק. לכן לא קראו את הבאר הזאת עסק, כי לא התעסקו עמו. הספר הזה לא קראו לו עסק, דהיינו לא התעסקו עם הספר הזה, לא למדו אותו, מבארי ומבקרי דור אחרון, אשר התעסקו עם ספר איוב וישעיה ויתר בארות מים קדושים היוצאים מן המקדש. ויש מהם באו מרתה וישליכו שם עציהם וימררו המים. ויש אשר סתמום וימלאום עפר. הוא אומר יש כאלה שבאו מרתה, רצו להשליך עץ להמתיק את המים ועשו אותם מרים. ויש אשר סתמום, את הבורות הללו עוד מילאו עפר. הוא מתכוון לומר על ספר איוב וישעיה ושאר הספרים שהם כביכול באו לבאר אותם. אבל מי באר נביאנו זה, רגל אדם לא תדלחם. אף אחד לא דרך שם במי הבאר של יחזקאל. ורגל מבאר, מבקר וחוקר, לא תרפשם. הכוונה לא רמסו אותם ורפשו אותם ברגליהם. על כן מימיו שקטו ונחו, וכשמן הלוכו. כי אם עמדו דייגים על ביצותיו וגבאיו אשר לא ירפאו, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, שבו כליהם ריקם, בושו והיכלמו, כי באו על גבים ולא מצאו מים. אומר ולכן המים של הספר הזה נחו, כשמן הלוכו. אבל עמדו דייגים על ביצותיו וגבאיו אשר לא ירפאו, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, הכוונה היא שהם כביכול ניסו להבין את הספר, את ספר יחזקאל, אבל במקום להביא מים, שבו כליהם ריקים, בושו והיכלמו, באו על גבים ולא מצאו מים. דהיינו הביאורים שלהם, רוצה להגיד המלבים, שונים מהביאור שאני עומד להגיש בפניך.
אולם בכל זאת, אחרי נשקול את דברי ספרינו בפלס ומאזני משפט אשר כוננתי, לחקור במו עד תכלית הדברים, ולבחון אם בנו עד תכונתם, אז נפשנו אצה למצוא דברי חפץ, והשוקקה להבין בינה בכתב יושר דברי אמת, לא תמצא די רוויה בדברי פירושי מי שקדמוני. הוא אומר אחרי שאנחנו שוקלים את דברי הספר בפלס ומאזני משפט, ורוצים להבין אותם ולהעמיק בהם על פי היסודות שהוא כתב קודם, איך ללמוד את דברי הנביאים, כשאנחנו מחפשים את זה בדברי המפרשים, אומר המלבים, אנחנו לא מוצאים די רוויה בדברי פירושי מי שקדמוני. כי הגם שלא רבו בספר הזה כפל המילות או כפל המשפטים במילות שונות, כאשר באו בספר ישעיה וזולתו, אשר התנוססו ברוח שיר והמליצה, הרי ישעיה כתב במליצה, כשכותבים במליצה יש כפל העניין במילים שונות, אז הוא אומר אמת, נכון הדבר שבספר יחזקאל אין לזה הרבה ביטוי, הלא לעומת זה כן רבו וכן פרצו על פני כולו כפל העניינים והישנות המאמרים. זה דבר שיש אותו במינונים מוגברים בספר יחזקאל. כפל העניינים והישנות המאמרים. העניינים כפולים, המאמרים חוזרים ונשנים. ובכל פרשה אשר תבחר ותקראנה בעיון מראשה ועד תכליתה, תמצא כי ענייניה נשנו ושולשו, ודבריה רבו ונכפלו. והדברים ריקים מכל מושכל. ההארכת לשון ויתר שפתיים מבלי עניין. יש פה לשון ארוכה ויתר שפתיים, הכוונה עושר, יתר זה מלשון להעטיר שזה ריבוי, ריבוי שפתיים מבלי עניין. וידמה לנו כי לא מילאו אותם חס ושלום חוכמת לב ורעיונים נשגבים כיאות להימצא בדברי אלוהים, אשר כל הנוצר ברוח פיו מלא חוכמה ודעת ותבונה רבה אין חקר. זאת אומרת, הרי החכם נוצרת פיו, הוא כותב דברים בצורה מדויקת ומדוקדקת, וכאן אתה רואה שזה לא כן.
ואם לא יפנה לב אדם עליו לגלות חסרונות אלה בהגהתו בדברי שיר ומליצה, כי המה על מערומי התוכות מחלצות יופי הלשון ילבישו, ועל מומי החסרונות במכסה נועם ההיגיון יכסו, כי כן ניסתה המליצה לעוור את עין הרואה בזיו הדרה, ועל הריקות והחיסרון תלית מעטה עלטה וסתר פנים תשים. ובחלק שפתי התדיח לב השומע בל יקוץ באורך לשון וריבוי דברים. אני אסביר. הוא אומר תראה, שבספרים אחרים לא עומדים על זה. אבל בספר הזה כן עומדים על כך. למה? אומר כי בספרים אחרים יש ריבוי לשון ומליצה. אמרתי לכם פעם שפוליטיקאי מדבר, יכול לדבר שעה, אחרי זה תשאל מה הוא אמר, תגיד את האמת, לא, את האמת לא יכול לחזור על שום דבר ממה שהוא אמר. במילים פשוטות, כאשר אתה יש לך הרבה מליצה, מה המליצה עושה? היא מעלימה את חוסר התוכן. כי כשיש הרבה מליצה אתה לא שם לב שאין תוכן. כמו שבזמנו שיווקו עוף שכבר עבר התאריך שלו, אז מה עשו לו? שמו לו הרבה תבלינים. אתם מבינים? זה מקהה, מקהה את הטעם. אתה אומר איזה עוף, זה עוף מתובל. אז ככה כשאתה רוצה למכור משהו בלי תוכן, אתה שם הרבה תבלינים, הרבה קישוטים, ואז לא שמים לב לחוסר התוכן. אומר המלבים, אם בכל שאר הספרים, ישעיה וירמיה, יש הרבה תפארת המליצה, והם ודאי מלאים תוכן כמו שלמדנו עם המלבים, הוא אומר אבל בספר יחזקאל יותר שמים לב לקושי שהעניינים באים ונכפלים מבלי הבנה, כי פה אין תפארת מליצה שכביכול תכסה על העניין. אז כאן צריך הרבה יותר הסבר לנסות להבין מהו תוכן העניין, כיוון שהעניין נכפל ואין פה תפארת מליצה שתחפה על כך שהעניין פה כפול וכדומה. כך שהדבר הזה מצריך אותנו הרבה יותר התבוננות בספר כדי להבין את עומקו.
אומר המלבים, פעמים רבות תפארת המליצה נועדה לכסות על ריקות התוכן. שאין לך מה לומר, אז תדבר בשפה מאוד מליצית ומאוד גבוהה, ואז נוצר הרושם שקיבלנו משהו, הגם שלמעשה תפארת המליצה כיסתה על החיסרון של הפנימיות. ולכן אומר המלבים, המה על מערומי התוכות, דהיינו התוך הוא ערום, הם ילבישו על זה מחלצות יופי הלשון. מחלצות זה לבוש של יופי הלשון. זה נועד לכסות על המערומים של הפנימיות. הוא לא מדבר כאן חס ושלום על ספרי ישעיה וירמיה, הוא מדבר כאן על המבקרים את הספר, ספר יחזקאל. כביכול הם רגילים בשיריהם לכתוב שיר ומליצה, וכאן בספר יחזקאל זה לא נמצא. הוא אומר המליצה ניסתה לעוור את עין הרואה בזיו הדרה. כותבים דברי מליצה בלא תוך ובלא תוכן. ועל הריקות והחיסרון תלית מעטה עלטה וסתר פנים תשים. דהיינו זה בא להסתיר את הריקות והחיסרון, איך? על ידי דברי המליצה וריבוי דברים. כי ידמה לו כאילו יתהלך בגן עדנים, מלא פרחים ושושנים, ולא יבקש פרי למאכל ועלה לתרופה. נדמה לו למי ששומע את שיריהם של האומות, כאילו מתהלך בגן עדנים מלא פרחים ושושנים. אבל זה לא משהו משביע, לא יבקש פרי למאכל ועלה לתרופה. לשבוע מזה לא תשבע. במילים פשוטות, יש פה הרבה רעש חיצוני, יש בו הרבה תפארת חיצונית, מבלי תוכן, מבלי פנימיות, מבלי פרי למאכל.
לא כן ההוגה בספר הזה, אשר לא יכהן פאר השיר ועדי הנשגבה לא שת עליו. עדי המליצה הנשגבה לא שת עליו. ספר יחזקאל לא יכהן פאר השיר, השיר לא מכהן בו פאר, ועדי המליצה, עדי זה תכשיט, התכשיט של המליצה הנשגבה לא שת עליו, לא הניחו על הספר הזה. אם נחשוב כי גם תוכו ריק ומאומה אין בו, הלא אז ישווה ערכו בעינינו נגד ספרים האחרים המחושקים כסף המליצה ומשובצים זהב השיר במילואותם, כערך כלי ליוצר ריק נגד כלי כסף או זהב. אז הוא אומר אז ככה, אז מליצה אין פה בספר יחזקאל, ואם תחשוב שגם תוכן אין פה, אז הוא אומר אם ככה הוא נחשב כלי ריק נגד כלי כסף או זהב. כי סתם לפחות בשיריהם מליצה יש, הגם שזה מכסה על חוסר התוכן. אבל פה בספר יחזקאל מליצה ודאי אין, ואם גם תחשוב שתוכן אין בו, אז ממילא הוא ככלי ריק כנגד כלי כסף או זהב. כי אם ישתעשע האיש בכלי חפץ יקר נחמד לעין, גם אם אין בתוכו מאומה, הלא כל נבל ימלא יין, עת את כליו יריקו, אז גם את נבליו ינפצו. כי מה חפץ בכלי אשר אין חפץ בו ולא באשר בתוכו. אומר אם ישתעשע איש בכלי חפץ יקר נחמד לעין, גם אם אין בתוכו כלום, אז לפחות יש בו את היופי החיצוני. הנה הוא כלי חפץ יקר נחמד לעין. הוא אומר אבל לעומת זאת, כאשר כל נבל ימלא יין, עת את כליו יריקו, אומר כאשר אתה תיקח כלי שאין בו שום יופי חיצוני, כלי חרס, דבר שהוא כלי ריק, ותשים, הכוונה זול, פשוט, חרס, תמלא בתוכו יין, אז יש לו מעלה מצד היין. תריק את היין, אין לך מה לעשות עם הכלי, יש לי לשבור אותו. דהיינו אין לו שום תוך ותוכן. כי מה חפץ בכלי אשר אין חפץ בו ולא באשר בתוכו. לא, אני מתכוון להבין שהוא מתכוון נבל, הלא כל נבל ימלא יין, דהיינו נבלי יין, זה כלים של יין. בעצם המשמעות של הדברים היא, אם אין חיצוניות ואין פנימיות, אין בזה שום תוכן. ולכן אם בספר יחזקאל אתה לא מוצא חיצוניות, דהיינו מליצה נשגבה, אז ודאי שיש בו תוך, ודאי שיש בו פנימיות, כי אם לא אז ודאי אין בו שום תועלת.
לא נאוה גם לנבל שפת יתר. כה יתפלא כל משכיל, אף כי לדובר ברוח נדיבה, ערך הלשון ודבר שפתיים. ואיך יפיח איש הרוח, כנוח עליו הרוח, רוח כביר ודברי רוח, וימלא קדים בטנו, ומילים לא יועיל במו. לא נאוה לנבל שפת יתר. דהיינו לא ראוי לאדם לדבר בשפה יתרה. החכמים מקצרים בדבריהם. אומרים שני משפטים ונגמר. מי שיכול להגיד את זה בשתי מילים, יגיד שתי מילים. אולי ימשיך הלאה. מי שיסתכל את לשונותיהם של האבן עזרא והקדמונים, שתיים שלוש מילים. מי שיסתכל הגהות הגר"א לשולחן ערוך, כמה ספרים נכתבו רק להבין את דבריו. קיצר מאוד. לא נבל, גם לנבל שפת יתר. ואז ממילא מתפלא המשכיל, למה פעמים במליצה של הנבואה אנחנו רואים מילים שחוזרות על עצמם? אף כי לדובר ברוח נדיבה, גם למי שמדבר ברוח נדיבה, ערך הלשון ודבר שפתיים, לא ראוי לו להאריך בלשונו. ודבר שפתיים זה בעצם קיצור של פסוק, ודבר שפתיים אך למחסור. דהיינו אריכות הדברים היא בעצם חיסרון. ואיך יפיח איש הרוח, כנוח עליו הרוח, רוח כבירה, וכביכול נדמה שאומר דברי רוח. דברי רוח הכוונה דברים ריקים. כי הוא חוזר על אותו דבר ארבע פעמים, כאשר הדברים לכאורה מיותרים. וימלא קדים בטנו, זה גם רוח, ומילים לא יועיל במו, ויש בתוכם מילים שכביכול אין בהם תועלת, הם לא מקדמים אותנו בהבנת העניין.