ספר צפניה פרק ג' הוא הפרק שחותם את הספר. המלבי"ם מקדים לביאור הפסוק הראשון הקדמה חשובה, והיא המפתח לכל הפרק.
כבר מהגלות הראשונה שהייתה על ידי סנחריב, מאז מתחילים הנביאים להתנבא על הגאולה. ובאמת כבר מאז הייתה היתכנות ואפשרות שתבוא גאולה - אילו היו זוכים. הפעם הראשונה שחז"ל מדברים בה על גאולה היא בימי חזקיהו: אמרו חז"ל שאילו היו זוכים בימיו של חזקיהו, היה אז מקבץ נדחי עמו ישראל, ורצה הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אלא שהחטא גרם. ואכן בימי מנשה שלאחריו אנו רואים שבאים שרי מלך אשור מבבל ואוסרים את מנשה.
לאחר מכן מגיע מלך אשור שוב, כפי שראינו בנבואתו של נחום. ובימי יאשיהו חשב ירמיהו שהנה שוב נפתח חלון הזדמנויות והגיע זמן הגאולה. על יאשיהו קרא ירמיה "רוח אפנו משיח ה'", "הייתי בטוח שזה אשר בצילו נחיה בגויים" - אך גם הוא נלכד בשחיתותם, ולבסוף לא באה הגאולה. עד כדי כך היה ירמיהו בטוח שהגאולה עומדת להגיע, שמובא שהוא הלך להחזיר את עשרת השבטים.
כך גם בעת שנחרבה נינווה, בתחילת מלכות יהויקים, כבר לא היו יראים ממלכות אשור, וחשבו שזמן זה מסוגל לגאולה. ובאמת היה זמן מסוגל, אילו היו זוכים. אלא שכיוון שהמשיכו בעוונות אבותיהם, נדחה הזמן, וגבר עליהם מלך בבל והגלה אותם.
ההזדמנות הבאה הייתה כבר רק בבית שני. בית שני היה מעין תקופת מבחן: אילו היו עולים כולם בעת בניין הבית, היו זוכים שבתום ארבע מאות ועשרים שנה ייבנה הבית השלישי, ויהיה קיבוץ נרחב של כל נדחי עמו ישראל, ואז גאולה עולמית. אלא שגם אז קלקלו בשנאת חינם: היו כתות מריבות זו עם זו, צדוקים, בייתוסים, איסיים, וגם הבריונים שבירושלים ששרפו את כל מצבורי התבואה והשמן והחיטים, וחרב הבית. ומאז, אומר המלבי"ם, הדבר תלוי ועומד עד שיגיע הזמן באחרית הימים.
ועם כל זה, מדגיש המלבי"ם, יש הבדל יסודי בין אותן גאולות שהיו חלונות הזדמנות לבין הגאולה העתידה. אילו הייתה הגאולה בזמנו של חזקיהו, או בימי יאשיהו, או בבית שני, לא הייתה זו גאולה כללית אלא גאולה לעם ישראל בלבד. אבל הגאולה הכללית שאנו מקווים לה תהיה לכלל העולם כולו: אז יתוקן עולם במלכות שדי, ויכירו כל העמים במלכות השם ובאחדותו, וכולם יקראו בשם ה' אל אחד. ועל העניין הזה ידבר כאן צפניה.
הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה׃
אחרי שהודיע הנביא על חורבנה של נינווה, ועל מפלתם של האומות שהרעו לישראל, ותיאר ששארית ישראל ינחלו את פלשתים ואת עמון ומואב - הוא בא להסביר שאז היה הזמן ראוי לגאולה, ואילו היו זוכים היו נגאלים.
"מוראה" - מלשון נוראה, העיר הנוראה. ולמה נוראה? כי בזמנו של חזקיהו ויאשיהו יראו ממנה העמים וראו יד ה' עמה: מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות מגיעים וכולם פגרים מתים. הרי זו עיר שמוראה על האומות. "ונגאלה" - שהעיר גם נגאלה מכף מלך אשור, ואם כן הייתה ראויה להיגאל גאולה שלמה. "העיר היונה" - ירושלים שהייתה תחת אשור ובבל, וסמלם של אלו היה סמל של יונה, ולכן נקראת על שם המלכות. הגיע זמנה להיגאל, אלא שהעוון גרם, ולא הכינו את עצמם ולא היו ראויים אז לגאולה.
בביטוי "מוראה ונגאלה" יש עוד כמה הסברים. האבן עזרא מביא את ביאורו של יפת, "נוראה", כדרכו של המלבי"ם. רב יהושע מפרש "מוראה" מלשון בן סורר ומורה, כלומר העיר הסוררת והמורה. ויש אומרים שהוא מלשון גיעול וטינוף, כמו "והסיר את מוראתו בנוצתה", שהכוונה לדבר מטונף. וכן ב"נגאלה": לפי המלבי"ם הכוונה שהייתה ראויה להיגאל, ואילו האבן עזרא מביא ביאור נוסף שהוא כמו "לחם מגואל", כלומר מטונף - עיר מלוכלכת ומטונפת בעוונותיה. ורבנו משה מפרש מלשון גאולה, כמו כיוונו של המלבי"ם.
גם המילה "היונה" סובלת כמה ביאורים. לפי המלבי"ם זהו סמלם של אשור ובבל שהוא בצורת יונה. האבן עזרא מביא שיש אומרים שהוא מגזרת "לא תונה", מלשון הונאה, כלומר העיר שיש בה הונאה - וכפי שנראה בהמשך, הנביא מוכיח אותם על חוסר הצדק ועל השקר שהיה בירושלים. ויש מפרשים מלשון "יונה פותה", כמו "יונתי תמתי", יונה פתיה המתפתה בקלות, ואז נאמר הדבר על עם ישראל.
לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּיהֹוָה לֹא בָטָחָה אֶל־אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה׃
"לא שמעה בקול" - לא שמעה בקול המורים והנביאים שהוכיחו אותה לשוב אל קיום התורה והמצוות, וזה מצד הארת השכל, מה שראוי על פי ההיגיון. "לא לקחה מוסר" - לשוב אל השם מצד יראת העונש והייסורים, כלומר לא למדה ממה שייסרו אותה, מן הייסורים והרדיפות.
"בה' לא בטחה" - לא בטחה בו מצד שהוא בורא העולם. המלבי"ם מבאר ששם הוויה מבטא את הקדוש ברוך הוא כמהווה את עולמו, ומצד הארת השכל ההיגיון מחייב לעבוד את מי שמהווה את העולם כולו. "אל אלוהיה לא קרבה" - היה עליה להתקרב אליו מצד שהוא אלוהיה. וכפי שמבאר המלבי"ם בכמה מקומות, שם הוויה הוא מצד שהשם בורא ומהווה את העולם, ושם אלוהים מצד ההשגחה הפרטית שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו ונותן שכר או עונש. אם כן, היה לה להבין שהוא אלוהיה ויש השגחה פרטית, ולחשוש שמא ייסר אותה ויעניש - או לחילופין, בדרך החיובית, לצפות לגמול על ידי התקרבות אליו יתברך. והנה תראה: אל אלוהיה לא קרבה, וגם מוסר לא לקחה.
שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר׃
כעת מבאר הנביא ארבעה מיני מנהיגים שהיו לה. השרים שבתוכה היו כאריות שואגים לטרף: כשם שהאריה שואג לטרף בפרהסיה, כך הם היו חומסים וטורפים בגלוי. השופטים היו "צנועים" יותר, ולקחו שוחד רק בצנעה, ולכן נמשלו לזאבי ערב - הבאים בערב, בסתר, בחושך ובאין רואה.
"לא גרמו לבוקר" - "גרמו" מלשון גרם, עצם. לא השאירו את העצמות לבוקר. שהרי אם משאירים עצמות לבוקר, יודעים שכאן נטרף משהו בלילה, ורואים את עקבות הטרף. אבל הם, שהיו זאבי ערב, חיסלו בלילה, ודאגו שלא להשאיר עצמות לבוקר - לא להשאיר עקבות. מי שהגיע בבוקר לא ראה שאירע כאן מאומה, כי גם את העצמות אכלו. ובא הכתוב לומר לך שמעשיהם היו במחשך ובהסתר.
נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה׃
"נביאיה פוחזים" - נביאי השקר, שהיו פוחזים וריקים. "אנשי בוגדות" - שהיו נשואים לנשים הבוגדות בבעליהן ומזנות; לקחו להם נשים שזנו תחת בעליהן והלכו אל אותם נביאים.
"כהניה חיללו קודש" - הכוהנים שתפקידם לשמור את המקדש וקודשיו, הם עצמם חיללו את הקודש. ולא זו בלבד, אלא שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", ובמקום ללמד תורה "חמסו תורה" - לא הורו הוראה לישראל. רש"י מפרש: לא הורו אותה לשואליהם. נמצא שחמסו מהם את מה שמגיע להם.
יְהֹוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא־יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת׃
אומר המלבי"ם: כולם היו רעים וחטאים ועושי עוולה, ויש רק צדיק אחד הנמצא בעיר - הקדוש ברוך הוא, הצדיק שבקרבה, והוא לא יעשה עוולה. הגם שהם מעוותים את המשפט, דע לך שהשם נותן את משפטו בכל בוקר לאור אשר לא נעדר ולא נפסק לעולם. משפטו של השם הוא צדק באופן תמידי, אין מצב שהשם מעוות את משפטו, ומשפטו תמיד מאיר, כמו שאנו אומרים "תוציא לאור משפטנו" - להוציאו לאור על פי הצדק, משפט מאיר, צהיר, נהיר ובהיר.
והיה ראוי שיתביישו מפני הקדוש ברוך הוא הנמצא בקרבה, שהרי הוא שונא עוולה, והם הולכים ועושים היפך משפטו והיפך רצונו של הבורא יתברך. כיצד הם עושים כדבר הזה? על כך אומר הכתוב: "ולא יודע עוול בושת" - אותו איש עוולה, הנקרא עוול, אין לו שום בושה. וכיוון שאין לו בושה, הוא עושה את הדברים החמורים ביותר ואינו ירא מאת השם. וחז"ל דרשו על "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" - שיראתו זו הבושת. וכיוון שהעוול הזה לא ידע בושת, ממילא עשו את הדברים החמורים למול פני השם בלא לחשוש ממאומה.
הרד"ק מביא בשם אביו ביאור נוסף ב"בבוקר בבוקר משפטו יתן לאור לא נעדר": מאז שברא הקדוש ברוך הוא את האור, נאמנותו להביאו בכל יום מחדש קיימת לעולם. "לאור לא נעדר" - האור עצמו, לאחר שנברא בששת ימי בראשית, לא נעדר, אלא בכל יום ויום "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - נאמנותך לחזור ולהאיר בכל יום מחדש. ואף שבני העולם מכעיסים אותו והיה ראוי שלא ייתן להם זכות לאור השמש, אומר הכתוב "לא נעדר": לא העדיר ולא החסיר את אורו בגלל שבני אדם מכעיסים אותו. וראה בזה את אמונתו ונאמנותו של הקדוש ברוך הוא.
הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
אומר המלבי"ם: לאחר שראה הקדוש ברוך הוא שאינם מתביישים מגדולתו השוכנת בקרבם, אמר: אפעל עמם בדרך אחרת שתביא אותם לתיקון מעשיהם - על ידי שאכרית גויים ואעשה חורבן בערי האומות. והחורבן הזה היה בשלוש דרגות. בתחילה "נשמו פינותם" - הפינות והקרנות שמן הצד, כלומר לא במרכז האומה ובמרכז המדינה, אלא בצדדים ובגבולות. אחר כך "החרבתי חוצותם" - והמלבי"ם מבאר שהרחובות הם מה שלפני הבית, והחוץ הוא מה שמאחורי הבתים, שזה כבר יותר פנימה; החרבתי אותם עד שאין עובר, שכבר התפשט האויב בתוך המדינה. והשלב השלישי: "נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב" - מלשון צדייה, שנחרבו הערים עד שנעשו בלי איש ובלי יושב.
ובואו וראו: את כל זה עשה הקדוש ברוך הוא במגמה להחזיר את עם ישראל בתשובה. והמשל שבמדרש: מלמד הרוצה לאיים על תלמידיו נוטל את המקל ומכה על השולחן, והרעש יוצר בהלה. והרי השולחן לא עשה כלום - אבל אם השולחן חוטף מכות, תיקחו אתם מוסר ותיבהלו, שמא בפעם הבאה יהיה לנו על הגב. כך גם כאן: הכרתי גויים ונשמו פינותם, וכל זה נועד לעורר אותנו.
ומה ההבדל בין "נשמו" ל"החרבתי"? חורבן נופל על מקומות שיש בהם בניינים, ואילו שממה מוסבת על הקרקע - הארץ שוממה. ו"פינותם" לפי המלבי"ם היינו גבולי הארץ וזויותיה. ויש מסבירים שפינותם הם המגדלים שלהם, המקומות המרוממים, שכן היו רגילים לבנות מגדל נאה בפינת החומה, והם המקומות המשובחים. ובאופן כללי "פינה" היא ביטוי לחשיבות, כמו "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", ובתפילת הבוקר אנו אומרים "פינות צבאות רוממי שדי" - היינו השרים החשובים ביותר, מי שהוא אבן פינה ובגדר מעלה. אבל לפי המלבי"ם, כאמור, הכוונה לקצוות הארץ.
אָמַרְתִּי אַךְ־תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא־יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר־פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם׃
אומר השם: מה שעשיתי שם לאומות, חשבתי שעל ידי כך "תיראי אותי" ביראת הרוממות, מתוך שתראו את גבורתי; ולכל הפחות "תקחי מוסר", שתהיה בך יראת העונש - שכשם שאירע לגויים, כך עלול לקרות לארצכם. יראת הרוממות היא דרגה גבוהה, ולקיחת מוסר היא פחד מן הייסורים.
והמלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב מקבילות: "אמרתי אך תיראי אותי" - ועל ידי יראת הרוממות "ולא יכרת מעונה". ומהו "מעונה"? כלשון "מעון אתה היית לנו"; המלבי"ם מבאר שביטוי "מעון", כשאינו בבעלי חיים, הוא במשמעות מקום של קדושה. כלומר: חשבתי שתיראי אותי ותקחי מוסר מן העונשים שייעדתי לך על ידי הנביאים, או ממה שראית שהבאתי על שאר האומות, ולא ייחרב בית המקדש שבו שוכנת השכינה. וכל זה לא הועיל. "אכן השכימו השחיתו כל עלילותם" - עוד לפני שעשיתי את כל זה הקדימו והשחיתו את עלילותיהם; כבר אין סיכוי שייטיבו את מעשיהם, כיוון שמושחתים הם מכבר, וממילא הסיכוי לתשובתם קלוש.
וכאן מקומו של המעשה בחפץ חיים. הגיע אליו יהודי מסין וסיפר לו על סכר שנפרץ שם, ועשרות כפרים נשטפו ואלפי אנשים נהרגו. התחיל החפץ חיים להתעניין ושואל פרטים: מי ומה וכמה. התפלא האיש ושאל: וכי יש לרב קרובים בסין? למה הרב כל כך רוצה לדעת את כל הפרטים? והרי החפץ חיים לא היה ידוע כמי שרודף אחר מבזקי חדשות.
אמר לו החפץ חיים: וכי אינך מבין? אילו היה עומד עכשיו דרשן באמצע ורשה ונושא נאום, למי הוא מדבר? אמר: לתושבי העיר, ורוב תושבי העיר גויים, אז מן הסתם לגויים. אמר לו: אבל הוא דיבר ביידיש. אמר: אם כן ודאי דיבר ליהודים. אמר לו: ולמה? הרי רוב תושבי העיר גויים! אמר: נכון, אבל היהודים הם היחידים שמבינים את השפה, ואליהם הוא מדבר.
אמר לו החפץ חיים: עכשיו אתה מבין. כשהקדוש ברוך הוא נותן מכה בסין - מה הסיני מבין? מה הוא קולט? מה הוא יודע? הקדוש ברוך הוא דואג שאתה תגיע לראדין ותספר את זה לישראל מאיר, כדי שישראל מאיר יעשה תשובה. כי אנחנו היחידים שמבינים את השפה. וזהו פסוק מפורש: "הכרתי גויים נשמו פינותם החרבתי חוצותם" - ומיד אחריו "אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר ולא יכרת מעונה".
כלומר: רעידת אדמה באיראן, צונאמי בים, כל מקום שמספרים לנו על אסון - אין זה בשבילם, הם אינם מבינים כלום. זה נועד לעורר אותנו. המטרה היא שאנחנו נתעורר ממה שקורה בעולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל עם ישראל, וכל המתרחש בעולם הוא בשבילנו. אנחנו היחידים שיכולים לפענח ומבינים את השפה.
פרק ג' פותח בתוכחה לירושלים שהייתה "מוראה ונגאלה" - עיר שהטילה מורא על האומות ונגאלה מיד אשור, והייתה ראויה לגאולה שלמה, אלא שהחטא גרם. הנביא מונה את כישלונה בארבעה: לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר, לא בטחה בה' ולא קרבה אל אלוהיה. ואחר כך את קלקול מנהיגיה: שרים כאריות שואגים בפרהסיה, שופטים כזאבי ערב שאינם מותירים עקבות, נביאי שקר פוחזים, וכוהנים שחיללו קודש וחמסו תורה. ומולם - "ה' צדיק בקרבה", שמשפטו מאיר תמיד בצדק, ורק העוול שאינו יודע בושת אינו מתבייש. לכן הביא הקדוש ברוך הוא חורבן על האומות בשלוש דרגות, לא בשבילן אלא כמקל המכה על השולחן, כדי שנירא ונקח מוסר ולא ייכרת מעוננו. ומכאן הלימוד הנצחי שלימדנו החפץ חיים: כל אסון המתרחש בעולם הוא קריאה המכוונת אלינו, שכן אנחנו היחידים שמבינים את השפה.