פתיחת הפרק: מן התוכחה אל הקריאה לתשובה
פרק ב' בצפניה ממשיך את התמונה שתוארה בפרק הקודם, שבו נמשלו ישראל למוץ ולקש הנידפים ברוח. מכאן ואילך פונה הנביא בקריאה כפולה: תחילה אל ההמון שקלקל את דרכו, ואחר כך אל הצדיקים; ומשם עובר לפורענות שתבוא על אומות העולם שהצרו לישראל - פלשת, מואב ועמון, כוש ואשור. נלך על סדר הפסוקים.
"הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" - להתלקט מן הפיזור
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף׃
המלבי"ם מסביר: היות שהנביא דימה אותם למוץ ולקש המתפזר כשהרוח נושאת אותו, לכן הוא אומר "התקוששו" - מלשון היאספות, שכל הקש הזה ייאסף וייאגד יחד. ומה פירוש הדבר? אם להתפזר משמעו להתרחק מה', הרי שלהיאסף ולהתלקט משמעו להתחבר ולעשות תשובה.
"הגוי לא נכסף" - כלומר העם שה' אינו כוסף עליו כביכול. כאן מדבר הנביא אל אנשים שאינם עושים רצון ה', ולכן אין הקב"ה חפץ בהם; ואילו בהמשך, כשיאמר "בקשו את ה' כל ענוי הארץ", ידבר אל אלה שה' כן כוסף עליהם - הענווים והצדיקים.
הרד"ק מפרש באופן אחר: "התקוששו" הכוונה חפשו את המומים שלכם. כך דרשו חז"ל את הפסוק הזה: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" - "קשוט גרמך עד לא תקשוט אחרנין", שאדם קודם יתקן את עצמו ורק אחר כך יתקן אחרים. הלשון "קשוט" היא או מלשון אמת, כמו "די הוא קשוט", שיאמת אדם את מעשיו ודרכיו; או מלשון קישוט, שאדם צריך לתקן ולקשט את מעשיו. ולפי זה "התקוששו וקושו" היינו: קשטו מעשיכם.
ואף "הגוי לא נכסף" מפרש הרד"ק בשונה מן המלבי"ם: הגוי שאיננו מתאווה לעשות תשובה. אני אומר לכם תקנו מעשיכם, ואתם העם שאיננו נכסף לשוב, שאיננו נכסף להתקושש. שני הפירושים מסכימים שהשורש "נכסף" עניינו כיסופים, אלא שלמלבי"ם ה' אינו כוסף עליכם במצבכם, ולרד"ק אתם אינכם כוספים להידבק בה'.
ומביא הרד"ק עוד פירוש בשם אביו: "לא נכסף" פירושו לא נכלם. "כיסופא" בארמית הוא בושה וביזיון, וכן הביטוי "איכסיף". כלומר: אתם העם שאינו נכלם ממעשיו - ואף על פי כן אני מצווה אתכם, תקנו מעשיכם.
"בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק" - להקדים את הגזירה
בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק כְּמֹץ עָבַר יוֹם בְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף־יְהֹוָה בְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף־יְהֹוָה׃
מה שהמלצתי לכם - להתקושש ולשוב בתשובה - יהיה זה "בטרם לדת חוק כמוץ", קודם שייוולד ויוכרז חוק וגזירה שתהיו כמוץ. והמוץ גרוע מן הקש: בקש עדיין אפשר ללקט ולעשות חבילות, אבל המוץ הוא קליפת החיטה, "כמוץ אשר תדפנו רוח" - נפיחה אחת והכול מתפזר. לכן אומר הנביא: עוד לפני שתיגזר עליכם גזירה להיות כמוץ, חזרו בתשובה ותקנו מעשיכם.
"בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה'" - הכוונה שאף אם אותו יום יבוא, עליכם לא יבוא החרון. שהרי הגם שיש רשעים, אם אתם תתקנו את עצמכם - את נפשכם הצלתם, ולא עליכם יהיה אף ה'.
"בַּקְּשׁוּ אֶת־ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ" - פנייה אל הצדיקים
בַּקְּשׁוּ אֶת־יְהֹוָה כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף־יְהֹוָה׃
עד כה דיבר הנביא אל "הגוי לא נכסף", אל אלה שאין ה' כוסף עליהם, אל המקולקלים וההמון - אליהם קרא "התקוששו", שהם כקש שצריך לאסוף אותו, והקש הוא דבר נחות. עתה אומר המלבי"ם: אף שההמון אינם רוצים לשוב, אני מבקש מן הצדיקים שהם ייישרו את דרכיהם ויצדיקו עצמם יותר.
ולכן הוא פונה אליהם: "בקשו את ה' כל ענוי הארץ" - אתם הצדיקים, "אשר משפטו פעלו", ההולכים בחוקי ה' ומשפטיו. "בקשו צדק בקשו ענוה" - הכניעו עצמכם לפני הקדוש ברוך הוא, בצדק היינו בעשיית צדקה, ובתפילה. "אולי תסתרו ביום אף ה'" - אף אם יבוא חרון אף ה' על אותם שדובר בהם קודם, שלא ישובו, על כל פנים אתם תינצלו. לפחות אתם הצדיקים תיישרו מעשיכם יותר, ועל ידי כן תהיו ראויים שיום חרון אף ה' לא יבוא עליכם.
פורענות פלשת: עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון
כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר׃
אומר המלבי"ם: עתה בא הנביא לומר שיום אף ה' יכלול את כל האומות. אל נחשוב שהדבר נוגע רק לעם ישראל; בקל וחומר יגיע יום אף ה' אל האומות, שרדפו את ישראל והצרו לנו לאורך כל הדורות בשמדות, ברציחות וברדיפות.
הוא פותח בפלשתים. כידוע סבלו ישראל מן הפלשתים מאות בשנים, ומי שעובר על התנ"ך עד חורבן בית ראשון רואה שעיקר הבעיות היו עם הפלשתים. גם היום המקומות לא השתנו: עזה היא אותה עזה, ואצל הפלשתים אולי רק הטיפוסים ושיטות ההרג השתנו, אבל הסגנון הוא אותו סגנון והאומה אותה אומה. מצינו אצל שמשון, שכאשר בא לקחת את אשתו וראה שמסרוה לאיש אחר, עשה מה שעשה בשועלים - ומה עשו הם אחר כך לאבי הנערה שמסרה למרעהו? שרפו אותם באש. אותן שיטות ישנות, שום דבר לא השתנה. ולכן אומר הנביא: ראה כיצד סוף שה' ייפרע מהאומות האלה.
הרד"ק מעיר שצפניה מתבטא כאן בלשון מליצית של לשון נופל על לשון: "עזה עזובה" - אף שאין הדמיון מלא. וכן "עקרון תעקר" - שוב לשון נופל על לשון. ואשדוד הוא מלשון שוד, כמו "נפל שדוד", וכמו "מקטב ישוד צהריים". וקטב הוא שם של שדים ושל כוחות טומאה, כקטב מרירי השולט בימי בין המצרים, ששולט בצהריים; "ישוד" היינו שכל הפוגש בו כביכול נשדד ונופל. ולפי זה "אשדוד בצהריים יגרשוה" - הקטב השודד בצהריים יגרש את יושבי אשדוד, ותהיה להם מפלה.
שואל הרד"ק: והיכן גת, שאף היא מערי פלשתים? ומשיב: גת כבר נכבשה על ידי יהודה, ולכן אין הנביא מתייחס אליה.
רש"י מסביר את ההקשר כתנאי: לאחר שפתח בישראל, ועתה עובר לגויים - אם אתם תשובו בתשובה ותחזרו לעבודת ה', אני אפקוד על שכניכם הרעים, על פלשת, על עמון ועל מואב, שנזכרים בהמשך, ואומר הקב"ה: עליהם אני אפקוד והם ייענשו על כל מעשיהם. ועוד מפרש רש"י "בצהריים יגרשוה": מקום מרעה צאן היה שם, והצהריים הוא זמן שאין מרעים בו את הצאן מפני החום, אלא מרביצים אותו - "אחת תרעה ואחת תרביץ בצהריים". ולכן "בצהריים יגרשוה" - בזמן רע להם יגרשו אותם.
"הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם" - גוי כרתים
הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים דְּבַר־יְהֹוָה עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְהַאֲבַדְתִּיךְ מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
"חבל הים" - ספר ימה. חבל הוא לשון מדידת הארץ, שהיו מודדים את הארצות בחבל לדעת את גודלן; ולכן "יושבי חבל הים" הם אלה שארצם יושבת על הים. שוב מדובר בפלשתים, באזור אשקלון, אשדוד ועזה, מקום מושבם.
"גוי כרתים" - תרגום יונתן מתרגם "דמחייבין להשתצאה", כלומר שמחויבים להיכרת על פי גזירת ה'. רש"י אומר שאף שכך דורש יונתן, כרתים הוא למעשה שם של מדינה - לא אי כרתים שבימינו, אלא מקום באזור הפלשתים, כפי שמצינו אצל צקלג: "אנחנו פשטנו על נגב הכרתי ועל אשר ליהודה". והמלבי"ם מחבר את שני הפירושים: הפלשתים הנקראים "גוי כרתים" - ייכרתו. הרי זה ביטוי מליצי, הכרתים ייכרתו.
"דבר ה' עליכם" - ה' כבר דיבר על כך קודם, על ידי יואל, על ידי עמוס ועל ידי ישעיה שקדמו לצפניה, וכבר אז דיבר על הכרתתם. ועתה מוסיף: "והאבדתיך מאין יושב" - שאף יושבים לא יהיו שם, הכרתה על גבי הכרתה.
וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם נְוֺת כְּרֹת רֹעִים וְגִדְרוֹת צֹאן׃
ההשמדה תהיה עד ש"חבל הים" יהיה "נוות כרות רועים" - שהרועים יכרו שם כירה, ו"כירה" עניינה סעודה, כלשון "ויעש להם כירה". כלומר מקום שומם לחלוטין, שאפשר יהיה לרעות בו את הצאן ולשבת ולסעוד בו, במקום שבעבר הייתה בו עיר.
וְהָיָה חֶבֶל לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה עֲלֵיהֶם יִרְעוּן בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן כִּי יִפְקְדֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וְשָׁב שְׁבִיתָם׃
ארץ פלשתים היא חלק ממה שמגיע לנו, אלא שלא הכרתנו אותם בזמן. וכפי שאמר הקב"ה, אם לא נמגר את הגויים בכיבוש הארץ - "והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם", יצרו לכם ויציקו לכם. וכך אכן קרה. בסוף יהיה החבל הזה לשארית בית יהודה: עליהם ירעון, ובבתי אשקלון בערב ירבצון, כי יפקדם ה' אלוהיהם וישיב את שבותם.
חרפת מואב וגידופי בני עמון
שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת־עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל־גְּבוּלָם׃
מואב ועמון היו שכנינו וכפויי טובה כלפינו, ומשום כך "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם". ואף לאחר מכן: כאשר גלו ישראל מארצם, היו עוברים דרך עמון ומואב שבעבר הירדן המזרחי, שהרי הדרך לכיוון הכשדים ובבל עוברת שם. וכשעברו דרכם וראו את ישראל בוכים וגונחים וצועקים, היו מונים אותם - מלשון אונאה, "לא תונו איש את עמיתו", מייסרים אותם בדברים - ואומרים: מה לכם להיות סגופים? למה אתם מצטערים כל כך? מה תבכו? הלוא לבית אביכם אתם הולכים, "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם". לגלוג ציני: הרי אברהם בא מחרן, מאזור בבל, ואתם סך הכול חוזרים הביתה, מה לכם לבכות? על הלעג הזה אומר הקב"ה: שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון, ואני אעניש אותם על המעשים הללו.
המלבי"ם מבאר כאן הבדל שהסבירו בכמה מקומות: חרפה היא חירוף כלפי אדם, ואילו גידוף בא תמיד בהקשר של חילול הקודש, לדבר כנגד הקודש, כמו "את ה' הוא מגדף". לכן מואב "חרפו את עמי", ובני עמון יתרה מזו - גידפו.
"ויגדילו על גבולם" - הרד"ק מפרש שהגדילו לפתוח פיהם על שעברנו על גבולם. אבל המלבי"ם אומר: הגדילו את ארצם על חשבון גבול ישראל, שבמקום הגבול המשותף נכנסו לתוך חלקם של ישראל ולקחו לעצמם. וגם זה סוג של גידוף, שהרי בזה הוא מחלל את קדושת הארץ ואת קדושת עם ישראל שקיבלו אותה, ולכן יאה לזה לשון גידוף שמשמעו חילול הקודש.
"כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה" - מידה כנגד לעג
לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה־מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד־עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם׃
"לכן חי אני" - לשון שבועה. ויש כאן כעין תשובה צינית ללעג הציני שלהם. הם אמרו לישראל: אתם חוזרים הביתה, לבבל, לחרן, משם באתם. אומר להם הקב"ה: גם אני אחזיר אתכם לאן שהייתם. מהיכן באתם? מלוט. והיכן ישב לוט? בשער סדום. ומה היה סופה של סדום? "ההפוכה כמו רגע", "גופרית ומלח שריפה כל ארצה". אתם מאחלים לישראל לחזור למקום שממנו באו - אף אני מאחל לכם לחזור: "מואב כסדום תהיה".
"ובני עמון כעמורה" - אומר המלבי"ם שחורבן עמורה היה חמור משל סדום, שכן בסדום עוד היו ניצולים, לוט ושתי בנותיו, ואילו בעמורה לא ניצל איש.
"ממשק חרול" - חרולים הם קוצים, כלשון "כסו פניו חרולים, עלו כולו קמשונים". ו"ממשק" מבאר המלבי"ם מלשון נשק, כלומר מזוין בחרולים, חמוש בקוצים. או פירוש אחר: מלשון נשיקה, שני דברים הנושקים זה לזה - שהקוצים שם צפופים ודבוקים זה בזה. "ומכרה מלח" - שיכרו שם מלח, כיוון שהמקום יהיה כ"גופרית ומלח שריפה כל ארצה". "שארית עמי יבזום" - הנשארים מעם ישראל יבוזו אותם, וכל מה שיישאר מהם יינתן לישראל.
הרד"ק מביא שתי אפשרויות: שהנבואה הזאת נתקיימה בימי בית שני, או שהיא עתידה להתקיים בימות המשיח. והוא נוטה לפירוש השני, שהרי בהמשך נאמר "כי רזה את כל אלהי הארץ", שמדבר על ימות המשיח ללא ספק, ואם כן אף כאן.
עם וגוי, שארית ויתר
נאמר כאן "שארית עמי יבזום ויתר גויי ינחלום", ושני הביטויים - "עמי" ו"גויי" - מוסבים על ישראל. המלבי"ם מפנה לביאורו בישעיהו א' ד'. שם הוא מסביר שעם הוא תמיד בדרגה גבוהה יותר מגוי. גוי פירושו קבוצת אנשים המקובצים יחדיו, וזה יכול לנבוע מארבע סיבות: מפני שיושבים באותו חבל ארץ, כבאמריקה שבה היספנים, אפרו-אמריקאים ואנגלים מאוחדים בכך שיש להם אותה ארץ; מפני השפה המשותפת; מפני המשפחה שממנה יצאו; ומפני שהחליטו להתקבץ יחד וחקקו להם חוקים משלהם. וכל זה רמוז בפסוק "מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם ללשונותם למשפחותם בגוייהם" - ארץ, לשון, משפחה, והתקבצות.
אבל "עם" הוא רק כאשר יש עליהם מלך ומושל שעשה אותם לגוי אחד. עם הוא ציבור המונהג על ידי ממשלה, על ידי מושל שהוא כרוח המחיה את הגוויה, ולכן עם משובח תמיד מגוי. ולכן ישראל מכונים "עמי", "עמו", "עמך", "עם ה'" - שאחדותם באה מצד הממשלה, מצד המושל, ולא מעצם ישיבתם במקום אחד. משל למה הדבר דומה: בריטניה ראויה יותר לשם עם מאשר גוי, שיש בה מלכות מקדמת דנא ההופכת את כולם ל"ממלכה המאוחדת", ושמה מעיד עליה. לעומת זאת מקום כתימן ראוי להיקרא גוי ולא עם: מדברים אותה שפה ויושבים באותו חבל ארץ, אבל אין להם ממלכה מאחדת, והם מפולגים ונתונים בהשמדה עצמית מתמדת.
ועוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "שארית" ל"יתר", וכך פירש בכמה מקומות: "שאר" הוא מה שהותרנו בכוונה, כלשון "עוד שאר אחד בצאן" - שהותירוהו בכוונה; ו"נותר" הוא מה שנשאר מאליו לאחר שלקחתי את מה שרציתי, שלא התכוונתי להשאירו. כמו "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים": החשובים שבציון נשארו בכוונה תחילה, ואילו ההמון שבירושלים אין נפקא מינה להם היכן יהיו, ולכן רק "נותר".
לפי זה: "שארית עמי" - אלה שנשארו בכוונה, ולכן יאה להם התואר "עמי", והם "יבזום", יבוזו את שללם בלבד. ואילו "יתר גויי" - אלה שרק נותרו, הדרגה הנמוכה יותר שבעם ישראל, והם "ינחלום", יזכו לנחול את ארצם. החשובים לא ילכו לשבת בעמון ומואב אלא רק יבוזו אותם, ואילו המון העם ילכו וישבו שם באותם מקומות.
"זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם"
זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל־עַם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
הגם שיש בידם שלושה פשעים חמורים - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - העונש הזה מגיע להם דווקא מפני שחירפו את עם ישראל, כלשון הנביא "על שלושה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו". עיקר ההקפדה עליהם היא "כי חרפו ויגדילו" - הגדילו פיהם כנגד עם ה' צבאות.
"נוֹרָא יְהֹוָה עֲלֵיהֶם"
נוֹרָא יְהֹוָה עֲלֵיהֶם כִּי רָזָה אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ כֹּל אִיֵּי הַגּוֹיִם׃
אז ייראו את ה', "כי רזה את כל אלהי הארץ" - מלשון רזון, כביכול עשה דיאטה לכל אלוהי הארץ: ביער אותם, הסיר את כוחם ומיעט אותם. ועל ידי כן יראו העמים את ה' וישתחוו לו איש ממקומו, כל אחד מן המקום שבו הוא נמצא.
"גַּם־אַתֶּם כּוּשִׁים"
גַּם־אַתֶּם כּוּשִׁים חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה׃
רש"י מסביר שישראל גלו גם אל מעבר לנהר כוש, ואף הכושים לא טמנו ידם בצלחת אלא חירפו וגידפו את ישראל; לכן כשתבוא חרבי, גם אתם תהיו חללי חרבי.
הרד"ק מעיר על קושי בלשון הפסוק: היה צריך לומר "גם אתם כושים חללי חרבי אתם", או "גם המה" בגוף שלישי. מדוע פותח בגוף שני ומסיים "המה"? ומשיב: אל תתמה, כך מנהג המקרא בכמה מקומות, ומביא ראיות, כגון "יבושו מאילים אשר חמדתם" - אמר "יבושו" בגוף שלישי ו"חמדתם" בגוף שני. אך יש ביאור נוסף המיישב אף את הדקדוק: כאילו חסרה כאן כ"ף הדמיון - "כהמה". כלומר אתם הכושים תהיו חללי חרבי כהמה, כמו עמון ומואב שהזכרתי קודם. ולפי זה מובן מדוע נאמר "המה", שאין הכוונה לכושים אלא לעמון ומואב.
אשור ונינוה
וְיֵט יָדוֹ עַל־צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת־אַשּׁוּר וְיָשֵׂם אֶת־נִינְוֵה לִשְׁמָמָה צִיָּה כַּמִּדְבָּר׃
"ויט ידו על צפון" כדי לאבד את אשור שהרעו לעם ישראל. ואגב, יש לדייק בקריאת השם נִינְוֵה: הנו"ן מנוקדת בחיריק מלא עם יו"ד, שהוא תנועה גדולה, וממילא השווא שאחריה הוא שווא נע. כמו שאין קוראים "פנחס" אלא פִּינְחָס, שהרי כתוב ביו"ד, וחיריק עם יו"ד הוא תנועה גדולה ההופכת את השווא שאחריו לשווא נע. אילו היה כתוב בלי יו"ד היינו קוראים אחרת. והשממת נינוה הייתה בשנה הראשונה שבה קם נבוכדנצר למלוך, שהחריב את נינוה, כפי שראינו נבואות על כך.
וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים כָּל־חַיְתוֹ־גוֹי גַּם־קָאַת גַּם־קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָהֿ עֵרָה׃
נינוה הייתה עיר גדולה ומיושבת, ואומר הנביא: דע לך שכאשר אביא אותה לידי שממה, ירבצו בתוכה עדרים, "כל חיתו גוי" - כל בהמות הגויים. ואף הקאת והקיפוד, מיני עופות, ילינו שם "בכפתוריה".
ומהו כפתור? מסביר המלבי"ם שהוא המשקוף שמעל הסף. ונקרא כפתור מפני שהיה דרכם לעשות במשקופים ציורים וחריטות; לא כמשקופי ימינו הצרים, אלא משקוף רחב שעשו בו עיטורים וציורים ותפוחים, כלשון "כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו" שנאמר במנורה, מיני חיטובים ועיבוד בקנה המנורה - שם היה הדבר מקשה ויצוק, אך אף במשקופי הדלתות כך היו עושים.
"חורב בסף" - לאחר שדיבר על הכפתור שהוא המשקוף העליון, מדבר על הסף שהוא החלק התחתון, כמו "הך הכפתור וירעשו הסיפים". ואגב, יש הבדל בין משקוף למזוזה: המזוזות הן הצדדים, מימין ומשמאל, והמשקוף הוא החלק העליון, שהוא השוקף וכביכול הדלת מכה בו. ו"חורב" עניינו הרעב והיובש שישכון בסף.
"כי ארזה ערה" - "ארזה" הם הארזים שבבניין, כדרך המקרא בלשון יחיד לרבים, כמו "דגה אשר ביאור" ו"כרתו עצה". ו"ערה" מלשון "ערו ערו עד היסוד בה", לערער את יסודותיה - כלומר הארזים שבה התערערו. או שהוא מלשון גילוי, כמו "ערום ועריה", ופירושו נגלו ארזיה. ובשני הפירושים הרעיון אחד: שנתקעקע הבניין ונחרב.
"זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה"
זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה מַרְבֵּץ לַחַיָּה כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק יָנִיעַ יָדוֹ׃
נינוה הייתה עיר עליזה, עיר שמחה, יושבת לבטח ובטוחה בעצמה, והאומרת בלבבה "אני ואפסי עוד" - רק אני קיימת ואפס זולתי; וכתרגומו: "לית עוד בר מיני", אין עוד מלבדי. ועליה נאמר "איך היתה לשמה" - כיצד הפכה העיר הזאת לשממה, שכולם יתפלאו על כך, "מרבץ לחיה", מקום שבו רובצות החיות.
"כל עובר עליה ישרוק יניע ידו" - זהו ביטוי שכיח לתדהמה, כמו "ישום ושרק", ישתומם וישרוק. פעם היה נוהג כזה, שמי שרצה להתפעל היה שורק ומוסיף קריאת התפעלות. כלומר כל העובר שם ישרוק ויניע ידו ויצביע ויאמר: הזו היא העיר העליזה שהייתה בטוחה שתתקיים לנצח? איך הפכה לשממה? נמצא שהנבואה הזאת תדהים את כל הצופים, שכן כל מי שיראה לא יאמין שמקום כה שוקק חיים הפך למקום שממה ולמרבץ עדרים.
לסיכום:
פרק ב' פותח בקריאה לישראל להתקושש ולהיאסף מן הפיזור, לקשט ולתקן את המעשים בטרם תיוולד הגזירה; ופונה אל ענווי הארץ לבקש את ה' בצדק ובענווה כדי שיינצלו ביום אף ה'. משם עובר הנביא אל האומות: פלשת - עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון - שייכרתו וארצם תהיה לשארית בית יהודה; מואב ועמון שחירפו וגידפו וישובו להיות כסדום וכעמורה; הכושים שיפלו כהמה; ואשור ונינוה שיושמו לשממה. העומד מאחורי כל הנבואות הוא הגילוי שבסוף: "נורא ה' עליהם כי רזה את כל אלהי הארץ" - כשיכלו הגאווה וכוחות הטומאה, ישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגויים, והעיר שאמרה "אני ואפסי עוד" תהיה מופת ותדהמה לכל עובר.