פתיחה: מן התוכחה אל הנחמה
בחלק הראשון של הפרק תיאר לנו הנביא את הרעה שעושים העם ומנהיגיו: השרים, השופטים, הכוהנים והנביאים. אחר כך סיפר לנו מה עשה הקדוש ברוך הוא כדי להשתדל שישובו בתשובה, ובכלל זה הכרית גויים סביבם כדי שיראו וייקחו מוסר. והנה הגיע זמן הגאולה, ועם ישראל לא עשו תשובה. כפי שהקדים המלבי"ם, היו לנו כמה וכמה "חלונות הזדמנויות" לגאולה, ומשלא התעוררנו כראוי, עברה הגאולה את זמנה ולא באה. מכאן ואילך פונה הנביא אל העתיד הרחוק, אל הקץ האחרון ואל הגאולה השלמה.
"לכן חכו לי" - הגאולה שבעיתה
לָכֵן חַכּוּ־לִי נְאֻם־יְהֹוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד, כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת, לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי, כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל־הָאָרֶץ׃
אומר הקדוש ברוך הוא: לא ייתכן שאני אמתין לכם עד שתיטיבו מעשיכם ואז תיוושעו. אתם הם שצריכים לחכות לי ולהמתין עד שיגיע הזמן המיועד באחרית הימים, שבו הגאולה מובטחת. יש זמן שהוא ה"דדליין", וזו הגאולה שבעיתה: אם ראויים - אחישנה; אם אינם ראויים - תבוא בעיתה, בזמנה. אני המתנתי לכם ולא באתם, ולכן חכו לי אתם לקץ האחרון, שאינו תלוי במעשיכם.
"לְיוֹם קוּמִי" - שאקום מעצמי כדי לגאול אתכם. "לְעַד" - שתהיה גאולה נצחית, גאולה שאין אחריה עוד ירידה לגלות. מה שאין כן גאולה הבאה מכוח המעשים, שאינה לעד: ברגע שקלקלנו את מעשינו חוזר המצב הקודם. אבל כאן מדובר בגאולה של אחרית הימים, ולכן צריך להמתין זמן רב, שהקץ רחוק מאוד.
גאולה כללית ומלחמת גוג ומגוג
מכאן מתאר הנביא מה יהיה בעת הגאולה הזאת. לא תהיה זו גאולה פרטית לעם ישראל בלבד, כפי שהזכיר המלבי"ם בהקדמתו, אלא גאולה כללית שבה כל העולם יתוקן: "ידע כל יצור כי אתה יצרתו, ויבין כל פעול כי אתה פעלתו". אומר השם: המשפט וההנהגה שלי בגאולה יהיו "לֶאֱסֹף גּוֹיִם" - כל הגויים יבואו ויתאספו, כמו שכתוב "ואספתי גויים רבים על ירושלים", והיא מלחמת גוג ומגוג. ועל ידי שייאספו, אשפוך עליהם את זעמי וחרון אפי על כל מה שהרעו לעם ישראל לאורך הדורות. וחוץ ממה שאעניש אותם בדרך נקמה, אקנא גם על כבוד שמי: "בְּאֵשׁ קִנְאָתִי", כמו שכתוב "וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה" - קנאה על כבוד שמו שהיה מחולל בגויים, וגם כנגד זה יקבלו הגויים את המגיע להם.
מדייק המלבי"ם: מהו ההבדל בין "לאסוף גויים" ל"לקבצי ממלכות"? המקבץ אוסף דבר מפוזר. "גויים" הם המקובצים שאין להם מלך, הרובד הנמוך וההמוני יותר, והם יתקבצו בקלות מעצמם והשם יאסוף אותם לירושלים. אבל ה"ממלכות" לא יתקבצו בנקל, שכבר יש להן מלך והן עצמאיות, ולכן שם נדרשת פעולה מיוחדת - "לְקָבְצִי".
ומהו ההבדל בין "זעמי" ל"חרון אפי"? "אף" הוא אחד השמות המגדירים כעס, ובדרך כלל הוא כעס חיצוני - "כי אש קדחה באפי", שרואים את האש כלפי חוץ, לעומת "חמתו בערה בו" שהיא חימה פנימית. ואילו "זעם" מבטא כבר את הקללה ואת העונש: החרון אף הוא הכעס עצמו, והזעם הוא יישום הכעס והוצאתו אל הפועל, כמו "ישלח בם חרון אפו... משלחת מלאכי רעים". הזעם הוא כבר הנקמה והעונש כלפי מי שעליו היה חרון האף.
"שפה ברורה" - תיקון אומות העולם
כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהֹוָה, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד׃
על ידי מלחמת גוג ומגוג יעשה השם ניסים, ומתוכם יכירו כולם את כוח השם ואת נפלאותיו, יעזבו את עבודתם הזרה ויקבלו עליהם עול מלכות שמיים, כמובא בישעיהו ס"ו, ביחזקאל ל"ט ובזכריה י"ד. מהי אותה "שפה ברורה"? מסביר המלבי"ם: עד עכשיו קראו בשם השם בשפה בלתי ברורה. הנצרות ודאי מאמינה בהשם, אך בשילוש הטמא, שהוא כבר עבודה זרה. האסלאם מאמין בהבליו של אותו אחד שהרמב"ם מכנה אותו "המשוגע", ובקוראן ובכל אותם הבלים. נמצא שהם קוראים אל השם בשפה בלתי ברורה. "ברור" פירושו דבר מוחלט, המכיר באמיתות הדברים. כשגוי יקיים שבע מצוות בני נח משום שהשם ציווה - זו קריאה בשפה ברורה. אך כשיש בידו עוד הבלים שבהם הוא מאמין, כקוראן או כברית החדשה, אין זו שפה ברורה.
ועוד: עד עתה לא עבדו אותו "שכם אחד", אלא עבודתם התחלקה לכתות שונות. הנוצרים עצמם מתחלקים לקתולים, פרוטסטנטים, בפטיסטים, הכנסייה האנגליקנית ועוד לאין קץ; והאסלאם מתחלק לשיעים ולסונים ולכל הסוגים והמינים. אבל לעתיד לבוא, כשכולם יעבדו רק את הקדוש ברוך הוא ויקיימו מצוותיו, יהיה זה "שכם אחד", ולא כהיום שכל אחד עובד את העבודה הנראית לו.
והאבן עזרא אומר דבר מעניין: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" - יתהפכו לעבוד את השם לבדו בשפה ברורה, והיא לשון הקודש. בעתיד לא תהיה אנגלית וצרפתית ואמהרית, אלא לשון הקודש בלבד, שבה לבדה נקרא השם הנכבד. "לקרוא כולם בשם ה'" - ושם השם נקרא רק בלשון הקודש.
"מעבר לנהרי כוש" - הגויים מביאים את ישראל מנחה
מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ עֲתָרַי בַּת־פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי׃
לא רק האומות שבמרכז היישוב, אלה שבתוך הציביליזציה, אלא גם העמים היושבים מעבר לנהרי כוש, עובדי האלילים העושים כל התועבות - גם הם "יובילון מנחתי". ומהי אותה מנחה? כמו שאמר ישעיהו בנבואתו: "והביאו את כל אחיכם מנחה לה'". הם יביאו את עם ישראל בגאולה ויחזירו אותם לכאן, וזו תהיה המנחה שיתנו לקדוש ברוך הוא. האמת היא שיש היום לא מעט אומות בחוץ לארץ שרוצות כבר מיד לתת מנחה להשם ולזרוק את כל היהודים חזרה לכאן, אבל שם מדובר שיביאו אותם בשמחה, מתוך הכרה בגדלות הבורא. האומות יובילו את הנידחים מגלות סנחריב, מעשרת השבטים, ויביאו אותם מנחה להשם.
והרד"ק מביא בשם תרגום יונתן ש"עתריי בת פוציי" הם כינויים שהקדוש ברוך הוא מכנה בהם את עם ישראל. "עתרי" בתי"ו - מלשון להֵעָתר, אלה שמתפללים אליי ואני נעתר להם. "בת פוצי" - עדת הנפוצים בגלות, אותם שהפצתי. ואותם יאספו האומות ויביאום אל הארץ.
"לא תבושי" - עולם שאין בו מכשול
בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי, כִּי־אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ, וְלֹא־תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי׃
לפי המלבי"ם הכתוב מדבר על העתיד: לא ישובו עוד לחטוא כמקדם, עד שיצטרכו להתבייש שנית ממעשיהם הרעים. לא תעשי עוד מעשים רעים שתצטרכי להתבייש בהם. ולרש"י הכתוב חוזר על העבר: לא תבושי מכל עלילותייך שעשית, כי כבר לקית ונרצה עווונך, ושילמת את חובך לקודשא בריך הוא.
ומסביר המלבי"ם: בזמנים הקדומים סיבת החטא הייתה שישבו בין מלכים עובדי עבודה זרה ובין האומות, ולמדו מהם את כל הקלקולים. אבל כאן, כשכל העמים יקראו בשם השם ויעבדו אותו, לא ייתכן שעם ישראל יחטאו. שהרי הסיני לא ייצר סמארטפון שאינו חסום, פשוט לא ייצר דבר כזה. לא תוכל לומר "מה אעשה, זה מה שהוא מייצר לי, גירויים ופיתויים" - שהרי גם הסיני יעבוד את השם. וכדברי רבי ירוחם ממיר, שכשאנו אומרים "ויתוקן עולם במלכות שדי" ו"כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", אם יישאר אי שם באפריקה אדם נבער שאינו מכיר את הקדוש ברוך הוא - יהיה בזה חוסר בגילוי כבוד השם. כבוד השם יתגלה על העולם כולו, וממילא לא יהיה לנו עוד פיתוי וקושי בעבודת השם, כי לא יהיו האומות שמקלקלות אותנו ומחטיאות אותנו. ובעיקר בזמנם מדובר היה בעבודה זרה, שישראל בארץ ישראל נכשלו בה בעקבות העמים אשר סביבותם. וזהו שכתוב בישעיה: "כי בושת עלומייך תשכחי... כי גואלך קדוש ישראל, אלוהי כל הארץ ייקרא" - לא תגיעי עוד לבושת של קלקול ועבודה זרה, משום שכולם יהיו עובדי השם.
ועוד מוסיף המלבי"ם: בזמנים הקדומים היו צריכים לכרות ברית עם האומות שסביבם כדי שיעזרו להם, כרתו ברית עם מצרים שתגן עליהם מפני בבל וכדומה, וכריתת הברית יצרה קירוב דעת, ומתוך כך למדו ממעשיהם. אבל כאן "אסיר מקרבך עליזי גאוותך" - אסיר את המריעים והמשחיתים, ואז "לא תוסיפי לגובהה עוד": לא תבקשי עוד גבורה וכוח, סוס ורכב, כסף וזהב, טילים וכיפת ברזל ומטוסים. לאחר שארומם את מדרגתך, לא תימשכי עוד אחרי כל זה.
"עם עני ודל" - מעלת הענווה והביטחון
וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל, וְחָסוּ בְּשֵׁם יְהֹוָה׃
"עני ודל" נשמע כתיאור שלילי, אבל לפי מה שאמרנו זהו שבח. לא יהיו עוד "עליזי גאוותך" ולא יוסיפו לגובהה, אלא אדרבה יהיו נכנעים בנפשם ובמידותיהם. "עני" מלשון עניו ושפל רוח, מלשון ענווה. "ודל" - שלא יהיה להם עושר רב, אלא יחסו בשם השם שיגן עליהם. היום אנו זקוקים לעושר, שהעושר מהווה ביטחון כלכלי; אבל כשבוטחים בהשם אין צורך בעושר ואין צורך בנשק, אלא סמוכים ובטוחים בהשם.
"שארית ישראל" - שלמות במעשה, בדיבור ובמחשבה
שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית, כִּי־הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד׃
"לא יעשו עוולה" - במעשים. "ולא ידברו כזב" - בדיבורים. ועוד: "ולא יימצא בפיהם לשון תרמית". מסביר המלבי"ם שהביטוי "לשון", כפי שראינו פעמים רבות במשלי, מרמז תמיד לדיבור תבוני והגיוני. הדיבור החכם בא לידי ביטוי בלשון, שהיא משהו פנימי יותר. אפשר לכנות דיבור בשם "שפה", על שם השפתיים, ואמת שגם השפתיים וגם הלשון הן כלי הדיבור, ויש אותיות הלשון ואותיות השפתיים. אלא שכשהתנ"ך רוצה לבטא משהו פנימי יותר, המבוסס על היגיון, שכל וחוכמה, הוא נוקט בלשון "לשון"; וכשמדובר בדבר שהוא פחות ברמתו, הוא נוקט "שפה" ו"שפתיים".
"לשון תרמית" פירושה חקירות ודיבורים גבוהים, שהם פנימיים, אך מובילים אל השקר ואל דברים שאינם אמת. או כלשון המלבי"ם: ההקדמות הכוזבות בחקירת מה שאחר הטבע, כלומר המטאפיזיקה. בדברים מטאפיזיים, שהם דברים הקשורים לעולם שמעבר ולעולם הרוח, קשה מאוד לדבר, שכן אין מדדים ברורים למדוד בהם: אי אפשר לשקול אותם במעבדה, ואף נשמה לא הוכנסה למבחנה ונשקלה ונמדדה וצולמה, וממילא נכנסות שם בדותות ושקרים רבים. אבל אז לא יהיה עוד מצב של רמאות בחקירה האלוהית, באמונה ובהבנת הנהגת העולם. הם יהיו שלמים במעשה, בדיבור ובמחשבה העיונית.
"כי המה ירעו" - כצאן הרועה על מי מנוחות, "ורבצו" - בלילה, "ואין מחריד". לא נצטרך עוד לקשרים עם האומות, לא נשק מארצות הברית ולא הגנה מאומות אחרות, אלא הקדוש ברוך הוא יהיה מלכנו בראשנו. וממילא החיבור שלנו עם האומות יהיה קלוש, שהרי כשאנו זקוקים להם אנו מתחברים אליהם, וכשאיננו זקוקים להם אנו עומדים בפני עצמנו, ואין הם מקלקלים אותנו.
"רוני בת ציון" - שלוש שמחות כנגד שלושה תיקונים
רָנִּי בַּת־צִיּוֹן, הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל, שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל־לֵב בַּת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
הֵסִיר יְהֹוָה מִשְׁפָּטַיִךְ, פִּנָּה אֹיְבֵךְ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה בְּקִרְבֵּךְ, לֹא־תִירְאִי רָע עוֹד׃
מהו ההבדל בין "בת ציון", "ישראל" ו"בת ירושלים"? מסביר המלבי"ם: "ציון" מתאר את המקום שבו ישבו הסנהדרין, השופטים והשרים, כפי שהזכיר המלבי"ם כמה וכמה פעמים. "ירושלים" הוא ביטוי כללי יותר, והוא עיר המלוכה שממנה יוצאת ההנהגה. "ישראל" הוא כלל האומה. עד עתה ראינו שבציון היו שופטים רעים, מטי משפט, עושק וחמס; בירושלים היה קלקול גדול שנבע מהמלכים הגרועים והרשעים; והעם באופן כללי היה נאנק ונאנח מפני המלכים ומפני האומות שלחצו אותו.
ועתה דלתות הכתוב מקבילות. "רוני בת ציון" - למה? "הסיר ה' משפטייך". ציון היא מקום המשפט, ועתה יסורו השופטים הרשעים והמשפטים המעוותים: בטל הבג"ץ, ולא יהיו שופטים בירושלים כפי שהיו עד היום, אלא שופטי צדק, שעליהם אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה". לא שופטים רשעים ומושחתים, שלאחר שסיים מר ברק את תפקידו, וחבל שלא שעה אחת קודם, קיבל פרס מהתנועה הרפורמית, ואף הלך לקחתו ולא היה מוכן לוותר עליו. וברור מדוע: נציגם בבית המשפט העליון, שייצג אותם יפה מאוד, למה שלא יקבל פרס. וכפי שמישהו אמר פעם, שבבג"ץ "צדק" הוא רק שם של כוכב, ואין לצפות שם ליותר מזה. ועל זה נאמר "ואשיבה שופטייך כבראשונה", "ציון במשפט תיפדה", ובזה יהיה תיקון לציון.
"הריעו ישראל" - כי "פינה אויבך": הקדוש ברוך הוא פינה והסיר את האויבים, ולא יהיו לנו עוד מצרים ומציקים. "שמחי ועלזי בת ירושלים", שירושלים מבטאת את מקום המלוכה - "כי מלך ישראל ה' בקרבך": לא יהיה לך עוד רע מצד המלוכה וההנהגה, שהשם יהיה למלך על ישראל, ישב בקרבה וינהיג את עם ישראל בהנהגה ניסית, וממילא לא יהיה עוד רע לכלל ישראל.
ומהו ההבדל בין "שמחי" ל"עלזי"? כבר הסביר המלבי"ם בכמה מקומות ששמחה היא ביטוי למשהו תמידי בלב, ואילו "עליזה" היא מי שמרקד מרוב שמחה, שהגיע לעליזות עד שהוא מתרומם ומרקד.
"אל תיראי" לירושלים, "אל ירפו ידייך" לציון
בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלַ͏ִם אַל־תִּירָאִי, צִיּוֹן אַל־יִרְפּוּ יָדָיִךְ׃
בירושלים, כפי שאמרנו, היה מושב העם והקיבוץ המדיני, ובציון היה מושב הסנהדרין והמקדש והשופטים, שהוא העניין הרוחני והנפשי יותר. בירושלים היו חוששים מן האויבים, ולכן נאמר לה "אל תיראי" - אל תחששי מפני האויבים. ולציון, מקום העיסוק ברוחניות, בית המקדש ומושב הסנהדרין, שרפו ידיהם מלהתעסק ברוחניות משום שהיו בטוחים שהשם עזב ונטש אותם, נאמר "אל ירפו ידייך": אין לכם לחשוש ולרפות ידיכם, שהשם לא עזב אתכם, ואדרבה - השם בקרבכם.
ומי הוא האומר "יאמר לירושלים אל תיראי"? הרד"ק מביא שלושה פירושים: האחד, שהנביאים יאמרו זאת לירושלים. השני, שאנשי ירושלים יאמרו זאת איש לרעהו. והשלישי, שהאויבים עצמם יאמרו זאת, שכביכול יודו ויאמרו: אין בנו כוח לפעול נגד גזירת השם.
"ה' אלוהייך בקרבך" - שלוש הבטחות
יְהֹוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ, יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה׃
גם כאן דלתות הכתוב מקבילות. כנגד "יאמר לירושלים אל תיראי" מפני האויבים - "ה' אלוהייך בקרבך גיבור יושיע". אל תחששי שמא אין השם בתוכך - הרי הוא "בקרבך". אל תחששי שמא אין בו כוח להושיע - הרי הוא "גיבור", וגבורה היא ביטוי לעוצמה כנגד האויבים. ואל תחששי שמא הוא בקרבך וגיבור, אבל לא ירצה להושיע - על זה נאמר "יושיע", שהישועה ודאית.
וכנגד "ציון אל ירפו ידייך", שרפיון הידיים בא מתוך הרגשה שאולי אין אנו ראויים די לשפע רוחני - "ישיש עלייך בשמחה". מסביר המלבי"ם שגדר "משוש" הוא הסימנים החיצוניים לשמחה: השמחה היא שמחת הלב הפנימית, וכשאדם מראה סימנים חיצוניים לאותה שמחה - זהו "לשוש". ואגב, הסוס צוהל, ולא בכדי: "סוס" מלשון לשוש, והצהלה היא הביטוי החיצוני לשמחה. לעומת זאת המסתכל בחמור לא יאמר עליו שהוא שמח, שכולו מבטא דיכאון; ואילו הסוס הוא ביטוי של שמחה וצהלה כלפי חוץ.
"יחריש באהבתו" - השם יחדש את אהבתו באופן תמידי. מהו "יחריש"? מסביר המלבי"ם שהוא כמו "לב חורש מחשבות אוון", לשון מחשבות עמוקות: השם יחשוב מחשבות עמוקות איך להיטיב לנו, טובות נפשיות באופן תמידי.
"יגיל עלייך ברינה" - ומה ההבדל בין גיל לשמחה? השמחה היא השמחה הסטטית והקבועה, והגיל הוא התפתחות של שמחה פתאומית. שמחה תמידית נקראת שמחה, אבל כשבאה סיבה שבגללה מתעורר בי פתאום משהו - זו גילה: מי שמצא מציאה או אבדה, מי שקיבל בשורה טובה, כל אלה נקראים גילה. אז מלבד השמחה התמידית, יגיל עלינו השם כל הזמן בשמחות נוספות של אותות ומופתים, ועם ישראל יגיעו תמיד לדרגות נוספות ברוחניות, ילכו ויתעלו בעבודת השם.
"נוגי ממועד" - קיבוץ האנוסים והסרת החרפה
נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ, מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה׃
גם אלה שהיו מלאי יגון, אומר המלבי"ם, ומדוע מלאי יגון? כיוון שמעדה רגלם מן האמונה. אלה שהתקלקלו ברבות השנים, אלה שירדו ברוחניותם, אלה שלא עמדו בניסיון בדורות השמד ויצאו מדת ישראל, כדוגמת אנוסי האינקוויזיציה ועוד - לבבם כעת מלא תוגה. ואומר השם: "אספתי" - אני אאסוף אותם אל העם ואחבר אותם לעם ישראל שאותו אגאל. "ממך היו" - הרי הם חלק מעם ישראל, ומה שמרדו בהשם לא היה מתוך מרד וכפירה, אלא אנסו אותם לעשות כן.
"משאת עליה חרפה" - עד עתה נשאו עליהם חרפה על היותם מבני ישראל. עד היום אנו רואים זאת: קוראים ליהודים "ז'יד" בכל מיני מקומות, מבזים אותם, ובמקומות מסוימים אף מכים אותם על היותם יהודים. יהודים באירופה אינם הולכים עם סממנים חיצוניים של יהדות, ואף שומר תורה ומצוות הולך עם קסקט ולא עם כיפה. אף היה עיתונאי גוי שרצה להמחיש זאת, וצילם את עצמו מהלך כיהודי בצרפת ובשוודיה, וספג חירופים וגידופים. זוהי מציאות של חרפה: מי שבשם ישראל יכונה, חרפה נשא. וגם מי שנטמע בין הגויים לא הועיל לעצמו כלום, שסבר "נטמעתי, אני כבר משלכם" - וכולנו יודעים שהיטלר ימח שמו וזכרו חיפש אותם עד הסבא רבא, חיפש אחורה כדי לאסוף אותם, וגם שם חירפו אותם והזכירו להם את ההיסטוריה שלהם וחירפו אותם על צור מחצבתם. ואומר השם: עתה אני אוסף את החרפה אשר נשאו, ואגאל אותם ממנה.
"והושעתי את הצולעה" - נקמה בגויים וקיבוץ נידחים
הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת־כָּל־מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא, וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם׃
"הנני עושה" - כתרגום יונתן, שאעשה בהם כלה. ורש"י מביא פירוש נוסף, ש"עושה" הוא מלשון "ועסותם רשעים", מלשון עיסה ועיסוי: הנני מועך את כל מענייך. כך או כך, אעשה בהם נקמות.
"והושעתי את הצולעה" - אלה שמעדה רגלם באמונה, שהיא צולעה על ירכה ואין היא חזקה באמונתה בהשם. "והנידחה אקבץ" - אלה שדווקא היו חזקים ועמדו באמונתם, ובשל כך גירשו אותם מן הארץ, כדוגמת גירוש ספרד, גירוש אנגליה, גלות מוזע ועוד כל הגלויות שבהן נפזר עם ישראל לארבע רוחות. אומר השם: אני אקבץ אותם.
"ושמתים לתהילה ולשם בכל הארץ בשתם" - האמונה שהייתה להם עד היום לבושת ושעליה חירפו אותם, היא שתהיה להם לתהילה ולשם. והאבן עזרא מסביר ש"בשתם" חוזר על הגויים: לא זו בלבד שאמונת ישראל תהפוך לתהילה, אלא הגויים עצמם יתביישו כשיראו את אלה שחירפו ובזו ברום מעלתם - "איך את אלה ביזינו", איך זו שהייתה צולעה ניתנה לשם ולתהילה. וזה חלק מהנקמה בגויים, שהרי כתוב שחלק מהם יקומו לחרפות ולדראון עולם: היטלר יקום כדי לראות - הנה העם שרצית להשמיד, הנה הם ברום מעלתם, ואחר כך יחזירוהו לגיהינום שלו להמשיך לקבל עונשו. ותהיה להם בושה גדולה על שאלה שחירפו וביישו זכו למעלה כה גדולה.
חתימת הספר: "בעת ההיא אביא אתכם"
בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי־אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהֹוָה׃
זהו הפסוק החותם את ספר צפניה, והוא מקביל לפסוק הקודם. כנגד "הצולעה", האנוסים שנשארו במקומם ועזבו את דתם מחמת האונס - "בעת ההיא אביא אתכם": אביא אתכם אל הדת ואל ארץ ישראל. כנגד "הנידחה", שגורשו מן הארץ ומבין האומות - "ובעת קבצי אתכם": אקבץ אתכם לארץ ישראל. וכנגד "ושמתים לתהילה... בשתם", שעד היום ביישו אתכם על אמונתכם - "כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ": דתכם תהיה לשם ולתהילה, וכולם יפארו אתכם ולא רק שלא יבזו אתכם. וגם אתם תהיו לשם ולתהילה מכוח הגבורה שתהיה במלחמת גוג ומגוג. ומתי יהיה זה? "בשובי את שבותיכם", כאשר אשיב את שבותכם, כימי צאתכם מארץ מצרים אראנו נפלאות.
והמצודת דוד מסביר שיש כאן ביטוי לגלויות השונות. "אביא אתכם" - כנגד עשרת השבטים, שבבית שני לא חזרו לארץ, ואותם המפוזרים אביא. "ובעת קבצי אתכם" - כנגד יהודה, שכן חזרו לארץ בבית שני, אך לא חזרו כולם אלא כחמישים אלף מכלל עם ישראל, ובגאולה העתידה אקבץ את כולכם חזרה לכאן. "כי אתן אתכם לשם ולתהילה" - ולא יישאר עוד מישהו בגולה, שכבר יהיה כבוד ותהילה להיות כאן בארץ הקודש, ואז יביאו הגויים את כל מי שיימצא בקצות הארץ כמנחה להשם יתברך, כמו שראינו.
"בשובי את שבותיכם" - המלבי"ם מפרש מלשון השבה, כשאשיב. ואילו לפי מצודת דוד ועוד מפרשים, "בשובי" הוא כמו "בשובה ונחת", מלשון מנוחה: אשקיט וארגיע אותם כאשר יחזרו לכאן לארץ. "לעיניכם" - והלא אלה שהנביא מדבר אליהם כבר אינם כאן. מכאן רמז לתחיית המתים לבני דורו: אתם תראו זאת בעיניכם, כי השם יקים אתכם לתחייה, ובעיניכם תראו את כל העתיד להיות. וזה אות ומופת וסימן לתחיית המתים מן הכתובים.
לסיכום:
פרק זה עובר מן התוכחה אל הנחמה השלמה. משלא נוצלו חלונות ההזדמנות לגאולה, אומר השם "חכו לי" - לגאולה שבעיתה, גאולת "יום קומי לעד", שאין אחריה גלות. אז יאסוף השם את הגויים למלחמת גוג ומגוג וישפוך עליהם זעמו וקנאתו, ומתוך הניסים יהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד, ואף העמים הרחוקים יביאו את נידחי ישראל מנחה לה'. משיתוקנו האומות לא יהיה עוד מי שיקלקל את ישראל, ותישאר אומה ענווה ודלה החוסה בשם ה', שלמה במעשה, בדיבור ובמחשבה. ציון תשמח בהסרת המשפטים המעוותים, ישראל בהסרת האויב, וירושלים במלכות ה' שבקרבה; השם ישיש ויגיל עליה, יאסוף את האנוסים והנידחים, יהפוך את חרפתם לתהילה, ויקבץ את כל הגלויות - ובני הדור יראו זאת בעיניהם בתחיית המתים. יגאלנו השם גאולת עולמים במהרה בימינו, אמן.