בעזרת השם אנו פותחים היום את ספר צפניה. ספר קצר הוא, בן שלושה פרקים בלבד, ועיקר עניינו תיאור "יום ה'" - הזמן שבו ייענשו הרשעים. צפניה מתנבא על יהודה, ובנוסף לכך מתנבא גם על חורבנם של עמים נוספים: פלשת, עמון, מואב ואשור. ובסופו של דבר הוא מתנבא שהשם ישיב את שבות יהודה, ואז כל העמים יכירו בהשם.
ספר צפניה הוא הספר התשיעי מתוך תרי עשר, והאבן עזרא נותן טעם לסדר: "ובעבור היות צפניה בימי יאשיהו שמוהו תשיעי, כי האחרים היו אחרי גלות בבל". כלומר, שלושת הספרים החותמים - חגי, זכריה ומלאכי - היו כבר לאחר גלות בבל, וצפניה הוא האחרון שחותם את התקופה שלפני הגלות, ולכן סודר כספר התשיעי.
בדומה לנבואות יונה ונחום, גם נבואות צפניה צופות את חורבן אשור ובירתה נינוה. עם אשור יש לנו חשבון ישן: כמאה שנה קודם לכן החריבה ממלכת אשור את ממלכת ישראל, הגלתה את עשרת השבטים לחלח וחבור ונהר גוזן, והחריבה את רוב ערי יהודה מלבד ירושלים. כאן מתנבא צפניה שגם היא עתידה ליפול, וכך אכן היה - כפי שלמדנו בספרים הקודמים ובספר חבקוק - שנפלה ביד חילותיהן של בבל ומדי.
דְּבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה
השם המוכר היחיד כאן הוא חזקיה. מביא הרד"ק בשם יש מפרשים, שחזקיה זה הוא חזקיהו מלך יהודה המוכר לכולנו. הסבר זה מיישב את השאלה הגדולה: מדוע נצרך הנביא לייחס את עצמו ארבעה דורות אחורה? דבר שאיננו מוצאים בשאר הנביאים. אלא שרצה לייחס עצמו אל אדם מוכר, ולשם כך מנה את כל השושלת עד שהגיע לחזקיה המלך, לומר לך שהוא צאצא של חזקיהו.
אמנם הרד"ק עצמו כותב שאין מכאן ראיה. אין הוא שולל את הדבר, אך הכרח אין בו, שכן ייתכן מאוד שאבותיו היו גדולים ולפיכך נזכרו. השמות כושי, גדליה, אמריה וחזקיה אינם אומרים לנו היום הרבה (וגדליה זה אינו גדליה בן אחיקם, שהרי כאן הוא גדליה בן אמריה), אבל בזמנם ייתכן שהיו שמות מוכרים ומפורסמים, ולכן מנה את כל אותה שושלת.
חז"ל אומרים ששלושה נביאים ניבאו בימי יאשיהו: ירמיה, צפניה וחולדה. ירמיה היה מתנבא בשווקים, צפניה היה צפון ומתנבא בבתי כנסיות, וחולדה הייתה אצל הנשים. נבואתו של צפניה הייתה עוד קודם שיאשיהו ויהודה שבו מרעתם, ולכן נראה כאן דברי תוכחה קשים.
אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם יְהֹוָה
אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם יְהֹוָה
אומר השם באופן כללי: אני אאסוף את כל הנמצאים. ה"אסוף" הראשון הוא משורש א.ס.ף - אסיפה. וה"אסף" השני הוא משורש ס.ו.ף, כלשון "אסוף אסיפם נאום ה'", שיבואו לידי סוף. ורש"י מבאר שכאילו חסרה כאן אל"ף, כמו "אאסף": אסוף אאסף כל מעל פני האדמה.
ועתה מתחיל לפרט: אסף אדם ובהמה, אסף עוף השמים ודגי הים. כמו שכתוב בהושע פרק ד': "בחית הארץ ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו". זהו ביטוי מליצי הבא לומר שלא יישאר כלום, ואין כוונתו שבאמת ייאספו כל הדגים, אלא מטאפורה לגודל השמד.
אפשרות נוספת מביא המלבי"ם, שהדברים כפשוטם. כיצד? העופות הביתיות נמצאות במקום יישוב ומתרחקות ממקום שמם. מוסיף הרד"ק, שבמקום יישוב מצויים זרעים ופירות ופרחי האילנות, וכשנחרב יישוב אחד הן עוברות ליישוב אחר. נמצא שכאשר האדם נאסף מן המקום, נאספים עמו גם העופות. וכן הדגים, אומר המלבי"ם וכן הרד"ק: גם הם מתרחקים מן החוף השמם שאין בו מאכל על ידי בני אדם. שהרי דרך בני אדם להשליך לים ירקות ושיירי מאכל, והדבר היה מאכל לדגים; ובמקום שהחוף שמם ואין שם בני אדם, נאספים משם גם הדגים.
"והמכשלות את הרשעים" - השם יאסוף גם את מה שמביא את הרשעים לידי חטא. ויש מסבירים, וכן דעת רש"י, שהכוונה לעכו"ם שהיו כאן ומכשילים את הרשעים בעבודה זרה; אומר השם: גם אותם אאסוף.
אבל עיקר המגמה: "והכרתי את האדם מעל פני האדמה" - את כל העמים אשר על פני האדמה. שהרי אנו יודעים שנבוכדנצר החריב את רוב האומות ובלבל אותן, וכן סנחריב בלבל את האומות. נמצא שיש כאן חורבן מוחלט, ועיקרו ביחס לאדם. וחז"ל אומרים שבזמן החורבן לא פרח עוף בארץ ישראל חמישים ושתיים שנה - ללמדנו עד כמה היה החורבן גדול, שאפילו בעלי חיים לא נותרו כאן. זו נטישה מוחלטת של כל חי.
וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים
עד כה דיבר על האיסוף הכללי, ועתה מבאר שיטה ידו על יהודה בפרט. "והכרתי את שאר הבעל" - מדוע "שאר"? לפי שיאשיהו כבר הכרית את הבעל, אלא שנשארו ממנו שאריות, ועליהן הוא מדבר.
"את שם הכמרים" - הכמרים הם כוהני העבודה זרה, עובדי החמנים, עובדים לשמש. ומהו "עם הכהנים"? כאן נחלקו המפרשים. המלבי"ם מסביר שהכוונה לכוהני השם, ופירוש הדבר שהשם יכרית צדיק עם רשע - כפי הכלל הידוע, שכאשר יש דין ברשעים והמלאך יוצא להשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. לעומת זאת הרד"ק מסביר שהכמרים הם לובשי שחורים לשם עכו"ם, והכהנים הם המשרתים לפני העכו"ם, ויאבד שמם וזכרם מן העולם. לפי זה ההתייחסות כאן היא רק לרשעים - הן הכמרים והן הכהנים המשרתים.
וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַיהֹוָה וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם
"המשתחווים על הגגות לצבא השמים" - אלו הרשעים, אומר המלבי"ם, שהיו עולים לגג להשתחוות לשמש, לירח ולכוכבים, שהרי עובדי כוכבים היו.
"ואת המשתחווים הנשבעים לה'" - כאן המלבי"ם לשיטתו. כשם שהסביר שההשמדה תהיה מוחלטת, גם בכמרי הבעל וגם בכוהני בית ה', כך גם כאן הוא מתייחס לשתי הקצוות: המשתחווים על הגגות הם כמרי הבעל, והנשבעים לה' הם הצדיקים המשתחווים ונשבעים רק להשם, וכשבאה גזירה היא מכריתה צדיק עם רשע.
"ואת הנשבעים במלכם" - מול שתי הקצוות הללו יש את האמצע, אומר המלבי"ם: אלו הבינוניים. אינם עובדים לא את השם ולא את הבעל, אלא מה שהמלך אומר הוא מה שהם עושים. אנשים שומרי חוק: אם המלך עובד השם - עושים כמעשיו, ואם המלך עובד הבעל - עושים כמעשיו. ולכן מכנה אותם "הנשבעים במלכם".
רש"י לעומת זאת מסביר, בדומה לדרכו של הרד"ק, שהכול מדבר ברשעים. "המשתחווים הנשבעים לה' והנשבעים במלכם" - באותם אנשים ממש מדובר: היו משתחווים להשם, ולאחר מכן היו משתחווים גם במלכם, בעבודה זרה, ועושים את העבודה הזרה עיקר. אם אינך מאמין בהשם - אני נשבע לך בעבודה זרה; במה שאתה מאמין, בו אשבע לך. נמצא שמדובר כאן בסוג של רשע, שאמנם אינו מוחלט כקודמו שעבד עבודה זרה בלבד, אבל הוא משתחווה גם להשם וגם לעבודה זרה. גם כאן, אפוא, ברשעים הכתוב מדבר.
וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת יְהֹוָה וְלֹא דְרָשֻׁהוּ
"הנסוגים מאחרי ה'" - אלו שעבדוהו תחילה ולאחר מכן נסוגו. "ואשר לא ביקשו את ה'" - אלו שלא ביקשוהו מעיקרא כלל, ולא עבדוהו מעולם.
והרד"ק מסביר באופן אחר: "לא ביקשו את ה'", ואף על פי כן לא עבדו עבודה זרה - כלומר פוסחים על שתי הסעיפים. הם אומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע, ואם כן מה לנו לדרוש אותו? זו כוונת "לא ביקשו את ה' ולא דרשוהו": אינם פונים כלל להשם יתברך, אך גם אינם עובדים עבודה זרה. עד כאן פירט הנביא את מה שאמר בתחילה "ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלים והכרתי מן המקום הזה" - את כל אלה שהזכרנו, את כולם השם יכרית.
הַס מִפְּנֵי אֲדֹנָי יֱהֹוִה כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה כִּי הֵכִין יְהֹוָה זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו
כעת הנביא מדבר מעצמו. לאחר שהזכיר את דברי האלוקים, הוא אומר להם: הס, יידום כל בשר מפני השם, שכן זמנו של יום ה', יום הדין, קרוב. "כי הכין ה' זבח" - כבר נגזרה הגזירה. והרד"ק מסביר שהזבח הם חללי הרשעים; זבח לשון שחיטה, שהשם הכין את יומם.
"הקדיש קרואיו" - זהו המשך המטאפורה. "הכין זבח" היינו ערך שולחן; וכשהשולחן מוכן לסעודה, יש גם מוזמנים. "הקדיש קרואיו" - קרא למוזמנים ואמר להם: בואו, כבר אתם מוזמנים לסעודה. ומי הם הקרואים הבאים אל הזבח שהוא הטבח? זה נבוכדנצר וחילותיו.
הרד"ק לעומת זאת מסביר שהקרואים הם מסוג אחר: עוף השמים וחית השדה, שאותם הזמין השם שיאכלו את החללים, כמובא בתוכחות: "והיתה נבלתך למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ". נמצא שהמזומנים לאותו טבח הם עוף השמים וחית הארץ.
וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח יְהֹוָה וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי
עתה מונה הנביא מי ייפגע וייהרג באותה גזירה. תחילה יהרוג את השרים ואת בני המלך - בגלות יכניה ולאחר מכן בגלות צדקיה - שאלו החשובים שבתחילה. ולאחר מכן "כל הלובשים מלבוש נכרי": אלו היו ממונים מאת המלך, ולהם לבוש מיוחד, מדים מיוחדים שנתן להם המלך כמנהג שרי העמים. נמצא שעד כאן מדובר על השמנת, על כל החשובים: בני המלך, השרים, ולובשי מלבוש נכרי - אנשים שהם עובדי המלך ויש להם דרגה אצלו ולבוש מיוחד המאפיין אותם לעומת שאר העם. כך ביאר המלבי"ם.
אולם הרד"ק מביא בשם אביו פירוש אחר: כשהיו רואים אדם שעליו מלבוש נאה, היו גוזלים אותו ממנו ולובשים אותו, וזהו "הלובשים מלבוש נכרי" - לובש מלבושו של אדם נכרי. ו"נכרי" אין פירושו בהכרח גוי, אלא זר; לובש לבושו של אדם זר שגזל ממנו.
האבן עזרא מסביר, שהיו לובשים מלבושים מיוחדים מאוד, שאף אדם לא היה לובש כמותם, וזו הייתה דרך גאווה; ולכן נקרא "מלבוש נכרי", בפשטות מצד שהיו ניכרים במלבושם - כל אחד מהם הולך בלבוש יוקרתי ביותר וניכר בו.
עוד הסבר, וזה פירוש רש"י: מלבוש נכרי היינו בגדי עכו"ם, שהיו לובשים בגדי גויים. ותרגום יונתן מתרגם "הלובשים מלבוש נכרי" - דמתרגשין למפלח לטעוותא; ולפי זה גם זה ביטוי מטאפורי: לובש לבוש נכרי היינו מתנהג כגוי ועובד עבודה זרה כגוי, ואין הכוונה למלבוש ממש אלא לביטוי מליצי לעבודה זרה.
ועוד הסבר מביא הרד"ק: אלו אנשים שהיו עושים עצמם ומראים עצמם כפרושים, כחסידים וכצדיקים. היה להם לבוש מיוחד שהראה אותם כמורמים מעם, ובו בזמן דרכיהם היו רעות והיו מרמים את הציבור. היה הולך כמו באבא, עם מין כובע גדול עם צ'ופצ'יק שמכסה לו את כל העיניים, וכל זה כדי שבמחשך יוכל לעשות מעשיו. ואם מישהו רואה אותו, אומר: ראית עם איזו גלימה הוא הולך, בטח צדיק הוא. ובאמת, הוא צריך הרבה מקום להכניס את כל הכספים מלמטה ובכובע ובכל מקום, ולהסתיר את הכול - לשם כך דרושה גלימה רחבה. על כל פנים, כבר אז היו אנשים שמראים עצמם כפרושים וחסידים ולובשים מלבוש שאינו כשאר העם, כדי שיהיו ניכרים ויקבלו הערכה כחסידים צדיקים פרושים.
וּפָקַדְתִּי עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה
מפתן הוא הפתח, חלקה התחתון של הדלת. ועל מי מדובר? הרד"ק מסביר בשם אביו, שמדובר בעבדי השרים ונערי המלך, שכאשר היו רואים לעני חפץ בביתו שהם חומדים אותו, היו נכנסים לביתו במרוצה, וזהו "דולג על המפתן" - רץ פנימה כדי לחמוס ולגזול את העני. ואחר כך "הממלאים בית אדוניהם חמס ומרמה" - מביא את הגזילה וממלא בה את בית אדוניו.
גם האבן עזרא הולך באותו כיוון, אלא שלדעתו הדילוג הוא על מפתן בית אדוניהם: מרוב ריצתם ושמחתם למלא את בית אדוניהם חמס ומרמה, היו מדלגים על המפתן בבואם להניח שם את הגזילה.
תרגום יונתן מתרגם: "על כל דמהלכין בנימוסי פלשתאי" - שהיו הולכים בנימוסי ובחוקות הפלשתים. והיכן מצינו חוק כזה לפלשתים? בבית העבודה זרה שלהם, בבית דגון, נאמר שלא ידרכו כוהני דגון על מפתן דגון. ומה הסיבה? כשנלחמו ישראל בפלשתים ושבו הפלשתים את ארון ה', לקחוהו והניחוהו אצל דגון אלוהיהם, כביכול להראות את שליטתו. קמו בבוקר ומצאוהו נופל על המפתן, כרות ידיים ורגליים, ובזה הבינו שהארון מקפיד עליהם. אחר כך העבירוהו למקום אחר ולקו בטחורים, והיו באים עכברים ושומטים את קרקשתם, עד שלבסוף החליטו להחזיר את הארון לישראל ושלחו עמו זבח ומנחה ופרות, כפי שלמדנו בהרחבה. ומאז הקפידו כוהני דגון שלא לדרוך על מפתן בית דגון, לפי שזה המקום שבו נפל הצלם, והיו מדלגים עליו. נמצא שישראל היו מתנהגים כפלשתים ממש.
ושימו לב למדרש נורא. אמר רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מצינו שהחמירו ישראל בעכו"ם יותר מאומות העולם. כשישראל עבדו עבודה זרה, היו מהדרים ומדקדקים בעבודה זרה יותר מן הגוי. כיצד? באומות כתיב "על כן לא ידרכו כוהני דגון" - לא היו דורכים, אבל היו מרימים מעט את הרגל. ואילו בישראל כתיב "הדולג על המפתן" - כבר היה מחמיר; לא סתם לא דורך, אלא ממש עושה קפיצה ודילוג. שכלל את הדקדוק וההקפדה. ונוראות הדברים, שעד היום אפשר לראות זאת.
והמלבי"ם מסביר שהדולגים על המפתן הם משרתי השרים, וגם הוא מקשר זאת לכוהני פלשתים: משרתי השרים, כשהיו הולכים לבית אדוניהם, היו דולגים על המפתן כמנהג העכו"ם, והיו ממלאים את בית אדוניהם חמס ומרמה, שכן הם היו השוטרים שתפקידם לעשוק ולחמוס. נמצא שהמלבי"ם מחבר את שני הפירושים גם יחד: גם הדילוג על מפתן בית אדוניהם או בית העניים, וגם הקשר לכוהני העבודה זרה.
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת
המלבי"ם מסביר את הפסוק מסופו. הגבעות - זה מרום הר ציון, ושם ישבו המלך והיועצים. מתחתיהם "המשנה", מלשון משנה לו, שני לו, ושם ישבו השרים. ושער הדגים - שם ישב ההמון. ומהו שער הדגים? אומר הרד"ק שהיה בירושלים מקום בשם זה, כמו שמצינו בעזרא "ועד שער הדגים ומגדל חננאל", וייתכן מאוד שהיו מוכרים שם דגים ועל שם כך נקרא.
ולפי זה מבאר המלבי"ם את ההדרגה: קול צעקה משער הדגים - ממקום ההמון; יללה מן המשנה - ממקום השרים, שהיללה גדולה מן הצעקה; ושבר גדול מהגבעות - ממקום המלך והחשובים, ושם יהיה עיקר השבר. וזה כפי שראינו קודם, "ופקדתי על השרים ועל בני המלך" - אצלם יהיה השבר הגדול ביותר, שהם האחראים.
הרד"ק מביא דרשת חז"ל: "ויללה מן המשנה" - זה בית המדרש, כמו שנאמר בספר מלכים "והיא יושבת בירושלים במשנה", ויונתן תרגם "במשנה" - בבית אולפנא, היינו בית מדרש. ו"שבר גדול מהגבעות", אומר הרד"ק, מקומות הם בירושלים או בסמוך לה, כגון גבעת גרב הנזכרת בירמיה.
עוד מביא הרד"ק מדרש אגדה: שער הדגים - זו עכו, שנתונה בחיקם של דגים. יללה מן המשנה - זו לוז, שהיא משנה לירושלים ושוכנת בסמוך לה. שבר גדול מהגבעות - זו ציפורי, שהיא יושבת בראשי הרים. ובפסוק הבא, "הילילו יושבי המכתש" - זו טבריה, שעמוקה מכל ארץ ישראל. ולמעשה אין היא עמוקה מכל ארץ ישראל, שהרי ים המלח עמוק ממנה, אלא שכנראה כוונתו למקומות המיושבים, שים המלח לא היה מיושב וטבריה הייתה מיושבת.
הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן נִכְרְתוּ כָּל נְטִילֵי כָסֶף
אומר המלבי"ם: היו עוד העשירים והסוחרים, שלא שמו אל ליבם את שברם של השרים, לפי שלא היו באזור; רובם היו הולכים למסחר למקומות רחוקים, כדרך הכנענים, הם יושבי צור, שכולם היו סוחרים. והם היו יושבים בחלק של ירושלים הנקרא "מכתש". ורש"י מביא שזה נחלה דקדרון, ונקרא כך לפי שהוא מקום עמוק כמכתשת - המקום שהעלי מכה בו. (וזה אינו לפי דרשת חז"ל שהמכתש היא טבריה.)
ואומר להם הנביא שגם הם יילילו. ולמה? "כי נדמה כל עם כנען" - נכרתו גם הסוחרים, על ידי שנכרתו נטילי כסף, שאין כבר משא כסף, וממילא חדל גם המסחר, ועל ידי זה גם הם יילילו.
וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב יְהֹוָה וְלֹא יָרֵעַ
בפסוק אחד זה יש לנו שני ביטויים מוכרים שרוב בני אדם אינם יודעים כלל מה מקורם: "חיפשתי אותו בנרות", ו"קופא על שמריו". שניהם מופיעים כאן, ועכשיו נבאר את משמעותם.
מסביר המלבי"ם: היו אנשים שלא היו לא שרים ולא סוחרים; היו להם בתים, שדות וכרמים ומהם התפרנסו, והיו יושבים בפינות העיר בנפרד משאר אנשי העיר, מה שנקרא בפריפריה. אומר הקדוש ברוך הוא: אל תחשבו שבהם לא תפגע יד ה'; דעו לכם שאחפש את ירושלים בנרות - גם את האנשים האלה אחפש כביכול בנר. ורש"י מסביר "אחפש את ירושלים בנרות" - אדקדק בעוונותיהם, כדרך שמחפשים בנר בחורים ובסדקים.
"ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם" - כיין הסגור בכלי ששוקט על שמריו. ומהו לשון קופאים? המלבי"ם מסביר שהוא כדבר הנקפא ונגלד ועומד במקום אחד ואינו מתנועע כמים הנוזלים. זהו הביטוי שאנו משתמשים בו היום לדבר קפוא, וכלשון "וכגבינה תקפיאני": החלב דליל ונוזלי, והגבינה נקפית ואין בה תנודה. וכן מסביר האבן עזרא.
רש"י לעומת זאת מסביר ש"הקופאים" מלשון לצוף, כמו "ויצף הברזל" שבספר מלכים - כאשר הלכו אלישע ותלמידיו לבנות להם בית מדרש ונשל הברזל מן העץ אל תוך הנהר, והיו צריכים להוציאו, ואמר להם להשליך את קת העץ בכוח לתוך המים, ונכנסה בתוך הברזל והציפה אותו, והכול בדרך נס כפי שלמדנו שם. ושם תרגם התרגום "ויצף" - "וכפא פרזלא". נמצא ש"הקופאים על שמריהם" היינו צפים על שמריהם: היין צף למעלה, מבלי תנודה, על גבי השמרים.
ואיך שלא יהיה, האנשים הללו הם כביכול בלא תזוזה. ומדוע? לפי שהם אומרים בלבבם "לא ייטיב ה' ולא ירע". השרים והסוחרים - להם יש ממה לפחד מתמורות הזמן, מן הגמול והעונש; אבל אנחנו, אומרים הם, אין לנו לדאוג. איני סוחר ואיני שר וחשוב. והם בטוחים שהצלחתם אינה מן השם, ושפרנסתם מזומנת להם - שדות וכרמים ובתים - ולכן הם קופאים על שמריהם, ואינם רואים צורך לשנות דבר או לתקן מעשיהם, בטוחים שהרעה לא תגיע אליהם.
וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם
"והיה חילם למשיסה" - נכסיהם יהיו לבז. "ובנו בתים ולא ישבו" - הבתים שיבנו לא יזכו לשבת בהם זמן רב, כי במהרה יוצאו מהם. וכן הכרמים שנטעו, לא ישתו את יינם אלא זמן מועט, כדברי הרד"ק. ומסביר המלבי"ם, שעונש השם ישיג גם אותם: בין בחילם, בין בבתיהם ובין בכרמיהם.
קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם יְהֹוָה מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר
לאחר שאמר הנביא את דבר השם, עתה הוא אומר להם מעצמו: דעו לכם שיום ה' הגדול והנורא, הוא יום הדין, קרוב וממהר עצמו לבוא. ומהו "קול יום ה' מר צורח שם גיבור"? מסביר המלבי"ם: כביכול עומד גיבור וצורח בקול "יום ה'!", צועק בקולי קולות שיום ה' הגיע. זהו "קול יום ה'" - הקריאה עצמה, ואותה צורח שם הגיבור בקול מר.
יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל
"יום עברה" - יום של קצף וכעס. "יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה" - שואה היא אסון וצרה, ומשואה גדולה מן השואה, כדרך "שמה ומשמה", ששמה היא שממה ומשמה היא שממה גדולה יותר. אף כאן: תהיה שואה, ותהיה שואה גדולה ממנה. "יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל" - ביטויים לזמן שכל מה שיקרה בו יהיה אפלה וצרה, והתקופה תהיה תקופה חשוכה.
יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת
מסביר המלבי"ם: יריעו לקראת המלחמה בכל הערים הבצורות ויתכוננו לקראת האויב. וזה מה שראינו קודם, קול הגיבור הצורח בקול מר, המזעיק את כולם - "צו 8", יש מלחמה. בשופר היו מודיעים על המלחמה, ולכן השופר הוא סימן מלחמה, והוא על הערים הבצורות. לעומת זאת התרועה היא קול שבר, והיא על הפינות הגבוהות - אותן פינות גבוהות שלא היו בצורות ונפלו. ומהן הפינות הגבוהות? המגדלים. ולמה נקראים המגדלים "פינות"? לפי שהיו עומדים בפינת הטירה, ששם היו בונים מגדל. והאבן עזרא מסביר שפינות היינו גבעות. ואיך שלא יהיה, שם יהיה סימן של תרועה, שהוא סימן שכבר יש שם שבר.
וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים כִּי לַיהֹוָה חָטָאוּ וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים
"והצרותי לאדם" - אומר הקדוש ברוך הוא: אצר לבני אדם. ומי הם? רש"י מסביר: ישראל הקרויים אדם, שנאמר "אדם אתם" - ישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. והם אינם נותנים אל ליבם לפקוח עיניהם ולשוב בתשובה, אלא הלכו כעיוורים, ואינם מבינים כי לה' חטאו. ועל ידי כך יבוא האויב פעם נוספת, בעת החורבן.
"ושופך דמם כעפר" - מסביר הרד"ק: כעפר שאין אדם חושש על שפיכתו. כשאדם שופך עפר החוצה, אין מי שיאמר "חבל", שהרי עפר יש הרבה. כך יישפך דמם בלי שיכאב לאיש, וישפך לרוב כעפר הנשפך. ו"לחומם כגללים" - לחום בלשון ערבי היינו בשר, וכפי שמצינו כמה פעמים במקרא; כלומר בשר הפגרים שימותו יהיה כגללים. הגללים מונחים על הארץ, כך גם בשרם יהיה מושלך לארץ מאין קובר.
גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהֹוָה וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
אז גם כספם לא יציל אותם. שכן בפעם הראשונה הסתפק האויב בכך שבא ולקח כסף וזהב והלך, ואמרו: אם כן אין מה לדאוג. אומר להם הנביא: לא. כאן הכסף והזהב כבר לא יוכלו להצילך.
"ובאש קנאתו" - תבער קנאת השם על כבוד שמו המחולל, והאש הזאת תאכל את כל הארץ, שהרי שרפה גם את בית המלך וגם את בית ה', הוא בית המקדש. "כי כלה" - כליה, יעשה את כל יושבי הארץ.
אבל שימו לב לדקדוק המלבי"ם: הנביא חוזר ואומר "כי כלה אך נבהלה". ומהו "אך"? אך בא למעט. בתחילה אמר שתהיה כליה, ואחר כך הוא כמי שחוזר בו ואומר: אין זו כליה, אלא דברים אלו באים להבהיל אתכם כדי שתעשו תשובה, כמו שכתוב "והיה גם בימים ההם לא אעשה אתכם כלה". ואגב, פירושו זה של המלבי"ם הוא היפך פירוש שאר המפרשים, שמסבירים "כי כלה אך נבהלה יעשה את כל יושבי הארץ" שאכן יעשה כלה; אבל המלבי"ם אומר שבתחילה אמר כלה וחזר בו: לא תהיה כליה, אלא הכול כדי להבהיל אתכם שתשובו בתשובה.
פרק א' בצפניה פותח בייחוס הנביא בימי יאשיהו, ומיד עובר לתיאור "יום ה'": איסוף כללי של אדם ובהמה, עוף ודגים, עד כדי כך שלא פרח עוף בארץ ישראל חמישים ושתיים שנה. משם יורד הנביא לפרטים: שאר הבעל, הכמרים והכהנים, המשתחווים על הגגות, הנשבעים לה' ובמלכם, הנסוגים ואלה שלא ביקשוהו כלל. "הס מפני ה'" - כי כבר הוכן הזבח והוזמנו הקרואים. ואז נפקדים השרים, בני המלך ולובשי מלבוש נכרי, הדולגים על המפתן והממלאים בית אדוניהם חמס ומרמה - ובהם נורא הדבר שישראל החמירו בעבודה זרה יותר מן הגויים עצמם. הצעקה עולה בשלוש מדרגות: מן ההמון, מן השרים ומן המלך, וגם הסוחרים שבמכתש אינם ניצלים. ומעל הכול - החיפוש בנרות אחר "הקופאים על שמריהם", אותם אנשים שהיו בטוחים שאין השם מיטיב ואין מריע ושאליהם לא תגיע הרעה. אלא שלא כסף ולא זהב יצילו ביום עברת ה'. ובסופו של דבר, לדעת המלבי"ם, מסתיים הפרק בפתח של תקווה: "אך נבהלה" - אין כאן כליה גמורה, אלא הבהלה שנועדה להחזיר את הלב בתשובה.