שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי־קֹרַח׃
הרד"ק מבאר שגם המזמור הזה נאמר לימות המשיח, ויש בו שבחה של ירושלים. האבן עזרא מעיר שלא הצלחנו להבחין בין "שיר מזמור" ל"מזמור שיר" - כלומר אין ביניהם הבדל, כמו "מצור החלמיש" ו"מחלמיש צור", היינו הך.
המלבי"ם מסביר שהמזמור התייסד על סער גדול שהיה באותה עת, מפוצץ הרים ומשבר סלעים, כעין מה שראינו כבר בפרק מ"ו. והנה אותה סערה עצמה הגיעה גם להר ציון שבירושלים - ושם היא לא הזיקה כלל. מדוע? מפני שהקדוש ברוך הוא השוכן בירושלים הגן עליה והצילה. ולא עוד, אלא שהסערה הייתה עליהם לטובה: בדיוק באותו זמן התחברו מלכי ארץ ובאו באוניות תרשיש מן העולם כדי להילחם בנו, והשם באותה סערה הפיצם והכה בים חילם ושיבר את אוניותיהם.
גָּדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר־קָדְשׁוֹ׃
אומר המלבי"ם: לא כל גדול הוא מהולל. יש אדם שמחמת גדולתו הוא יושב לו למעלה ואינו מסתכל כלל על האנשים שתחתיו; ויש גדול שעם כל גדולתו הוא מתעניין גם באנשים, גם בשפלים שבהם. כך כלפי הקדוש ברוך הוא: הוא גדול, ולא בהכרח היה מתחייב מכך שיהיה מהולל - אבל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, וכולם מהללים אותו על שלמרות גדולתו הוא משגיח בשפלים.
ועוד מוסיף המלבי"ם: ההילול לרוב הוא מרחוק. שכן כשאדם משבח ומפאר מישהו, וכשהוא מתקרב אליו הוא נוכח פתאום שאין הדברים כפי שחשב; מקרוב רואים יותר את הנקודות האנושיות ואת הכשלונות, וכבר פחות מהללים. אצל השם אין זה כך: "ומהולל מאוד בעיר אלוהינו" - דווקא במקום ייחוד ההשגחה, בעיר אלוהינו ובהר קודשו, שם אנחנו ממש בקרבת השם יתברך, ועדיין מהללים אותו על שהוא עמנו, משגיח עלינו, דואג ושומר. זו גדולתו וזה הילולו.
רש"י מסביר מתי יהיה "גדול השם ומהולל מאוד" - לעתיד לבוא, כשייבנה בית המקדש, כמו "ונודע שמי בגויים"; והכול בבחינת ביאת המשיח לעתיד. והרד"ק מפרש "בעיר אלוקינו" - כי שם יגדלוהו ויהללוהו כל בשר. שם, בירושלים ובבית המקדש שהוא הר קודשו, כולם אומרים גדול השם ומהולל מאוד, שם כולם מהללים ומפארים לבורא יתברך.
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ הַר־צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב׃
רש"י מביא: "יפה נוף" - עיר שהיא נוף יפה, ונוף הוא צמרת האילן, נופו של אילן; העיר הזאת היא כמו צמרת נאה. פירוש שני: נוף מלשון כלה, ו"יפה נוף" היינו כלה יפה, שממשילים את ירושלים לכלה יפה, שכן בכרכי הים קוראים לכלה "נינפי". פירוש שלישי בשם מנחם, וזה הפירוש שבו צועד גם המלבי"ם: נוף מלשון נפה, חבל ארץ, כמו "שלושת הנפות", "נפת דור" - ו"יפה נוף" היינו חבל ארץ יפה. ודונש מפרש מלשון נוף של אילן, ונקרא הר ציון יפה נוף מפני הר הזיתים הסמוך לו, שיש שם נוף יפה של אילנות.
מהו "משוש כל הארץ", ומה עניין "ירכתי צפון"? המדרש שוחר טוב מחדד את השאלה: וכי ירושלים בצפון היא? הרי ירושלים בדרום! אלא, אומר רש"י וכן המדרש, "ירכתי" הכוונה פינות וזוויות - זווית צפון, כמו "ירך המזבח צפונה". מה יפה כל כך בירושלים? הפינה הצפונית, היינו המזבח: שחיטתם בצפון, קיבול דמם בכלי שרת בצפון, קודשי קודשים כל עבודתם בצפון, ואילו קודשים קלים נשחטים בכל העזרה. "ירכתי צפון" הוא אפוא המקום שבו שוחטים חטאות ואשמות; ומי שהיה עצב על עבירות שבידו, מביא חטאות ואשמות ומתכפר לו ויוצא משם שמח, ועל ידי הקורבנות טובה באה לעולם. זהו יופייה של ירושלים.
המלבי"ם מסביר שהר ציון יש לו כל המעלות: ראשית, מצד עצמו הוא "יפה נוף" - מחוז יפה. ובמה? מצד האקלים. עד כה הבנו שמדובר ביופי חזותי, והמלבי"ם מבאר שהיופי הוא מצד שהאקלים שההר שוכן בו יפה מאוד. פעם שאל אותי אדם: מדוע שוויץ כל כך יפה, למה השם לא עשה את ארץ ישראל יפה כמו שוויץ? שאלתי אותו: מתי היית בשוויץ? אמר לי: בקיץ. אמרתי לו: לך לשם פעם בחורף. מי יכול לחיות שם? זה מקום שאתה נעול בבית שלושת רבעי שנה. נכון שבקיץ יש תקופה קצרה של הפשרת שלגים והכול ירוק ופורח ומשגשג, אבל בשאר הזמן יש לפעמים מטר שלג בחוץ, ואם אתה יוצא זה רק עם מפלסות, וכל יציאה היא כמו כניסה למקפיא. ואילו בירושלים יש מזג אוויר נפלא כל השנה: לא מזיעים יותר מדי ולא קר מדי. ומעבר לזה, בארץ ישראל יש את כל סוגי האקלים: אתה רוצה קצת שוויץ - לך לחרמון; רוצה קצת אפריקה - לך לאילת; רוצה משהו ממוצע - בוא לגוש דן. כל מה שאתה רוצה יש לך.
ועל עצם השאלה הזאת המדרש עונה תשובה נוספת: מדוע אין נהרות ואגמים בירושלים? הרי ירושלים היא עיר השם, וראוי היה שיהיו בה נהרות ואגמים - דברים יפים ונאים, שגם פותרים בעיות של מים. אומר המדרש: כדי שלא יעלו לירושלים בגלל הנהרות והאגמים. שלא יהיה אדם נוסע ואומר: יש שם אגם מיוחד, יש שם נהר מיוחד. לא! אם אני עולה לירושלים - זה לבית השם, אני עולה לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
אם כן, אומר המלבי"ם, המקום הזה הוא יפה נוף, והוא גם "משוש כל הארץ" - השמחה של כל הארץ, וגם "קרית מלך רב" - יש בה מלך גדול המושל, זו עיר הבירה, מקומו של המלך הגדול.
אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב׃
ועם כל זה, אומר המלבי"ם, דע לך שאין העניינים הללו הם שעושים את ירושלים למשגב ולתוקף, ולא בהם נגדיר את מעלתה וגדולתה. אלא במה? "אלוהים בארמנותיה נודע למשגב" - על ידי שהשם שוכן בארמנותיה, בזה הוא משגבה, וזו עוצמתה של ירושלים. "משגב" הוא מלשון מקום שנשגבים בו, כלומר מתחבאים, ניצולים ונשמרים; ללכת למקום כדי להישגב שם פירושו להינצל שם, להסתתר שם.
הרד"ק מסביר שבא הכתוב לומר: יש ערים חזקות ועוצמתיות, ואצלן הארמונות הם שעושים את החוזק - הטירות החזקות והחומות הבצורות. אבל בירושלים, מי הם ארמנותיה ומהו חוזקה? אלוקים. הוא המשגב שם, ומכוחו יש שם הצלה. וכמו שכתוב במפורש במשלי י"ח י': "מגדל עוז שם השם, בו ירוץ צדיק ונשגב" - מהו המגדל שבתוכו יש לצדיק הצלה והגנה? השם. בו ירוץ צדיק ושם הוא נשגב ונשמר.
נוסיף כאן את דברי המדרש שוחר טוב: מדוע נקראת ירושלים "משוש כל הארץ"? מפני שאדם היה נכנס לבית המקדש מלא עוונות ויוצא נקי ומכופר. אין לך שמחה גדולה מזו, אין שמחה גדולה מכפרת עוונות; ולכן במוצאי יום הכיפורים עושים יום טוב, שזו שמחה שזכינו להזדכך ולהתכפר מעוונותינו.
כִּי־הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו׃
כאן, אומר המלבי"ם, מתחיל המזמור לספר את שאירע באותה תקופה, כפי שהקדים לנו: מלכים התוועדו יחד לבוא ולכבוש את ירושלים. ולא רק שהתכוננו, אלא גם "עברו יחדיו" - עברו באוניות על ים תרשיש כדי להגיע לכאן.
הרד"ק מפרש באותו כיוון אלא שהוא נוטה לעתיד: דעו כי אלוקים בירושלים למשגב, והשם שומר עלינו בירושלים, כי הנה המלכים נועדו עם גוג ומגוג להילחם בירושלים ועברו יחדיו. כלומר, לדעת הרד"ק מדובר בעניין עתידי, ואילו לדעת המלבי"ם מדובר במאורע שהיה בזמן שבו נכתב המזמור.
הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ׃
רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃
מסביר הרד"ק: כאשר ראו את נפלאות האלוקים ואת גבורותיו - "תמהו", זו תמיהה ופליאה; "נבהלו", זו בהלה; "נחפזו", בעקבות זה מיהרו לברוח. כמו שכתוב: "ונשפטתי איתו בדבר ובדם, וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגופרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר איתו". תהיה להם בהלה גדולה כאשר הקדוש ברוך הוא יגן עלינו - שהרי "אלוהים בארמנותיה נודע למשגב", הוא יגן עלינו וילחם כנגדם. ואז "רעדה אחזתם שם": באותו מקום עצמו שבו חשבו להרוג הרג רב ולשלול שלל רב, שם יאחזו אותם חיל ורעדה עד שלא יהיה בהם כוח וכולם יפלו חללים, עד שיצטרכו שבעה חודשים לאסוף את חלליהם של גוג ומגוג.
והמלבי"ם מבאר: "המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו" - ראו את השגחת השם בעיניהם, והדבר הביאם לידי תמיהה, והם נחפזים לברוח ואחזה אותם שם רעדה.
בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ׃
כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר־יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד־עוֹלָם סֶלָה׃
אומר המלבי"ם: מה הם ראו? באותה רוח קדים ראו שאתה משבר אוניות תרשיש - שעל ידי רוח קדים השם שובר את אוניותיהם. ושני הפסוקים הללו מחוברים זה לזה: "ברוח קדים תשבר אוניות תרשיש... אלוהים יכוננה עד עולם סלה". כלומר, ראו שבאותה רוח עצמה ששברה את אוניות תרשיש, בה עצמה הקדוש ברוך הוא כביכול מכונן ובונה את ירושלים שלא תיחרב בידי האויבים. אותה רוח ששוברת אותם - בונה אותנו ומצילה אותנו.
ומהו "כאשר שמענו כן ראינו בעיר השם צבאות בעיר אלוהינו"? מבאר המלבי"ם שזהו כמאמר מוסגר: כשם ששמענו את שמעה של אותה רוח, כך גם ראינו אותה בעיר השם - היה שם סער כמו על הים. שהרי הסערה שבה הטביע הקדוש ברוך הוא את אוניותיהם של הבאים לצור עלינו, אוניות תרשיש בים תרשיש, אותה רוח שרק שמענו את שמעה - כן ראינו אותה; ראינו כאן אצלנו כיצד על ידה הקדוש ברוך הוא בונה את ירושלים, "יכוננה עד עולם סלה". ו"סלה", אומר המלבי"ם, בזה נשלם העניין. אותה רוח קדים ששוברת את אוניות תרשיש היא הרוח שהקדוש ברוך הוא עשה, ומכוחה בנה את ירושלים והציל אותנו מן האויבים.
רש"י מסביר ש"רוח קדים" היא לשון פורענות, שהקדוש ברוך הוא נפרע בה מן הרשעים; זו מציאות של פורענות שהשם משתמש בה באופן קבוע. כמו שכתוב אצל פרעה: "ויולך השם את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" - נפרע מהם ברוח קדים. ובצור כתוב: "במים רבים הביאוך, השטים אותך ברוח קדים שברך בלב ימים", וגם שם הזכיר שעל ידי רוח יפיצם השם לפני אויב. וכשם שהרוח שוברת את אוניות תרשיש, כך ישבור השם את גוג ואת חילו.
הרד"ק מפרש: עם ישראל באותו זמן, בזמן גוג, יאמרו - כאשר שמענו מפי הנביאים שהתנבאו על מפלתו של גוג, עד היום רק שמענו, ועכשיו שרואים את המפלה - "כן ראינו", אנו חוזים זאת מול עינינו. "בעיר השם צבאות" - שהשם הוא אדון הצבאות של מעלה ושל מטה; הוא הביא את הצבאות הללו לכאן והוא גם הפילם בדלתי ירושלים. "בעיר אלוהינו" - כי השם הוא אלוהינו ושופטנו מן הגויים, שהרי אלוהים עניינו משפט, והקדוש ברוך הוא שופט אותנו מן הגויים הבאים להילחם בנו. וכשם שהצילה והכינה, כך אנו מבקשים "אלוהים יכוננה עד עולם סלה" - שירושלים הניצולה מיד גוג ומגוג תעמוד לעד ולנצח.
האלשיך עומד כאן על דקדוק הכתוב: ראשית, מהי הכפילות "בעיר השם צבאות", "בעיר אלוהינו"? ושנית, מדוע בתחילה נאמר שם הוי"ה ואחר כך שם אלוקים? למה לכפול את העניין בשני ביטויים שונים?
מבאר האלשיך על פי מה שכבר נתבאר במקומות רבים: בית ראשון נבנה בזכותו של אברהם אבינו, ובית שני בזכותו של יצחק. לפיכך הבית הראשון היה בבחינת חסד ורחמים, והתייחס לשם הוי"ה ברוך הוא, שהוא חסדים. ולכן היו בו השפעות רבות: עשרה ניסים, וגפן של זהב שהייתה מגדלת, שהכהנים היו קוטפים ממנה ענבים של זהב ומתפרנסים מהם - שפע אדיר וחסד עצום. לעומת זאת בית שני היה בזכות יצחק, ויצחק הוא גבורה, וגבורה היא צמצום, ומיעוט השפע. ולכן בבית שני כבר היו רק חמישה ניסים, ולא עשרה, והרבה מן השפע הגדול שהיה בבית ראשון כבר לא היה קיים - כי זו בחינת יצחק שהיא צמצום ודין. החסדים נותנים ומשפיעים בלי גבול, גם למי שאינו ראוי; אבל הדין חותך קצבה: מגיע לך - תקבל; לא מגיע - לא תקבל. "ייתן לך האלוהים" - בדין, אם מגיע לך תקבל. וכאשר לא היו ראויים והגונים, היה כבר צמצום, בבחינת גבורה, בחינת יצחק.
ועוד יסוד מרבותינו: כשאנו רואים את הצרות שייעדו לנו הנביאים באות עלינו - זו סיבה לשמחה. ולכאורה, מה השמחה? הנביאים אמרו שיבואו צרות, והן באו! אלא שבזה יש הוכחה שגם הטובות שחזו הנביאים בהמשך - גם הן יבואו. ולכן כשראו חבריו של רבי עקיבא שועלים מהלכים במקום קודש הקודשים, הם בכו, ורבי עקיבא היה מצחק. אמרו לו: אנחנו בוכים ואתה צוחק? אמר להם: דווקא ממה שאתם בוכים - מזה אני שמח. שכן משהתקיימה הנבואה הרעה של "שועלים הילכו בו", תתקיים גם הנבואה הטובה של "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
והדבר דומה לחבלי לידה: כל עוד היולדת אינה משמיעה קולות - יש עוד זמן, אפשר להמתין בנחת. כשמתחילות הצעקות, אתה יודע שהלידה קרובה מאוד. כך כשאנו רואים שבאות הצרות, סימן שההבטחות הטובות כבר ממש על הפתח.
אחרי הקדמה זו נבין את הפסוק. כנסת ישראל אומרת: ריבונו של עולם, מה שהחרבת את ירושלים אינו מפני שמאסת בה, כטענת הנוצרים שהקדוש ברוך הוא עזב ונטש אותנו ולקח לו אותם. לא! ומניין אנו יודעים זאת? "כאשר שמענו כן ראינו" - כמו ששמענו את ההתראות מפי הנביאים, שהשם יחריב את ירושלים ויביא לכאן את נבוכדנצר, וכמו ששמענו את הנבואות הקשות "ציון שדה תיחרש" ושאר הנבואות הקשות - כן ראינו, ראינו זאת בפועל ממש, ראינו איך הכול מתגשם.
וראינו זאת בשני בתי המקדש: "בעיר השם צבאות" - זה בית ראשון, שהיה בזכות אברהם, בית של חסדים ושפע גדול; "בעיר אלוהינו" - שם אלוקים שהוא דין, זה בית שני שהיה בזכות יצחק שהוא גבורה, דין וצמצום. בין כשנחרב בית ראשון שהוא עיר השם צבאות, ובין כשנחרב בית שני שהוא עיר אלוהינו שכבר עמדה בצמצום - אנו בטוחים ש"אלוהים יכוננה עד עולם סלה". שהרי אם את החלק הרע ראינו, ואת כוס התרעלה שתינו עד תומה - "שתית מצית", כלשון הנביא, אפילו את הטיפות האחרונות - סימן שההמשך, שהוא הנבואות הטובות, כבר בפתח ועומד להתקיים בנו. וכמו שכתוב "כי ניחם השם ציון, ניחם כל חורבותיה", הבא אחרי תלתא דפורענותא - בטוח לנו ששבע דנחמתא כבר נמצאות ממש על פתחנו. ביאור נפלא מאוד של האלשיך הקדוש.
המזמור פותח בשבחה של ירושלים: השם גדול ומהולל דווקא מקרוב, בעיר אלוהינו, שגם בסמוך אליו אין הילולו פוחת. הר ציון יפה נוף במחוזו ובאקלימו, משוש כל הארץ מכוח הכפרה שבירכתי צפון, וקרית מלך רב - אך כל מעלותיו אינם עיקר תוקפו: "אלוהים בארמנותיה נודע למשגב", הוא לבדו חוזקה. על רקע זה מספר המזמור כיצד נועדו המלכים ועברו באוניותיהם להילחם בנו, וראו את השגחת השם ונבהלו ונחפזו ואחזתם רעדה, שאותה רוח קדים עצמה ששברה את אוניות תרשיש היא שכוננה את ירושלים והצילתנו. ומכאן, כדברי האלשיך, למדנו לימוד לדורות: כשם שראינו בעינינו את קיום הנבואות הקשות בשני הבתים, כך בטוחים אנו בקיום הנבואות הטובות - "אלוהים יכוננה עד עולם סלה".