פרק מ"ח הוא שירו של בית המקדש וירושלים: תיאור של הצלה נסית שבה קמו מלכי האומות על ירושלים ונשברו לפני שהגיעו אליה. בחלק זה של הפרק אנחנו מגיעים אל המעבר הגדול שבו: מן ההנהגה שראינו בקרב ההיכל - הנהגת חסד, אל ההנהגה שהתגלתה כלפי חוץ, על קצווי ארץ - הנהגת דין וצדק. ומכאן נמשיך אל השמחה והגילה של ציון ובנות יהודה, אל הקריאה לסובב את ציון ולספור את מגדליה, ועד לחתימה הגדולה: "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד".
דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ׃ (י)
הרד"ק, וכן רש"י, מבארים "דימינו" מלשון מחשבה - כמו "דמיין", חשב לעצמו. חשבנו בליבנו, בשעה שהגויים באים להילחם בנו, שחסדך אשר בקרב היכלך הוא זה שיושיע אותנו. חסד ה' שבהיכלו יגן עלינו ויציל אותנו.
וזה מעין מה שמצינו, שכאשר אמר להם הנביא שהאויבים עתידים לבוא, ענו לו: "היכל ה' היכל ה' המה" - אל תדאג, הקדוש ברוך הוא נמצא בהיכלו, הוא לא ייתן שיחריבו את ביתו, הוא לא ייתן שהאויבים ייכנסו. וכן כתוב "אֲשֶׁר אָמְרוּ לֹא יָבוֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם" - כך אמרה ירושלים. היו בטוחים שלא יהיה כאן צר ואויב, ואם כן אפשר להמשיך בעבירות, ואין מה להיבהל מן הרבנים ש"תמיד אוהבים להפחיד". גם בזמנם היו נביאי שקר - אל תחשבו שזו המצאה של התקשורת. תמיד היו אלה שדואגים להרגיע את העם, לומר שהכל יהיה בסדר ושום דבר רע לא יקרה, ושאין צורך לשמוע לנביאים. זה מה שהם אמרו: "דימינו אלוהים חסדך בקרב היכלך" - חשבנו שיש לנו חסד בקרב היכל ה', וה' יושיע אותנו.
הרד"ק מביא הסבר נוסף: "דימינו" מלשון ייחול והמתנה, כמו "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" - שפירושו המתינו עד שנגיע אליכם. לפי זה: ייחלנו וקיווינו שאלוקים, שחסדו בקרב היכלו, יושיע אותנו.
המלבי"ם מבאר "דימינו" מלשון דמות וציור. לא היה לנו שום ציור ודמות של דין ומשפט, רק חסד. כלומר: כאשר היינו עם הקדוש ברוך הוא בבית המקדש, ממנו ראינו רק חסדים - "חסדך בקרב היכלך". דמות של דין לא ראינו שם מעולם, אלא תמיד השפעת חסדים בקרב ההיכל. ולפי זה "דימינו" הוא מלשון מחשבה וציור, שחשבנו שאין כאן אלא בחינת חסד בלבד.
כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ׃ (יא)
אבל עכשיו אנחנו רואים שהתהילה היוצאת על קצווי ארץ, מחוץ להיכל, מיוחסת לשם "אלוהים", ושם אלוהים הוא בחינת דין. זה מראה שאתה ה' דיין ושופט צדק, להעניש את הראויים לעונש, ושם מהללים אותך ש"צדק מלאה ימינך". בבית המקדש נגלית במידת החסד וההשפעה הטובה, אבל כשאתה יוצא כביכול מבית המקדש - אתה שופט את הגויים ונגלה במידת הצדק, שהוא התואר לשופט שאינו נושא פנים ואינו עושה חסד לוותר לחייבים, אלא שופט בצדק בלבד.
וזה ההסבר למה שראינו קודם, "בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ": אותו אלוקים עצמו, שבתוך בית המקדש הוא בחינת חסדים והשפעות טובות עלינו, כשהוא יוצא מבית המקדש אל קצווי ארץ - "צדק מלאה ימינך", לעשות צדק ולהיפרע מן האויבים, ולא במידת החסד אלא אדרבה לדון אותם במידת הדין.
מספרים על בעל "אוהב ישראל" מאפטא, שהבטיח כי לאחר פטירתו ירעיש עולמות כדי להחיש את גאולתם של ישראל. לאחר שנפטר לבית עולמו, הגיעה משלחת חסידים לבנו, רבי יצחק מאיר מזינקוב, ושאלו: מה עם הבטחתו של אבא? הוא הבטיח להרעיש עולמות ולא לתת שקט עד שיבוא המשיח. מובא שהוא נמנם מעט, כמו מתחבר אל הרוחניות, ואחר כך התעורר ואמר להם: אבא נגלה אליי עכשיו, ואמר לי פסוק בתהילים - "דימינו אלוהים חסדך בקרב היכלך".
והביאור שאמר לו - והוא ביאור שמביאים גם בשם האריז"ל - כך הוא: כשהיינו בעולם הזה "דימינו אלוהים", חשבנו שכל מה שקורה אתנו הוא במידת הדין; הכל "אלוהים", דינים ועונשים ורעות נוראות. אבל כאשר אני מגיע אל היכלך, נפטר מן העולם ומגיע אל היכל ה', אני רואה שם למעלה שהכל "חסדך בקרב היכלך" - הכל חסדים. ואם כן, אל תתפלאו למה איני מרעיש רקיעים כדי להסיר מעליכם את הדינים: זה רק כשהיינו כאן "דימינו אלוהים", אבל בקרב היכלך אני רואה שהכל חסדים, ובמצב כזה בוודאי שלא אתפלל להסיר מעל עם ישראל את החסדים.
וזה מה שחז"ל אומרים, שאדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והגמרא מוסיפה - בשמחה. מפני שבאמת גם מה שנראה לנו כרע יתברר בסופו של דבר שהכל היה לטובה. וזה שכתוב שלעתיד לבוא מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה: היום על הרע אומרים "ברוך דיין האמת" ועל הטוב "ברוך הטוב והמטיב", ולעתיד לבוא גם על הרעות נאמר "הטוב והמטיב". והשואלים תמהים: הרי לעתיד לבוא לא יהיו רעות כלל, ועל מה נברך? אלא שלעתיד לבוא נאמר על הרע של היום "הטוב והמטיב", כי אז יתברר לנו איך כל מה שראינו כרע היה בסופו של דבר לטובה, ועל זה נברך הטוב והמטיב.
הרד"ק מבאר "כשמך אלוהים כן תהילתך על קצווי ארץ": כמו שהיה שמך בפי הנביאים שהתנבאו על העתידות, כך הוא היום על קצווי ארץ. הרד"ק נושא את כל העניין הזה לימות גוג ומגוג ולגאולה העתידה, ולפיכך: כמו שהנביאים אז הכירו את שמך, כן היום כל קצווי ארץ מכירים את שמך - "ונודע ה' בגויים", "והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים", "וידעו אותי למגדולם ועד קטנם". אותם שלא היו מאמינים בנבואות, כעת כשהם רואים שאותן נבואות התקיימו, יהללו וישבחו את שמך ויאמרו "צדק מלאה ימינך" - הנה כעת אנו רואים שה' אמת ונבואותיו אמת, וכולם יזכו לראות עין בעין בשוב ה' ציון.
יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ׃ (יב)
ביום הישועה, אומר הרד"ק - ושוב על פי דרכו, בימות גוג ומגוג - ישמח הר ציון. וכי ההר עצמו ישמח? אומר הרד"ק שזה ביטוי מטאפורי, כמו "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה": וכי המדבר שמח והערבה גלה? אלא שתהיה שמחה כזו עד שהר ציון ישמח, כביכול ההרים ירקדו מרוב שמחה. ומביא ביאור נוסף, ש"ישמח הר ציון" הכוונה יושבי הר ציון, וכן "ישושום מדבר וציה" - יושבי המדבר והציה ויושבי הערבה.
"תגלנה בנות יהודה" - וכי רק הבנות תגלנה, ומה עם הבנים? זה אחד מן הדברים שמשתבשים בהם כל מי שקורא בלי פירוש. "בנות יהודה" הן הכפרים הסמוכים ליהודה, כמו שכתוב "וילכוד את קנת ואת בנותיה" - וקנת אינה אישה אלא עיר, ו"בנותיה" הן מה שנקרא ערי לוויין, הכפרים שסביבה, ובלשון התרגום "כפרנהא", הכפרים שעמה. אף כאן: הר ציון ישמח, וגם בנות יהודה, כלומר הערים שסביב יהודה, יגילו למען משפטיך.
המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין "ישמח" ל"תגלנה", ובין הר ציון לבנות יהודה. "ישמח הר ציון" - כשיראו את המשפטים שאתה עושה באומות תהיה להם שמחה גדולה, ולשיטת המלבי"ם מדובר בנס שהיה בזמנם: המשפטים האלה באו כדי להציל אותם מן האויבים, והם יראו את אותן רוחות שמשברות את אוניות תרשיש.
ומה ההבדל בין שמחה לגילה? המלבי"ם בכמה וכמה מקומות מבאר ששמחה היא דבר תמידי, ואילו גילה היא דבר מתחדש. כשקרתה עכשיו סיבה מיוחדת לשמחה - זה מביא לידי גילה. על שמחה תמידית אומרים "שמחה", ואין אומרים "גילה תמידית"; אבל כשרוצים לבטא משהו שקרה כרגע - זכה בפיס, קיבל בשורה מיוחדת וטובה - אומרים שיש לו גילה.
לפי זה: בנות יהודה, הערים שסביב הר ציון, אינן רגילות לניצחון כזה ולהכנעת האויבים בידי ה', ולכן תהיה להן גילה גדולה ושמחה מיוחדת. לעומת זאת הר ציון, שהוא הר הבית ובית המקדש, שם רגילים בניסים - עשרה ניסים דרך קבע היו בבית המקדש - ולכן אין להם שמחה חדשה ומיוחדת, אלא "ישמח הר ציון", כשמחה התמידית. אבל בנות יהודה, שלא הורגלו לראות ניסים באופן תמידי, אצלן פתאום קרה משהו שאינן רגילות לו, ולכן הגילה תפרוץ ותגדל.
סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ׃ (יג)
הרד"ק מבאר שזה על בניין ציון וירושלים, ומזכיר את ציון לפי שהיא העיקר - מקום המקדש. אומר כביכול לעמים: לכו סובבו את ציון והקיפו אותה, וראו כמה בניינים יפים ומיוחדים יש בה; "ספרו מגדליה" מלשון ספירה - כמה מגדלים מיוחדים יש בחומות שמסביב.
והמלבי"ם מסביר שהדברים חוזרים לאותה תקופה: אחרי אותה רוח סערה אדירה שראינו, שהפילה מגדלים והרסה מבצרים בכל ערי העמים, ושברה שם את אוניות תרשיש, ומחמת זאת לא יכלו האויבים לבוא נגדנו - אומרים לכם עכשיו "סובו ציון והקיפוה": לכו הסתובבו בציון וראו, האם הרוח הזאת ששברה מגדלים והרסה חומות פגעה בציון? האם אצלנו הזיקה משהו? "ספרו מגדליה" - ולפי המלבי"ם מובן נפלא מהו עניין הספירה כאן: ספרו את המגדלים וראו האם נחסר אף מגדל אחד. ומה תראו בזה? את השגחת ה' עלינו, שאת כל האויבים הכה, ואותנו הציל.
המלבי"ם מוסיף שיש הבדל בין "סובו" ל"הקיפו", וגם זה דבר שהוא מבאר בכמה מקומות: "להקיף" הוא היקף שלם, ואילו "לסובב" אינו מחייב היקף שלם - אפשר שסובב אותו בחציו, עשה חצי היקף. לכן אומר: אל תסתפק בלסובב, אלא "והקיפוה" - עשו היקף שלם מכל צד, וראו האם אותה מידת הדין פגעה גם בירושלים.
שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָהּ פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן׃ (יד)
"חילה" הכוונה החומה, כמו "ויאבל חיל וחומה". הסתכלו על החומה המקיפה את העיר, וראו איך החומה הזאת כמו לא נתנה לרוח להיכנס פנימה. "פסגו ארמנותיה" - עלו אל פסגת ארמונותיה וראו מי שומר עליה, ומי ששומר עליה הוא הקדוש ברוך הוא. וכל זה "למען תספרו לדור אחרון" - על ניסי ה' ועל נפלאותיו, ועל כך שכשהולכים בדרך ה' הקדוש ברוך הוא מגן עלינו.
הרד"ק מבאר "למען תספרו לדור אחרון" - אין הכוונה שאתם עצמכם תספרו לדור האחרון, אלא תספרו דור אל דור עד הדור האחרון, שלא ראו בניין יפה כאותו בניין שיהיה בציון וירושלים לעתיד לבוא. כמו שכתוב "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ", שחז"ל אומרים שיהיו אבנים טובות ומרגליות עשר על עשר - אבנים אדירות בגודלן שבהן יבנה ה' את ירושלים. את זה תספרו לדור אחרון: כמה ירושלים גדולה ונפלאה ומיוחדת - ספרו זאת לדורות הבאים. שכן לשיטת הרד"ק מדובר כאן בנבואה עתידית.
המדרש דורש "שיתו לבכם לחילה" - עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, והוא חל עמהם במחול. "מחול" הסברנו פעם שהוא לשון סיבוב בעיגול, וכמו "חלה" - למה נקראת חלה? מפני שבזמנם עשו אותה עגולה, והוא מלשון עיגול. וכך גם "עוגה", שנקראת כך מפני שהעוגה הייתה עגולה. "עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה" - אין זו עוגה של אכילה, אלא מלשון "עג עוגה ועמד בתוכה", עשה עיגול ועמד בתוכו. "עוגה" היא מעגל. פעם עוד ידעו עברית מעט, והיום כשאומרים עוגה עולה מיד קונדיטוריה בראש. ומכל מקום, אף "מחול" הוא ביטוי למשהו עגול.
ואגב, יש עניין בעיגול הזה, ולמה דווקא עגול - הסברנו זאת כשלימדנו את "מכתב מאליהו", שזה מדבר על ראיית ה' בהשוואה מכל צד, ויש לזה משמעות להבנה בחסדי ה', ולא ניכנס לזה כעת. ובאותו מחול כולם יצביעו באצבע ויאמרו: "זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו".
רבנו בחיי שואל: מנין דייקו חז"ל את העניין הזה, ש"שיתו לבכם לחילה" מדבר על המחול של העתיד לבוא? לכאורה אין זה בפסוק. והוא אומר שהדיוק הוא מן הלשון: כתוב "שיתו לִבְּכֶם" ולא "לבבכם". והרי כתוב "וְשַׂמְתֶּם דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם", ולעומת זאת אצל אברהם כתוב "וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם וְאַחַר תַּעֲבֹרוּ". ומה ההבדל? חז"ל אומרים ש"לבבכם" נאמר כאשר יש לנו יצר הרע, ואז יש לאדם שני לבבות - לב אחד ליצר הטוב המושך לטוב, ולב שני ליצר הרע המושך לרע, ואין הוא עובד את ה' בשלמות אלא נמשך לכאן ולכאן. ואילו "וסעדו לבכם" נאמר אצל המלאכים, ולמלאכים יש רק לב אחד לעבודת ה', ולכן כתוב "לבכם".
וזה הדיוק של חז"ל כאן: "שיתו לבכם לחילה" - אין מדובר בזמן הזה, שבזמן הזה לכולנו יש "לבבכם" ולא "לבכם". ואם נאמר כאן "לבכם", הרי שמדובר על העתיד, שה' יעשה מחול לצדיקים, ואדם צדיק יש לו רק לב אחד לאביו שבשמים. ואז יאמרו כל אותם צדיקים "זה ה' קיווינו לו" - זהו "חילה", המחול העתידי שבו יהיה רק לב אחד, וזה "שיתו לבכם לחילה", באותו מחול.
כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת׃ (טו)
"זה אלוהים אלוהינו" - היינו: מי הוא חילה וחומתה? כמו שהסביר המלבי"ם, הסתכלו על החומות והסתכלו על הארמונות - וכי זה מה שהגן עלינו ושמר עלינו מפני הרוח? האם יש בכוחם להגן? לא. אלא "כי זה אלוהים אלוהינו" - החיל והחומה שלה הוא הקדוש ברוך הוא, והוא השומר על פסגת ארמונותיה, שארמונות העמים אשר סביב כולם קרסו ונפלו באותה רוח סערה, וארמנותיה של ירושלים נשארו על מקומם. וכמו שכתוב למעלה "אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב" - המשגב וההצלה באים מפני שאלוהים בארמנותיה. הוא העומד לעולם ועד, והוא ינהגנו על מות.
ומהו "על מות"? רש"י מביא ממנחם שהוא לשון עולם, ו"ינהגנו על מות" היינו ינהגנו לעולמים. ומביא ביאור נוסף, שהוא מגזרת "עלם" - עלם ועלמה - ומבאר רש"י שה' ינהיג אותנו כאדם המנהיג את בנו הקטן, כלומר שה' ילווה אותנו כמו שהיה ביציאתנו ממצרים. והאבן עזרא מביא בשם רבי משה על דרך זו: כמנהג שה' הנהיג אותנו בהיותנו עלם קטן - כשם שהנהיג אותנו במדבר בימי נעורינו, בענני כבוד ובאר ומן ומשה בראשנו, כך ינהיג אותנו גם כעת.
והאבן עזרא בעצמו מביא בשם בעל המסורת שאלו שתי מילים, "על מות", ואין גורסים אותן כמילה אחת; ואז מתבאר יותר כ"עד מותנו" - הוא ינהגנו עד שנגיע למותנו. ועוד הסבר הוא מביא, ש"על מות" מלשון נעלם: שה' ינהיג אותנו בהנהגה טובה הנעלמת מן הברואים, הנהגה נעלמת מאיתנו שהיא הטובה ביותר לנו.