פתיחה: מזמור של מלכות לעתיד לבוא
מזמור מ"ז הוא מזמור של המלכת הקב"ה על כל העולם. בחלק זה של הפרק אנו עומדים על השלב שבו הקב"ה מחזיר אותנו אל נחלתנו, ומשם ואילך מתאר לנו המשורר כיצד מתקבלת המלוכה, כיצד מתעלות שתי ההנהגות - הנהגת הטבע והנהגת הנס - וכיצד בסופו של דבר נאספים נדיבי העמים אל עם אלוקי אברהם.
"יבחר לנו את נחלתנו" - חזרה אל הארץ ואל גאון יעקב
יִבְחַר־לָנוּ אֶת־נַחֲלָתֵנוּ אֶת־גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר־אָהֵב סֶלָה׃
רש"י מסביר: "יבחר לנו את נחלתנו" - הקב"ה יחזיר אותנו אל נחלתנו, ואז הוא יתעלה בתרועה ובקול שופר שנתקע לפניו בשיר, על עולות וזבחים, כמו שכתוב בהמשך "זמרו אלוקים זמרו". כלומר, כאשר השם יחזיר אותנו לנחלתנו, אז נוכל להלל לפניו בבית המקדש.
הרד"ק מסביר: "נחלתנו" - הנחלה שהייתה שלנו מקדם. באותה נחלה בחר השם אז, והוא יבחר בה שוב כביכול ויחזיר אותנו אליה. שנבין: מדובר בעם ישראל שהיה בגלות אלפיים שנה, ולכן "יבחר את נחלתנו" פירושו שיבחר בה כמו מחדש וישיב אותנו אליה.
והארץ הזאת היא "גאון יעקב" - מלשון תפארת. גאון יעקב ותפארתו. מדוע? אומר הרד"ק: משום שבנחלה הזאת האלוקים שוכן - "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". המקום הזה הוא מקום המקדש, ושם השראת השכינה. זהו גאון יעקב ותפארתם, שבו הם מתפארים על כל הגויים. וזה גם "המקום אשר אהב" - ירושלים. ומניין אנו יודעים? ככתוב "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", ונאמר "העיר אשר בחרתי". אם כן מדויק לומר על המקום הזה "אשר אהב סלה" - המקום שהשם אוהב אותו לנצח.
לפי המלבי"ם משתמע ש"אשר אהב" מוסב על יעקב - את מי אהב? את יעקב. כך משתמע מביאור המלבי"ם, ולא כפי שהסברנו על פי הרד"ק ש"אשר אהב" מוסב על המקום, שהשם אוהב את ירושלים, כמו שכתוב "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב".
"עלה אלוקים בתרועה" - עילוי בשתי ההנהגות
עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר׃
המצודת דוד מסביר: יתעלה ויתרומם שם אלוקים בתרועה, שכן כמו שהזכיר רש"י, הם יריעו כאשר יקריבו את הקורבנות. בשעת הקרבת הקורבנות היו תוקעים בשופר והלויים היו פותחים בשיר - "ה' בקול שופר", השם יתעלה בתרועה ובקול שופר.
המלבי"ם מסביר: כעת מתאר לנו המשורר כיצד המלך הגדול מקבל את המלוכה מכך שהעמים ממליכים אותו, וכיצד הוא מתעלה ממה שהיה קודם למלכות גדולה ועצומה - שקודם לא העריכו ולא קיבלו את מלכותו, ועכשיו ההנהגה היא רמה ונישאה הרבה יותר. כמובן, הקב"ה עצמו לא השתנה - "אני ה' לא שניתי", וכל השינוי הוא רק במקבלים. הקב"ה מלך עוד בטרם כל יציר נברא, ואין הכוונה שעכשיו נעשה מלך שלא היה קודם, אלא שצורת ההנהגה משתנה לפי המקבלים.
ההנהגה בזמן הזה היא לפעמים בבחינת שם אלוקים - הנהגה על פי טבע ("הטבע" בגימטריה "אלוקים"), ולפעמים על ידי שם הוי"ה - כשהשם עושה ניסים ונפלאות בכוחו יתברך שמעל הטבע. וההנהגה הזאת היא בשביל עם ישראל: למי השם עושה ניסים? לא לגויים אלא לעם ישראל. ומשום כך אנו מגדירים אותו "מלכנו", "אלוקינו", "אלוהי יעקב", "קדוש ישראל" - כיוון שהניסים נעשים לנו, אנו כמו מייחסים את מלכותו אלינו. וכפי שראינו פעמים רבות אצל המלבי"ם: כשמדובר על אלוקים בבחינת "אלוקינו" - הכוונה להשגחה פרטית עלינו, ולא כמשגיח על כל העולם בסתם.
וממשיך המלבי"ם: כאשר יבוא משיח והשם יהיה למלך על כל הארץ, יהיה בשתי ההנהגות הללו עילוי גדול. האחת - "עלה אלוקים בתרועה": על ידי התרועה שבה ימליכו את האלוקים, תתעלה ההנהגה שעל פי שם אלוקים. כלומר הנהגת הטבע תישאר, אבל תהיה מעולה וגבוהה יותר, כמו "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה" - הנהגת טבע בדרגה רוחנית גבוהה יותר. והשנייה - "ה' בקול שופר": גם הנהגת שם הוי"ה, ההנהגה הניסית, תתעלה, ויהיו ניסים ונפלאות הרבה יותר מבדורות הקודמים. וכמו שכתוב שלא יזכרו עוד ניסי יציאת מצרים, ולא יאמרו "ה' אלוקינו אשר העלנו מארץ מצרים" אלא "אשר הוציאנו מארץ אדום" וכו' - שהניסים יהיו הרבה יותר מיוחדים. נמצא שיש כאן עילוי בשני מיני ההנהגות: "עלה אלוקים" - הנהגת הטבע תתעלה על ידי שימליכוהו בתרועה, ו"ה' בקול שופר" - ההנהגה הניסית תתעלה על ידי שימליכוהו בקול שופר, לניסים פלאיים יותר מכל שהיה עד היום. וזהו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - שהנפלאות יהיו גדולות עד מאוד.
"זמרו אלוקים זמרו" - שבח כנגד שתי ההנהגות
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ׃
כאן מבאר המלבי"ם את מה שנאמר "עלה אלוקים בתרועה": תנו שבח לשם אלוקים, שהרי שם אלוקים נתעלה - הנהגת הטבע ברמה רוחנית גבוהה יותר. וכנגד ההנהגה הרוחנית שנתעלתה, שהיא שם הוי"ה, אומר "זמרו למלכנו זמרו" - "מלכנו" מצד ההשגחה הפרטית עלינו, הניסים שהשם עושה לנו, ש"מלכנו" תמיד בא להורות על ההנהגה הניסית. ו"קול שופר", אומר המלבי"ם, בא לרמז על עניין קיבוץ הגלויות - "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", "תקע בשופר גדול לחירותנו". אנחנו מצפים אל הגאולה הזאת, אל תקיעת השופר שעל ידה יתרומם ויתעלה השם: "עלה אלוקים בתרועה" - ההנהגה הטבעית, "וה' בקול שופר" - ההנהגה הניסית.
"זמרו משכיל" - איזה זמר ראוי לפניו
כִּי מֶלֶךְ כׇּל־הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל׃
המלבי"ם מסביר: "מלך כל הארץ אלוקים" - הגם שמצד ההנהגה הפשוטה שעל ידי שם אלוקים השם הוא כבר עתה מלך כל הארץ וכולם עובדים אותו, מכל מקום "זמרו משכיל" - שאז ישכילו כולם את מלכות השם. כלומר, היום אנו רואים את הנהגת הטבע מצד שם אלוקים בהנהגה פשוטה, והשם מלך על כל הארץ; אבל לעתיד ישכילו את מלכות השם בגדולתה, והנהגת הטבע תהיה ברמה רוחנית גבוהה יותר, וכולם יכירו וידעו אותי למגדולם ועד קטנם. מה שיש לך היום יהיה גם לעתיד, אבל ברמה גבוהה יותר, וכולם ישכילו לדעת את מלכותו יתברך.
הרד"ק מבאר "זמרו משכיל": כל משכיל ומשכיל, בין בישראל ובין באומות העולם, יזמרו לאל. שכן לכל העמים הוא מצווה לזמר - "כל העמים תקעו כף" - בין אם הם משכילים ובין אם אינם משכילים. תקיעת כף ונשיאת קול ברינה שווה לכולם: למחוא כפיים ולהגביה קול כולם עושים אותו דבר. אבל לחבר שיר וזמרה - לשם כך צריך להיות משכיל.
ואין מדובר במשוררים של היום, שנוטלים מילון ושולפים ממנו מילים ויוצא שיר; אתה לא מבין מאין הלך ולאן חזר, ומי הם אותם "אנשים אשר היו כערבות הבוכיות", ומדוע בוכיות. וככל שכותבים דברים מוזרים יותר, כך עושים רושם גדול יותר: "מה התכוון המשורר?" - כותבים דברים חסרי פשר, והבריות סבורות שיש כאן דברים נשגבים וסודות עלומים. מדברים כאן על זמר אמיתי, כשיריו של דוד מלך ישראל נעים זמירות ישראל. ראו את שירתו של רבי שלמה אבן גבירול, את שירתו של רבי יהודה הלוי - שירה ברמה עצומה ונפלאה, תענוג לקרוא את הביטויים ואת הרגשות החמים שבדבריהם. לזמר צריך השכלה: "זמרו משכיל". למחוא כפיים ולהגביה קול - כולם יכולים; אבל לחבר ולזמר זמר מיוחד להשם יתברך - זה דווקא המשכיל.
לעומת זאת מביא הרד"ק ביאור בשם אביו - ותמיד אמרתי לכם שכששומעים ביאור בשם אביו של הרד"ק יש לעשות אוזניכם כאפרכסת, כי יש לו ביאורים נפלאים מאוד. "זמרו משכיל" - מזמור שכל מי שישמע אותו יהיה משכיל להשכיל את השם, כי לבדו המלוכה. כלומר כשאדם קורא את המזמור הזה, הוא משכיל על ידו להבין שלה' המלוכה. ולפי זה "משכיל" מתאים מאוד כאן, כיוון שהוא לשון מפעיל: זמרו זמר שמשכיל את האחרים. אדם שישיר את הזמר הזה יכיר מתוכו בגדלות הבורא, במציאותו ובאלוהותו - זמרו זמר שישכיל את האחרים בידיעת הבורא יתברך.
המצודת דוד מסביר ש"זמרו משכיל" היינו זמרו זמר העשוי בהשכל - לא שירים כמו היום, אלא זמר בדרך של כבוד ובדרך השכל. לפעמים אדם אומר זמר ונכשל בלשונו: דוד המלך אמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי", וכתוב שנתבע על כך. צריך להיזהר שהזמר יהיה עשוי בהשכל, שלא יהיה בו ביטוי שאינו כראוי. וכן מצאנו אצל חנה, שבתפילתה התבטאה בביטוי שאינו כראוי - שאמרה שיהיה הבן הזה שם "עד עולם", ומהו עד עולם? עולמם של לויים, וזה חמישים שנה. רואים אפוא שגם כשאדם מתפלל עליו להיזהר ולברור מילותיו בדרך הראויה, שלא ייכשל בלשונו.
וכמו שאומר המדרש, וכן הזוהר, באותו אחד שהתפלל שהשם יזמן לו חמור. הלך במדבר, התעייף, בקושי היה יכול ללכת, וביקש שהשם יזמן לו חמור. עבר שם שר, ואתונו של השר בדיוק ילדה חמור. ראה השר את היהודי וקרא לו: בוא הנה! והלה מפחד פחד מוות, שהרי יכול הוא להוריד את ראשו. אמר לו: האתון ילדה כאן עכשיו חמור וקשה לו ללכת, הרם אותו על כתפיך וקח אותו לעיר. ביקשת חמור - זימנו לך חמור; אבל אל תבקש בקשות כמו חמור, בקש בקשות בהיגיון: ריבונו של עולם, תן לי חמור לרכוב עליו, ולא חמור שירכב עליך. האדם צריך לפרט שיחתו, ולהתפלל בלשון צחה וברורה. וזהו "זמרו משכיל" - זמר העשוי בהשכלה, ולא זמר שיש בו ביטויים של חוסר כבוד או ביטויים שאינם בנויים על אדני השכל.
"מלך אלוקים על גויים" - כיסא שלם
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל־גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל־כִּסֵּא קׇדְשׁוֹ׃
רש"י מסביר: כך יאמרו הכל. כאשר יזמרו להשם - "זמרו משכיל" - יאמרו בשירם ובזמרם "מלך אלוקים על גויים". "ישב על כיסא קודשו" - שאז הכיסא שלם והגדולה ניכרת, מה שאין כן בזמננו שאין הכיסא שלם ואין השם שלם, כמו שכתוב "כי יד על כס י-ה" - חסרה האל"ף של הכיסא, וחסרות הוי"ו והה"א של שם הוי"ה. ועל זה אנו אומרים "כי בחר ה' בציון אווה למושב לו": מה חסר לנו? האל"ף של הכיסא, והוי"ו והה"א של שם הוי"ה - א', ו', ה' - הרי "אווה". ברגע שיהיה "אווה למושב לו", יחזרו הוי"ו והה"א ותחזור האל"ף, ועל ידי זה יתוקן עולם. וזהו "ישב על כיסא קודשו" - הכיסא כבר שלם.
האבן עזרא מסביר: "מלך אלוקים על גויים" - השם יראה את מלכותו בכך שיעשה משפט ונקמה בגויים, וזהו "ישב על כיסא קודשו", שישפוט את האומות על מעשיהן, וזו המלוכה שיעשה עליהם.
הרד"ק מסביר: עד עתה כביכול הקב"ה מולך על ישראל לבדם. שאר הגויים - ודאי שהשם מולך עליהם, אלא שאינם מרגישים זאת ואינם חיים את זה, ומבחינתם יש להם אמונות ודתות אחרות. אבל עכשיו כולם יכירו ש"מלך ה' על גויים", כמו שכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ" - שכל הארץ יקבלו את מלכותו ויכירו בה. ואז "ישב על כיסא קודשו" - כמלך על כיסאו, כשכולם תחתיו וברשותו.
המלבי"ם מבאר: עד עתה תיאר לנו את סדר התחלת המלוכה, כשהוא עולה למלוך כביכול והגויים מתחילים לקבל מלכותו; ועתה הוא מתאר את התמדת המלכות. "מלך אלוקים על גויים, אלוקים ישב על כיסא קודשו" - שאינו יושב עוד על הכיסא שישב עליו עד עתה. ומהו אותו כיסא? השמים והמערכת. שהרי גם כאשר הקב"ה משפיע השפעות, זה דרך הכוכבים, וכידוע נקראים המזלות "מזלות" על שם שהשפע מהם ודרכם נוזל ויורד ומשפיע למטה. הקב"ה השפיע דרך המערכת, אלא שישראל מעל המזל - בכוחם להתגבר על הוראת המערכת והמזלות, על ידי תפילה וכדומה. אבל זו הייתה צורת ההנהגה עד עתה. ועכשיו "ישב על כיסא קודשו" - כיסא ההנהגה הפנימית, הפלאית, שהיא בקודש ונעלית מן הטבע. כבר אין השם יושב על כיסא המערכה ועל כיסא המזלות ומשפיע דרכו, אלא ההשפעה היא רק דרך השם יתברך, כמו שכתוב "ה' בשמים הכין כיסאו".
ולפי המלבי"ם מובן מדוע הכתוב מדבר כאן בלשון עבר: כיוון שקודם דיברנו על תחילת מלכותו, ועתה אנו מדברים לאחר שהמלכות כבר מתקיימת וזורמת, ולכן נאמר "מלך אלוקים על גויים, אלוקים ישב על כיסא קודשו" - כאילו אנו כבר אחרי זה, אחרי שהכל כבר מתנהל בדרך הראויה על פי מלכות השם.
מדוע דווקא שם "אלוקים" אצל הגויים
בעל "דעת טוב" על פרשת בשלח מדייק: כתוב "מלך אלוקים על גויים" ולא "מלך ה' על גויים", לפי שאין הקב"ה מייחד שמו על הגויים. את השם המיוחד הוא מייחד רק עלינו - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואילו ביחס לגויים הלשון היא "מלך אלוקים על גויים".
וכן תראה ביציאת ישראל ממצרים: "ויהי בשלח פרעה את העם" - חז"ל אומרים ש"העם" הוא הערב רב שהצטרף לעם ישראל, ולכן נאמר "ויהי" לשון ווי וצער, שהערב רב באו אלינו והצטרפו עמנו. ושם נאמר "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים", "כי אמר אלוקים פן ינחם העם", "ויסב אלוקים" - כל הביטויים בשם אלוקים, לפי שמדובר על הערב רב. ואף אור החיים הקדוש שם מסביר שדווקא ביחס אליהם היה החשש "בראותם מלחמה ושבו מצרימה", ולא ביחס לעם ישראל - שהרי מה להם לחזור למצרים, למי, לפרעה? אלא הערב רב הם שהיו עלולים לשוב מצרימה, כי מדובר על "העם", והעם כאמור הוא הערב רב. ורק כשיצאו מסוכות, ששם כביכול נפרשו ישראל והובדלו מן הערב רב, נאמר "וה' הולך לפניהם". שעל הגויים והערב רב מולך השם בשם אלוקים.
וזה מתאים מאוד למה שהסביר המלבי"ם, ששם אלוקים הוא ביטוי להנהגת הטבע: את האומות מנהיג השם בדרך הטבע, דרך המזלות, וההשגחה הפרטית היא רק על עם ישראל, ולכן שם הוי"ה המבטא השגחה פרטית נאמר על ישראל - "וה' הולך לפניהם", ואילו על הגויים "מלך אלוקים".
ועוד אפשר לומר, ש"אלוקים" הוא דין ו"הוי"ה" הוא חסדים: את הגויים מנהיג השם בדין, והחסדים הם לעם ישראל. יש פסוק בתהילים: "ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה" - כשהשם דן בגויים ומביא עליהם צרה, "מלא גוויות": צונאמי קטן וארבע מאות אלף הרוגים; ואילו בעם ישראל, בחסדי השם, "מחץ ראש על ארץ רבה" - נלקח אחד. תמיד המשפט ביחס לעם ישראל הוא ברחמים ובחסדים, שהרי "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואילו אצל הגויים הקב"ה נפרע בכעס גדול. לכן "מלך אלוקים על גויים" - בחינת הדין, ו"וה' הולך לפניהם" - ביטוי למידת החסדים כלפי עם ישראל.
"נדיבי עמים נאספו" - התקבצות אל אלוקי אברהם
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי־אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה׃
רש"י מסביר: "נדיבי עמים" - שהתנדבו את עצמם להיטבח ולהיהרג על קדושת שמו, והכוונה כאן לעם ישראל. ומהיכן בא להם המושג הזה, להתנדב ולהיות לטבח בין העמים ולמסור נפשם על קדושתו יתברך? "עם אלוקי אברהם" - אברהם היה נדיב הלב הראשון, תחילה לגרים. ועכשיו נודע "כי לאלוקים מגיני ארץ" - שהקב"ה הוא המגן לכל החוסים בו; כשם שהגן על אברהם מכבשן האש, כך הוא מגן על כל הבוטחים בו.
הרד"ק מסביר שלא כרש"י: "נדיבי עמים" כפשוטו - גויים; הגדולים שבכל עם, השרים והחשובים שבהם, ייאספו להיות "עם אלוקי אברהם". ומדוע דווקא אברהם? שהוא הודיע שמו תחילה - "ואת הנפש אשר עשו בחרן", "ויקרא שם אברם בשם ה'"; הוא היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. וכשם שבימי אברהם נסתפחו האומות דרכו, שהיה הגשר של האומות, כך גם עתה יבואו נדיבי העמים, הגדולים שבכל עם, ויסתפחו להיות עם אלוקי אברהם. "כי לאלוקים מגיני ארץ" - מי הם מגיני ארץ? הגדולים והמלכים, כמו שכתוב "הבו לה' בני אלים" ומגיניה - הכוונה לשרים ולחשובים שלהם. ואז ביום ההוא "מאוד נעלה" - השם יתעלה ויתקלס, וכולם יודו שלה' המלוכה, והשם יהיה למלך על כל הארץ.
המלבי"ם מבאר באותו כיוון של הרד"ק: "נדיבי עמים" הם אלה שמתנדבים להתגייר, והם "עם אלוקי אברהם", שהיה ראש לגרים. והמלבי"ם מוסיף שהמילה "נאספו" משמשת גם להמשך הפסוק: "נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם, כי לאלוקים נאספו מגיני ארץ" - כל הצדיקים והחסידים שהם מגיני ארץ נאספו אל אלוקים להידבק בו, ואז בעת ההיא "מאוד נעלה" - תתעלה הנהגתו של השם, כמו שהסברנו, בניסים ונפלאות חדשים שלא היו מקדם, ועל ידי כן יכירו כולם שהשם הוא למלך על כל הארץ ושאין עוד מלבדו.
וביאור נוסף מביא המלבי"ם: "מאוד נעלה" מוסב על אותם נדיבי עמים ומגיני ארץ שנאספו עם עם אלוקי אברהם - שהם עצמם יהיו נעלים ומרוממים מאוד. אותם הבאים להתגייר יעריכו ויכבדו מאוד, וכל מי שיסתפח לעם ישראל יהיה לו תואר של כבוד. לפי הביאור הראשון "מאוד נעלה" - יתעלה בזה שם השם; ולפי הביאור השני - המתגיירים עצמם יהיו מאוד נעלים ומכובדים על ידי העם. כן יזכנו השם לראות בעינינו במהרה, אמן ואמן.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור מתאר המשורר את שיבת ישראל לנחלתם - אל גאון יעקב, מקום המקדש שהשם אוהב לנצח. ומשם ואילך מתאר המלבי"ם את קבלת המלוכה: "עלה אלוקים בתרועה" - עילוי הנהגת הטבע שבשם אלוקים; "ה' בקול שופר" - עילוי ההנהגה הניסית שבשם הוי"ה, עד לניסים שיאפילו על ניסי מצרים. כנגד זה "זמרו אלוקים זמרו, זמרו למלכנו", ו"זמרו משכיל" - זמר הנאמר בהשכל, המשכיל את שומעיו להכיר במלכות השם. "מלך אלוקים על גויים" - כשהכיסא שלם והשם שלם, ואין ההשפעה עוד דרך המערכת והמזלות אלא ממנו יתברך; ושם אלוקים נאמר על הגויים לפי שהם מונהגים בטבע ובדין, בעוד ישראל בהשגחה פרטית ובחסדים. ולבסוף "נדיבי עמים נאספו" - הגדולים שבאומות מסתפחים אל עם אלוקי אברהם, ואז מתעלה שם שמים, ואף הנספחים עצמם מתעלים ומתכבדים.