לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר׃
מזמור מ"ז הוא עוד אחד ממזמוריהם של בני קורח, והוא מוכר לכולנו: נוהגים לאומרו שבע פעמים לפני התקיעות בראש השנה. דעת הרב עובדיה יוסף היא שאין חובה לומר דווקא שבע פעמים, ואם ממהרים אפשר אפילו להסתפק בפעם אחת.
ומדוע דווקא מזמור זה נאמר לפני התקיעות? מביא המהר"ם לואנץ, שהמזמור בא לרמז לאדם שיש בידו עבירות, שימהר לעשות תשובה ולא יתייאש מפני הפורענות. אל יאמר אדם: כבר קלקלתי יותר מדי, לי תשובה כבר לא תועיל. שהרי הנה כתוב "לבני קורח מזמור" - בני קורח אף הם קלקלו, ומן הדין היה שתבלע אותם האדמה עם אביהם, וברגע האחרון עשו תשובה ונתבצר להם מקום בגיהינום וניצלו. מכאן למדנו: גם אם הרשיע אדם עד מאוד, עדיין יש לו מקום של תשובה.
עוד רמז יש כאן: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" - "כף" בגימטריה מאה, רמז לתקיעות שאנו תוקעים - מאה קולות. והמנהג לתקוע מאה ואחת, כדי לתקוע תקיעה אחת יותר ממאה היללות של אם סיסרא; ואם תרצה, אף המאה ואחת רמוזים כאן - "כף" עם הכולל.
הרד"ק מבאר שהמזמור נאמר על ימות המשיח, לאחר מלחמת גוג ומגוג, כשכל הארץ כבר תשקוט מן המלחמות. והמלבי"ם מבאר שהמזמור יוסד על "העתיד המקווה" - אותו עתיד שאנו מצפים לו, שכל העמים יכירו במלכות ה', וילכו לבקש ולראות פני ה' בציון.
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה׃
רש"י מפרש פירוש מחודש: "תקעו כף" - התערבו יחד זה עם זה, כלשון תקיעת כף שבין המתערבים, מי מהם יזכה להריע לאלוקים בקול רינה יותר. הרד"ק מבאר: ישראל אומרים לכל העמים - תקעו כף ומחאו כפיים ושמחו יחד עמנו, שהרי ה' מלך על כל הארץ, וזאת כבר גם אתם יודעים.
והמלבי"ם מבאר על פי דרכו, שהמזמור מדבר על הזמן העתיד, ויש שני הבדלים יסודיים בין ההווה לבין אותו עתיד. היום כל העמים שרויים במלחמה תמידית, גוי בגוי וממלכה בממלכה. אילו חשבנו שהעולם קיבל קצת שכל ממלחמת העולם הראשונה או השנייה, רואים אנו שלא; המלחמות נמשכות, ובעיקר מלחמות דת - בין האסלאם לנצרות, שהיום לבשה פנים חדשות של עמי ערב מול ארצות הברית.
סיבת המלחמה הראשונה, אומר המלבי"ם, היא סיבת האמונה. אלה מאמינים בנביא מוחמד ואלה מאמינים באותו האיש, וישראל מאמינים בתורת משה. לכל אומה אמונה מיוחדת משלה, והיא רוצה לחייב את האחרים ללכת על פי אמונתה: דין מוחמד בסייף, ודין דאעש בכריתת ראש - כולם מבקשים לכפות על האחרים לקבל את אמונתם ודתם.
הסיבה השנייה היא המשרה והממשלה: כל עם רוצה להשתרר על זולתו, או לכל הפחות שלא ישתררו אחרים עליו, כפי שרואים בסוריה. המלחמה היא על שליטה - מי ישלוט יותר. סדאם חוסיין כבש את כווית לא מחמת חילוקי אמונה ודת עמם, אלא מפני שרצה לספח אליו שטחים שיש בהם רווחה כלכלית. כללו של דבר: הכול על הממשלה, למשול על יותר מקומות ולהשתלט על עמים.
על פי זה מבאר המלבי"ם: לעתיד לבוא "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", וכל העמים יתקעו כף לעשות שלום ביניהם. זהו "תקעו כף" - תקיעת כף של כריתת שלום. נמצא שלדעת רש"י תקיעת כף היא התערבות מי יריע לה' בקול גדול יותר, לדעת הרד"ק היא מחיאת כפיים של שמחה עם ישראל, ולדעת המלבי"ם היא תקיעת כף לעשיית שלום, עד שהשלום ישבית את החרב ואת המלחמה, וכולם יעבדו את ה' כמלך אחד על כולם.
וזהו "הריעו לאלוהים בקול רינה" - דרכם היתה להריע בתרועה ובקול שופר בשעה שממליכים מלך חדש. וזהו אחד העניינים שבמלכויות: "כדי שתמליכוני עליכם - ובמה? בשופר". אף אנו, כשאנו תוקעים בשופר בראש השנה, ממליכים את הקדוש ברוך הוא עלינו. אבל לעתיד לבוא כל העמים כולם יריעו בקול שופר להמליך את האלוקים למלך על כל הארץ; עד אז היו דעות ואמונות ודתות, ומאז - כולם ילכו אחר אלוקים. וממילא לא יהיו עוד הסיבות למלחמות: לא סיבת הכיבוש והממשלה, כי יתברר שהממשלה היא לה', ולא סיבת האמונה, כי האמונה היחידה תהיה ה' ותורתו. ועל ידי זה יתקעו כף - יעשו שלום איש עם רעהו - ויריעו רק לאלוקים בקול רינה.
כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא, מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ׃
מצד האמונה, אומר המלבי"ם, יש כאלה שאינם מאמינים בה' כלל, ואומרים שאין בורא לעולם, אלא הכוכבים והמזלות הם שיצרו את המציאות. כך היו סבורים בזמנו של דוד - עובדי כוכבים ומזלות: מזל פלוני משפיע כך ומזל אלמוני כך, הקטר לו והקרב לו קורבנות והוא ישפיע עליך יותר. (תפיסה זו כבר חלפה לה מן העולם בימינו.) כנגדם נאמר "כי ה' עליון" - לעתיד לבוא יתברר שה' הוא העליון, ולא המזלות שהם רואים כמשפיעים העליונים.
ויש סוג שני, אומר המלבי"ם: אומות שהודו בקדוש ברוך הוא כ"סיבה הראשונה", שהוא הרם והנישא מעל כולם, וקראו לו "אלהא דאלהיא" - אלוהי האלוהים. אלא שאצלם אין הוא "נורא", אינו מטיל עליהם מורא. שכן לדבריהם הוא גבוה למעלה למעלה מעל הכול, ואינו מתעסק עם הפרט ועם היחיד; מעניין אותו שהגלקסיות ינהגו כסדרן והעניינים הגדולים, אבל לא "הרזולוציות" של עשה עבירה או קיים מצווה. לדעתם מסר את ההשגחה למערכה - למערכות הכוכבים ולשנים עשר המזלות, והם המשפיעים, ולפיכך היו יראים מן הכוכבים ולא ממנו. אמנם תפיסה זו טובה מקודמתה, שהרי לפחות מאמינים בבורא, אך מורא ממנו אין להם.
על זה בא הכתוב ואומר: ה' יהיה גם "נורא". כולם יכירו שהקדוש ברוך הוא לא עזב את הארץ, ושהוא משגיח על כל מה שנעשה, וזה יביא אותם לידי יראה מאת ה' - מה שחסר להם היום.
ומצד המלוכה והמשרה - "מלך גדול על כל הארץ": מה שהיום אין מלכותו ניכרת, לעתיד לבוא תהיה ניכרת מלכותו בצורה מוחלטת. נמצאו שלושה: "עליון" - כנגד אלה שאינם מאמינים שיש בורא ותולים הכול בכוכבים ובמזלות; "נורא" - כנגד אלה שמאמינים אך אינם יראים, שיבינו שהוא כן מתעניין וצריך לירא מפניו; "מלך גדול על כל הארץ" - כנגד סיבת המלחמות שעל הממשלה והשליטה, שיתברר לכול כי המושל היחיד בכל הארץ הוא הקדוש ברוך הוא, ושוב אין טעם למלחמות על שליטה.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ׃
ההבנה הפשוטה, כפירוש הרד"ק והמלבי"ם, היא מלשון הנהגה - "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור", ו"דבר" הוא מנהיג. כלומר ה' ינהיג את העמים מקצה הארץ אל ירושלים, לבוא ולהיות תחת ממשלתנו.
המלבי"ם מבאר ששני חלקי הפסוק אינם כפילות: "ידבר עמים תחתינו" הוא מצד הנהגת המשפט, כמו שכתוב "ושפט בין הגויים"; "ולאומים תחת רגלינו" הוא מצד הדת והתורה, כמו שכתוב "כי מציון תצא תורה". כשיבוא המשיח ויעמדו רגליו על הר הזיתים, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה" - הקדוש ברוך הוא ישפוט בין הגויים וייפרע מן האומות שהצרו לישראל והרעו להם. בזה "ידבר עמים תחתינו": ינהיגם להיות תחתינו מצד המשפט, שמלך המשיח ישפוט את העמים. בית הדין בהאג כבר לא יפעל, ואף אותו ישפטו על השפיטה המעוותת והרדיפה האובססיבית אחר ישראל; על כל אלה יביא הקדוש ברוך הוא את האומות במשפט.
ואילו "ולאומים תחת רגלינו" פירושו מצד הדת והתורה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". עד עתה זה מאמין בדת זו וזה בדת אחרת, וכל אחד מרגיש עצמאי באמונתו; ולעתיד לבוא יבינו כולם שהדת האמיתית היא התורה הקדושה שמסר ה' לישראל, וממילא יהיו כולם שפלים ביחס אלינו - "תחת רגלינו".
רש"י מפרש פירוש מחודש, והוא גם פירושו של תרגום יונתן: "ידבר עמים תחתינו" - ייתן דֶּבֶר בעובדי כוכבים תחת נפשנו, להיות חמתו מתקררת בהם ואנו ניצולים, כמו שכתוב "ונתתי כפרך מצרים". (ומביא רש"י שמנחם חיבר "ידבר" ללשון הנהגה, כפירוש הרד"ק והאבן עזרא.) לפי זה "תחתינו" הוא כלשון "לקחתי את נפשך תחת נפשו" - שיהיו הם כופר במקומנו. כביכול מידת הדין מקטרגת, והקדוש ברוך הוא מוסר לה את העמים שתיפרע מהם, ובזה מתקררת מידת הדין ואנו ניצולים.
ודוגמה לדבר מצינו ביציאת מצרים: השטן היה מקטרג, ומה עשה הקדוש ברוך הוא? מסר לו את איוב שיתעסק בו - כך אומר המדרש. ומי שירצה לעמוד על העניין - מי היה איוב, מה היו גלגוליו, ומדוע דווקא הוא נמסר, שאדם צדיק נמסר כ"בשר תותחים" לסטרא אחרא רק כדי להסיר הקפדה מעם ישראל - יעיין במה שביארנו במשנת הגלגולים; יש לזה מהלך שלם, וכאן הבאתיו רק כדוגמה.
ולבסוף מדייק המלבי"ם בהבדל שבין "ידבר" לבין "ינהיג": "להדביר" אף הוא לשון הנהגה, אלא שהיא בעל כורחם, ואילו "להנהיג" הוא ברצון. ומשנאמר "ידבר עמים תחתינו" - הכוונה שימשול עליהם בעל כורחם.
מזמור מ"ז מיוסד על העתיד המקווה, שכל העמים יכירו במלכות ה'. הוא נאמר לפני התקיעות לרמז שגם מי שקלקל הרבה - כבני קורח שניצלו בתשובתם ברגע האחרון - לא יתייאש מן התשובה, ו"כף" רומז למאה הקולות. "תקעו כף" נתבאר בשלוש דרכים: התערבות מי יריע לה' יותר (רש"י), מחיאת כפיים ושמחה עם ישראל (רד"ק), ותקיעת כף לכריתת שלום (מלבי"ם) - שהרי שתי סיבות המלחמה, האמונה והממשלה, יתבטלו לעתיד לבוא. ואז ה' יהיה "עליון" כנגד הכופרים בבורא, "נורא" כנגד המודים בו ואינם יראים ממנו, ו"מלך גדול על כל הארץ" כנגד המלחמות על השררה. ו"ידבר עמים תחתינו" - מצד המשפט, שייפרע מן האומות שהצרו לנו; "ולאומים תחת רגלינו" - מצד התורה, שמציון תצא תורה וכולם יכירו באמת האחת.