פתיחה
אנחנו ממשיכים בפרק מ"ו בתהילים, בחלקו האחרון. הפרק עוסק בישועת ה' לעמו בעת צרה גדולה: אותו "נהר" של צבאות ששוטף מדינות וארצות, ואותו מלך עריץ ה"מרגיז ממלכות", שבסופו של דבר נשברים לפני הקדוש ברוך הוא. המשורר מזמין את בני תבל להתבונן במפעלות ה' שאינם על פי טבע, ומסיים בהכרזה הגדולה: "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה".
"לכו חזו מפעלות ה'" - גרסת הרד"ק וביאורו
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ׃
הרד"ק גורס "מפעלות אלהים", וגם המלבי"ם מזכיר בדבריו שאין הדבר נעשה במקרה, "כי היא מפעלות אלהים אשר הוא שם שמות בארץ". הסיבה לכך פשוטה: יש פסוק אחר בתהילים, בפרק ס"ו, שבו כתוב "לכו חזו מפעלות אלהים". פעמים רבות קורה שהפרשן נמשך אחרי לשון הכתוב השגורה בפיו ממקום אחר. אבל אצלנו כתוב שם הוי"ה, ואין צורך לומר שהייתה לפניו גרסה אחרת, שהרי איננו רואים שהמפרשים מביאים גרסה כזו כאן.
ומה אומר הרד"ק בביאור הפסוק? "לכו חזו מפעלות ה' - אין זה כי אם מפעלות אלהים, שהשם שם שמות בארץ". "שמות" לשון שַׁמָּה ומְשַׁמָּה, לשון שממה. הקדוש ברוך הוא ישים שממה גדולה באותם גויים שיבואו לצור על ירושלים במלחמת גוג ומגוג, עד ששבעה חודשים יקברו את החללים. הם ייגָּפו לפני עם מועט שיהיה כאן בירושלים, וזו איננה מלחמה טבעית אלא ניצחון ניסי, כמו שכתוב "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב" - ה' בעצמו יוצא ונלחם עבורנו. לכן כל מי שיראה זאת יאמר: לכו חזו מפעלות ה', בוודאי אין זה על פי טבע.
המצודת דוד מפרש שהפנייה כאן היא אל גוג וחבריו: לכו וראו את מפעלות ה' שעשה שממה בארץ, ואיך אתם עדיין ממשיכים לבוא ולהילחם? והמלבי"ם מסביר שרעיוניו של המשורר משוטטים כעת על כל אותה הפֵכה שעשו הצבאות שדיברנו עליהם קודם - אותו נהר ששטף מדינות וארצות, מים רבים שבאו ברצון ה'. אומר המשורר לבני תבל: לכו והתבוננו, השממה שנעשתה על ידי הנהר הזה ודאי איננה דבר טבעי אלא פועל אלוקי, והכול בהשגחה מלאה מאת ה'.
"אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת" - דרשת הגמרא
הגמרא בברכות דף ז' דורשת: "אשר שם שמות בארץ" - אל תקרי שַׁמּוֹת, אלא שֵׁמוֹת. כלומר, השמות שבעולם אינם מקריים. הגמרא שם שואלת למה נקרא שמה רות. לכאורה הטעם הוא שכשהתגיירה נתחייבה בתרי"ג מצוות: לפני כן היו לה שבע מצוות בני נח, נוספו לה עוד תר"ו מצוות והרי תרי"ג. אם כן, לפי זה היה צריך לקרוא לה "תרו", ואכן גם אצל יתרו מצינו תוספת של תר"ו מצוות. אלא, אומרת הגמרא, נקראת רות מפני שיצא ממנה דוד שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות - ו"ריווהו" הוא לשון רְוויה, ר' ו' לפי הסדר. מ"תרו" לא היית שומע זאת, ומ"רות" כן.
מה למדנו מכאן? שיש ללמוד מן השמות. השמות מלמדים הרבה על המהות, וכמו שרבי מאיר היה בודק בשמא, וכמו שחז"ל במקומות רבים דורשים את השמות: קורח - שעשה קרחה בישראל; בלעם - שרצה לבלע עם; עמלק - שבא ללוק דמן של ישראל. כל שם ושם במקרא חז"ל דורשים אותו, לפי ש"שם שֵׁמות בארץ": אף שנדמה כאילו ההורים הם שקבעו את שם הילד, דע לך שהשם הוא ששם את השמות, וזה לא ממך אלא מאת הבורא יתברך.
שם הוולד - נבואה קטנה
מסופר על זוג הורים שבאו לרב וביקשו שיאמר להם איך לקרוא לבנם שנולד. אמר להם: אני מתפלא עליכם, כבר קיבלתם פעם אחת נבואה מאת ה', ואתם רוצים להעביר אותה למישהו אחר? שהרי מובא בחז"ל שקביעת שם הוולד היא מעין נבואה קטנה שנזרקת בפי ההורים, לקרוא לו דווקא בשם זה ולא בשם אחר. כמובן, מדובר בשמות שעל פי קדושה. מי שקורא לבנו נמרוד - אין זו נבואה, וגם מי שקורא לילדיו על שם חוף הים: ים, גל, צדף. היה אחד שקרא לבנו יעקב, ושאלו אותו: יעקב, איך הגעת אליו? אמר: יש שם גם את המציל...
ופעם עמד אב בברית, וכשהגיעו ל"ויקרא שמו בישראל" שכח פתאום את השם. ניסה להיזכר ולא הצליח. אמר הרב: אברהם. אמר האב: נכון, אברהם, החלטנו לקרוא לו אברהם. אחר כך שאלו את הרב: מה זה, נבואה? אמר להם: לא נבואה, ראיתי את האבא עומד כמו תרח, אמרתי בטח קוראים לילד אברהם... ובכל זאת, השמות הללו יש להם עניין, והם מבוססים על ידיעה ומסר אלוקי, שהוא זה הקובע את השם.
ומספרים בדרך הלצה על אחד שבא לרב ואמר לו שנולדה לו בת והוא אינו מוצא לה שם. אמר לו הרב: תחפש בפרשת השבוע, מקובל למצוא בפרשה. אמר לו: לא מצאתי שום בת בפרשה, חוץ משם אחד. עיין הרב ומצא: "מכשפה לא תחיה". אמר לו: הנה, תקרא לה מכשפה. אמר לו: אינני יכול, אצלנו לא מקובל לקרוא על שם השוויגער כשהיא עוד בחיים... ואם כבר הזכרנו חמות, אמרו בפרשת יתרו: "אני חתנך יתרו בא אליך" - למה צריך לומר "אני"? אלא שאמר למשה: צא לקראתי, ואם אתה חושש שמא גם החמות באה - לא, באתי לבד, רק אני.
"שם שמות בארץ" - ראיה לאמונה
ספר "שערי שמחה" מסביר שהפסוק הזה בא לרמוז לאדם המסתפק ואין לו אמונה: אתה רוצה לראות את ה'? "לכו חזו מפעלות ה'". איפה? "אשר שם שמות בארץ". הרי יש לנו נבואה מדהימה בתוכחה שבתורה, שכאשר עם ישראל יסטו מן הדרך ולא ישמרו את השמיטה - יגלו כמספר השנים שלא שמרו. ויש לנו חשבון מדויק: עם ישראל לא שמרו שבעים שמיטות, ורש"י והרד"ק עושים את החשבון לפי שנות המלכים הרשעים, ויוצא בדיוק שבעים שמיטות. ועל כך נאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה" - הארץ תהיה שוממה כל אותו זמן שאתם לא השמימותם אותה, שהרי תפקידך בשמיטה להניח את הארץ שוממה, ואתם תגלו לארץ אויביכם.
וכאן עולה חשש גדול: אם נגלה מכאן, יבואו אחרים וישתלטו על הארץ, וכשנצטרך לחזור מן הגלות כבר לא תהיה לנו אפשרות, שהרי התיישב כאן עם אחר. על זה מבטיחה התורה "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" - שום אומה לא תצליח ליישב את הארץ, רק עם ישראל יצליחו ליישב אותה. ועד כדי כך אמרו בגמרא, שאם תראה שהארץ מתחילה לתת פירותיה בעין יפה - אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".
וזה בדיוק מה שקרה במאה השנים האחרונות: מייבשים את הביצות והארץ חוזרת לתת פירותיה. לעומת זאת, יש תיאורים של נוסעים שהיו כאן קודם לכן. הרמב"ן, שהיה כאן לפני למעלה משמונה מאות שנה, מתאר שעברו מרחקים אדירים עד שראו עץ אחד, והכול שממה, וכל המקודש מחברו חרב מחברו. גם מארק טוויין, שביקר כאן, תיאר ארץ שקללה קדומה רובצת עליה, הכול קוצים שמיר ושית, ואי שם אוהלים נודדים של בדואים. זו גם תשובה לטענה שישבו כאן מאז ומעולם. תראו כמה רבים היום על הארץ הזאת, זה רוצה כאן וזה רוצה שם - והרי הייתה בידיכם אלפיים שנה, ומישהו עשה בה משהו? למה לא הגעתם? יש קללה, ולנו היא ברכה: חז"ל אומרים שזו הבטחה טובה, שאין הארץ מקבלת את אויבי ישראל, אין היא מתרצה להם ואין היא נותנת להם את פירותיה. אלפיים שנה הארץ שוממה, ורק כשעם ישראל קרבו לבוא היא חזרה לתת פירותיה. כמה נפלא הדבר שאומר לנו דוד המלך: אתה רוצה להתחזק באמונה, לראות את מפעלות ה'? בוא וראה "אשר שם שמות בארץ". האם יש לך הסבר טבעי לכל העניין הזה, אם לא ש"ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה"?
"משבית מלחמות עד קצה הארץ"
מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃
רש"י מפרש: משבית מעלינו את המלחמות עד קצה הארץ, עד שכל ארצות הגויים שמקצה הארץ יהיו כולן איתנו בשלום. "עגלות ישרף באש" - העגלות הן רכבי המלחמה, ואם תרצו בלשון ימינו: טנקים.
אגב, אחרי מלחמת ששת הימים סיפרו הלצה על המצרים, שהזמינו טנקים מרוסיה וביקשו שיהיו בהם שלושה הילוכים לאחור והילוך אחד קדימה. שאלו אותם: למה שלושה לאחור? אמרו: רוב הזמן אנחנו בנסיגה, וצריך להעביר הילוך. שאלו: ואם כן למה בכלל הילוך אחד קדימה? אמרו: למקרה שיתקפו אותנו מאחור... אלא שכל בדיחות הדעת הללו התנפצו בפנינו במלחמת יום הכיפורים. כולם היו בטוחים שלוקחים אותם בהליכה, ופתאום התברר שהם למדו דבר או שניים, והמלחמה הייתה הרבה יותר קשה. ורק אז הכירו שאם יש ניצחון - אין זה צה"ל ולא "ידינו רמה", אלא הקדוש ברוך הוא עשה כל זאת, שהרי בלי סייעתא דשמיא, באופן טבעי לא היה סיכוי לצאת חיים מאותה מלחמה. מי שיודע כיצד התכוננו כאן למלחמת יום הכיפורים מבחינת הכשרת שטחים - הכינו כבר את פארק רמת גן לקבורה, השם ירחם - מבין שדיברו כאן ממש על חורבן הבית השלישי, ואלמלא ה' שעמד לנו מי יודע איך היה מסתיים העניין.
ומעניין מאוד: דווקא אחרי יום הכיפורים התחילה תנועת התשובה. כשמלטפים אותנו איננו חוזרים בתשובה. במלחמת ששת הימים קיבלנו לטיפה גדולה מהקדוש ברוך הוא, והיא לא הזיזה אותנו במאומה. אבל אחרי תשע"ד ושנות השמונים החלה תנועת תשובה אדירה - ודווקא מן המכה שחטפנו. ללמדנו שכשעם ישראל חוטף מכה, על ידי זה מתעוררים.
ביאור הרד"ק: סוף כל המלחמות
הרד"ק מסביר: "באותה מלחמה יושבתו המלחמות", כלומר לא תהיינה עוד מלחמות לעולם. שהרי מדובר כאן במלחמת גוג ומגוג, שהיא חותמת את כל המלחמות, ואז כל הנותרים יכירו את יד ה' ויעבדו אותו, כמו שכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ" - לא רק על עם ישראל. "קשת ישבר" - שה' ישבור את קשתם של גוג ומגוג ויקצץ את חניתם, כמו שנאמר ביחזקאל ל"ט "והכיתי קשתך". "עגלות ישרף באש" - יש לפרש בחרון אפו, שכן חרון הוא תמיד לשון אש ושריפה, כמו "חרבו נהרים" מלשון שריפה; ויש לפרש כפשוטו, אש ממש, כמו שכתוב "ואש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו". נמצא שגם במלחמת גוג ומגוג תהיה אש ממש, ועל ידי כן יכירו הכול את ה' ויעבדוהו שכם אחד, ולא תהיינה עוד מלחמות בעולם.
וזהו גם "קשת ישבר וקצץ חנית" - שלא יעשו עוד כלי מלחמה, כמו שאומר הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אגב, כשהסתיימה המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה נחתם ביניהן הסכם פירוז נשק של טילים בליסטיים, ומן המתכת של אותם טילים, שהייתה טיטניום, התיכו וייצרו עטים. אמרו אז בהלצה: הנה "וכתתו חרבותם לעטים" - הכתוב אומר אתים, כלי חפירה, ואצלם יצאו עטים.
ביאור המלבי"ם: פנייה אל העריץ
המלבי"ם מפרש כאן אחרת מכל המפרשים. לשיטתו הפנייה היא אל אותו עריץ המרגיז ממלכות, שהחריב את הארץ ההיא, ו"משבית" אינו מלשון השבתת המלחמות אלא מלשון החרבה: אתה משבית ומחריב את היישוב על ידי מלחמות, עד קצה הארץ. אותו עריץ עשה מלחמות גדולות כנגד העמים, הכניע את כולם וגבר עליהם. אך דע לך, אומר לו המשורר, שמעתה "קשת ישבר וקצץ חנית", וגם העגלות - המרכבות שבהן נלחם - ה' ישרוף באש. מעתה שוב אין צורך בו כשבט אפו של הקדוש ברוך הוא, שהרי כל מושל שמושל במדינות אינו מושל מכוח עצמו אלא מכוח ה' יתברך, והוא רק שבט אפו. ועכשיו, כשה' בעצמו יוצא עם צבאותיו ומושל בארץ, אין הוא צריך כביכול את הכלי הזה.
"הרפו ודעו כי אנכי אלהים"
הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ׃
לכן אומר ה' לאותם מחריבי תבל: הרפו! תדעו כי אנכי אלהים, אני בעצמי אתרומם בגויים ואתרומם בארץ. עד עכשיו הייתם שלוחיי להחריב, וחשבתם שבכוחכם אתם עשיתם זאת - ומעתה תדעו שאני הוא ה' המרגיז ארץ ממקומה.
"ה' צבאות עמנו" - ולמה נכפל
יְהֹוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃
ועם כל מה שה' מרגיז ממלכות, ואף שאין הוא צריך עוד את אותו עריץ - אנו סמוכים ובטוחים: ה' צבאות עמנו. הקדוש ברוך הוא המושל בכל הצבאות הוא ששומר עלינו, הוא משגב לנו, והוא אלהי יעקב סלה. ומסיים המלבי"ם: "ה' צבאות עמנו" ולא תגיע אלינו הרעה. שהרי באותו שטף שדיברנו עליו, אותו נהר ששטף את הממלכות והגיע עד אלינו ונעצר - נשבר גם כוחו של העריץ המרגיז את הארץ, ונשתה גבורתו, כלומר נשברה עוצמתו. ה' בעצמו בא לשפוט את הארץ, ועל ידי כך ניצלו ישראל לא רק מרעת הנהר השוטף אלא גם מרעת המרגיז את הארץ, שפניו היו מועדות לבוא עליהם.
וזה ההסבר לכך שנכפל הפסוק "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה": בפעם הראשונה נאמר ביחס לנהר השוטף, ובפעם השנייה ביחס לאותו מושל עריץ, שגם אותו שטף הנהר בחסדי ה' כשבא להילחם כנגדנו.
לסיכום: סיום הפרק הוא קריאה גדולה להתבוננות: "לכו חזו מפעלות ה'" - ראו את השממה שהושמה בארץ, שממה שאין לה הסבר טבעי, לא בשממת אויבי ישראל בגוג ומגוג ולא בשממת ארץ ישראל אלפיים שנה עד שקרבו בניה לבוא. ומכאן גם ללמוד ש"שם שמות בארץ" - השמות עצמם נקבעים מלמעלה, מעין נבואה קטנה. בסופו של דבר ישבית ה' מלחמות עד קצה הארץ, ישבור קשת ויקצץ חנית, וישרוף את מרכבות המלחמה באש; יאמר לעריצי תבל "הרפו ודעו כי אנכי אלהים", ויתרומם בגויים ובארץ. ועלינו נאמר פעמיים, כנגד שתי הרעות שמהן ניצלנו: "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה".