לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח עַל־עֲלָמוֹת שִׁיר׃
זהו מזמור נוסף של בני קורח, כדרך המזמורים הקודמים. מהו "עַל־עֲלָמוֹת שִׁיר"? הרד"ק ורש"י מסבירים שזהו שם של כלי מכלי הנגינה, כמו שאנו מוצאים "למנצח על כינור" - כך כאן "למנצח על עלמות שיר". האבן עזרא לעומתם נוקט ש"עלמות" הוא שמו של פיוט, ופיוט זה היה נקרא "עלמות שיר".
האבן עזרא מביא בשם יש אומרים שהמשורר היה מזרעו של קורח, וחי בימי חזקיהו, והמזמור נאמר על התקופה שבה עלה סנחריב וצר על ירושלים, ובסופו של דבר שב לביתו בגפו לאחר ש-185 אלף מראשי גייסותיו מתו בשערי ירושלים - והמזמור משורר על אותו נס. אולם האבן עזרא עצמו סובר שנכון יותר לומר שהמזמור מדבר על מלחמותיה של ירושלים בכלל, ולא דווקא על ביאת סנחריב שלא נלחם.
אנו נלך, כדרכנו, בשתי דרכים: דרכו של הרד"ק ודרכו של המלבי"ם. הרד"ק מפרש את כל המזמור כמדבר על העתיד לבוא - קיבוץ גלויות ומלחמת גוג ומגוג; כל מה שנקרא להלן מתאר את המלחמות שתהיינה כאן באותה עת.
המלבי"ם, לעומת זאת, מספר כאן סיפור רקע למזמור, סיפור שכבר פגשנו בפרק כ"ט, וכשנבין אותו נבין על מה המזמור מדבר. המלבי"ם מסביר שהמזמור נתייסד על שיטפון גדול שהיה בזמנו בסוריה: הנהר פרץ ועלה על גדותיו, שטף מדינות, החריב ערים רבות ועשה שַׁמּוֹת בארץ - לשון שממה, כפי שנראה בהמשך. וכאשר הגיע השיטפון לארץ ישראל - לא הזיק מאומה, לא פגע ולא עשה שום נזק. וזה היה מפני כבוד השם השוכן בירושלים, שלפניו השתחוו "בני אלים" בהדרת קודש. "בני אלים" היינו איתני הטבע, שהם כוחותיו של הבורא יתברך; וכשהגיעו לירושלים כרעו והשתחוו - כלומר שחה קומתם, אותו נהר ששטף מדינות רבות הגיע לירושלים ונעצר.
ובאותו זמן היה מלך עריץ ממלכי סוריה, שהיה מרגיז ממלכות, כובש ומחריב מדינות רבות, ואף תכנן לבוא ולהילחם כנגד ישראל. והנהר הזה שטף ואיבד את כל מחנהו ואת כל כלי מלחמתו. ובזה ראו הכול שהשם עמנו: לא זו בלבד שהנהר לא בא להזיק לנו, אלא עוד שטף את הבאים להזיקנו. נמצא שהנהר היה לנו לעזרה ולסיוע מכל צד. על זה חיבר את המזמור, וכפי שנראה בהמשך, בני קורח שרו על עניין זה גם בפרק מ"ח.
אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד׃
הרד"ק, ההולך בדרכו שהמזמור מדבר על חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, מפרש: בזמן הצרות שתהיינה אז, מי שיציל אותנו מכל זה הוא אלוקים, והוא יהיה המחסה והעוז והעוצמה שלנו. וכעניין שנאמר בישעיהו כ"ו: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" - "חבי" מלשון התחבאי; בזמן הזעם נתחבא במחסה שהוא האלוקים. "עזרה בצרות נמצא מאוד" - העזרה תהיה רבה מאוד, שהרי מדובר בעם קטן הניצל מגויים רבים, כמבואר בנבואות על פוט וקוט ותירס וגוג וכל המונו, שיבואו לכאן עמים רבים; ולהצלת כלל ישראל נדרשת עזרה גדולה מאוד.
המלבי"ם מסביר שכאן מבטאים ישראל את ביטחונם בהשם, ובביטחון זה שלוש מעלות. האחת: השם הוא מחסה ועוז לנו - אני חוסה בו והוא הצלה לי. השנייה: אין הוא מחסה רק בעת שלום, שזו אינה חכמה גדולה, אלא "עזרה בצרות" - הוא עוזר ומוציא אותנו גם כשאנו כבר נתונים בתוך הצרה. והשלישית: יש עוזר שאמנם עוזר, אך עד שיבוא ועד שיגיע ועד שיסייע - עובר זמן. אצלנו אין צורך להמתין, כי "נמצא מאוד" - נמצא קרוב מאוד. "קרוב ה' לכל קוראיו", מיד. אין זה חילוץ של שגריר שלוקח זמן; כאן, מיד כשאתה צועק - "טרם יקראו ואני אענה".
עַל־כֵּן לֹא־נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים׃
אין אנו יראים כאשר תמיר הארץ את מקומה, כאילו תנוע ותזוע ממקומה, וכאשר יתמוטטו ההרים בלב ימים. וכידוע, צונאמי נגרם בדרך כלל בעקבות רעידת אדמה שבים: הארץ כמו ממירה את מקומה, ההרים כמו מתמוטטים, ומתוך כך - לפי המלבי"ם - נעשה אותו שיטפון גדול בסוריה. ואנו לא נירא מן השיטפון הגדול הזה, כיוון שהקדוש ברוך הוא עמנו והשם הוא עוז לנו.
לפי הרד"ק, שהמזמור עוסק במלחמת גוג, מה עניין התמוטטות ההרים ולב ימים? מסביר הרד"ק שכל זה נאמר באופן מטאפורי, בדרך משל: המלחמות החזקות שתהיינה בין העמים תהיינה כה גדולות ועצומות עד שכאילו הארץ תמוש ממקומה וההרים יתמוטטו בלב ימים; אך אין הכוונה שבפועל תמיר ארץ או יתמוטטו ההרים.
ורש"י מסביר ש"בהמיר ארץ" מוסב על לעתיד לבוא, כמו שכתוב "הארץ כבגד תבלה ושמים כעשן נמלחו" - הארץ עתידה לבלות; "להמיר" לשון תמורה, שהארץ כמו תמיר את מצבה הנוכחי. ומביא רש"י מדרש חז"ל: ראו בני קורח את הנס שנעשה להם, שנבלעו כל סביבותיהם והם עמדו באוויר, ואמרו לישראל ברוח הקודש שדוגמת הנס הזה ייעשה להם לעתיד. וזהו "על כן לא נירא בהמיר ארץ" - אומרים בני קורח: אנחנו כבר היינו ב"המיר ארץ", ראינו כיצד הארץ ממירה את דרכה ופותחת את פיה וכולם נבלעים, וניצלנו בכוח התשובה שעשינו. לכן אין מה לירא מ"המיר ארץ", ודוגמת הנס ההוא ייעשה לעתיד. נמצא שדווקא בני קורח הם המרגיעים את העם בעניין זה.
יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ־הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה׃
הרד"ק מסביר "יחמרו" מלשון "חוֹמֵר מים רבים", חומרים חומרים - ערימות ערימות; וכן מפרש המלבי"ם מלשון ערימה. כלומר מי הים יהיו גלים אדירים כערימות גדולות, גלים גדולים וגבוהים בהמות הים בחוזקה. ביאור נוסף מביא הרד"ק: "יחמרו" כמו "בארות בארות חמר", שהמים עכורים; שכאשר הים רועש וגועש נעשים המים עכורים, לפי שהרפש שבתחתית הים עולה למעלה, על דרך "ויגרשו מימיו רפש וטיט". ורש"י מביא ביאור שלישי בשם מנחם, שקישר זאת ללשון "מעי חמרמרו" - מעי הצטמקו; אף כאן כאילו הצטמקו מימיו של הים מחמת הרעש.
המלבי"ם מפרש שהכתוב מדבר על אותו נהר שעלה על גדותיו ושטף הכול: "יהמו יחמרו מימיו", והגם שירעשו ההרים בגאוותו של אותו נהר והכול ירעד - עם כל זה איננו יראים ואיננו חוששים. ומדוע?
נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר־אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן׃
רש"י מסביר שהכוונה לנהר גן עדן. הרד"ק מפרש בדרכו האליגורית: תהיה צרה גדולה ומלחמה בין העמים, אך ישראל יינצלו וישמחו. וזהו המשל: כנגד הים הרועש והגועש שקראנו קודם, יצא נהר מירושלים - היא "עיר אלוהים" - והנהר הזה ישמח את ירושלים. במילים פשוטות: להם יהיה שיטפון גדול ורעש גדול והרים ימוטו, ולנו יצאו מים מירושלים שישמחו את העיר. ולכן אומר "קדוש משכני עליון", שכן שם שוכן הקדוש ברוך הוא; כל ארץ ישראל היא משכני עליון, והמקודשת שבה היא ירושלים, שהשם העליון שוכן בה. וזה מעין "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" - תהיה לנו ישועה גדולה, והמים הם דרך משל.
אפשרות שנייה ברד"ק: אין זה משל אלא מים ממש. שהרי למדנו בזכריה י"ד ח' שעתידים לצאת מים חיים מירושלים, ויש תיאור מפורט גם ביחזקאל על הנהר היוצא - מי ברכיים, מי אפסיים וכולי - נהר היוצא וגועש מירושלים, ממקום המקדש. לפי זה, כאשר תהיה מלחמת גוג ומגוג וננצח את האויבים, "נהר פלגיו ישמחו עיר אלוהים" כפשוטו, בקיום אותה נבואה שביחזקאל ובזכריה.
המלבי"ם מסביר שאותו נהר עצמו שהזכיר בפסוק הקודם, שההרים רועשים בגאוותו - "פלגיו ישמחו עיר אלוהים": לא זו בלבד שלא ישחית את עיר האלוקים, אלא אדרבה, פלגיו ישמחו אותה. ומדוע ישמחו? ראשית, מפני שירווה להם את השדות: הנהר לא יגיע בדרך שוטפת ומכה אלא בדרך נעימה ומרווה, לפי שהיא עיר "קדוש משכני עליון" - וכיוון שזו עיר השם, לא יגיע לכאן אותו צונאמי אלא מים קלים ונעימים שישקו את השדות. ושנית, כפי שהזכיר המלבי"ם בפתיחה, אותו נהר ישטוף גם את חילותיו של המלך הרשע והעריץ שבא להילחם כנגד ירושלים. נמצא שהנהר משמח את עיר האלוקים, ולא די שאינו הורס ומקלקל אלא שעוד שמחה תהיה להם בו.
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל־תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר׃
כיוון שאלוהים בקרבה, אומר המלבי"ם, לכן "בל תמוט" - אין היא מתמוטטת מן השטף, כי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר": בעת בוקר מעביר השם רוח על הארץ וישוכו המים, ואותם מים ששטפו ובאו מסוריה נרגעים ויורדים. וכפי המבואר בפרק מ"ח, מדובר בסערה גדולה, סערת קדים - "ברוח קדים תשבר אוניות תרשיש". ומהי רוח קדים? רוח הבאה ממזרח, שכן "קדים" מלשון קדמה, והיא באה לפנות בוקר מצד שהבוקר מאיר שם במזרח. לכן נאמר "לפנות בוקר": רוח הקדים תבוא לפנות בוקר, והיא זו שתייבש את אותו נהר שבא בקצף לשטוף את ירושלים.
הרד"ק מפרש: "אלוהים בקרבה" ולכן "בל תמוט". ומדוע הזכיר בוקר, והרי מדובר במלחמת גוג ומגוג? מסביר הרד"ק, שבתחילה תהיה מלחמה על ירושלים, כמו שכתוב בזכריה י"ד ב' "ונלכדה העיר ונשסו הבתים". זמן מלחמה וזמן צרה, זמן הסתר פנים, נקרא תמיד ערב; וזמן הארת פנים ושלום נקרא תמיד בוקר. הישועה נקראת בוקר, וזהו "והיה לעת ערב יהיה אור". כך גם "לפנות בוקר" - יתחיל להאיר האור, תצמח הישועה.
הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ׃
הרד"ק מסביר: "המו גויים" - כמו שכתוב "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה". המיה היא לשון רעש: הגויים ירעשו ויהמו לבוא להילחם בישראל, ואותם גויים וממלכות שהמו - הם שימוטו: "מטו ממלכות", השם ימוטט אותם. "נתן בקולו תמוג ארץ" - השם ייתן עליהם בקולו ותמוג ארץ; ואין הכוונה שהארץ עצמה תמוג, אלא בני הארץ, מן הגויים, הם שימוגו.
ומהו "תמוג"? רש"י אומר: תימס, כמו "נמוגו כל יושבי כנען" - נמסו. "מוג לב" הוא אדם שליבו נמס ואין בו גבורה, וכלשון רחב: "נמס כל לב והיה למים", המבטא את הפחד שאחז בהם. ומביא רש"י ביאור של דונש בן לברט, החולק על מנחם, שהלשון "מוג" היא לשון הנעה, כמו "וההמון נמוג וילך והלום" - נע והלך משם.
המלבי"ם מסביר: ראו איך המו הגויים ואיך התמוטטו הממלכות על ידי השיטפון האדיר הזה, איך הנהר הזה נתן בקולו ועל ידי כך תמוג ארץ - כאילו נמסה הארץ, ונחרבו רוב מקומות היישוב.
יְהֹוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב־לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃
השם הוא המושל על כל הצבאות הללו - כל אותם כוחות ואיתני טבע, אותו חיל שוטף וגליו, הם צבאות השם ושלוחיו. והוא, ה' צבאות, עמנו ומושיע לנו, והוא משגב לנו - לשון הצלה. לכן כל אותם כוחות איתנים ששוטפים את העולם אינם מפחידים אותנו, כיוון שהשם הוא אלוה לנו מצד היותו אלוהי יעקב, ויש לנו השגחה פרטית מצד זה; ולכן אל לנו לחשוש, שהרי אלוהי הצבאות הללו הוא עמנו ויסייע בידנו.
האבן עזרא שואל: מה נתחדש כאן, והרי תמיד ה' צבאות עמנו? ומסביר שהכוונה שאז יראו העמים כי השם עמנו. וזה עולה יפה בשתי הדרכים: לפי המלבי"ם - השיטפון שטף עמים וממלכות, וכשהגיע אלינו נעצר, וכולם יראו שה' צבאות עמנו ולא עמהם. ולפי הרד"ק, שמדובר במלחמת גוג ומגוג - יראו הכול כיצד באו כל העמים למלחמה על ירושלים ובסופו של דבר תהיה להם מפלה גדולה, ואז יכירו הכול שה' צבאות עמנו: לא עם המוסלמים, לא עם הנוצרים ולא עם שום דת הבל, אלא עמנו בלבד, ולכן היה משגב לנו מי שהוא "אלוהי יעקב סלה".
ולפי זה מתבאר גם מדוע נקט דווקא "אלוהי יעקב": שאילו אמר אלוהי אברהם - לאברהם היה גם ישמעאל; ואילו אמר אלוהי יצחק - ליצחק היה גם עשיו, הוא אדום. לכן נוקט אלוהי יעקב: כל האומות יתמוטטו וייפלו, ומי יינצל? רק עם ישראל, מפני שאנו בניו של יעקב, והשם הוא אלוהי יעקב סלה - לבניו של יעקב הוא אלוהים לעולם, ואילו שאר הדתות הבל המה ואין בהם ממש.