פתיחה
בחלק זה של פרק מ"ה אנו ממשיכים בביאור הפרק על פי דרכו של הרב, שהפרק כולו נדרש על אברהם אבינו ועל מאורעותיו. לאחר תיאור המלחמה - מלחמת ארבעת המלכים ותוצאותיה - ממשיך הכתוב ומתאר את קידוש שם שמים שיצא ממנה, את הברכות והמעלות שזכה בהן אברהם, ואת ההבטחה לריבוי זרעו. נלך על סדר הפסוקים.
כסאך אלוהים עולם ועד - הנס שנעשה למלך סדום
כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד, שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. (ז)
אומר המדרש: בשעה שירד אברהם לכבשן האש וניצול, יש מן האומות שהיו מאמינים ויש שלא האמינו. וכיוון שירד מלך סדום לחמר וניצול, מיד האמינו באברהם למפרע. כלומר, ההצלה של מלך סדום מבארות החמר היא שגרמה לאומות להאמין בדיעבד שגם אברהם ניצול בנס מכבשן האש.
וכאן יש לתמוה, וכך שאלנו כבר כשלמדנו חומש עם רש"י: מה מועילה הצלתו של מלך סדום להוכיח את הנס של אברהם? לכאורה ההיפך הוא הנכון - אם הקדוש ברוך הוא מציל גם רשע כמלך סדום, שוב אין ראיה שההצלה באה מחמת צדקותו של אברהם. שאלתי את הרב אסולין, והוא השיב לי שיש בזה דברי רמב"ן: שאברהם אבינו היה שם ליד אותן בארות חמר, ומכוחו ניצול מלך סדום, ורק על ידי כך הכירו הבריות בנס שנעשה לאברהם בשעתו. אמרתי לו שקשה לי לקבל זאת, שכן אין זה פשט דברי רש"י. רש"י אומר שמתוך שראו את הנס שנעשה למלך סדום, הבינו למפרע שגם לאברהם היה נס והוא ניצול מאור כשדים; אין כתוב שאברהם עמד שם ושמכוחו באה ההצלה. ודאי שאפשר לבאר כך, אבל בפשטות הכתובים ברש"י אין זה נראה.
לכן אמרנו ביאור אחר: הנס הזה לא בא לשכנע רשעים. רשע, גם אם תעמיד נס מול עיניו - יכפור. הרוצה לכפור בא וכופר, והכל תלוי ברצון הלב. הנס בא לשכנע את אלה שמוכנים להאמין, אלא שחסרה להם הידיעה - וכי יש דבר כזה, שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים? לאדם כזה אומרים: בוא וראה, הקדוש ברוך הוא עשה נס למלך סדום. ומדוע דווקא מלך סדום? משום שלקחו את הדוגמה של האדם הפגום והפסול ביותר, שברור לכל שאינו ראוי לנס כלל, כדי שיבין בר הדעת שהנס הזה נעשה רק כמשל, כדי שתלמד ממנו לאברהם. שהרי אם למלך סדום נעשה נס - קל וחומר שהשם עושה נס לצדיק. את אלה שהיה חסר להם ההוכחה שיש בעולם ניסים - אותם באו לשכנע; ואילו את המחפשים כיצד לכפור, גם נס גלוי לאברהם לא היה משכנע, והיו אומרים "מקרה".
ונחזור לענייננו. אומר הרב: על ידי אותה הצלה נתגדל כבוד הכיסא ומלכות שמים בעולם, שרואים שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים ומושל בעולמו. וכבר הסברנו בעבר על פי המלבי"ם, שאלה שאינם מאמינים בחידוש העולם - שהקדוש ברוך הוא חידש את עולמו בנקודת זמן מסוימת - אינם מאמינים גם בניסים, וזה תמיד הולך יחד. הטעם פשוט: מי שאינו מאמין שהשם ברא את העולם, אין בידו גם המפתחות לשנותו, שהרי לא הוא בראו. אבל המאמין שהשם יצר את העולם, פשוט לו שהוא עושה ניסים, שכן מי שיצר יכול גם לשנות. ממילא המאמינים בקדמות העולם אינם מאמינים כלל במציאות של נס. וכעת, כשרואים נס, נתגדל כבוד הכיסא ומלכות שמים בעולם, כי מכירים גם שהשם ברא את העולם ואין העולם קדמון.
ואף על פי שפעל חסד עם מלך סדום, אמר "כסאך אלוהים" - לשון דין. משום שאף שהצילו מן החמר, לא היה רצונו של הקדוש ברוך הוא שיהיה עוד מלך, כדאמרינן בפרק שלישי דנדרים שנענש אברהם על שהחזיר לו את הנפשות. כלומר, אמנם נתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא, אבל הדבר נעשה בדרך של דין ולא בדרך של חסד, שהרי מדובר במלך רשע, מלך סדום; ובפרט שאברהם אבינו נענש על שהחזיר לו את הנפשות במקום לקחתן אליו.
אהבת צדק ותשנא רשע - מלכי צדק ומלך סדום
אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ. (ח)
"אהבת צדק" - זה מלכי צדק, שהרי "ויתן לו מעשר מכל". "ותשנא רשע" - זה מלך סדום, שאמר לו אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל". "על כן משחך" - שבכהונה שייכת משיחה, כדכתיב "הכהן המשיח", שנמשח בשמן המשחה. וכהונה זו קיבל אברהם מחלק חברו, דהיינו משם, שניטלה ממנו וניתנה לאברהם. וזהו "שמן ששון מחבריך": אותו שמן ששון שבו מושחים מלכים וכהנים - קיבלת אותו מחברך, הוא מלכי צדק מלך שלם, שהיה הכהן עד אז.
מור ואהלות - שכר "אם מחוט ועד שרוך נעל"
מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ, מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ. (ט)
אומר הרב, "מור ואהלות" - דאמרינן במדרש: אתה אמרת "אם מחוט", חייך שאני נותן לבניך מצוות ציצית. אברהם אמר למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" - איני נוטל ממך מאומה, שלא תאמר "אני העשרתי את אברם", אלא כל הקרדיט לריבונו של עולם, שהקדוש ברוך הוא הבטיחני "ואגדלה שמך והיה ברכה", וכל עושרי ממנו ולא ממך. ובזכות זה - מצוות ציצית לבניו. דבר אחר: "אם מחוט" - זה המשכן, שהיה מצויר בתכלת וארגמן ותולעת שני.
"מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" - דהיינו ציצית, שקיבל בגד שיש בו ציצית, דכתיב ביה "על כנפי בגדיהם", וזהו "בגדותיך". "מן היכלי שן" - זה המשכן וההיכל שהיה מצויר בתולעת שני. לכל זה זכה אברהם על ידי שאמר "אם מחוט ועד שרוך נעל".
בנות מלכים - שרה מניקה בנים
בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ, נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר. (י)
"בנות מלכים ביקרותיך" - על שם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק "ויעש אברהם משתה גדול", שזימן את גדולי הדור ונשותיהם עמהם, והביאו את בניהם ואת מניקותיהם לא הביאו, ושרה הניקה את כולם. שהרי היו שפקפקו ואמרו: אסופי הביא מן השוק והוא קורא לו בנו - הלך והביא ילד ממקום כלשהו וקורא לו בנו. באה שרה והניקה את כולם, ואז האמינו שיצחק בנה של שרה הוא, וזהו "הניקה בנים שרה".
לכן אמר הכתוב: כשבאו בנות מלכים ליקר אותך ולכבדך, אז "ניצבה שגל לימינך". "שגל" היינו המלכה, וייתכן שכוונתו לשרה אמנו, שהיא המלכה שעמדה לימינו של אברהם, והיא שהניקה בנים.
שמעי בת וראי והטי אזנך - סדר הכתוב
שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ, וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ. (יא)
פסוק זה תמוה: היה לו לומר "הטי אזנך" ואחר כך "שמעי וראי", כדרך הכתובים - "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם", "הטה אלוהי אזנך ושמע, פקח עיניך וראה". תמיד תחילה מטים אוזן, ואחר כך שומעים ורואים. וכאן הפך הסדר: שמעי, וראי, ורק אחר כך והטי אזנך - וכי לאחר ששמע וראה, מה עוד צורך בהטיית אוזן?
אלא שכבר נודע שבמראה בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ומעשה זה קדם לאמירת "לך לך", ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ידוע שיש חוסר סדר בכתובים בעניין ברית בין הבתרים: לפי סדר הכתובים משתמע שברית בין הבתרים הייתה לאחר שאברהם הגיע לארץ, אחרי "לך לך". אבל כרונולוגית אי אפשר לומר כן, אלא הדבר היה מוקדם יותר - אברהם הגיע לארץ ישראל לפני כן, והיה כאן גילוי של ברית בין הבתרים, וחזר לחרן, ורק אחר כך אמר לו השם לעקור ולעלות לארץ ישראל על מנת להשתקע בה, וזהו "לך לך". וכך מוכח מן הכתובים.
ואם כן, בברית בין הבתרים אמר לו הקדוש ברוך הוא "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" - הוא יצחק, ולא אליעזר, "ובן ביתי דמשק אליעזר" לא הוא יירשך. וזהו שאמר הכתוב "שמעי בת וראי", דכתיב "ויאמר הבט נא השמימה... כה יהיה זרעך" - וזוהי אמירה אחת. ואחר כך "והטי אזנך" - לאמירה אחרת, דהיינו "לך לך". ומשום כך הביא רבי יצחק פסוק זה ואת מה שנדרש עליו על הפסוק "לך לך". וזהו יישוב הנקודה שבה פתח הרב: הכתוב אומר תחילה "הבט נא השמימה" שנאמר פעם אחת, ואחר כך "והטי אזנך" - שתהיה אוזנך נטויה לדיבור נוסף, הוא "לך לך", שנאמר לאחר ברית בין הבתרים.
למה "בת" דווקא
ומה שנקט לשון "בת", נראה שבישרו הקדוש ברוך הוא שירבה זרעו ככוכבים ויפרו וירבו עד מאוד, כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא שכשנולדה בת - רביה באה לעולם. והרי בדרך כלל ההמשלה לבת או לנקבה באה לבטא תשישות כוח, וכאן ודאי אין זו הכוונה.
הגמרא מביאה שאחד החכמים אמר שהוא מעדיף בנות, משום שכשבת באה לעולם - באה רביה לעולם. ולכאורה הרי לריבוי צריך שניים, ומדוע דווקא בת? התשובה פשוטה, ואתן דוגמה מן העולם הזואולוגי: מי שמגדל עדר, די לו בשור אחד עבור מאתיים פרות. כשיהיו לך מאתיים פרות - יהיו לך מאתיים ולדות; אבל אם יהיו לך מאתיים שוורים, מה הרווחת? שור אחד עושה את שעושים מאתיים. נמצא שכל בת שנוספת מוסיפה רביה לעולם, ואילו ריבוי זכרים אינו מוסיף בהכרח רביה, שכן זכר אחד יכול לשאת נשים רבות. ולכן אמר "שמעי בת וראי" - כיוון שיש כאן הבטחה לאברהם שיתרבה זרעו.
וכבר דיברנו על כך כמה פעמים, גם כשלמדנו את הכוזרי, שרואים בחוש כיצד ההבטחה לאברהם התקיימה באופן פלאי. שאם נסתכל כמה צאצאים יש לאברהם אבינו היום: כל העולם המוסלמי מזרעו, כל בני אדום מזרעו, ובמזרח הרחוק - אותם ששלח "קדמה אל ארץ בני קדם", בני קטורה, גם הם מזרעו, ועם ישראל מזרעו. נמצא שאברהם אבינו הוליד מיליארדים; היום שניים־שלושה מיליארד נקראים על שמו, ואפילו אם תאמר פחות - מיליארד. תארו לעצמכם שכל אחד מבני דורו של אברהם היה מוליד מיליארד, העולם היה סובל מהתפוצצות אוכלוסין; והרי בדורו היו לפחות כמה מיליונים. התבונן כיצד מאחד יצא עם רב כל כך - הקדוש ברוך הוא הבטיח לו "וארבה את זרעך", והדבר התקיים מעל ומעבר.
בתי, אחותי, אמי - מדרגות החיבה
ועוד אומר הרב, דאמרינן במדרש חזיתה. אגב, רבים משבשים ואומרים "מדרש חזית" - אין לו חזית עם איש; שמו "חזיתה", על שם הפסוק הראשון שהוא דורש: "חזית איש מהיר במלאכתו". וכך יש מדרשים רבים הנקראים על שם הדרשה הראשונה שבהם, כגון מדרש תדשא - שנקרא כך משום שפותח בדרשת "תדשא הארץ דשא".
ובמדרש שם על הפסוק "צאינה וראינה": משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדי - כלומר ביותר, כלשונם - וקורא אותה "בתי". לא זז מחבבה עד שקראה "אחותי", לא זז מחבבה עד שקראה "אמי". כך הקדוש ברוך הוא היה מחבב את ישראל וקראם "בתי", לא זז מחבבן עד שקראן "אחותי", ולא זז עד שקראן "אמי", שנאמר "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". והואיל ואברהם עדיין לא היה תמים - דהיינו שעדיין לא נימול - לפיכך קראו בלשון חיבה קצת, בלשון "בת". שיש מדרגות גבוהות יותר, אחות ואם, אלא שכיוון שעדיין לא היה בשלמות ולא היה תם בברית מילה, קראו "בת".
אזכירה שמך בכל דור ודור
תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ, תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ. (יז)
אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר, עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ לְעֹלָם וָעֶד. (יח)
"אזכירה שמך בכל דור ודור" - שאמרו זכרונם לברכה: אין דור שאין בו כאברהם. ועוד, שאברהם נקרא "אב המון גויים", ונמצא ששמו מוזכר בכל דור ודור, וכביכול יש לו קיום בכל דור ודור.
ומסביר הרב את סוף הפסוק: "על כן עמים יהודוך לעולם ועד" - שהגרים יכולים לומר בתפילתם "אלוהי אבותינו" מטעם זה, כנודע, שהרי אברהם אבינו אב המון גויים, ולכן אף הבא מן הגויים יכול לומר "אלוהינו ואלוהי אבותינו". נמצא שבזה שאתה אב המון גויים, על ידי כן "עמים יהודוך" - אותם עמים הבאים להתגייר, שמכוחך הם יכולים לומר "אלוהי אבותינו", שהכל חוזר לאברהם שהוא אב המון גויים.
לסיכום: בחלק זה ראינו כיצד נדרש הפרק כולו על אברהם אבינו: "כסאך אלוהים" - קידוש שם שמים שיצא מהצלת מלך סדום, שבה הכירו העמים שיש בורא העושה ניסים ומושל בעולמו, ואף על פי כן נאמרה בלשון דין. "אהבת צדק ותשנא רשע" - אהבת מלכי צדק ושנאת מלך סדום, ומשם באה לאברהם הכהונה שניטלה משם. "מור ואהלות" - שכר "אם מחוט ועד שרוך נעל": ציצית והמשכן. "בנות מלכים" - מעשה שרה שהניקה את בני הגדולים. "שמעי בת וראי והטי אזנך" - סדר האמירות: ההבטחה בברית בין הבתרים שקדמה ל"לך לך", ולשון "בת" הרומזת לברכת הריבוי שהתקיימה באופן פלאי. ולבסוף "אזכירה שמך בכל דור ודור" - שאין דור שאין בו כאברהם, והוא אב המון גויים, שמכוחו העמים הבאים בצל השכינה מודים לו לעולם ועד.