בספר 'זרע שמשון' על פרשת לך לך, במאמר השישי, מבאר הרב את כל מזמור מ"ה שבתהילים בדרך חדשה: כל המזמור כולו נדרש על אברהם אבינו - על דרכו בגילוי הבורא, על הפצת האמונה, על מסירותו לקירוב בני אדם, ועל מלחמת ארבעת המלכים והשורש הרוחני שבה. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד הרב דורש את כולם.
לַמְנַצֵּחַ עַל־שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת׃ רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר׃
מתחילה לא היה לאברהם ממי ללמוד, והיה מהרהר בלבו ואומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? רצה להשתחוות לשמש, וכשראה שלעת ערב שקע אורה אמר: לא זהו אדון העולם. וכן לירח, וכן לאש - עד שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא והודיעו מי הוא. זהו "רחש לבי דבר טוב": בתחילה רק רחישה, חיפוש, בקשת אלוקות. ולאחר שגילה והכיר שבהכרח יש כאן מנהיג, אמר: "אומר אני מעשי למלך" - למלכו של עולם המנהיג את הכול.
ואפשר לפרש עוד (אי נמי): שאף מתחילה כך אמר. עוד קודם שגילה מי הוא המנהיג, כבר אמר שאינו רוצה להשתחוות אלא למלך, למלכו של עולם, אף שלא ידע מי הוא, והיה משתדל לבקשו ולמצוא אותו. גם בראשית דרכו כבר היה בלבו "אומר אני מעשי למלך", ורק נותר לו לחפש ולמצוא מי הוא.
הקולמוס משתנה מן הדיבור שבפה: הדברים שבכתב קיימים לעולם, ואף חינם נפרש לאין קץ, מה שאין כן דברים הנאמרים בפה, שאינם נאמרים לכל העולם, ומי ששומעם אפשר שישכחם, ואינם קיימים לעד. יש עדיפות למה שכתוב: דברים כתובים נחקקים, דברים כתובים משתמרים.
אמרתי לכם לא פעם: היו גדולים רבים בהיסטוריה שלא נשאר מהם זכר, משום שלא השאירו ספרים אחריהם. ומניין אנו יודעים בכלל שהיו גדולים? מתוך ספריהם של גדולים שאותם אנו כן מכירים, שקיבלו הסכמות מאותם ענקים. יוצא דבר מפליא: זה שהלך לקבל הסכמה - אנחנו מכירים אותו; ואילו נותן ההסכמה, הגדול ממנו, אינו מוכר, שכן לא חיבר ספר. הרי לך שדברים כתובים משתמרים. אמנם היום גם דברים שאדם מדבר מוסרטים ומוקלטים, והכול יזכירו לו בעת פקודה, אבל בזמנם לא נשתייר אלא מה שנכתב.
על זה אמר אברהם: לאחר שמצאתי את שאהבה נפשי, לדעת אדון העולם - להכיר את בורא עולם - לא נתגאיתי להיות אני יחיד בעולמי, ולא שמחתי בכך שכל העולם סומכים על שקר ויהיו אבודים ואני לבדי ניצב על האמת וניצול. לא אמרתי: העיקר שאני יודע, מה אכפת לי מכל העולם. אלא "לשוני עט סופר מהיר" - השתדלתי לגייר גרים ולדבר על לבם דברים טובים ואמיתיים, כדי שיהיו תקועים בלבם ולא ישכחום לעולם, כדרך שעושה הקולמוס. מה שהקולמוס חוקק לימים רבים, כך השתדלתי אני לחקוק בלבות אחרים.
ולכאורה אפשר היה לומר פשוט יותר, כדברי הרמב"ם. הרמב"ם מתאר באריכות כיצד הלך אברהם אבינו והפיץ את האמונה, ובכלל דבריו כותב שכתב ספרים והפיצם בין האומות. ולפי זה "לשוני עט סופר מהיר" כפשוטו: את מה שבלשוני הפכתי לעט סופר, כתבתי את הדברים והפצתי אותם.
יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל־כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם׃
על כך מקלסו הקדוש ברוך הוא. ומילת "יפיפית" כפולה היא, שהיה די לומר "יפית", כמו "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אלא זה כמו "ירקרק" ו"אדמדם", שכפל התיבה מורה על חוזק. בהבנת לשון הקודש כפילות של חלק המילה מורה על הפעולה ביתר שאת: ירקרק - ירוק שבירוקים, אדמדם - אדום שבאדומים, וכך דורשת הגמרא (אף שהאבן עזרא מפרש להיפך, ירוק חלש ואדום חלש, וזהו הפירוש המקובל היום). אף כאן "יפיפית" מורה על חוזק היופי שבאברהם אבינו. ועיקר יופיו בא לו "מבני אדם" - שהיה מחזיר בני אדם בתשובה ומקרבם.
ועוד יש לומר, שלפי פשט הכתוב יש כאן מקום לשאלה, כמו שפירש רש"י על "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" - וכי בני חמורים וגמלים הם? אלא הכוונה בניו של אדם הראשון. וכך גם כאן: עיקר יופיו של אברהם בא לו על שהיה בנו של אדם, ולא היה הוא עצמו האב, שאילו היה הוא האב שמא לא היה יפה כל כך. וכמו שביארנו במדרש ילקוט בפרשת בראשית: אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני בורא אברהם תחילה - אם יקלקל, אין לי מי שיתקן אחריו; אלא אני בורא את האדם, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן. כמה טוב שאברהם הוא הבן ולא האב: אילו היה הוא הראשון וקלקל, מי היה מתקן אחריו? אבל עתה, שאדם הראשון הוא האב ואברהם בא אחריו לדורות, אחרי שקלקל אדם הראשון בא הבן ומתקן.
איתא במדרש שתרח היה מוכר צלמים, ופעם אחת הניח את אברהם למכור תחתיו. היה בא אדם ומבקש לקנות, והיה אברהם שואלו: בן כמה שנים אתה? והלה משיב: בן חמישים או שישים. והיה אומר לו: אוי לו לאותו האיש שהוא בן שישים ומבקש להשתחוות לבן יומו - היום יצרו את הפסל הזה, ראה שהחומר עודנו רך. והיה הלה מתבייש והולך לו. ומכיוון שהדבר גרם הפסד לממונו של אברהם, שלא מכר ולא הרוויח, כנגד זה נאמר: "הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם" - אל תדאג, לא תפסיד מן העניין הזה, והשם ידאג שיהיה לך רווח גם בלי מכירת עבודה זרה.
חֲגוֹר־חַרְבְּךָ עַל־יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ׃ וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל־דְּבַר־אֱמֶת וְעַנְוָה־צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ׃ חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ׃
שלושת הפסוקים הללו מדברים במלחמת ארבעת המלכים. וה'שפתי כהן' בפרשה זו הקשה: כיצד ילך אברהם לבדו עם אליעזר להילחם בארבעה מלכים אדירים שניצחו את החמישה, ואיך סמך על הנס? והרי הקדוש ברוך הוא כשעושה נס אינו עושה אלא על דרך הטבע, וראיה לדבר ממלחמת העי - גם שם, כשנעשה נס, לא שלחו אדם אחד אלא הלכו כולם להילחם, שצריך לנהוג על פי הטבע. (ונדגיש: ה'שפתי כהן' שלפנינו הוא מגורי האר"י ז"ל, ולא בעל הש"ך מנושאי כלי השולחן ערוך.)
ותירץ הכתוב: "חגור חרבך" - כלומר שלבו של אברהם היה מוכן להשראת שכינה, ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא חגור חרבך ולך והילחם.
ונודע אצלנו שכוונת ארבעת המלכים כששבו את לוט הייתה לבטל ולאבד את ניצוץ נפשו של דוד, הבאה מבנות לוט, וכן את נשמת רבא. שכן אומר הכתוב "את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו". ומה חידוש יש בכך ששבו את כל ממונו של לוט? פשיטא, הרי שבו את כל העיר כולה. ועוד: וכי בשביל הממון שלקחו התעורר אברהם בקנאה גדולה יותר לצאת ולהציל? וכי הכסף הוא שעניין אותו? והלא הכתוב אומר "וישמע אברם כי נשבה אחיו" ותו לא, ולא הזכיר רכוש. ואם כן למה סיפר לנו הכתוב ששבו את לוט ואת רכושו? וכן בפסוק האחר: "וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב" - שוב אותה הדגשה יתרה ברכוש.
אלא ודאי אין מדובר כאן ברכוש כפשוטו, אלא שאותו "רכוש" הן הנשמות הקדושות היוצאות מלוט. וכן הוא ברמז: "רכושו בן אחי אברם" - ראשי תיבות רב"א. כך אומר האר"י הקדוש בשער הפסוקים, שנשמתו של רבא הייתה שם בסדום, וכן נשמתו של דוד המלך: "מצאתי דוד עבדי" - והיכן מצאתיו? בסדום, שמשם הוציאה מבין הקליפות (וכבר הרחבנו בזה ובעוד רמזים ב'משנת הגלגולים'). ואברהם הלך להשיב את לוט ואת רכושו, כלומר להציל את הניצוצות מתוך הקליפה.
וכיוצא בזה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". וכי זהו הנחמה לאברהם, שיהיה להם הרבה כסף? וכי הכסף חשוב בעיניו? הרי נאמר "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" - ומהו "כבד"? אם נותנים לך שק יהלומים ואומרים לך קח, אין זה כבד כלל, זה קל מאוד; אבל שק אבנים - זה כבד. אצל אברהם שק היהלומים היה כבד, משא ממש, שהרי אינו צריך לזה. ודאי אפשר לקרב בכסף רחוקים ולהכניס אורחים, אבל אין בו מעלה מצד עצמו. ואם כן, "רכוש גדול" - הזיכוך העצום שעם ישראל יצא עמו ממצרים מכור הברזל, שאחריו כבר היו ראויים לקבל תורה. זהו הרכוש: רכוש רוחני, ולא כסף וזהב גשמי.
ואיתא בילקוט ראובני שאברהם באותה שעה עדיין היה ערל, ודווקא משום כך שלט בימינא ושמאלא דסטרא דמסאבא, כדי להכניע ולבטל את כוח הקליפה. שכן מי שעומד כולו בצד הקדושה קשה לו במובן מסוים להילחם בקליפה, שאין לו את הבחינה של "מיניה וביה אבא ליזיל ביה". יש ביטוי בחז"ל: כל דלאו מיניה - לא מחריב ביה. כדי שדבר יצליח לקלקל בדבר אחר, צריך שיהיה בו משהו מאותו הסוג. וכמו שאומרת הגמרא: כדי לחטוב עצים ביער צריך שיהיה קת הגרזן מעץ, ואז מיניה וביה - העץ בא ומחריב את העץ.
וכך גם בעבודת הקירוב: כשרוצים להשפיע על אנשים רחוקים, הרבה יותר משפיע להביא מישהו מתוכם, שהכיר את כל האשפתות שלהם ומוכיחם על פניהם - זהו מיניה מחריב ביה. אבל דלאו מיניה, אם תביא להם מי שרחוק לגמרי מעולמם שיוכיחם, הדברים אינם מדברים אליהם כלל. תביא מישהו שיצא מתוכם - הנה מהפכה.
לכן אברהם עדיין היה "ממיניה", שהרי עדיין היה ערל, ומכוח זה יכול היה לשלוט בימינא ובשמאלא דסטרא דמסאבא, שעדיין הייתה בו סאבותא של ערלה, וכך להכניע ולבטל את כוח הקליפה. ובפרט שעתידים היו לצאת ממנו ישמעאל ועשיו, שהם ימינא ושמאלא דסטרא דמסאבא - יש לו אחיזה בהם, ולכן יש לו כוח להחריב בהם. וכדי לעשות ביטול זה צריך היה דווקא להיות ערל ולא מהול, על דרך מיניה וביה אבא ליזיל ביה, שמגוף היער מייצרים את הגרזן המחריב את עציו.
וזהו "חגור חרבך על ירך גיבור" - על עסקי ירך. "ירך" הוא תמיד לשון נקייה לעניין המילה, כמו "שים נא ידך תחת ירכי", שהשביעו במילה. כלומר: כוחך לצאת למלחמה בא לך מעסקי הירך, מן הערלה שעדיין בו. ואף שהערלה חרפה היא לנו, כאן הייתה לו להוד והדר.
"הודך והדרך" - היינו שמאל וימין, שתהא הקליפה מוכנעת. הספירות מתחלקות לבחינת גבורות ולבחינת חסדים, חח"ן בג"ה דת"י; בג"ה הוא צד שמאל: בינה, ותחתיה גבורה, ותחתיה הוד. נמצא ש"הודך" הוא בחינת שמאל, בחינת הגבורות, ועל ידו נכנעת הקליפה. ואילו "הדרך" הוא צד ימין של הקדושה, הרומז למלכות בית דוד - "והדרך צלח רכב", שיצלח וירכב על כיסא המלכות.
"על דבר אמת" - דקושטא קאי, האמת עומדת וקיימת. וכן בדוד כתיב "כירח יכון עולם", ו"לעולם אשמור לו חסדי" - דוד מלך ישראל חי וקיים. וזו מידת אברהם ממש, שבשביל אברהם זכה דוד לגדולה, כמו שאמרו על הפסוק "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי". כל גדולתו של דוד באה לו בזכות אברהם, שהוציא את אותן נשמות מתוך סדום וזיכך אותן, עד שבסופו של דבר הגיעו למלוכה על ישראל.
ועוד: בזכות אברהם זכו לראות ניסים ונפלאות בימי המן, דכתיב שם "ובהגיע תור אסתר" - והיינו התור והגוזל של ברית בין הבתרים, שלקח אברהם תור וגוזל, והדבר רומז ל"תור אסתר", כדאיתא בילקוט. וזהו "ותורך נוראות ימינך": "ימינך" זה מרדכי, שנקרא איש ימיני, ו"ותורך" זו אסתר, שהיא בחינת תור, והגיע תורה מכוח התור והגוזל של אברהם אבינו.
"חציך שנונים" - קשה, והלא סתם חיצים שנונים הם, שאם לא כן אינם הורגים. אלא בא לומר שהיו שנונים יתר על המידה, שנונים ביותר, שהיו נכנסים בפנימיותם להכניע את הקליפה. שאין מדובר כאן בחיצים פיזיים בלבד, אלא בחיצים הבאים להילחם בקליפה, להוציא בולעם מפיהם ולהוציא את לוט שממנו תצא מלכות בית דוד.
"עמים תחתיך יפלו" - והלא נהרגו ומתו, ומהו "תחתיך יפלו"? אלא רמז להכנעת הקליפה, שהקליפה נופלת תחתיו, שאין המדובר במלחמה הפיזית בלבד אלא במלחמה הרוחנית.
ולמה דווקא "בלב"? לפי שהרשעים הם ברשות לבם, כמו שאמרו ז"ל. הלב, כפי שהסברנו כמה פעמים על פי המלבי"ם, הוא המנהיג של האדם, והרשע - לבו מנהיג אותו. ומהו הלב? "בא לי" - ראשי תיבות ל"ב. כל החשקים הם הלב. וכבר מסרנו פעם שיחה על ההבדל שבין אברהם לבלעם: "אברהם אבינו" ראשי תיבות מקיים את רצון השם בשלמות, ואילו "בלעם" ראשי תיבות עושה מה בא לו - לאן שהחשק מושך, לשם הוא הולך. לכן נאמר "בלב אויבי המלך": צריך לשלוח את החץ ישירות אל הלב, אל מקום התורפה, שהוא רשות לבם.
ועוד יש לומר ב"עמים תחתיך יפלו": אל תצטער ואל תדאג שמא יש בהם צדיק אחד או ירא שמים אחד, כמו שמצינו במדרש שהיה אברהם מצטער על כך, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תירא אברם" - שאני מבטיחך שכולם אויבי המלך. אברהם חשש שמא הוא הורג מי שעתיד להתגייר, או מי שעתיד לצאת ממנו צדיק.
וכבר ראינו חשש כזה בהיסטוריה: משה רבנו - "וירא כי אין איש" ורק אז "ויך את המצרי", שראה שאין איש הגון עתיד לצאת ממנו. וכן "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", ופירש רש"י: ויירא - פן ייהרג, ויצר לו - פן יהרוג את אחרים. ודרשו בדרך דרש: מאן "אחרים"? רבי מאיר - שחשש יעקב שמא יהרוג את אלה שעתידים לצאת מעשיו, שהרי עתיד לצאת מעשיו רבי מאיר, שיתגייר. הרי שיש מקום לחשוש שמא אתה הורג מי שעתיד לצאת ממנו דבר טוב, ולכן הרגיעו הקדוש ברוך הוא: אל תירא אברם, מבטיחך שכולם אויבי המלך.
מזמור מ"ה נדרש כאן כולו על אברהם אבינו: "רחש לבי" - חיפושו אחר מלכו של עולם, ו"אומר אני מעשי למלך" - ההכרעה להשתחוות רק למנהיג האמיתי; "לשוני עט סופר מהיר" - שלא הסתפק באמת לעצמו אלא חקק אותה בלבות אחרים, כקולמוס המשמר לדורות; "יפיפית מבני אדם" - יופי כפול, מהחזרת בני אדם בתשובה ומהיותו בנו של אדם הראשון הבא לתקן את קלקולו; "הוצק חן בשפתותיך" - הוכחתו בחנות הצלמים והברכה שניתנה כנגד ההפסד. ומכאן ואילך מלחמת ארבעת המלכים: לא מלחמת כסף ורכוש, אלא הצלת ניצוצות דוד ורבא מתוך הקליפה, בכוח "חגור חרבך על ירך" - מיניה וביה, בבחינת הוד והדר, שמאל וימין, עד ל"ותורך נוראות ימינך" שברמז אסתר ומרדכי, ו"חציך שנונים" הנכנסים אל לב אויבי המלך - הכנעת הקליפה עצמה, בהבטחת השם: אל תירא אברם.