פתיחה
מזמור זה, כפי שביארנו, הוא "שיר ידידות" שנאמר לכבוד המלך לעת נישואיו עם בת מלך צור. עד כה פיאר המשורר את החתן - יופיו, הודו, גבורתו וכיסא מלכותו. מכאן ואילך הוא עובר לתאר את מעמד הכלולות עצמו: הנשים שבאו לכבוד השמחה, מעמדה של הכלה, דברי המוסר אליה, המנחות שמביאים לה, הובלתה אל החופה, ולבסוף ברכת הדורות והשם הנצחי. נלך על סדר הפסוקים.
"נצבה שגל לימינך" - מעלת הכלה
בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר׃ (י)
רש"י מבאר את המילה "בְּיִקְּרוֹתֶיךָ" מלשון ביקור, והבי"ת אינה בי"ת השימוש אלא בי"ת השורש, כמו "וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקוֹתָיִךְ". ויש לדעת ש"ביקור" בלשון חז"ל אינו כמשמעותו בימינו - קפיצה רגעית למקום - אלא לשון ביקורת: לבדוק מה חסר ולדאוג להשלימו, כלשון "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", לראות מה צריך לסדר ולתקן בהיכל, כעין ביקורת מבנים. לפי זה, בנות מלכים הן המבקרות אותך ודואגות לצרכיך. ורש"י מביא ביאור נוסף בשם מנחם, שחיברו ללשון יוקר, כמו "יָקָר מִכְּלִי פָז" - בנות מלכים רואות אותך במעלתך ובכבודך.
"שֵׁגַל" היא המלכה, כמו שכתוב בדניאל ה' "וְהַשֵּׁגַל יָתְבָה אַצְלֵהּ". כלומר: אשתך תתייצב לימינך "בְּכֶתֶם אוֹפִיר". ומפרש רש"י: בקבוצת עֲדִי זהב הבא מאופיר; "עדי" הוא תכשיט, ותכשיט זהב הבא מאופיר - מקום שהיו בו מחצבי זהב - נקרא כתם אופיר.
המלבי"ם מבאר על פי דרכו: לשמחת הכלולות התאספו כמה בנות מלכים שבאו לכבודו, וזהו "בְּיִקְּרוֹתֶיךָ" - מלשון יקר וגדולה, כלומר מכבדות אותך. אבל "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר": המלכה ניצבת מעל כולן ומרוממת מכולן. שהרי יש זהב, ויש כתם אופיר - זהב מיוחד היקר מן הזהב הרגיל. בא הכתוב לומר: כל בנות המלכים באו רק לכבדך בנישואיך, אך דע לך שהאישה שנשאת היא בדרגה גבוהה מכולן; היא ככתם אופיר, והן אינן אלא בבחינת זהב.
ומה עניין "לִימִינְךָ" לכאן? גם זה להראות את חשיבותה, אומר המלבי"ם: דרך המלכים היתה, שכאשר המלך נושא אישה הראויה לו לפי מעלתו - היתה עומדת לימינו; אבל כשנשא אישה שאינה לפי מעלתו, בשל יופיה או מפני סיבות שוליות אחרות, היתה המלכה עומדת לשמאלו, וזה סימן לפחיתות. לכן נאמר כאן "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ" - בשעת הקידושין היא עומדת לימינו, להראות שהיא כתם אופיר לעומת שאר בנות המלכים שאינן אלא זהב.
ובשולי הדברים: בפסוק זה שתי גרסאות. אנו קראנו "בְּיִקְּרוֹתֶיךָ" - הבי"ת בשווא והיו"ד בחיריק. ויש גרסה אחרת, שהבי"ת בחיריק והיו"ד נחה, ואז קוראים "בִּיקְרוֹתֶיךָ", שהיו"ד אינה נשמעת. והמעיין בתהילים של הרב מאזוז יראה שהוא מביא את שתי הגרסאות כשתי גרסאות מקובלות - יש תהילים שמופיע כך ויש שמופיע כך.
"שמעי בת" - דברי הנביא אל הכלה
שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ׃ (יא)
רש"י מבאר את הפסוק על כנסת ישראל: "שִׁמְעִי בַת" - תשמעי לדבר ה', "וּרְאִי" - ראי מהי הדרך הטובה, "וְהַטִּי אָזְנֵךְ" לתורה, שכן לשיטת רש"י כל הפרק עוסק בתלמידי חכמים ובלימוד תורה. "וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ" - וכי אדם צריך לשכוח את עמו? אלא הכוונה לעם שמעבר הנהר, שביניהם גדלת - אותם תשכחי. "וּבֵית אָבִיךְ" - תשכחי את העבודה זרה שעבדו אבותייך מעבר הנהר; שהרי אביו של אברהם היה תרח. תשכחי מזה ותעבדי את ה'. ואם תעשי כן, "וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ" - הקדוש ברוך הוא יתאווה ליופייך, וירצה את נוי מעשייך.
המלבי"ם מבאר שעד כאן פיאר המשורר את החתן, ומכאן ואילך הוא פונה אל הכלה: שמעי, ראי והטי אוזנך. מדובר בבת מלך צור, וכבר הדגשנו שגיירה ואחר כך נשאה. לכן הוא אומר לה: תשכחי את עמך - התגיירי והיי חלק מעם ישראל; ותשכחי את בית אביך - כי מעתה את נשארת רק בבית בעלך. התנתקי מכל מה שהיה אצלך קודם.
עצה לכל כלה הנישאת
אפשר לומר שיש כאן עצה כללית לכל כלה. כידוע, אצל התימנים קוראים מזמור זה בסעודת חתנים לפני ברכת המזון, ויש בו עצה לכלה: "וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ". אם האישה תאמר על כל דבר "אבא שלי לא היה עושה כך", "אצלנו בבית לא נהגו כך" - זהו מתכון ברור למחלוקות ולמריבות, עד שבסוף יאמר לה: לכי אל בית אביך. אמנם היום זה נשמע פחות "פוליטיקלי קורקט", וראוי לומר זאת בשפה מעודנת יותר, אבל העיקרון לא השתנה: אם את רוצה שלום בית, בענייני רוחניות הבעל הוא הקובע.
ולעומת זאת, הבעל צריך לדעת את מקומו: בענייני גשמיות אל תתערב לה במטבח. מה שהיא מבשלת ומה שהיא אופה - אל תתערב, ובוודאי אל תזכיר "אמא שלי", שזו מלחמת עולם בבית. מספרים על אחד שנכנס למטבח וראה את אשתו מכינה חביתה, והתחיל להורות לה: תשימי עכשיו פלפל, עכשיו בצל, מיד, עכשיו! שאלה אותו: מה קרה? אמר לה: רק רציתי שתרגישי איך אני מרגיש כשאני נוהג.
ואני מרגיש את זה לא מעט. אני מלמד במדרשה של בנות בעלות תשובה, מתחזקות בצורה בלתי רגילה, מדקדקות במצוות, ואפשר ללמוד מהן הרבה - אבל הדבר יוצר לא פעם בעיה. הן מתחתנות, ואחר כך כשיש דיון כיצד לנהוג, היא אומרת: הרב שלנו במדרשה אמר הפוך. הוא מתקשר לרב שלו, היא מתקשרת אליי, וזה מתגלגל לוויכוח. נתתי להן הוראה: בנות נשואות אינן מתקשרות לשאול הלכות כלל. יש לך בעל; אם את רוצה - שבעלך יתקשר. היו שהתווכחו עם בעליהן ממש תוך כדי שאני על הקו. אמרתי לה: מה את מתווכחת איתו? יש לו רב, והרב שלו הורה כך. את למדת מה שלמדת - תשאירי את זה אצלך; מרגע שהתחתנת, מה שהרב שלו פוסק לו - כך תעשי. היא נעשית הרבנית שלו, וזה מהלך לא נכון; הבעל בבית צריך להוביל את ההלכה. ואם בכל זאת רוצים לשאול - שבעלה יתקשר ואני אדבר איתו. אבל שאחר כך תנגח אותו ב"הרב אמר כך", "הרב שלך לא מבין" - למה כל הוויכוחים האלה? אישה צריכה לדעת את מקומה, בעניינים הגשמיים של הבית, והאיש את מקומו, בעניינים הרוחניים: הוא שואל רב, הוא פוסק, הוא מנחה כיצד לנהוג. כשכל אחד נכנס לתחומו של חברו - ודאי שאין זו הדרך הנכונה. "וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ".
"ויתאו המלך יפיך" - יופי של כשרות
וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ׃ (יב)
המלבי"ם מבאר שלא כרש"י: "וְיִתְאָו" אינו לשון תאווה אלא לשון "תָּו" וסימון, כמו "וְהִתְוִיתָ תָּו", וכמו "וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לָבֹא חֲמָת", "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם". כלומר המלך יצייר, יגביל ויסמן את יופייך - יתאר את יופייך במה שהוא אדונייך. עיקר יופייך יהיה בכך שהמלך הוא אדונייך: איזוהי אישה כשרה - העושה רצון בעלה. יופיה, כשרותה ומעלתה הן בשמיעתה בקול בעלה. ולכן "שמעי בת וראי", ושכחי את עמך ובית אביך והשתחווי לו - ובזה יהיה עיקר יופייך אצל המלך.
מנחת עשירי צור
וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם׃ (יג)
רש"י מבאר "יְחַלּוּ" כמו "וַיְחַל מֹשֶׁה", לשון חילוי פנים והקבלת פנים; ובשכר זה תזכי שיביאו לך דורון ומתנות עשירי עם.
המלבי"ם מבאר את הדברים לפי סדרם: אחרי שתיאר את כבוד המלך, מתאר עתה כיצד המלך הולך מהיכלי השן אל אכסניית רעייתו, אל מקום הכלה. שם ניצבות בנות המלכים, והשגל לימינו; שם הוא מדבר עמה שתקבל את דת ישראל - "שמעי בת וראי", "שכחי עמך ובית אביך" - והיא מקבלת את דת ישראל ומשתחווה למלך אדוניה. ועתה מגיעים גדולי צור ועשיריה לתת לה מנחה, שהרי היא בת מלך צור והם מחותנים, ובאים לכבדה במנחה יקרה לעת חופתה. ואומר לה המשורר: בת צור, ראי, הנה עשירים מצור באים לחלות את פנייך במנחה.
"כל כבודה בת מלך פנימה" - מה היתה המנחה
כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ׃ (יד)
אומר המלבי"ם: ומהי אותה מנחה? בארגז שבו הביאו את המנחה הניחו פנימה את כל כבודה של בת מלך - כל הדברים היקרים והנכבדים הראויים לבת מלך, תכשיטים יקרים ודברים חשובים וטובים, הכל הונח פנימה. וגם שמו שם את לבושה "מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב" - לבוש יקר המשובץ זהב. זהו שאמר קודם "וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם" - אותם עשירים יביאו לך מנחה מיוחדת במינה לחלות את פנייך בעת חופתך.
ומצודת ציון מבאר "מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב": המקום שבו יושבת האבן היקרה נקרא משבצת. לשבץ דבר פירושו לחברו בתוך שקע שבו מניחים דבר אחר, וזהו "ממשבצות זהב לבושה" - המקום שבו משבצים את אבני היקר.
"לרקמות תובל למלך"
לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ׃ (טו)
רש"י מבאר: בבגדי רקמה מביאים מנחה למלך כל אנשי הארץ, כמו שכתוב "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה". כלומר כבר מדובר בתקופת הגאולה, שאז יעלו מנחה לכלל ישראל מכל קצווי ארץ. "בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ" - הולכים אחריהם, כמו שכתוב "וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם". האומות יבואו אחרינו אל בית ה', ואף יחזיקו בכנף איש יהודי כדי לומר: נלך לבית ה'.
וכדאי לקרוא את הפסוקים הנפלאים בזכריה (ומי שירצה - ישמע בשיעורינו על ספר זכריה): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת, וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת, אֵלְכָה גַּם אָנִי" - כל אומה תאמר גם אני רוצה. "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם". כולם יאמרו: אנו רוצים ללכת עמכם אל הר בית ה', כי שמענו שאלוהים עמכם. ועל כל זה אומר המשורר לפי רש"י "מוּבָאוֹת לָךְ" - ריבונו של עולם, כל זה מובא אליך, כולם באים להשתחוות לפניך ולעבוד את ה' שכם אחד.
הרד"ק מבאר "לִרְקָמוֹת" כמו "בִּרְקָמוֹת", כדרך הכתוב "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" שפירושו בפצעי. כלומר הן באות בבגדים מרוקמים, וכל אחת מובלת אל המלך כאשר יחפוץ בה, והבתולות שהן רעותיה של בת המלך הולכות אחריה אל המלך.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו, שמדובר בנישואי בת צור: מאכסניית הכלה, שהוא בית אביה, שם בא המלך לקחתה ומארסה בקידושין לאחר שקיבלה את דת ישראל, ולשם מגיעים גם שלוחי צור במנחה. ומשם מובילים את הכלה אל החופה - שהרי יש אירוסין, הם הקידושין, ויש שלב הנישואין, הכניסה לחופה והשבע ברכות. ו"לִרְקָמוֹת" אינו כשאר המפרשים שהמלוות היו לבושות בגדים מרוקמים, אלא הכוונה למקום המרוקם, היא החופה העשויה משי ורקמה; לשם תובל הכלה להינשא למלך, ושם היא באה עם נערותיה, ומשם מובילים אותן אל היכלי המלך. ומה שנאמר "מוּבָאוֹת לָךְ" - הכלה עם רעותיה מובלות אליך, אדוני המלך: היא תהיה השגל, המלכה לימינך, ורעותיה יהיו לפילגשים, שהן בדרגה נחותה יותר.
"תובלנה בשמחות וגיל" והמשל לימות המשיח
תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ׃ (טז)
מבאר המלבי"ם: מצווה שיובילו את כולן בשמחות וגיל, בכל מיני כלי זמר, ומשם תבואנה בהיכלי המלך - כמו שהסברנו שתהיינה בגדר פילגשים, ותישארנה בהיכלי המלך בארמונו. והרד"ק אומר: יביאו אותן אל המלך בשמחות וגיל, וישבו בהיכל המוכן להן עד שהמלך ירצה בהן, כדרך בית הנשים אצל אחשוורוש, "עַד אֲשֶׁר יִקָּרְאוּ בְשֵׁם וּבָאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".
ומוסיף הרד"ק שאפשר לבאר את כל הפסוקים האלה בדרך משל, "והוא הנכון": בנות המלכים הן האומות; המלך הוא מלך המשיח; והשגל, המלכה, היא כנסת ישראל - המחותנת הראשית, והיא תהיה גבירה לכל האומות. ולפי זה "שמעי בת" נאמר לכל אומה ואומה: היזהרו לעשות רק את רצונו של מלך המשיח, "כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ" - הוא האדון וצריך להישמע לו. ומדוע הזכיר דווקא את צור? מפני שצור היתה קרובה וסמוכה לארץ ישראל. ו"בתולות" הן האומות, שנקראו כך לפי שכביכול לא ידען איש עד אז: עם ישראל הוא כאישה בעולה, כבר בחיבור גמור עם מלך המשיח, ואילו שאר האומות לא קיבלו עד עתה את מלכות ה' ולא את מלכות מלך המשיח, והיה להם משיח אחר לפי תפיסתם המעוותת. ועתה כולן תבואנה אל מלך המשיח שיהיה להן לאדון; יקבלו את המצוות - שבע מצוות או דת ישראל - "וּתְבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ", שיקבלו עליהן את מלכות הבורא יתברך ואת מלכות מלך המשיח.
"תחת אבותיך יהיו בניך"
תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ׃ (יז)
רש"י אומר שנאמר הדבר לכל ישראל: "תחת אבותיך יהיו בניך" - בניך יהיו המשך לאבותיך, ולא יצאו חס ושלום מן הדרך. הרד"ק מבאר: לפי שהמלכות מגיעה למלך המשיח מן האבות, דור אחר דור, עד שתגיע אליו המלוכה - כך לא תיפסק מבניו. מה שקיבלת מדור לדור, מיהודה, ואחריו מלכות בית דוד, עד דורו של מלך המשיח - כך גם בניך ימשיכו וירשו ממך את המלכות. ומצודת דוד מבאר ש"תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים" הוא פנייה לקדוש ברוך הוא: אתה ה' תשית את בני מלך המשיח לשרים ולמושלים בכל ארץ ישראל.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו, שזהו שיר שבח לשלמה המלך: אני מברך אותך שה' יברך את פרי בטנך שייוולד לך מן האישה שנשאת, בת צור, ומרעותיה. ומדוע נאמר "תחת אבותיך" ולא "תחתיך"? כי המלך יורש את כבוד אבותיו, אך יש לו גדולה גדולה משלהם - דוד היה מלך וישי אביו לא היה מלך. ומה יניח דוד לבניו אחריו? הרי לא כולם יהיו מלכים, ואת כבודו שלו אין הוא יכול להניח לכולם; מה כן יניח להם? את כבוד אבותיו. אין זה כאדמו"ר הממנה את כל עשרת בניו לאדמו"רים, שכל אחד פותח לו חצר; כאן מלך אחד בלבד ממשיך. לכן אם האב היה במדרגת אדון ואתה הבן במדרגת מלך גדול - בניך ימשיכו את אביך ויהיו שרים, וזהו "תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ": תהיה להם חשיבות וממשלה, אך אי אפשר שלכולם תהיה מלוכה.
"אזכירה שמך בכל דור ודור"
אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ לְעֹלָם וָעֶד׃ (יח)
רש"י מבאר שהדברים מכוונים כלפי קודשא בריך הוא. והרד"ק מבאר שהם כנגד מלך המשיח: בכל דור ודור זוכרים את שמו ומצפים לו - מצפים למשיח. "עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ" - תהיה לך מלוכה וגדולה שלא היתה כמוה, וכל העמים יודו שאתה המלך עליהם, כלשון "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ", שכולם יודו למלכותך.
המלבי"ם מבאר: גם אחרי מותך אזכיר את שמך בכל דור ודור - שמך הטוב יישאר לדור דורים, "על כן עמים יהודוך לעולם ועד", שזכר מלכותו של שלמה הוא נצחי; אין דור שאין זוכרים אותו ואת פועלו.
תשובת הרד"ק לטועים
בשולי הדברים מביא הרד"ק את "הטועים הנוצרים", וכך הוא מגדירם - והרד"ק לא חשש לכתוב על הנוצרים. כבר הראיתי לכם בכמה הזדמנויות שהמלבי"ם, כשהוא מדבר נגד הנצרות, מדבר בשפה עדינה ומרומזת, לפי שחי ביניהם; אבל הרד"ק, שהיה בארצות המזרח, לא חשש לכתוב עליהם דברים חריפים וקשים. וכן הרמב"ם, שהיה בארצות ישמעאל, לא תמיד הרשה לעצמו לכתוב בצורה ברורה נגד הישמעאלים.
אומר הרד"ק: הטועים הנוצרים מפרשים מזמור זה על אותו האיש, ומפרשים "בנות מלכים" משל לאומות שנמשכו אחר אמונתם, ומחזקים דבריהם ממה שנאמר "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד" - הרי קראתו מלך, וכיצד קראתו אלוהים? אלא, לדבריהם, בן האלוהים הוא. ומשיב הרד"ק: "כסאך אלוהים" כבר פירשנוהו בשני ביאורים - בשם רס"ג: כסאך יכין אלוהים; ובשם האבן עזרא: כמו "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'". ואף אם יאמרו שכסאך הוא כנגד אלוהים, יתפרש ש"אלוהים" הוא לשון קריאה, ודרך בקשה: אלוהים, כסאך יהיה לעולם ועד - ואין מדובר בכסאו של בן האלוהים כביכול; וכסא אלוהים הוא כסא המלך, כמו "וישב שלמה על כסא ה' למלך".
ומוסיף הרד"ק: ומתוך המזמור עצמו תוכיח להם את הבליהם. כיצד ייאמר על אלוה "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ" - מי הם חבריו של האלוהים? וכיצד ייאמר על האלוהים "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ", אפילו דרך משל? "שגל" לשון משכבי אישה, ולא ייתכן זה באלוה. וכיצד ייאמר "תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ"? ואם יאמרו שיש לאלוה בנים, שהרי לפי עיוותם אותו האיש הוא בן האלוהים והמאמינים בו בנים, כלשון "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" - כיצד תסביר "תחת אבותיך"? מצאת לאלוה בנים, מצאת לו גם אב? ואם יאמרו "האב", כמו שהם אומרים אב ובן ורוח הקודש - כבר השבנו על כך במזמור "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם". ועוד תשובה: אפילו לדבריהם אפשר לומר אב אחד, אך "אבות" רבים - כלום היו לו אבות רבים?
מכל זה רואים את קוצר דעתם של אותם מפרשים, ואין צורך להוסיף על סתירת דבריהם, שהרי דבריהם הבל גמור ואין להם שום אחיזה במקראות; ואדרבה, המקראות מוכיחים את ההפך הגמור ממה שהם מבקשים להוכיח. וכמו שאמרנו לא פעם, יש כל כך הרבה סתירות בדת הנוצרית, עד שמישהו הגדיר אותה כגבינה שוויצרית מחוררת. ולא אחת בוויכוחים עמם נותרו הכמרים עם פה פתוח, מפני ריבוי הסתירות וההבלים שבדבריהם, שאין אפשרות להוכיח מהם אף לא דבר אחד. וגם מזמור זה ודאי אינו מהווה סיוע לשיטתם המקולקלת.
לסיכום: חציו השני של המזמור מתאר, לפי המלבי"ם, את מעמד הכלולות עצמו: בנות המלכים באו לכבד את החתן, אך הכלה ניצבת לימינו כ"כתם אופיר" - מעלה שמעל כולן; אליה פונה המשורר לשכוח את עמה ואת בית אביה ולקבל את דת ישראל, ועיקר יופיה הוא בכך שהמלך הוא אדוניה - יסוד נצחי לשלום בית, שכל אחד יידע את מקומו. עשירי צור מביאים לה מנחה יקרה, כל כבודה פנימה ולבוש ממשבצות זהב, ומשם היא מובלת אל החופה המרוקמת בשמחות וגיל אל היכל המלך. ולסיום - ברכת הדורות: בניך יהיו שרים בכל הארץ, ושמך ייזכר לדור ודור, ועמים יודוך לעולם ועד. הרד"ק מבאר את כל המזמור כמשל לימות מלך המשיח, שכל האומות תקבלנה עליהן את מלכותו, ובכך גם הפריך את טענות הטועים. ונציין שלמלבי"ם יש ביאור נוסף על הפרק כולו "בדרך המושכל", דרך פילוסופית ואליגורית מורכבת; אנו הסתפקנו בביאורו הפשטי, המגלה לנו גאולת עולמים, אמן ואמן.