לַמְנַצֵּחַ עַל־שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת׃
יש כמה וכמה דרכים בביאור השאלה כלפי מי ועל מה נאמר המזמור הזה. רש"י לוקח את הדברים בדרך דרש ואומר שהשיר נתייסד לכבוד תלמידי חכמים. ולמה קורא להם "שושנים"? לפי שהם רכים כשושנים, ונאים כשושנים, ומרטיבים מעשים טובים כשושנים - כלומר יש בהם לחות ורטיבות, כשושנה שאינה מיובשת. מעשיהם הטובים נעשים מתוך חיות ולחלוחית.
"משכיל" - לפי רש"י המזמור נאמר על ידי תורגמן, יש מי שמשכיל את האחרים בדברים הנאמרים. "שיר ידידות" - שיר אהבה, שיר אהובים, שיר של שבח לתלמידי חכמים, כדי להאהיב אותם על הבריות ולהאהיב את תורתם על הבריות, ואף להאהיב את תורתם עליהם עצמם. לכן הוא משבח אותם במזמור זה.
הרד"ק מבאר "על שושנים" - שם של כלי נגינה שהיה נקרא שושנים. והמצודת ציון מוסיף שהכלי היה עשוי בתמונת שושן, בצורת שושנה, ועל שם כך נקרא. ולדעת הרד"ק המזמור נאמר על מלך המשיח, ו"שיר ידידות" עניינו אהבת השם למשיחו.
המלבי"ם לעומת זאת מוליך את הביאור בדרך הפשט: בני קורח ייסדו את השיר לכבוד המלך והמלכה ביום חתונתם. והמדובר בשלמה המלך שנשא את בת מלך צור, שגיירה ונשאה לאישה. ייתכן מאוד שנתגיירה בימי שלמה, ועל כן נקרא השיר "שיר ידידות" - שיר של חיבה ואהבה בין הארוס לארוסתו, בין החתן לכלתו.
רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר׃
מהו "רחש"? רש"י, וכן המצודות ועוד, מבארים שעניינו תנועה ונדנוד. "מרחשן שפוותיה" - השפתיים מתנועעות. אגב, זו הסיבה שיש הקוראים לחודש חשוון "מרחשוון". יש שאמרו "מר חשוון" מלשון טיפה, על שם חודש הגשמים, כלשון "הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו"; ויש שאמרו "מר" מלשון מרירות, לפי שאין בו מועדים. אבל אצל התימנים קוראים לו מרחשוון, מלשון "מרחשן שפוותיה" - שאחרי חודש תשרי עדיין שפתיו של אדם מרחשות בפיוטי הימים הנוראים, "שופט כל הארץ" וכיוצא בזה. וכן מנחת מַרְחֶשֶׁת נקראת כך, שהשמן שבתוכה רוחש ונע ונד. אם כן "רחש לבי" - הלב נע ומתנודד, ותנודת הלב היא ביטוי למחשבת הלב.
המלבי"ם מבאר שמעלת השיר נבחנת בשלושה עניינים. הראשון: מצד דברי השכל והחוכמה שרצופים בו, שהשיר מלמד דברי חוכמה. להבדיל משירי הדור, "התקשרתי, לא באת, למה הלכת, הלב שלי שבור" וכיוצא בזה, שכל אלה מראים את רדידות הדור, את חוסר התכלית ואת חוסר הדעת. על המדד הראשון הזה אומר הכתוב "רחש לבי דבר טוב": תחת הכיסוי והמליצה והדיבור החיצוני יש כאן דבר טוב פנימי שהוא ליבת השיר. הרבה פעמים השיר בחיצוניותו מבטא עניין חיצוני, כשיר השירים אשר לשלמה המבטא אהבת הרעיה לדודה, ואילו לבם של הדברים קודש קודשים.
הדבר השני שמחשיב את השיר הוא הנושא שעליו השיר מיוסד. תגדל מעלת השיר לפי הנושא אשר נכבדות מדובר בו. כאשר השיר מדבר בדברים חשובים ויסודיים - גדלה מעלתו, וכשהוא מדבר בדברי הבל - מעלתו שפלה. ועל כן אומר "אומר אני מעשי למלך": השיר הזה נתייסד לכבודו של המלך, ומכיוון שיוחד לבעל מעלה - הרי הוא שיר בעל מעלה.
הדבר השלישי הוא מילות השיר וביטוייו עצמם. אם למשורר יש לשון לימודים, להלביש את משכיות לבבו בדיבורים רמים ונשגבים - זו מעלה. מי שיעיין בהקדמת המלבי"ם יבין למה הכוונה: לשון גבוהה, לשון שתענוג לקרוא בה. כשאתה קורא שיר הכתוב בשפה עממית, זה מראה מראש את רמת הכותב; וכשהשיר נכתב בלשון רמה ונישאה - זו מעלת השיר. על זה אמר "לשוני עט סופר מהיר": כשם שהסופר המהיר מעתיק כל מה שהמדבר אומר ואינו משמיט מילה, כך לשוני היא עט סופר מהיר של הלב, המעתיקה את כל מחשבת הלב ומוציאה החוצה את הדברים הגבוהים והרמים שבתוכו.
אומנות הדיבור, אומנות הרטוריקה, היא היכולת להוציא את אשר בלב החוצה. כשאדם עילג, יש לו דברים רבים בלבו אך אינו מוצא מילים. הכרתי אדם פיקח מאוד שכל מילה שנייה שלו הייתה "איך אומרים" - לא מצא מילים, דיבר בשפה עילגת ממש. אדם מצליח מאוד, מיליונר מבחינה כלכלית, אבל לבטא את מה שבלבו לא הצליח. ולרוב הדבר נובע מחוסר השכלה: שכל היה לו, אך לא היה אדם שלמד. מי שאינו מוצא מילים לבטא את דעתו, לרוב הוא אדם שאינו קורא. מי שמרבה לקרוא - ואיני מדבר על רומנים אלא על לימודים מעמיקים - שפתו מתעשרת, הוא מכיר ביטויים ומשתמש בהם. ומי שכל קריאתו מסתכמת בכתוביות שמתחת לסרטים, וגם בהן הוא מתעייף באמצע שתי שורות, אין לו את המילים לבטא את עצמו. ואילו כאן אומר המשורר: לשוני מסוגלת להוציא את כל אשר יעלה על לבי, בלי להיתקע ובלי לחפש ביטויים. ואחר שדיבר בשבחו של השיר, הוא פותח בשיר עצמו.
יׇפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל־כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם׃
הרד"ק נוקט שכל כפילות של ביטוי מורה על חוזק העניין. "ירקרק" ו"אדמדם" אינם כפי שרגילים לחשוב היום - לא לגמרי ירוק ולא לגמרי אדום. כך אמנם מבאר האבן עזרא, אך אין זה הביאור המקובל: חז"ל אומרים להפך - ירקרק הוא ירוק שבירוקים, אדמדם הוא אדום שבאדומים, ולכן באה הכפילות: אדמ-דם, פעמיים אדום; ירק-רק, פעמיים ירוק. וכן "יפיפית" - פעמיים יפה, יפה שביפים. וכבר נתנו דוגמאות בעבר: "פץ" הוא שבר, ואילו "פיצץ" הוא שבר בכוח, שבר לחלקים קטנים. כל אות או הברה החוזרת פעמיים מבטאת שהדבר נעשה בכוח או נכפל או משובח כפליים.
רש"י, לשיטתו שהפרק נתחבר על תלמידי חכמים, מבאר: "יפיפית מבני אדם" - אתה התלמיד חכם יפה ומשובח מן האנשים העוסקים במלאכת חיי שעה. ולמה? "הוצק חן בשפתותיך" - שמשפתיך יוצאת ההלכה, אתה מלמד את התורה. "הוצק" מלשון יציקה ושפיכה, כמו "ויצק עליה שמן". "על כן ברכך אלוהים לעולם" - כמו שנאמר "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום", שנאמר על תלמידי חכמים, ומה שכרם? "ה' יברך את עמו בשלום". על שאתה עוסק בתורה - יש לך ברכה לנצח.
המלבי"ם, המבאר את הפסוק על המלך, מסביר יסוד יפה. דרך המשוררים להמשיל, לקחת דברים שונים כמשל לאותו נושא שמדברים עליו, וזה חלק מיופי המליצה. בדרך כלל ממשילים מענייני הטבע: עז כנמר, רץ כצבי, גיבור כארי, קל כנשר, ערמומי כנחש, וכל העולם הזואולוגי משמש משל. רוצים לומר שאדם גבוה - "כגובה ארזים גובהו"; שהוא חזק - "וחסון כאלונים". אבל כל זה במעלות גשמיות. כשבאים להלל אדם במעלות נפשיות, מהיכן תיקח דוגמאות? לא מן הצומח ולא מבעלי החיים, שהרי מדובר בדברים רוחניים. כאן מוכרחים לקחת דוגמאות מן העולם האנושי. וכך אתה רואה "ויחכם מכל האדם" - אין כתוב שהיה חכם יותר מן השועל, אלא ששלמה היה חכם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע. כשמשבחים שבח נפשי - ממשילים בבני אדם.
לכן אומר המשורר למלך: אם ארצה לתת דמיון למעלתך, איני יכול לומר שאתה מרומם מאחד מאמצעי הטבע, אלא מוכרח אני לקחת דוגמה מבני אדם - "יפיפית מבני אדם". איני בא לשבחך בגבורה או בדבר מגושם, אלא במעלת השכל ומעלת הנפש: "הוצק חן בשפתותיך" - הדיבור, שהוא בחינת חלק אלוה ממעל ומבטא את חלק השכל שבאדם.
ומכאן גם "על כן ברכך אלוהים לעולם". אילו הייתי משבחך במעלות מגושמות - אין הן לעולם, שכן יש שלב שבו הגוף בלה בקבר ולא נשאר ממנו כלום. אבל מעלות רוחניות אינן נגמרות לעולם, הן נצחיות, ומה שאדם קנה קניין בנפשו נשאר עמו לעד. המעלות שנתברכת בהן, אדוני המלך, הן מעלות קיימות ונצחיות.
חֲגוֹר־חַרְבְּךָ עַל־יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ׃
לפי רש"י, המדבר בתלמידי חכמים: חגור חרבך על ירך להילחם מלחמתה של תורה, וזהו הודך והדרך. ואכן עניין התורה מאופיין במקומות רבים בחז"ל בלשון מלחמה - "את אויבים בשער", כפי שנראה בהמשך: כשם שנלחמים כנגד אויבים כך נלחמים מלחמתה של תורה. זה טוען וזה פורך, זה מקשה וזה סותר - זו מלחמה.
המלבי"ם, לשיטתו שהשיר נאמר למלך, מבאר: שלא תחשוב שאין אצלו אלא המעלות הנפשיות ואילו שאר מעלות המלך, הפיזיות, חסרות לו. הראשונה שבהן היא הגבורה כנגד האויבים, וזה היה מן המבחנים הבסיסיים ביותר, שכן בזמנם המלך היה יוצא בראש צבאותיו ורץ קדימה בשדה הקרב - "אחריי" לא המציאו בגולני, כך הייתה צורת הלחימה מאז. אם כן, "חגור חרבך על ירך גיבור" - גם המעלה הזו קיימת בך, שאתה מסוגל לצאת ולהילחם.
אלא שאצלך החגירה אינה נועדה לעשות קרב, אלא "הודך והדרך" - זהו מהדר המלכות, שלמלך יהיו כלי נשק ועוצמה וגבורה. כמו שהגמרא אומרת שמותר לצאת בשבת בכלי נשק, לפי שהוא נחשב לתכשיט, "תכשיט הוא לו", כדברי המשנה בשבת. רואים שהנשק נחשב גם לקישוט. היום זה פחות מוכר, אולי רק במדינות האסלאם שהולכים עם שבריה או עם קלצ'ניקוב, ואצלם עוד נשארו תכשיטים מן הסוג הזה. אני זוכר בילדותי אנשים שהיו מגיעים לחתונות במדי צה"ל - היה זה אצלם תכשיט, היה עולה על מדים לפני שהוא הולך לחתונה. היום כבר מבינים שהמטרה והתכלית אינן מלחמות.
אמרתי לכם פעם: בארסנל היהודי, בפנתיאון היהודי, לא תמצא לא כלי נשק, לא חרבות ולא רמחים. אדרבה - חרב אין שומרים אותה, והנוגע בחרב כאילו נגע במת, שהחרב מטמאת. מה תמצא במוזיאון היהודי? תפילין וטלית, מצוות, חנוכייה, נרות שבת, כוס של הבדלה. לעומת זאת, לכו לכל מוזיאון של אומה קדומה ותראו בעיקר כלי נשק: חיצים, חרבות, כידונים. ולאו דווקא אצל האינדיאנים, אלא בכל האומות הקדומות. ביהדות לא. וזהו שאומר לו: חגור חרבך על ירך, אצלך זה רק בגדר הודך והדרך, חלק מהדר המלכות, שהמלך גיבור והולך עם כלי נשק שבכוחו להילחם בהם.
וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל־דְּבַר־אֱמֶת וְעַנְוָה־צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ׃
רש"י מבאר: "והדרך" - הדרו של התלמיד חכם, שיצלח לרכוב על דבר אמת, להורות כדת ולהתנהג בענווה וצדק. "ותורך" - התורה ודבר האמת שאתה עוסק בו היא תלמד אותך תכסיסי מלחמה, לעשות בימינך נוראות, להצליח ולעשות נפלאות בקרב. וכיוון שהזכיר תלמוד תורה בלשון מלחמה, "חגור חרבך על ירך", ממשיך רש"י באותם ביטויים של ענייני מלחמה.
המלבי"ם מבאר שההדר העיקרי של שלמה המלך יהיה אם "צלח רכב על דבר אמת וענווה צדק". קודם בירכו שתהיה לו הצלחה במלחמה ועוצמה כנגד האויבים, וכאן הוא אומר לו: דע לך שהדרגה הגבוהה יותר היא שתהיה לך הצלחה שלא בדרך מלחמה ולא בדרך קרב. "צלח רכב" - שתצליח לפעול את פעולותיך על ידי שתרכב על דבר אמת ועל ענווה צדק. לא תרכב על סוס כדי להכניע את אויביך, אלא האמת תהיה הסוס שתרכב עליו ובו תצליח. ולא תרכב על סוס מתגאה, שדרך הסוסים להתגאות, אלא על ענוות הצדק.
ומבאר המלבי"ם ש"דבר אמת" הוא בעיון - שמעיין בדבר ומגיע אל האמת, ו"צדק" הוא בפועל - שעושה צדקה למעשה. "ותורך נוראות ימינך" - הענווה והצדק, שהם הסוס שעליו אתה רוכב ובו אתה מצליח, הם יורו לך את נוראות ימינך: אותן נוראות שהיית עושה בימינך על ידי מלחמה וקרב, הסוס הזה יראה לך אותן גם בלא מלחמה. על האמת והצדק תרכב, ותנצח את אויביך גם בלא קרב.
ובמילים פשוטות: יש שתי אפשרויות למשול באחר. האחת - דרך כוחנית, אלימה, פיזית, והיא לרוב מלוכלכת, יש בה דם, ומשאירה אחריה אנשים פצועים ומדממים. השנייה - למשול מכוח גדולה אמיתית, וכולם כורעים ומשתחווים לך מפני שהם מכירים בגדולתך, באמיתתך ובדרך הצדק והיושר שלך. הם מתבטלים כלפיך מאליהם, כי ברור לכולם שאתה מעל כולם, ומקבלים את מלכותך. וזהו שאומר לו: הדר שלך יהיה כשתמשול באחרים לא על ידי סוס ורכב וחרב חגורה על ירך, אלא כשתלך בדבר אמת וענווה צדק, ואז יעשה לך זה נוראות כאותן נוראות שעשית בימינך במלחמה ובחרב - אלא שיבואו מכוח מעלה רוחנית אמיתית שקנית, ותכניע את אויביך בלא מלחמה, בלא דם ובלא השפלה.
חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ׃
יש כאן קושי בפסוק: המשך "חיציך שנונים" צריך היה להיות "בלב אויבי המלך", והרי נכתב באמצע "עמים תחתיך ייפלו". וכי בלב אויבי המלך ייפלו העמים? על כן אומר רש"י: הרי זה מקרא מסורס, כלומר אינו מסודר, וכאילו נכתב "חיציך שנונים בלב אויבי המלך", וממילא "עמים תחתיך ייפלו".
ולפי רש"י המדובר בתלמיד חכם: התלמידים נקראים חיצים, כמו שנאמר "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". ותלמידי חכמים המזוינים בכל כלי קרב נקראים אויבים, כמו שנאמר "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", ופירשו חז"ל "בשער" - בשער הסנהדרין, מקום שלומדים בו תורה ונלחמים בו מלחמתה של תורה. בתחילה נעשים כאויבים זה לזה, ולבסוף נעשים אוהבים. "עמים תחתיך ייפלו" - אומר רש"י: בשכר התורה ייפלו עובדי גילולים תחתיהם של ישראל, על ידי חיציך השנונים, התלמידים שאתה מלמד, ועל ידי התורה שאתה עוסק בה.
המלבי"ם אף הוא מבאר שהמקרא כמסורס, אך בדרך שונה מרש"י: "בלב אויבי המלך" - בלבם של אויבי המלך עוברת המחשבה שחיציך שנונים. לא שהחיצים ייפלו בלבם, אלא שבלבם עוברת ההערכה שחיציך מחודדים, ועל ידי כן יתייראו מלמרוד בך. כשאתה חושש מפלוני שיש לו כלי נשק מסוכן, אינך עושה בעיות ואינך מנסה לבדוק אותו. וכך "עמים תחתיך ייפלו" בלא שתצטרך להכניעם בשדה הקרב, שמעיקרא לא ימרדו בך.
כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ׃
רש"י מבאר "כסאך אלוהים" - כיסא של שר ושופט, ו"אלוהים" עניינו מושל ושר, כמו "נתתיך אלוהים לפרעה". ולמה זכית לכך? מפני ש"שבט מישור שבט מלכותך" - משפטיך אמת, ולכן אתה ראוי למלוך.
המלבי"ם מבאר: אחר שכיסאך הוא כיסא אלוהים, כלומר כיסא של דיינים, כלשון "עד האלוהים יבוא דבר שניהם", ואתה עושה משפט צדק ויושר - ממילא הכיסא הזה יעמוד לעולם ועד, שהדברים האלוהיים לא יבלם הזמן ולא יהרסם. כל דבר מגושם נתון תחת ממשלת הזמן, ולבסוף מחליד, מתקלקל, נהרס ונשחק. אבל דבר רוחני נצחי הוא ונשאר לתמיד.
"שבט מישור שבט מלכותך" - מבאר המלבי"ם שבדרך מליצה הוא מדמה את המישור, את היושר, כמי שמנהיג את הממלכה בשבטו. השבט שאחז המישור בידו ונוהג בו הוא עצמו שבט מלכותך: ההנהגה שלך היא היושר עצמו, והוא המנהיג את מלכותך. ואז ממילא אין מי שינסה למרוד בך, ואין סיבה שמלכותך לא תימשך לנצח.
הרד"ק עומד על הקושי שבלשון "כסאך אלוהים": הרי מדובר כאן בבשר ודם. ויש להעיר שהנוצרים ביקשו לקחת מכאן סיוע לטומאה שלהם, כאילו המלך הוא אלוהים לפי שהוא בן האלוהים, כפי עיוותם; ובסוף הפרק נראה את התשובה על כך. אבל הרד"ק מביא בשם רב סעדיה גאון: "כסאך אלוהים" - כיסאך יכין אלוהים. ובשם האבן עזרא: כסאך הוא כיסא אלוהים, כמו שנאמר "וישב שלמה על כיסא ה'", היינו הכיסא שה' הועיד לו. אף כאן: הכיסא שהאלוהים זימן והועיד לך למלכותך.
אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא־רֶשַׁע עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ׃
מכאן המקור למה שאומרים "נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך". רש"י אומר שכל לשון גדולה נופלת עליה לשון משיחת שמן, שהיו מושחים את האדם בשמן המשחה ובזה מעלים אותו לגדולה; וכן את כלי בית המקדש היו מושחים בשמן המשחה לפני שהתחילו בפעולתם.
הרד"ק מבאר "שמן ששון" - וכי יש שמן עצוב ושמן שמח? אלא שכל העולם שמחו כשמשחך אלוהים, והשמן הזה גרם ששון לכל העולם. ו"מחבריך" - השמן גרם ששון כאשר השם הקימך מתוך חבריך, מתוך כל אלה הראויים למלוכה, שאתה תהיה המלך. זהו פירוש אחד ברד"ק: מתוך חבריך. ופירוש אחר: "מחבריך" - יותר מחבריך, שמשחך אלוהים יותר מכולם, הם לא נמשחו ואתה כן.
המלבי"ם מבאר: "אהבת צדק ותשנא רשע" - מה שאתה נוהג את המלכות ביושר ובצדק אינו מפני שאתה מאלץ את עצמך לכך מחמת חובה, אלא זו אהבה. אתה אוהב את הצדק ושונא את הרשע. ומה ההבדל? כשאדם עושה דבר מפני שמכריחים אותו, בשלב שבו ייפסק ההכרח או יופיעו אילוצים אחרים - הוא ירד מזה. אבל כשאדם עושה דבר מפני שהוא אוהב אותו, יעשהו תמיד, שכן נעשה קניין בנפשו. לכן לא ייתכן שתיטה מן הצדק והיושר.
"על כן משחך אלוהים אלוהיך" באופן שתשיג שמן ששון מחבריך - שאוהביך ימשחוך בשמן ששון, כלומר יקבלו את מלכותך עליהם בששון ובשמחה וישמחו בהצלחתך. ומתי? כשאתה אוהב צדק ושונא רשע. כשאדם מתנהג בדרך יושר - אוהביו רבים.
מֹר־וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כׇּל־בִּגְדֹתֶיךָ מִן־הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ׃
רש"י מבאר שמור ואהלות וקציעות הם מיני בשמים - קידה מתורגמת "קציעתא" - וכל בגדיך מריחים ריח טוב של בשמים. ומביא רש"י מדרש: "כל בגדותיך" - כל בגידותיך וסרחונותיך מתכפרים ומריחים ריח ערב. שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואף המלך, ואף אדם נכבד, ואף תלמיד חכם עלול להיכשל בחטא. ולכן נאמר לתלמיד חכם: כל בגידותיך וכל סרחונותיך - מלשון "סרח", שעניינו קלקול - יתכפרו ויריחו ריח ערב. כמו שאמר דוד "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי, אז איתם ונקיתי מפשע רב".
וכן דרשו חז"ל על הפסוק "וזאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים": אדם שלומד תורה - אינו צריך עולה, ואינו צריך מנחה, ואינו צריך חטאת, אלא עצם לימוד התורה, "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", היא המרפאה את הכל.
ומסופר על יהודי אחד שהיה עוסק במלאכתו, ולאחר פטירתו נגלה לאחד מפועליו בבית המלאכה, וראהו במראה זוהר וזורח ובמעלה גדולה מאוד. אמר לו אותו אדם: אם יורשה לי לשאול - וכנראה שבחלום אין בושה - הרי אני זוכר שנכשלת באיסור של עריות, ואיך זה שלא דרשו ממך על כך דין וחשבון, ואיך אני רואה אותך כך בגן עדן? השיב לו: נכון, צודק אתה, נכשלתי. אבל אחרי שנכשלתי הצטערתי על כך מאוד מאוד, ובכל יום, לאחר שהייתי סוגר את המפעל וכולם חוזרים לבתיהם, הייתי יושב ולומד שעתיים תורה לרפואת נפשי - וכשהגעתי למעלה לא זכרו לי מזה מאומה. שומעים? לא זכרו לי מזה מאומה. הרי שבכוח התורה לרפא את הכל: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך". ולכן "כל בגדותיך" - גם בגידותיך, כיוון שאתה תלמיד חכם ועוסק בתורה, מתכפרים ומריחים ריח ערב, והם מיני הבשמים הכתובים כאן.
"מן היכלי שן מני שמחוך" - לפי רש"י: שמחותיך גדולות ומשובחות יותר מהיכלי שן, שההיכלות המתוקנים לך בגן עדן משמחים אותך יותר מהיכלי שן, וזה מורה על הזכות הגדולה של התלמיד חכם ועסקו בתורה. "מני שמחוך" - מהם, מאותם היכלות, ישמחוך, ומשם תקבל את שכרך.
המלבי"ם מבאר את הפסוק כפנייה למלך: "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" - גם אלה שבגדו בך, גם אלה שלא רצו בך כמלך, הנה עתה הם משליכים עליך מור ואהלות, ראשי בשמים. "מן היכלי שן" - כשאתה יוצא מהיכלך, שהיה היכל שן, עשוי משנהב של פילים, ומכאן שמו; זה אחד הביאורים הפשטניים, ויש עוד משמעויות. וכשאתה הולך מהיכלי השן לקראת כלתך, "מני שמחוך" - כשאתה הולך ממקום השמחה לשמחת לבך אל הנישואין, אז גם הבוגדים השליכו לפניך מיני בשמים לשמחך, מפני כבודך.
ודבר זה עצמו מראה שהשיג מעלה גדולה בחוכמתו, ושמשל על האחרים לא בכוח הזרוע אלא בכוח ההערכה וההכרה וההוקרה בגדולתו. ולכן אף אלה שהיו בוגדים בו עד עתה, הולכים ונותנים לו הערכה וזורקים לפניו מיני בשמים לכבודו.