פרק מ"ד הוא תפילתם של בני קורח על צרות הגלות. בחלקו הראשון של הפרק מתוארת ההודאה על ישועות העבר, ועל כך שמעולם לא תלינו את הניצחון בכוחנו שלנו. מכאן ואילך פונה הפרק לתיאור ההידרדרות: מדרגה לדרגה, מדחי אל דחי, עד לשפל המדרגה - ובסופו זעקה לישועה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, בצירוף דברי רש"י, הרד"ק והאבן עזרא.
כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ׃ בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כׇל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה׃
כאן מביא דוד ראיה לכך שאנחנו עצמנו מודים שאיננו מוכשרים להילחם ולנצח בכוח עצמנו. בכל עת שהושעת אותנו מצרינו, לא ייחסנו את הישועה לעצמנו ולא אמרנו "ידי הושיעה לי", לא בגבורתנו ולא בהכנותיו של הצבא ליום פקודה. תמיד, בכל ישועה שהושעת לנו, זכרנו אותך והודינו לך. וזו הוכחה שאנו בהבנה מלאה שמכוחנו ומעוצמתנו אין זה, אלא אך ורק בכוחך.
"באלוהים הללנו כל היום" - כשהייתה ישועה, לרגע לא תלינו אותה בכוחנו. "ושמך לעולם נודה" - תמיד יש בפינו רק הודאה, ואין לנו שום רצון לקחת קרדיט על הניצחון. אין לנו כוח ועצה וגבורה למלחמה, אלא הכול רק מכוחך. ו"סלה", לפי דעת המלבי"ם, משמעותו תמיד שבזה נסתיים עניין.
מהו ההבדל בין "מצרינו" ל"משנאינו"? הצר הוא המריע בפועל, והשונא - כפי שביאר המלבי"ם בכמה מקומות - הוא השונא בלב. מן הצרים, שבאו להצר לנו בפועל, הושעת אותנו. אבל את השונאים בלב, שאינם מצרים בפועל, לא צריך להושיע מהם ישועה מעשית - אותם "הבישות": מי ששנא בליבו, וחשב שהיהודים שפלים ואין להם שום כוח ועוצמה, ראה פתאום שהשם עימהם ושיש להם ישועה, והתבייש בעצמו.
אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ׃
הרד"ק מסביר: אנו בכל יום ממתינים ומייחלים לישועה, ולא די שאינך מושיע אותנו, אלא אתה אף זונח אותנו ומניח אותנו ביד האויבים לעשות לנו רעה. "ותכלימנו" - עוד הבאת אותנו לידי בושה וכלימה. ומדוע? משום שאנו תמיד מתהללים בפני האויבים ואומרים: יש לנו אלוקים גדול, השם יושיע אותנו, אנחנו בוטחים בהשם והשם עימנו. וכעת הם רואים שהישועה רחקה ממנו, ואומרים לנו: איה אפוא דבריכם ואיה המושיע אתכם? איפה מה שהתהללתם, איפה הישועה, איפה אלוהיכם? "ולא תצא בצבאותינו" - היינו אומרים לאויבים שהקדוש ברוך הוא יוצא עם צבאותינו, שעם ישראל יוצאים לקרב בסייעתא דשמיא, ושיוציא אותנו מן הגלות כמו שיצאנו ממצרים. ועדיין אינך יוצא בצבאותינו, ועדיין אנחנו גולים.
המלבי"ם מסביר שמכאן מתחיל עניין חדש, שהרי אחרי ה"סלה" שבפסוק הקודם נסתיים העניין הקודם. דוד פותח ואומר: ריבונו של עולם, לא די שאינך עושה ישועות כימי קדם - נניח לישועות, שהן זכייה להצלה גדולה - אלא שאנו רואים שאנחנו במצב כה נורא שאנו מידרדרים מדחי אל דחי. לפחות שלא נהיה במצב של נפילה הולכת ונמשכת! ומכאן והלאה הוא מתאר את הצרות, איך עם ישראל יורד מדרגה לדרגה והולך ונופל, וכביכול הקדוש ברוך הוא אינו משגיח עליהם ואינו שומרם.
"לא תצא אלוהים בצבאותינו" - גם כאשר יצאנו לצבא כדי להילחם, עזבת אותנו ביד המקרה: פעמים ניצחנו ופעמים נוצחנו.
תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ׃
ולא זו בלבד, אלא עוד הוספת לעשות לנו רעה: אפילו כשעל פי הטבע היינו אמורים לנצח - מול אומה חלשה, שכנגדה היו לנו יכולות טבעיות - עזרת כביכול לצרים עלינו והשבת אותנו לאחור. "ומשנאינו שסו למו" - השונאים שוסים, כלומר בוזזים ונוטלים את ממוננו.
תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ׃
הידרדרות נוספת: היינו דומים לצאן העומדים למאכל. זרית ופיזרת אותנו בין הגויים כאדם הזורה צאן בין זאבים - הם צריכים רק לבוא ולאסוף, הארוחה מוכנה, ואכלו אותנו בכל פה.
ביטוי זה מופיע גם בתורה: "והסתרתי פניי מהם והיה לאכול", ושם מדובר בנבואות על תקופות קשות. מדוע דווקא הלשון "והיה לאכול"? משום שכאשר אדם שוחט בהמה ואוכל בשר, אין לו נקיפות מצפון. הוא אינו מרגיש שום בעיה מוסרית, על אף כל הקמפיינים והמודעות על גבי האוטובוסים. סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למיתה, ואנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא ייעד את הבהמה למאכל אדם. ולא זו בלבד שאיני יוצר נזק לבהמה, אלא אני מעלה אותה: דרכה של הבהמה להתעלות היא שהאדם, המדבר, שהוא בעל חלק אלוה ממעל, יאכל אותה ויעלה את דרגתה - וזהו תיקונה. אילו הבהמה יכלה לדבר, זה מה שהיית שומע ממנה.
אלא שהאנשים הרחוקים אינם מבינים זאת, ולהם הדבר נדמה כאכזריות. ובאמת, במעט אחוזים הם צודקים: להם אכן אסור לאכול בשר, כמו שאומרת הגמרא שעם הארץ אסור לו לאכול בשר. שהרי כל ההיתר לאכול מין זואולוגי אחר הוא מפני שאתה בעל חלק אלוה ממעל ואתה מעלה את הבשר לתיקונו, ומקדש את אכילתך ומברך עליה, ומברכים על השחיטה. אבל אדם שעם אכילת הבשר עושה עוד עבירות - הבהמה אומרת לו בצדק: למה אכלת אותי? כשהייתי קיימת עשיתי רצון השם, השם ברא אותי לרעות באחו ולתת חלב, וזה מה שעשיתי. וכששחטת אותי - מה עשית? השתמשת בי כדלק לעבירות שלך. אז צודקים הם בקמפיין שלהם, אלא שהוא צריך להיות מופנה למחוזות המתאימים ולאנשים המתאימים.
ולענייננו: "והיה לאכול" פירושו שכשם שאדם האוכל בשר אין לו נקיפות מצפון, כך הגויים יהרגו בנו ויטבחו בנו כאדם הלוקח בהמות לשחיטה בלי לחוש שום נקיפת מצפון. וזהו "תתננו כצאן מאכל ובגויים זריתנו".
תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם׃
הרד"ק מסביר: אדם שמוכר דבר אינו מצפה לחזור ולראותו שוב. את המכונית הישנה והחבוטה שמכרת לא התכוונת לפגוש עוד. כך כביכול מכרת אותנו לגויים, כמי שאינו רוצה חלילה לראות שוב בגאולתנו. ולא עוד, אלא שהמוכר לפחות מקבל כסף תמורת מכירתו, ואילו כאן "חינם נמכרתם" - וזה ביזיון נורא, כמי שבא ואומר: כמה לשלם לך על זה? רק קח, רק קח. "בלא הון" - שהרי אינך זקוק להון, לך הכסף ולך הזהב, כמו שכתוב "אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה", "ולא ריבית במחיריהם" - לא הרבית הונך כביכול במחיר שדרשת בעדם. הרי שביזיוננו גדול כל כך, שהקדוש ברוך הוא כמו נפטר מאיתנו בלא מחיר.
המלבי"ם מסביר: לא זו בלבד שעשית אותנו כצאן מאכל וזרית אותנו בגויים והיינו למשיסה, וכולם זכו בנו ונעשו לנו אדונים כאילו אנו קניין כספם ומכרת אותנו - אלא שאף לא מכרת אותנו בעד הון רב. וכשאדם משלם על דבר מחיר יקר, הוא נזהר בו. אדם שקנה עבד ב"מחיר מבצע", אם העבד עושה בעיות והוא הורג אותו - אין ליבו כואב. אבל אם שילם מאה אלף דולר עבורו, הוא שומר עליו היטב: זה עבד מקצועי, עבד ששולם עליו ביוקר. וכאן כביכול מכרת אותנו בזיל הזול, ולכן האדון שקנה אותנו אינו חס על כספו - ולא אכפת לו להרוג אותנו ולנהוג בנו בזלזול.
ועוד: פעמים שאדם מוכר חפץ ואומר לקונה "השאר את מאה אלף הדולר אצלך כהלוואה", והדבר משתלם לו משום שהסכום יצבור בינתיים ריביות. על כך נאמר "ולא ריבית במחיריהם" - בעד המחיר שנשאר ביד הקונה לא לקחת אפילו ריבית. וגם זה מראה על מצבנו הירוד. והמלבי"ם תמיד מפרש "ריבית" מלשון ריבית ממון, כמו "הוי המרבה לא לו", שגם שם פירש כן, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים שלנו על חבקוק.
תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ׃
המלבי"ם מבאר שכאן נמשכת הירידה מדרגה לדרגה, עד למצב שבו אפילו אדונים לא היו לנו: "והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה" - שום אומה לא רצתה שנהיה אצלה, אפילו בשביל הרווח שתפיק מאיתנו. ואז זו חרפה לכל אשר שם יהודי יכונה: "יודן ראוס" - היהודים החוצה. וידוע שבתחילת "הפתרון הסופי" לא הסכים היטלר ימח שמו לקבל שום הון תמורת שחרור יהודים ואי־חיסולם: מבחינתו הם לא שווים מאומה, וגם אם תשלם לו הון - אינו רוצה. כמו שאמר אחשוורוש: "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך" - קח, השאר את הכסף אצלך, אני מוותר עליו ובלבד שלא יהיו כאן.
ואם תאמר, נשב בגטאות ובערים מיוחדות - על כך אומר הכתוב "לעג וקלס לסביבותינו": גם לגור בסביבות היהודים לא רצו. כל אדם הנקרא ישראל נחשב מבוזה ומרוחק. "שכנינו", אומר המלבי"ם, הוא ביטוי למי ששוכן קרוב, ואילו "סביבותינו" הם הרחוקים יותר. אצל השכנים הקרובים היינו לחרפה, ו"חרפה" פירושה שמחרף אותו בפועל. ואילו אלה שבסביבותינו, שאיננו גרים ממש בשכנותם, עדיין לועגים ומתקלסים בנו.
ומה ההבדל בין לעג לקלס? אגב, "קלס" הוא מן הפעלים ההפוכים, כמו "להשריש" שהוא להכות שורשים ו"לשרש" שהוא לעקור מן השורש, ויש עוד ביטויים כאלה. "לקלס" הוא גם לשון שבח, וכנגדו "לעג וקלס" הוא לשון ביזיון. לעג הוא כשלועגים לאדם, וקלס הוא כשלא רק לועגים לו אלא גם מדביקים לו שם גנאי: "ויתקלסו בו" - קראו לו "עלה קירח"; "והקרובות והרחוקות יתקלסו בך, טמאת השם רבת המהומה" - שם גנאי ממש.
תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים׃
היה מקום לומר: לפחות אם אתה כה בזוי, אף אחד לא יתעסק איתך ותינתן לנו מנוחה. אבל לא כך היה. היינו כדבר בזוי שאין אדם שלא ידבר עליו, והיינו למשל. לפי שבעבר היינו נכבדים מאוד, ולאחר מכן נפלנו וירדנו מדיוטא לדיוטא תחתונה - היינו משל בפי הגויים ומנוד ראש בלאומים.
אמרנו כבר ש"גויים" הם האומות שאין להן דת וחוקה מסודרת, אלא הם קיבוץ אנשים בעלמא, ואילו "לאומים" הם האומות שיש להן דת מיוחדת וחוקים מסודרים. לכן מצד זה שאנחנו מקובצים, כגויים, נאמר "תשימנו משל בגויים" - היינו למשל ולשנינה בפיהם: כשרצו לתת דוגמה לאדם שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, נתנו את הדוגמה של עם ישראל. ומצד דתנו - "מנוד ראש בלאומים": מצד חוקינו ודתנו צחקו עלינו הלאומים בעלי הדת והחוקה המסודרת.
והנה זו נקודה עמוקה: ההידרדרות שלנו לא הייתה כזו שאין אנו חשובים כלל ואיש אינו סופר אותנו, אלא אדרבה - ספרו אותנו לרעה. תמיד כשהזכירו אותנו, היה זה באופן שלילי. רוב ההתכנסויות של מועצת הביטחון והחלטותיה בנוגע להפרת זכויות אדם נוגעות ליהודים, לצה"ל, למדינת ישראל. גם לסוריה הוקדשו אחוזים בודדים, אבל הבעייתיים - זה תמיד אנחנו.
וזה מה שנאמר בתורה: "והיית שמה למשל ולשנינה". ומפרש רש"י "לשנינה" - ישננו בך, ידברו בך מבוקר עד ערב: היהודים, היהודים, מדינת ישראל, מדינת ישראל. הרי הבעיה של האטום האיראני נוגעת לכל המזרח התיכון, ועל מי מדברים? ישראל ואמריקה. האם ישראל דומה לאמריקה? היא אינה אפילו רובע באמריקה. ובכל זאת באוניברסיטה בטהרן מונחים שני דגלים על הארץ שכל סטודנט צריך לרמוס בעוברו: ישראל ואמריקה. ואף ראש הממשלה שלנו נפגש עם פוטין ועם טראמפ כאילו היה לפחות ראש מעצמה.
סיפרתי לכם פעם שהשגריר הסיני פגש את השגריר הישראלי ואמר לו: תגיד, אתם עושים הרבה רעש בעולם, כל מהדורות החדשות נפתחות ב"ישראל, ישראל" - כמה אתם בכלל? אמר לו: בין חמישה לשישה מיליון. אמר לו הסיני: רק חמישה מיליון, ואתם עושים כזה רעש? אצלנו במפקד אוכלוסין בסין חמישה מיליון זה טעות הדגימה! אינכם אפילו רובע בסין. וזהו שאמרה התורה "ישננו בך" - לא יתעלמו ממך, אך לצערנו לא לטובה. תמיד יזכירו את "פשעי" צה"ל, עד שרמטכ"לים אינם יכולים לדרוך כף רגלם בבריטניה ובצרפת ובמקומות נוספים, כי בהאג הוצא עליהם צו מבוקשים - בעוון הריגת מתפוצצים תמימים. אדם בא להתפוצץ, ומה פתאום אתה הורג אותו? הרי יש לו זכות להתפוצצות עצמית... תראו כמה העולם מעוות ובאיזה שקר אנו נתונים. וזהו "תשימנו משל בגויים". וכי אינך רואה שיש כאן מישהו שכיוון זאת מלמעלה? שאנו נמצאים במציאות שמישהו תכנן ויזם אותה, ושאינה טבעית כלל?
הרד"ק מבאר "תשימנו משל": כל דבר רע וביזיון עושים ממנו משל ליהודים. רוצים לתת דוגמה למשהו גרוע - אומרים "כמו היהודים": חמדת ממון - היהודים; אימפריאליזם והשתלטות על העולם, "הפרוטוקולים של זקני ציון" - היהודים. כל דבר שלילי בעולם, המשל הוא היהודים. ו"מנוד ראש" - כאדם המניד ראשו בחוסר נחת: הנה שוב אלה עושים בלאגן, שוב אלה הבעייתיים. וכלשון הכתוב "יפטירו בשפה יניעו ראש". אנחנו כאב הראש של האומות המאוחדות: אם יש בלאגן בעולם, זה תמיד בגלל ישראל.
כׇּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי׃ מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם׃
המלבי"ם מבחין: "כלימה" היא הביזיון והבושה שאדם מקבל מאחרים, ואילו "בושת" היא הביזיון שאדם מתבייש בו מצד עצמו. אין אדם אומר "נכלמתי בעצמי", אלא "בושתי בעצמי" - כי הבושה היא מה שקורה בפנימיותו של האדם, והכלימה היא מה שאחרים מכלימים את פניו, כלשון הכתוב "פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק". וזהו: "כל היום כלימתי נגדי" - מצד האחרים, "ובושת פניי כיסתני" - ועל ידי זה כבר אני מתבייש מעצמי.
ומהיכן הכלימה? "מקול מחרף ומגדף". המלבי"ם מסביר בכמה מקומות שעניין הגידוף נוגע תמיד לדת ולאמונה, וזה ההבדל בין מחרף למגדף: מחרף הוא בעניינים שבין אדם לחברו, ומגדף הוא כלפי הדת והאמונה, כמו "המגדף" שבתורה בעניין המברך את השם, "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה". והנה הם מגדפים אותי מצד אמונתי בהשם, ומחרפים אותי מצד יחסי עם האומות אשר סביבי. "ובושת פניי כיסתני" - בגלל האויב והמתנקם הרודף אותי כל הזמן.
כׇּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ׃
אחרי כל מה שתיארנו - ההידרדרות ההולכת ומתווספת, עד ש"כל היום כלימתי נגדי" מקול מחרף ומגדף - עם כל זה לא שכחנו אותך בליבנו, ולא שיקרנו בבריתך: לא הפרנו את הברית, את השבת ואת המילה ואת שאר ענייני הברית שבינינו לבין השם. המשכנו לקיים את מצוותיך גם כשנרדפנו על ידי האומות, ואפילו נהרגו על כך, כמו שאומר המדרש: על מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. על מה לך יוצא ליהרג? על ששמרתי שבת. היו מוכנים למסור נפש על כך, ואף שלמעשה אין חובת מסירות נפש על עניינים אלו - בשעת השמד אפילו על ערקתא דמסאנא, אפילו על שינוי צבע השרוכים, חייב אדם למסור נפשו כשכוונתם להעבירו על דתו.
לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אׇרְחֶךָ׃
לפי המלבי"ם: אף שמחמת כובד הגלות "ותט אשורנו מני אורחך" - הליכתנו סטתה ונטתה מדרכך, ולא יכולנו לקיים את המצוות כראוי - עם כל זה "לא נסוג אחור ליבנו": לא עזבנו בגלל זה את מצוותיך, ובלב נשארנו שלמים עם השם. "אורח" הוא דרך, ו"אשורינו" הוא הליכתנו (ויש אומרים שאשור הוא מלשון חומה, כמו "עלי שור").
הרד"ק והאבן עזרא מפרשים אחרת: ה"לא" שנזכר "עומד במקום שניים", כלומר "לוקח אחרת עמו" - מילת השלילה שבתחילת המשפט משמשת גם למשפט הבא. וכך: "לא נסוג אחור ליבנו ולא תט אשורנו מני אורחך". כלל דקדוקי זה מופיע במקומות נוספים, ואנו אומרים אותו בכל יום ב"עלינו לשבח": "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - יש גורסים "ולא גורלנו" (כשיטת הרב מאזוז, וכן גורסים התימנים), ואילו הספרדים אינם גורסים "ולא", לפי שה"לא" הראשון לוקח אחרת עמו כאילו נכתב פעמיים. ולשיטתם כאן: על אף כל מה שעבר עלינו, גם אשורינו לא נטו מאורחך, ועדיין אנו דבוקים בדרכיך ועובדים אותך בשלמות.
כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת׃ אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר׃
רש"י מפרש שה"כי" כאן, מארבע הלשונות שבהן מתבארת מילת "כי", משמשת בלשון "כאשר": כאשר השפלת אותנו במקום ארץ ערבה ושוחה, מדבר ומקום תנים, וגם כיסית עלינו בצלמוות שהוא חושך גמור - האם בכל זאת שכחנו שם אלוהינו ופרשנו כפינו לאל זר?
האבן עזרא מפרש "תנים" - המ"ם תחת הנו"ן, כאילו כתוב "תנין", כמו "קץ הימין" שפירושו קץ הימים. והכוונה למקום התנינים שבתחתיות הים, ו"דיכיתנו" כמו "דוכי ים": מקום שאין בו יישוב אלא תנינים בלבד, כלשון "תנים ובנות יענה" שהם מן הנמצאים במקומות שוממים.
הרד"ק מסביר: גם כאשר דיכיתנו במקום תנים לא שכחנו את שמך, ו"תנים" לדעתו הוא ביטוי לגויים, שנמשלו לתנים ויענים מפני שהם במדבר. ומשמע ממנו שאין זה תנין אלא תן, והייחוד שבו הוא אכזריותו, כלשון "גם תנים חלצו שד הניקו גוריהן" - שאף התן האכזר מניק את ולדותיו. והכוונה: דיכית אותנו במקום של אכזרים, שהגויים המושלים בנו הם גויים אכזרים, "ותכס עלינו בצלמוות" - מכוסים אנו בחושך ובצלמוות של הגלות.
הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקׇר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב׃
המלבי"ם מבאר "ותכס עלינו בצלמוות": המיתו אותנו במיתות משונות, ייסרו ועינו אותנו בייסורים קשים כדי שנעזוב את אמונתך. ועם כל זה - האם שכחנו את שם אלוהינו? ולדעת המלבי"ם מילת "אם" כאן אינה "לוקחת אחרת עמה": "אם שכחנו שם אלוהינו" - נקודה. ואילו "ונפרוש כפינו לאל זר" פירושו: והגם שפרשנו כפינו לאל זר. כלומר, גם כשנאלצנו בפועל לעשות כן - כגון שהכריחו אותנו להגיע לכנסייה, שאם לא כן אוי ואבוי, האינקוויזיציה וכיוצא בזה - הרי זה היה רק במעשה, אבל בלב היינו שלמים בייחוד השם ובאמונתו. ולכן "הלא אלוהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב": רק הוא יודע את הנעלם בליבו של אדם, והוא יֵדע שלא הייתה זו כוונת הלב אלא צורה חיצונית מאולצת מחמת כפיית הגוי.
כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה׃
ולא זו בלבד שיודע תעלומות יֵדע, אלא שגם המציאות עצמה מוכיחה שלא הייתה כוונתנו לעבוד עבודה זרה. המלבי"ם מסביר: אותם אנוסים שהמירו את דתם בשעת השמד - לאחר מכן בחנו וחקרו אחריהם, ונתגלה שבמרתפים ובכל מיני מקומות נסתרים הם עדיין שומרים על דתם, ואז הרגו אותם. הריגתם היא ההוכחה שעבודתם את הצלם לא הייתה מתוך אמונה כלל, אלא כוונתם הייתה רק להינצל מן הגוי, ובתוך ליבם עבדו את השם יתברך.
"נחשבנו כצאן טבחה" - כמו שהסברנו, כשטבחו בנו לא היו להם שום ייסורי מצפון, כאדם הטובח צאן לשחיטה לאכילה שאינו חש בכך כל בעיה. ואומר הרד"ק: כצאן העומד לטביחה, שאין מגדלים אותו כדי לרעותו ולהחיותו אלא כדי לטובחו. ועל ייחוד שמו של הבורא יתברך הרגו אותנו ולא היו מוכנים לוותר לנו.
עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח׃
יש כאן קושי מובנה: כיצד שייך לומר כלפי קודשא בריך הוא "עורה למה תישן"? וכי שייכת אצלו שינה? אומר הרד"ק: כשאינך פונה אלינו ואינך רואה בצרותינו, הרי זה כאילו אתה ישן ואינך רואה. הכתוב מדבר בדרך משל ודוגמה, כמו שנאמר "יד השם" ו"עיני השם" - וכי יש לו ידיים ועיניים? אלא כשהשם עושה מלחמה מדברים על יד השם, וכשהוא רואה בצרותינו מדברים על עיני השם. כך גם כאן: כשהשם אינו מושיע אותנו, המשל הוא לישן שאינו יודע מה עובר עליך. "הקיצה אל תזנח לנצח" - אל תעזוב אותנו לצמיתות, אלא ראה עתה בצרותינו והושיענו.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "עורה" ל"הקיצה": ההקיצה גדולה מן ההתעוררות. בהתעוררות אדם מתעורר מעט, נים ולא נים, ואתה עוד רואה אותו עם קורי השינה; ורק לאחר מכן הוא מקיץ לגמרי ונעשה ער.
לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עׇנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ׃
אומר המלבי"ם: אתה עושה את עצמך כמי שאינו רואה ומסתיר את פניו, או שלגמרי אתה שוכח את העינוי שמענים אותנו ואת הלחץ שלוחצים אותנו. והכול, כאמור, דרך משל, שדיברה תורה כלשון בני אדם, כלשון הרד"ק.
כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ׃
המלבי"ם מחלק: "שחה לעפר נפשנו" מדבר על גלות הנפש - עם ישראל השרוי בין הגויים נתון במשבר נפשי, נפשו שחה ושפלה. ו"דבקה לארץ בטננו" מדבר על גלות הגוף, על המציאות המגושמת: אנו דבוקים לארץ, בשפל המדרגה שאין נמוך ממנה. מה הכי נמוך שאדם יכול להיות? כשבטנו דבוקה לארץ.
קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃
הרד"ק מעיר מבחינה דקדוקית שהקריאה כאן אינה מלעיל, שכן הטעם נמצא בקו"ף, ואף שיש מתג תחת המ"ם - הטעם בקו"ף, ולכן "קוּמָה עזרתה לנו". ויש בזה אולי דעות אחרות שלא כדעתו. ופירוש "עזרתה לנו" - כאילו נפלה האות למ"ד, כאילו כתוב "קומה לעזרתה לנו", לעזור לנו.
והמלבי"ם ממשיך באותו קו שהסביר קודם: "שחה לעפר נפשנו" - מושפלים אנו נפשית, ו"דבקה לארץ בטננו" - מושפלים אנו גם פיזית. ולכן "קומה עזרתה לנו" - זו ישועת הנפש, "ופדנו למען חסדך" - זו הפדות מגלות הגוף.
ואף שבאמת אין לנו זכויות, אנו מבקשים "למען חסדך": לרוב רחמיך וחסדיך עמנו. אומר רש"י - אין אנו באים בכוח מעשינו, אלא למען חסדך עשה, ובגלל חסדיך המרובים תגאל אותנו. וכך ראוי לאדם לבקש, כמו שאומרת הגמרא, אפילו כשיש בידו זכויות: אל יתלה בזכות עצמו אלא יבקש בזכות אבותיו, שהתולה בזכות עצמו - תולין לו בזכות אחרים, והתולה בזכות אחרים - תולין לו בזכות עצמו, וכמו שהגמרא מביאה לכך דוגמאות. ולכן אנו מבקשים "ופדנו למען חסדך", ולא מצד שאנו ראויים - שהרי מי שאומר שהוא ראוי, מתחילים לבחון אותו אם באמת הגון וראוי הוא.
הפרק פותח בהוכחה שמעולם לא ייחסנו לעצמנו את הישועות, אלא הללנו באלוהים והודינו לשמו; ומכאן ואילך מתאר דוד את ההידרדרות מדרגה לדרגה: הפסקת הישועות, תבוסות מול צרים חלשים, ביזה, פיזור בין הגויים כצאן לטבח, מכירה בלא הון ובלא ריבית עד שאין האדון חס עלינו כלל, חרפה בפי השכנים ולעג וקלס בסביבות, ולבסוף היותנו משל בגויים ומנוד ראש בלאומים - שאין מתעלמים מאיתנו, אך תמיד לרעה. ומנגד עומדת נאמנותם של ישראל: "כל זאת באתנו ולא שכחנוך", ואפילו האנוסים שפרשו כפיהם לאל זר בכפייה - ליבם היה שלם באמונה, והריגתם על קידוש השם היא ההוכחה לכך. הפרק חותם בתפילה: "עורה", "הקיצה", "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך" - לא בזכות מעשינו, אלא למען חסדיו המרובים של הקדוש ברוך הוא.