לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל׃
המלבי"ם מסביר שהמזמור הזה, בדומה למזמור הקודם, יוסד על הגלות. המשורר מזכיר את הנפלאות שהשם עשה לנו מימי קדם, ומבקש: כשם שעשית לנו אז, כך תושיע אותנו גם היום. הוא מונה את הצרות שעברו עלינו בגלות, ומדגיש שלמרות הכל אנו עדיין דבקים בך, עדיין מאמינים בך, ולכן ראוי שתגאל אותנו.
בתחילה הוא פותח את תפילתו מצד כבוד השם המחולל בעצם היותנו בגלות: ריבונו של עולם, גאל אותנו כדי שלא יתחלל שמך בגויים. כפי שראינו במזמור הקודם, הגויים אומרים "חרפוני צוררי באומרם אלי כל היום איה אלהיך", והדבר מציג כביכול את אלוקי ישראל כחלש - יש בזה חילול השם. לאחר מכן הוא מבקש מצד חסד השם: ככל שהאדם נזקק ומסכן יותר, כך הוא ראוי יותר לחסד, ואנחנו בשפל גדול - "שחה לעפר נפשנו... פדנו למען חסדך". והדבר השלישי - מצד אמיתת השם, שהשם הבטיח לגאול אותנו. שלושת היסודות הללו מופיעים בפסוק בפרק קט"ו: "כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמיתך" - לשמך, שלא יתחלל שמך; על חסדך, עשה עמנו חסד כי אנו שפלים ובמצב ירוד; על אמיתך, אמת את דבריך שהבטחת לגאול אותנו.
אֱלֹהִים בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם׃
מיד מתעוררת כאן שאלה: הרי המזמור הוא "לבני קרח", ובני קרח הם אותם אלה שהיו ביציאת מצרים וחוו בעצמם את כל מה שעברו ישראל במדבר. אם כן מהו "באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו"? הרי אתם הייתם שם! כבר ראינו כמה הסברים מי הם בני קרח - האם הכוונה לצאצאיו ולא לבניו ממש, או לבניו ממש. על הצד שמדובר בבניו ממש, אומר רש"י: מכאן אתה למד שהיו בני קרח מדברים בשביל הדורות הללו הבאים אחריהם. כלומר בני קרח מדברים בשמנו. הם עצמם ראו ושמעו, אבל במזמור שהם משוררים הם אומרים שעתיד לקום דור שלא יהיו בו ניסים, ואותו דור יאמר: אבותינו סיפרו לנו, אנחנו ניזונים רק מסיפורים וממה שכתוב בתורה, אבל לא זכינו לראות את הניסים הללו. מכיוון שבני קרח עצמם ראו הכל בעיניהם, אי אפשר לומר שהם אומרים זאת על עצמם. כך מפורש באגדת תהילים, כלומר כך אומר המדרש.
המלבי"ם מסביר: דבר שאדם קיבל מפי השמועה, מפה לאוזן, ולא ראה בעצמו - יכול להיות בלתי מדויק, ואם נרצה להיות בוטים יותר, אף שקר. מִשתי סיבות: האחת, שהראשון שסיפר בדה את הסיפור מליבו, וכך הוא הלך והתגלגל. השנייה, שמישהו באמצע השרשרת שינה - הרי סיפור הוא כמו "טלפון שבור", הוא הולך וקורם עור וגידים ומתפתח. יכול להיות שמישהו באמצע בדה מליבו, או שלא הבין את הדברים כראוי, או ששינה פרטים. לכן כשאדם מקבל משהו על פי השמועה קשה לו להיות בטוח שהדברים נכונים.
אבל כאן, אומר הכתוב, הקבלה שיש לנו על הניסים מימי קדם היא קבלה אמיתית ומוחלטת, לא שמועות. ראשית - "באזנינו שמענו", כלומר לא עבר הדבר דרך מישהו אחר. ואם תאמר: אולי אלה שהביאו את הקבלה בדו מליבם, ואתה שמעת ממי שבדה - על כך הוא אומר: לא סתם שמענו, אלא "אבותינו ספרו לנו".
ידועים ומפורסמים דברי הרמב"ן, שהמסורה - מה שיש לנו מאבותינו - חזקה מן הכל: אבות לא ינחילו שקר לבניהם. אבא לא ימכור לבנו סיפורים ולא ינחיל לו שקרים. מה טעם יספר לבנו שהיה מתן תורה ומעמד הר סיני ושצריך לקיים מצוות, אם הדבר לא היה? אין היגיון שאב ינחיל שקר לבנו. קבלה הנמשכת מאבות לבנים היא קבלה אמיתית.
ואם ישאל השואל: הרי גם הנצרות וגם האסלאם טוענים כך - אחמד אומר לך שכך סיפר לו אביו, וכך סיפר לאביו אבי אביו, וגם הנוצרי יאמר "אבות לא ינחילו שקר לבניהם". נכון, אלא שההבדל הוא בדבר אחד. אמרנו כבר, ולמדנו זאת באריכות בספר הכוזרי, שחוזק השרשרת כחוזק החוליה החלשה שבה. אתה בודק שרשרת ואומר: היא יכולה להרים מאה טון. אומרים לך: הסתכל למעלה, במקום שבו היא תלויה במנוף. ומתברר שהיא תלויה שם על "קרעי תרנגולת" שאינם מחזיקים אפילו את משקל השרשרת עצמה. נמצא שאין זו שרשרת של מאה טון אלא של מאה קילו. ולעומת זאת שרשרת שכל חוליותיה לאורך כל הדרך מחזיקות עשרה טון - היא באמת מחזיקה עשרה טון.
הנצרות - כמה מאמינים יש לה? מיליונים, אולי מיליארדים. לכאורה שרשרת של מאה טון. אבל מהיכן זה התחיל? מכמה אנשים שסיפרו שראו; שלוש נשים שסיפרו שראו את אותו האיש קם מקברו אחרי שקברוהו, או שכן או שלא; כמה אנשים שהיו בסעודה האחרונה שלו, שחילק לחם וכולם אכלו והותירו; ועוד כמה הוזים שראו אותו הולך על המים. ושימו לב: אין לנו בעיה לקבל שדברים כאלה אירעו, שהרי חז"ל מתארים שהיה מכשף וזקף לבנה באוויר, ואם כן גם ללכת על המים אינו קשה עבורו. אבל מה הוכחת מכאן? הוכחת אדם בעל כושר כישוף, שראוהו כמה אנשים. זו שרשרת שחוליתה הראשונה חלשה ביותר. ועוד: מי היה עד לעיבורה של אותה אישה על ידי רוח הקודש? הנוצרים היו פיקחים מאוד ובנו מראש מודל שאינו ניתן להפרכה - דבר שמעיקרו לא שייכות בו עדויות, שהרי הוא נעשה בחדרי חדרים. תוכיח עכשיו שלא היה! מודל חסין פריכה.
וכן מוחמד, שהם קוראים לו נביא. יביא נא מישהו נבואה אחת שאמר והתקיימה. בתורה יש לנו שלל נבואות שהתקיימו עד היום אחת לאחת, ובנביאים עשרות נבואות שהתגשמו וניתנות להוכחה - מסרנו על כך פעם שיחה שלמה. למוחמד אין אפילו נבואה אחת. ואגב, אין בהיסטוריה נביאים לאומות העולם; משה רבנו ביקש על כך ואין להם נביאים, ולכן גם אינם מתיימרים לומר נבואות. ואף על פי כן אין להם שום בעיה להאמין בו ובהבליו, שנתגלה לו המלאך גבריאל. מי היה שם? מי ראה? מה שכן יש הן עדויות ברורות, שהיסטוריונים אומרים אותן, שהיה חולה אפילפסיה, והיה נופל ומתעוות בכל גופו, ואחרי כל התקף היה מספר שקיבל נבואה מן המלאך גבריאל המוסר לו עדכונים על מה שכתוב בתורה. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק - שעל סמך דברים אלה אנשים הולכים לרצוח ועושים את העוולות הגדולות בעולם, בלי בדל ראיה. שם זו אפילו לא שרשרת, שם אף אחד לא ראה כלום. אצל הנוצרים לפחות מספרים שראו מופתים - וגם זה, כאמור, אפילו אם נכון אין לנו בעיה עמו - אלא שהסיפורים מתחילים בכמה בודדים, וזה כשלעצמו מגוחך.
לעומת זאת, כשאני מדבר עמך על מעמד הר סיני - מדובר בשש מאות אלף איש שראו התגלות אלוקית. ושימו לב: אילו אפשר היה לשתול סיפור כזה רטרואקטיבית, גם הנוצרים וגם המוסלמים היו עושים זאת, וטוענים שמה שעשה אותו האיש ומה שעשה מוחמד היה לעיני מאות אלפים. אלא שאי אפשר לשתול בדיעבד סיפור שלא היה, שהרי מיד ישאלו: מאילו מאות אלפים? אבא שלי לא סיפר לי כך, וגם לאביו לא סיפרו, ואיש אינו מכיר את הסיפור! ואם אני מספר לך על דבר שהיה לעיני מאות אלפים ואיש אינו מכחיש אותי - סימן שכך באמת היה. אם כן החוליה הראשונה של היהדות חזקה מאוד. וגם אם תאמר שהיום יש רק חמישה עשר מיליון מאמינים - קרא לזה עשרה טון, אבל עשרה טון שמחזיקים לכל אורך הקו; ואילו אצלם אפילו קילו אין שם, כי תחילת השרשרת פגומה.
ושש מאות אלף הם רק הגברים מגיל עשרים עד שישים. מקובלנו שהיו ביציאת מצרים לפחות חמישה מיליון איש; ערב רב עלה עמם, כפליים כיוצאי מצרים. כשאתה מוסיף את הילדים שלמטה מעשרים ואת הזקנים שלמעלה משישים, אתה מגיע לכל הפחות - כדברי החפץ חיים - לחמישה מיליון איש, ומסתבר הרבה יותר. לעיני מיליונים הייתה ההתגלות, לעיני מיליונים נקרע הים. דברים כאלה אי אפשר להמציא ולהתחיל לספר אותם פתאום באמצע ההיסטוריה. ואני שואל את אבא שלי: מניין אתה יודע שהיה מעמד הר סיני ומתן תורה? אומר לי: מאבא שלי, בליל הסדר סיפר לי. ואביו מאביו, ואביו מאביו. מתי אפוא החליטו לעשות שקר ממוסד ולהנחילו לבנים, וכולם קיבלוהו? אלא ודאי שהקבלה הזאת קבלה אמיתית היא.
ומה אומרת לנו הקבלה הזאת? "פעל פעלת בימיהם". אומר המלבי"ם: "מעשה" הוא בתוך גדר הטבע, ואילו "לפעול פועל" הוא דבר מחודש שמעל דרך הטבע, על פי נס. עשית דברים שהם מעל הטבע: קריעת ים סוף, מכות מצרים, מתן תורה, מים מסלע, ענני כבוד. אבל כל זה היה "בימיהם", "בימי קדם" - ואילו בזמננו איננו רואים אותן פעולות ואותם ניסים, ואנו מצפים וכבר רוצים לראות את הגאולה.
אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם׃
האבן עזרא כותב כאן: "משפט העברים לחסר הבי"ת" - כלומר דרך הכתיבה העברית שפעמים רבות צריכה לבוא בי"ת והיא נופלת. גם כאן, אף שכתוב "אתה ידך גוים הורשת", הכוונה כאילו נכתב "אתה בידך", בכוחך ובמכתך.
המלבי"ם מסביר: כשם שהורשת את הגויים כדי לנטוע שם את ישראל - כלומר הקדוש ברוך הוא פינה משם את שבעת העממים כדי להכניס את עם ישראל - לא עשית זאת על ידי אמצעי, לא על ידי מלאך ולא על ידי סדרי הטבע, אלא אתה בעצמך ובידך "גוים הורשת", ולשם מה? "ותטעם" - כדי לנטוע את ישראל בארץ. ודבר שני, היה בזה גם עונש על רשעת הגויים עצמם, ועל כך נאמר "תרע לאמים" - רצית להרע להם בשל מעשיהם הרעים. נמצא שהיו כאן שני טעמים: גם להנחיל לנו את הארץ, וגם שהלאומים ישלמו מחיר על מעשיהם. ועל ידי כך "ותשלחם" - שילחת אותם מן הארץ, כמו שכתוב "כי מרשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך ולמען הקים את השבועה". שתי ציפורים במכה אחת: גם הגויים מקבלים עונשם המגיע להם, וגם ישראל מקבלים את הארץ המובטחת להם.
מה שכתוב "אתה ידך" בא, אומר המלבי"ם, לאפוקי שליח - לא על ידי שליחים, אלא אתה בידך בעצמך. ובאשר להבדל שבין "גוים" ל"לאמים", המלבי"ם חוזר על כך בכמה וכמה הזדמנויות: "גוי" הוא מצד הקיבוץ, ו"לאום" הוא מצד הדת. כל קבוצת אנשים המתאחדת יחד נקראת גוי, אפילו שבט באפריקה שאין לו דת ונימוסים ואין לו חוקים מיוחדים וממשלה קבועה - התקבצות של אומה נקראת גוי. אבל אומות מסודרות, שיש להן ממשלה וחוקים ונימוסים ודת מיוחדת שעל פיה הן הולכות - כמו עמי אירופה - נקראות לאומים. ואת הלאומים השם שונא מצד הדתות וההנהגות והעבודה הזרה שלהם, ולכן נאמר "תרע לאמים", שהרי אותן אומות היו עובדי אלילים.
ואת "תרע לאמים" אפשר להסביר בשתי צורות, אומר המלבי"ם: או שהלמ"ד היא למ"ד הידיעה - "לאמים" כמו "האומות", ואז זו אחת מאותיות השימוש בכל"ם (באומים, לאומים, מאומים, כאומים), שאינן חלק מן השורש; או ש"לאמים" הוא מלשון לאום, וכוונת הכתוב "תרע ללאמים", ונפלה הלמ"ד - במקום שנפלה הבי"ת של "בידך" נפלה גם הלמ"ד. ואין זה דבר נדיר בכתיבה העברית, כדברי האבן עזרא "משפט העברים" - כך הנוהג בלשון הקודש.
כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא־הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי־יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם׃
עכשיו מבאר הכתוב שהדבר לא היה על פי טבע, אלא כאמור "אתה ידך גוים הורשת" - אתה בעצמך ולא על ידי שליחים וטבע. "כי לא בחרבם ירשו ארץ" - ישראל שבאו וירשו את הארץ לא ירשוה בחרבם ובגבורתם, "וזרועם לא הושיעה למו".
ומהו הביטוי "זרוע"? אומר המלבי"ם: היד היא החלק הקרוב אל הקצה, והזרוע היא החלק העליון היותר קרוב אל הכתף, והיא המניעה את היד. כשאדם רוצה להזיז את ידו הוא מניע את הזרוע, ועל ידי תנועת הזרוע נעה היד (ואף הגידים שבזרוע הם המפעילים את גידי היד). נמצא שהזרוע היא תמיד הכוח הראשון, ראשית התנועה. לכן כל מקום שנזכרה זרוע אצל השם - וכך מבאר המלבי"ם בעוד מקומות - בא הדבר לומר שגם ההתחלה, גם ראשית הפעולה, היא מאת השם: כשם שהזרוע היא ראשית תנועת היד, כך זרוע השם עשתה זאת, השם הוא הראשית לכל.
ומכאן ההבחנה: כל המעשים שהשם עושה על ידי זכות של עם ישראל, ולא מצד רצונו וסיבתו יתברך בלבד, נאמרים בלשון "ידו" - כי הזכויות הן שלנו, כביכול המעשים שלנו הניעו את הפעולה, ולכן זו "יד". אבל כאשר הפעולה באה רק ברצונו יתברך, בלי זכויות שלנו, היא נאמרת בלשון "זרוע", שהזרוע היא ההתחלה - שגם ההתחלה ממנו יתברך.
וכאן בא הכתוב לומר לך: לא זו בלבד שלא בחרבם ירשו ארץ, אלא גם מצד מעשיהם לא היו ראויים. פסוק מפורש בתורה: "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי אם ברשעת הגוים האלה". אל תחשוב שזה בזכויות שלך, אלא בחובות שלהם. וזהו "וזרועם לא הושיעה למו" - לא היו כאן זכויות שלנו, אלא "כי ימינך וזרועך": גם הפעולה וגם ראשית הפעולה - הכל מימין השם. ימין השם הוא תמיד ביטוי להנהגה שמעל הטבע, ושמאל ביטוי להנהגה בתוך הטבע; והימין היא הנהגה העושה נפלאות. וזה בא על ידי זרועו, שהיא בחינת החסד העליון, שמגדירו המלבי"ם: החסד שאינו מביט אל זכות כלל, שאינו בודק אם אתה ראוי או לא ראוי.
ולא היו אז ניסים נסתרים אלא "אור פניך" - נתגלה אור השם ונעשו ניסים גלויים: אבני אלגביש יורדות מן השמים, "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". זו הייתה בחינת ימין השם. ולמה? "כי רציתם" - הסיבה הייתה הרצון העליון. ומהו הרצון העליון? כמו שאתה שואל "למה?" ועונים לך "ככה". הרצון העליון הוא תמיד ביטוי לדבר שאין לנו בו השגה. ולכן בזוהר ובדברי המקובלים, כשרוצים לומר על פעולה שהקדוש ברוך הוא עשה אותה מעצמו בלי סיבה מוקדמת, אומרים "ברעותיה" - ברצונו. מה הייתה הסיבה, מה הגורם, מאיזו זכות? ברעותיה, ברצונו של הבורא יתברך, ואל תשאל שאלות. אין טעם לרצון, אומר המלבי"ם; ודאי שיש טעם לבורא יתברך, אבל לנו אין הבנה למה כך רצונו.
אַתָּה־הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב׃
אחרי שהתברר שלנפלאות הקדומות לא היו זכויות ומעשים טובים שלנו - "לא בצדקתך" - וגם לא היית חייב לעשות זאת למען כבודך, שהרי אז, אומר המלבי"ם, עדיין לא נקרא שמך עליהם. שהרי הטענה שהשם גואל אותנו למען שמו, שלא יתחלל שמו בגויים בהיות עם ישראל סחופים ודוויים, שייכת רק כשנקרא שמו עלינו; ובימים ההם, "בימיהם בימי קדם", עדיין לא נקראו עם השם. אם כן קל וחומר עכשיו, שאנחנו כבר נקראים עמו וחבל נחלתו ושמך נקרא עלינו - ודאי שתחוס על כבוד שמך. ומכיוון ש"אתה הוא מלכי אלהים" ונקרא שמך עלי, ראוי ש"צוה ישועות יעקב" - שתושיע אותנו כמו בימי קדם.
בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ׃
וגם אם איננו בדרגה הראויה שתושיע אותנו בניסים - לפחות "בך צרינו ננגח". גם אם לא תעשה לנו ניסים כמו אז, כשלא הוצרכנו למלחמה כלל, כדרך שהשם המם את הפלשתים ובעוד מצבים שבהם עשה לנו הקדוש ברוך הוא בדרך נס - על כל פנים עשה לנו מלחמה שתושיע אותנו בדרך הטבע. "צרינו" הם אלה המצרים לנו בפועל, ואותם ננגח בך, בסיועך. ואם גם זה לא, שתסייע לנו בעצמך - "בשמך נבוס קמינו", תשלח לנו עזר בשמך, היינו מלאך הבא בשם השם, גם אם לא על ידך ממש אלא בדרך הטבע ובדרכים רחוקות יותר, ואז נבוס את הקמים עלינו. אומר המלבי"ם: הקמים חמורים מן הצרים - הצרים מצרים לנו בפועל, והקמים קמים ממש להילחם בנו. ואם כן, על כל פנים בשמך נבוס - אם לא את צרינו, לפחות את קמינו, אלה הבאים לעקור אותנו במלחמה.
ומהו "נבוס"? רש"י מפרש: נרמוס ונרפוס את אויבינו, כלשון "מתבוססת בדמיך", "תבוס נופת", "כגבורים בוסים בטיט חוצות" - לשון רמיסה. ומכאן בפשטות גם הביטוי "תבוסה", שכשרוצים לומר נפילה במלחמה אומרים הבסנו את האויבים, כלומר בוססנו את צרינו.
כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי׃
הרד"ק מסביר שהנקיטה כאן בלשון יחיד היא דיבור של הכלל - האומה כולה מדברת כאן, ואין זה דוד המדבר על עצמו. וזו כוונת הדברים: איננו בוטחים לצאת מן הגלות בכוחנו ובגבורתנו, אלא סומכים עליך ועל עזרתך.
המלבי"ם מוסיף: לא ייתכן שתניח אותנו אל המקרה ואל הטבע, שננצח את האויבים בכוחות עצמנו, שהרי הדבר בלתי אפשרי הן מצד הפועל והן מצד הפעולה. מצד הפועל - מצד האדם הפועל את הפעולה - "לא בקשתי אבטח", איננו מלומדי מלחמה להילחם בקשת, ואין בנו הכוח לפעול פעולה זו. ומצד הפעולה עצמה, עצם עניין הלחימה והקרב - "וחרבי לא תושיעני". החרב כמו מנוגדת לנו; החרב מתאימה לעשיו ומתלבשת עליו, ואילו ליעקב לא ניתנה ברית חרב אלא "תולעת יעקב" - אין כוחו אלא בפיו; מה תולעת כוחה בפיה, כך יעקב אין כוחו אלא בפיו. אם כן, אומר דוד המלך, איך שלא נתבונן בדבר, לא מצד הפועל ולא מצד הפעולה אין אפשרות שנושיע את עצמנו לבדנו, ולכן אנו חייבים לפנות דווקא אליך - כפי שאמרנו בפסוק הקודם "בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו". מצד עצמנו אין לנו אפשרות זו.
המזמור פותח בתפילת גלות הנשענת על שלושה יסודות: כבוד שמו של השם שלא יתחלל, חסדו של השם המרובה כלפי השפלים, ואמיתת הבטחתו לגאול. הוא מבסס את הבקשה על קבלת האבות - קבלה ודאית שאין בה טלפון שבור, שהרי "באזנינו שמענו" ו"אבותינו ספרו לנו", ואבות לא ינחילו שקר לבניהם; ובניגוד לאמונות אחרות שראשית שרשרתן רעועה, שרשרת המסורת שלנו מתחילה בהתגלות לעיני מיליונים. מתוך הקבלה הזאת הוא מזכיר את הניסים שלמעלה מן הטבע, "פעל פעלת", ואת ירושת הארץ שלא באה בחרב ולא בזכויותינו אלא בימינו ובזרועו ובאור פניו של השם, ברצון עליון שאין לנו בו השגה. ומכאן הקל וחומר: אם אז, כשעדיין לא נקרא שמך עלינו, כך עשית - כל שכן עתה, שאנו נקראים עמך. ואם אין אנו ראויים לניסים גלויים, לפחות "בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו", שהרי לא בקשתנו ולא חרבנו יושיעו אותנו, אלא אתה בלבד.