פרק מ"ג מחובר, כדברי המלבי"ם, לפרק הקודם. שם התפילה עסקה בגעגוע ובצמאון אל ה', וכאן כבר מבקש דוד המלך על הגלות עצמה: ריבונו של עולם, ראוי שתשפוט אותי ותריב את ריבי מיד האומות הלוחצות אותי, ותוציא אותי מן הגלות אל הר קודשך.
שׇׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא־חָסִיד מֵאִישׁ־מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׃
לכאורה יש כאן פלא גדול. אתה מדבר על איש מרמה ועוולה, על דברים חמורים מאוד, ואחר כך אתה מוסיף שהוא גם "לא חסיד"? ספרת סיפורים של רשע, ועכשיו אתה מגלה לי שהוא גם לא צדיק? מה החידוש בזה?
מסביר המלבי"ם: "לא חסיד" כאן אינו במובן שאינו עושה מעשי חסידות, אלא הכוונה שאין בו שום הכנה אל החסד כלל. טבעיו מנוגדים לחסד, כל הווייתו מנוגדת לבחינת החסד. זו אמירה שלילית מאוד, לא הסתייגות קטנה. וזהו בבין אדם לחברו.
ובעניין בין אדם למקום הוא מוסיף: "איש מרמה ועוולה". הכוונה לאנשי האמונות והדעות, לפילוסופים המעוולים את הנכוחה: דבר שהוא אמת - הם מעוותים אותו, נותנים בו פרשנויות מעוותות, והעיקר שיישארו בתוך התיאוריה שלהם.
ואם אתם חושבים שזה היה רק פעם, זה קיים גם היום. יש אנשים שהם ממש "חסידי תיאוריית האבולוציה". למה חסידים? כי הדבר הפך אצלם מאקסיומה מדעית לדת. שהרי אם לא אקבל את הדת הזו, שאומרת התפתחות איטית וללא בורא, אני נאלץ לקבל את האפשרות האחרת - "בראשית ברא". וזה מתחיל לחייב, לדרוש, לתבוע. לכן מעלים טיעונים שאדם בר דעת תמה כיצד ניתן להעלותם בכלל. הוא מקיים את "מצוות האבולוציה" גם בלי להבין, גם כשהעובדות מוכיחות אחרת, וגם כשמבחינה סטטיסטית דבר כזה לא יכול היה לקרות מעולם. בסטטיסטיקה יש בידינו כלים לדעת מה יכול לקרות ומה לא, והם עצמם משיבים: נכון, על פי ההסתברות דבר כזה לא יכול לקרות, אבל אני מאמין שזה קרה. אם כן אמור שאתה אדם מאמין! זו דת, לא מדע.
ומעניין: האנשים האלה תמיד יימצאו במקומות המרכזיים, ונותנים את הטון. בדידי הווה עובדא, פעם כתבו שיש שוני גדול בין הוויקיפדיה העברית לוויקיפדיה הבינלאומית (ויקיפדיה היא סוג של אנציקלופדיה). בעברית, כל מי שמנסה להביע דעה נגד האבולוציה - מיד קופצים עליו פרופסורים נשכנים, וכיוון שהם גם האחראים על הערכים, הם מוחקים את הערותיו ונלחמים בו בכל דרך ואינם נותנים לו ביטוי כראוי. ואילו אותו ערך עצמו בוויקיפדיה הבינלאומית - תמצא בו שלל דעות. כאן אצלנו מתנגדים שילמדו "בראשית ברא" בבית הספר: זה מיושן, המדע חושב אחרת. איזה מדע? תפיסת האבולוציה מזמן פשטה את הרגל והוכחה כבלתי אפשרית. אלא מה, יש להם תיאוריה - ואל תבלבל אותם עם עובדות.
אם חשבתם שהתופעה קיימת רק בבג"ץ ובתקשורת, מתברר שהיא קיימת גם באקדמיה - דווקא במקום שאמור להיות בו חופש מדעי, ושבו רק ההוכחות המדויקות והמדידות ייתנו את הטון. ומתברר שיש שם אנשים עם אג'נדה וסדר יום, וסדר היום שלהם אנטי דתי, ועל פי זה מושתת הכול. ברגע שתביא הוכחה כלשהי לעניין של יהדות, מיד ירימו ראש: לא ולא, אנחנו מאמינים בני מאמינים בתיאוריית האבולוציה. על זה נאמר "ואיש באמונתו ימות". אנחנו איננו נבהלים מהם.
וזו הסיבה שהכתוב קורא להם "איש מרמה ועוולה": שהרי הוא יודע את האמת, הוא יודע מה נכון, ועם כל זה בדרכי מרמה בא להוכיח את השקר שלו. הם בונים היקשים מטעים ומופתי התעיה במרמה. "היקשים מטעים" - להקיש דבר לדבר, להביא דמיון מדבר אחר ולהציגו כראיה, כשאין זו ראיה הקשורה לנדון כלל. מביאים לך הוכחות שהן התעיה במרמה, כדי להכחיש את האמונות האמיתיות. ועל כן אני מבקש: ריבונו של עולם, גם מהם תפלטני - שלא אכשל, שלא אימשך אחר טענותיהם ואחר חקירותיהם המזויפות, ולא אבוא חלילה להכחיש את עיקרי האמונה.
צריך לדעת שהתיאוריות שלהם הן תיאוריות מטופשות, ולוקח זמן - אבל בסוף הם מתפכחים מהן. בתקופת הפילוסופים, לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה, הוויכוח היה אם העולם קדמון או מחודש, והרמב"ם ורבים עסקו בהפרכת מאמיני הקדמות, אלה שאמרו שהעולם היה מאז ומעולם ולא התחדש ברגע מסוים. והיום אין אפילו איש מדע אחד - ואיני אומר בכוונה "רציני", כי זה כבר גבול דק - שיאמר לך שהעולם קדמון. התפיסה הפילוסופית הזו פשטה את הרגל לחלוטין, וכולם מודים לתפיסה היהודית שהעולם התחדש בזמן מסוים. יאמרו לך ארבעה מיליארד, חמישה, שישה - כל אחד לפי טוב לבו וכמה הוא מוכן להעניק לבריאה - אבל לכולם ברור שהעולם אינו קדמון.
אנחנו טענו: העולם אינו קדמון, והוא נברא ברגע אחד - "בראשית ברא אלוקים". הם טענו: אינו קדמון, אבל נוצר בהדרגה, לאט לאט התפתח, לא ברגע אחד. חלפו עוד כמה מאות שנים - וגם הם הגיעו למסקנה שהעולם נברא ברגע אחד. סטיבן הוקינג, מגדולי אנשי המדע, כתב והגיע למסקנה שהיה "מפץ גדול". ומה זה מפץ גדול? רגע אחד. אתה תקרא לו פיצוץ, ואני אקרא לו "בראשית ברא" - אותו רגע שבו נברא העולם. המדע עשה עוד צעד אל היהדות בנושא שאחז והבין בו אחרת, ומתברר שהיהדות מבינה טוב יותר. שהרי אתה מתאר תיאוריות, ואנחנו מדברים מידיעה: אנחנו מכירים את האדם הראשון שדיבר עם הקדוש ברוך הוא שברא אותו. אתה מנסה להבין מה היה, ולי יש מידע ממי שהיה שם. אינני צריך להיכנס למעבדה ולעשות אינטרפרטציות כדי לחזור אחורה ולהבין מה היה.
נשאר לנו הוויכוח לפני כמה זמן זה היה: אנחנו אומרים חמשת אלפים שנה, והם אומרים חמישה מיליארד. אם המדע לוקח לו זמן ולאט לאט מגיע למסקנות הנכונות, אלא שהמעבד שלו מיושן ואיטי - תנו להם, הם יגיעו גם למסקנה שזה חמשת אלפים שנה ולא חמישה מיליארד.
ודעו שאין אפילו הוכחה אחת שהעולם קיים חמישה מיליארד שנה, ולא לשום טיעון מן הטיעונים המגוחכים שהם אומרים. גם כשבודקים טבעות עצים - אין בידינו טבעות עצים של יותר מחמשת אלפים שנה, שמספרן יוכל להוות הוכחה. אלא מה? הם עושים בדיקות פחמן 14: הפחמן מתפרק בקצב מסוים, וכל שנה שעוברת הוא מתפרק עוד, ולפי רמת ההתפרקות הם מחשבים כמה זמן זה נמשך.
אבל זה חשבון מגוחך. משל למה הדבר דומה? למדען צעיר שהתבקש לדווח על גדילתו של ילד. הוא מנהל רישומים: בשנה הראשונה נולד הילד שלושה קילו, ובסוף השנה הכפיל את גודלו - שישה קילו. תינוק שהתפתח, ברוך השם. ולפי החשבון הזה: בגיל שלוש שנים עשר קילו, בגיל ארבע עשרים וארבעה, בגיל חמש נמשיך... ובגיל שמונה הוא כבר לא נכנס הביתה, צריך מנוף בשבילו. כמה מגוחך לומר דבר כזה. אותו רעיון בדיוק כאן: אתה מחשב ואומר שהתפרקות הפחמן בעבר הייתה כמו היום - מי גילה לך את הסוד הזה?
על פי אותה שיטה תיארכו גם את מערות הנטיפים במיליוני שנים: הנה, הנטיף גדל בכל שנה כך וכך מילימטרים, וכשמכפילים לפי גודל הנטיף יוצא שהוא קיים מיליארדי שנים. וזה חשבון מגוחך מאוד. פעם היה אחד במערת הנטיפים ואמר: אתם רואים את הנטיף הזה? הוא קיים חמישה מיליארד שנה, ארבעה חודשים ועשרים וארבעה יום. שאלו אותו: מאין הדיוק הזה? אמר להם: הייתי כאן לפני ארבעה חודשים ועשרים וארבעה יום, והמדריך אמר שזה קיים חמישה מיליארד שנה. אז זה כבר חמישה מיליארד וארבעה חודשים ועשרים וארבעה יום ושלוש שעות ועשרים חלקים - תודה רבה.
וכמה זה מגוחך לדבר על מציאות שלא הכרת אותה. אנשי מדע בדקו מערת נטיפים - נדמה לי שהרב זמיר כהן מביא זאת - ותיארכו אותה אלפי שנים אחורה. הבעיה הייתה שהיו אנשים שגרו בסביבה, הכירו את המערה וגם צילמו אותה קודם, ולפני שלושים שנה לא היה בה אפילו נטיף אחד. שלושים שנה, ולא היה שם כלום, והם מתארכים אותה לאלפי שנים. והיכן הטעות? אם עבר נחל מעל המערה. שהרי מהיכן באים הנטיפים? מאדמת סיד, שכאשר המים מחלחלים דרכה לתוך המערה גדלים ממנה הנטיפים והזקיפים (הזקיף מלמטה והנטיף מלמעלה). כל זמן שעבר שם נחל, מהירות הטפטוף הייתה גדולה מאוד. משהתייבש הנחל, מדי פעם כשיש גשמים מתווסף עוד מילימטר. וכשאתה רואה מילימטר בשנה ומחשב אחורה כך וכך שנים - זה בדיוק כמו החשבון על גדילת הילד לפי שנתו הראשונה, מגוחך באותה מידה. יש מערות נטיפים שהמדענים מתארכים אותן, ובאמת הן מערות חדשות, וידוע ומתועד שהן חדשות. אם כן, שיטת החישוב פגומה. לכן אין להיבהל ממה שהם אומרים, כי יבוא הזמן וגם אנשי המדע יקלטו. אמרתי לכם: אל תיבהלו, יגיע הזמן שגם חיים יבין. בסופו של דבר כולם יבינו, ולכן כשאתם שומעים שאלות וקושיות וכפירה - אין אנו נבהלים מכפירה.
נמצא ש"שופטני אלוקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד" - שבבין אדם לחברו הם רחוקים מבחינת החסד, וטבעם מנוגד לחסד. "מאיש מרמה ועוולה תפלטני" - שאותם אנשים גם אנשי מרמה ועוולה הם בענייני האמונות והדעות, מזייפים כדי להביא הוכחות. ואגב, הרב זמיר כהן מביא שם דוגמאות של זיופים נוראים של אנשי מדע. היה אדם שהיה מקובל שנים כ"אדם קדמון", ונבנו סביבו תיאוריות על התקופה שלו ואף הוקם לו מוזיאון, ואחר כך התברר שהכול היה זיוף של אותו איש מדע, שעשה מזה הון רב: הוא לקח עצמות של מישהו חדש למדי, עיבד אותן בחומרים שייראו ישנות, וסיפר שמצא אותן באיזה חור. ובעקבות זה בנו תילי תילים של פרשנויות מי היה ומתי היה, ולפני כך וכך אלפי שנים - האדם הניאנדרטלי וכל התקופות. והתברר שהכול הבל, רמאות ושקר. האנשים הללו אינם בוחלים בשקר - "מאיש מרמה ועוולה תפלטני".
רבנו בחיי (בכד הקמח) מסביר את "מגוי לא חסיד" באופן אחר: "לא חסיד" היינו מי שמשתדל להראות את עצמו כחסיד, ובאמת אינו חסיד. כמו שנאמר בעשיו "כי ציד בפיו" - שהיה צד את הבריות ואת אביו בפיו. וכי על עשיו תאמר שהוא "לא חסיד"? הרי רשע גדול הוא, חמש עבירות עבר באותו היום! אלא שכלפי חוץ הוא עושה את עצמו חסיד, ולכן כלפי המאמינים בו והנוהים אחריו צריך לומר: "לא חסיד". אל תאמין לו, ולא לכל שאלותיו כיצד מעשרים את התבן ואת המלח, כאילו איזה חסיד גדול הוא. לא ולא - "גוי לא חסיד", מראה עצמו כחסיד ואינו כן, מראה עצמו כאיש אמת והוא איש מרמה ועוולה. ועל כן תפלטני ה' מידו.
כִּי־אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה־קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב׃
תחילה דקדוק. מופיעה כאן פעמיים המילה "למה", והרד"ק מעיר שהן שונות בצורת הקריאה ובדקדוק. הראשונה - רפה ומלרע: "למה זנחתני", המ"ם רפה והטעם בסוף. השנייה - דגושה ומלעיל: "לָמָּה קודר אתהלך בלחץ אויב", שימו לב שהמ"ם דגושה, והטעם מלעיל.
בפרק הקודם אמר "אומרה לאל סלעי למה שכחתני", וכאן "למה זנחתני". מה ההבדל? מסביר המלבי"ם: שם דובר בהנהגה הניסית, ושם כינה את ה' "אל סלעי" - הסלע שעליו נסמכתי. וכיוון שניסים אינו עושה לי כלל, זו שכחה גמורה: שכחתי כבר איך נראים ניסים. אבל כאן הוא מדבר על ההגנה מפני האויבים, ולזו אין צורך בניסים מיוחדים, היא יכולה לבוא גם בדרך הטבע. לכן הוא קורא לו "אלוהי מעוזי" - המעוז שלי, מקום מבטח להצילני מן האויבים. וכאן אי אפשר לומר "שכחתני", זו אינה שכחה גמורה, אלא "זנחתני": וזניחה, אומר המלבי"ם, היא לפי שעה, באופן זמני, ואילו שכחה היא שכחה גמורה. וכמו שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - אין שכחה ביחס לעם ישראל, אלא שהקדוש ברוך הוא כמו זנח אותנו לשעה. ועל כן: "למה קודר אתהלך בלחץ אויב" - מחמת הלחץ שהאויב לוחץ אותי וקושי השעבוד, והרי אתה אלוהי מעוזי, אתה המגן לי והשומר עליי.
שְׁלַח־אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קׇדְשְׁךָ וְאֶל־מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ׃
מסביר המלבי"ם: הגאולה תהיה על ידי שהקדוש ברוך הוא יתגלה, ויתגלה אור ה' ליושבי חושך. הגלות תמיד מאופיינת בחושך והגאולה באור, וכמו שנאמר "קומי אורי כי בא אורך". זהו "שלח אורך" - שלח לי את הגאולה בבחינת אור. וה"אמיתך"? ריבונו של עולם, תאמת את הבטחתך. שהרי אני מבקש שיתגלה אור ה' משום שהבטחת זאת על ידי נביאיך, ועל כן הוצא את ההבטחה לאור והראה שהיא אמיתית. "שלח אורך" - אור ה' שיגאל אותי, "ואמיתך" - הבטחות הנביאים על הגאולה שעליהן אני סומך. וכאשר תעשה כן, "המה ינחוני" - מלשון הנחיה, שינחו אותי בדרך ויוציאוני מן הגלות, "יביאוני אל הר קדשך" - ארץ ישראל וירושלים, "ואל משכנותיך" - בניין בית הבחירה.
וְאָבוֹאָה אֶל־מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל־אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי׃
שימו לב: קודם נאמר "יביאוני אל הר קדשך", וכאן "ואבואה אל מזבח אלוהים". מדוע שינוי הלשון? אומר המלבי"ם: קודם דובר בקיבוץ נדחי ישראל והבאתם לארץ ישראל, ולזה צריך שהקדוש ברוך הוא יביא אותי - לצאת מן הגלות צריך עזר וישועה מאת ה', ולכן "יביאוני". אבל לאחר שאהיה שם, לאחר שיצאתי כבר מן הגלות, שוב איני צריך שיביאוני: אני בארץ ישראל, ומעצמי ומכוחי "ואבואה אל מזבח אלוהים" להקריב את קורבנותיו. ואז אבוא לראות את פני ה', שהוא "שמחת גילי" - שהשמחה והגילה שלי הן ה' יתברך, "ואודך בכינור אלוהים אלוהי" - אודה לך ואשיר ואשבח אותך.
המלבי"ם כבר הסביר לנו בכמה הזדמנויות שהשמחה היא השמחה התמידית, והגילה היא השמחה המתחדשת. כשמודיעים לאדם שזכה בפיס - יש לו גילה, אי אפשר לומר שיש לו שמחה. וכשאתה רואה אדם ששמח באופן תמידי - אתה אומר שיש לו שמחה, ולא תאמר שיש לו גילה. הגילה היא על דבר מתחדש, והשמחה היא הקבועה. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" - לא בגילה, שהיא משהו מתחדש, אלא בשמחה שהיא דבר תמידי.
ולפי זה "אל אל שמחת גילי": בתחילה יהיה זה "גילי", השמחה המתחדשת - אבוא אל בית ה', ואתפעל: כמה נפלא! ואותה גילה של רגע מתפרץ, אותה גילה גדולה, תלווה אותי אחר כך ותהיה לי לשמחה תמידית. ואיזו שמחה היא זו? אומר המלבי"ם: ה' יתברך והקירבה אליו, שהוא ישמח בי ואנחנו נשמח בו - זהו "אל שמחת גילי".
מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי׃
ועל זה הוא אומר עתה: הדבר תלוי באלוקים ותלוי גם בעת רצון, וצריך לייחל לאלוקים, שהקדוש ברוך הוא בוודאי יקיים את הבטחתו. וזהו "ישועות פני ואלוהי": כמו שהסברנו, שגם היציאה מן הגלות צריכה השגחה פרטית של ה' עליי להוציאני ולגאול אותי, ולכן "ואלוהי" - האלוה הפרטי שלי, הלשון המבטאת השגחה פרטית, לא "אלוקים" סתם אלא "אלוהי". אם כן: אתה ה' הבטחת לי הבטחות מיוחדות על ידי נביאיך, אנא הראה לי את אותן ישועות.
וכאן הוא מעודד את נפשו: מה תשתוחחי? למה את, נפשי, שחה ושפלה? בטחי בה'. ה' הוא אלוהי מעוזי, הוא יגאל אותך, יביא אותך אל בית המקדש ויזכה אותך להקריב לפניו את הקורבנות. "כי עוד אודנו" - ואני עוד אזכה להודות לה' יתברך על כל השפע שהוא משפיע עלינו, ואזכה לראות את ישועות ה' על פניי, שה' הוא אלוהי - המושיע אותי באופן פרטי.
הפרק הוא תפילה על הגלות עצמה. דוד מבקש שה' יריב את ריבו מ"גוי לא חסיד" - מי שכל טבעו מנוגד לבחינת החסד (ולדעת רבנו בחיי: מי שמראה עצמו כחסיד ואינו כן) - ומ"איש מרמה ועוולה", אנשי האמונות והדעות המעוותים את האמת בהיקשים מטעים ובמופתי התעיה, ומכוחם הוא מבקש להיפלט שלא ייכשל בעיקרי האמונה. אחר כך הוא זועק "למה זנחתני" - זניחה לפי שעה ולא שכחה, שהרי "לא מאסתים ולא געלתים" - ומבקש "שלח אורך ואמיתך": אור הגאולה ואימות הבטחות הנביאים, שינחו אותו אל הר הקודש ואל המשכנות. משם ואילך יבוא בעצמו אל המזבח, והגילה המתחדשת של אותו רגע תהפוך לשמחה תמידית בקירבת ה'. ובסיום הוא מעודד את נפשו: אל תשתוחחי, הוחילי לאלוקים, כי עוד אודנו - "ישועות פני ואלוהי", ההשגחה הפרטית שתגאל אותי.