פתיחה
פרק מ"ב הוא שירת הנפש הכמהה אל בית אלוהים. במהלך הפרק מונה המשורר שלושה עניינים שעליהם נפשו הומה: האחד - שאין נבואה ורוח הקודש; השני - שאין אותות ומופתים בגלות; והשלישי - צער הגלות עצמו. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מן הפסוק החמישי, שבו מתאר המשורר את הזיכרון של ימי העלייה לרגל, ומשם אל התשובה שהוא משיב לנפשו, ואל הטענה השנייה - היעדר הניסים והנפלאות.
"כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ" - הגעגוע לזריזות שאבדה
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג׃
מוסיף כאן המלבי"ם עניין נוסף: המשורר מזכיר את מה שהוא זוכר, ועליו "אשפכה עלי נפשי" - נפשי משתפכת בערגה, ברצון ובכמיהה. והעניין הוא, שמה שאיני זוכה להגיע אל בית המקדש שייבנה ואל עבודת השם, כביכול הדבר באשמתי. במעשיי שאינם טובים אני עצמי סיבבתי את הדבר: בגלל המעשים הרעים שלי לא נבנה בית המקדש, ובגללם אי אפשר לעלות ולעבוד את השם בשלוש רגלים. ועל כן נפשי מתאוננת עליי - "ואשפכה עלי נפשי" - האשמה בי, לא תיקנתי את עצמי, ומשום כך איני ראוי.
ואז נפשי נזכרת: "כי אעבור בסך אדדם". פעם, בימי קדם, הייתי זריז ונמהר לרוץ אל בית השם. והגם שהייתי צריך לעבור במקום קוצים - "בסך", לשון מסוכת קוצים, כלשון "ישר ממסוכה", "הנני שך את דרכך בסירים", וסירים הם קוצים - בכל זאת עברתי. וכיצד עוברים במקום של קוצים? "אדדם" - בדידוי, שהרי אי אפשר ללכת שם באופן רגיל. הלכתי על הקוצים ועל הברקנים, וכל זה היה "בקול רינה ותודה". ולא עוד, אלא שלא הלכתי לבדי, אלא סחבתי עימי אחרים - "המון חוגג".
ועל זה עכשיו נפשי משתפכת: שאיני אוחז עוד בדרגה הזאת ובמציאות הזאת. היום אני מתרשל מעבודת השם, איני מוסר נפשי לבוא אל בית האלוקים ואיני מוכן שלא לחשוש מכל המניעות ומכל המכשולים; די בקצת הפרעה - וכבר איני הולך. אומר דוד: נפשי מצטערת על כך שכביכול אני הבאתי על עצמי שאין בית מקדש ושאיני יכול לעלות לרגל, מחמת העצלות שלי.
"מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי" - שתי טענות ושתי תשובות
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו׃
כעת הוא משיב לנפשו: מה אני שומע ממך? שני דברים. האחד - "תשתוחחי", שפלות הנפש, שאת מתייאשת ושרויה בדיכאון על כך שהאור מתרחק ממך ואינך זוכה לראות באור השם. והשני - "ותהמי עלי", היינו שיש בך כעס עליי: אני האשם, אני התרחקתי, אני כבר איני נמצא בדבקות כראוי ואיני רץ אל בית השם כראוי, ולכן את מתלוננת עליי.
אומר דוד המלך לנפשו: בשני העניינים הללו אינך צודקת. כנגד מה שאת הומה עליי, כאילו אני האשם בדבר - לא בי תלוי הדבר, אלא "הוחילי לאלוהים": הישועה תבוא כאשר תייחלי אל השם, כשיבוא הרצון מלפניו - אז תבוא הישועה וייבנה בית המקדש. וכנגד מה שאת משתוחחת ומתייאשת, גם על זה הוא אומר "הוחילי לאלוהים". ומהו לשון ייחול? מסביר המלבי"ם שייחול הוא על דבר שהובטח לנו. בכמה מקומות מבאר המלבי"ם את ההבדל בין קיווי לייחול: "מקווה" - אני מקווה שיהיה טוב, אך אין הדבר בטוח; "מייחל" - על דבר שהובטח. לכך הוא אומר: הוחילי לאלוקים כאדם המייחל לדבר שהבטיחו לו, שהרי עוד יבוא הזמן - "כי עוד אודנו ישועות פניו", עוד אזכה שתשוב השכינה אליי. וכפי שהסברנו, "ישועות פניו" עניינה גילוי השכינה.
"מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים" - הטענה השנייה: היכן הניסים?
אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר׃
כאן, אומר המלבי"ם, מתחילה ההתאוננות השנייה. ראינו שיש שלושה דברים: אין נבואה ורוח הקודש, אין אותות ומופתים בגלות, וצער הגלות. עכשיו עובר המשורר לדבר על כך שאין אותות ומופתים בגלות - איננו רואים ניסים ונפלאות וגילוי אלוקי. על זה הוא אומר: "אלוהי עלי נפשי תשתוחח" - על הדבר השני; "על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים" - אני זוכר את הניסים שעשית בהתחלה אצל הירדן ואצל הר חרמון, "מהר מצער" של הרי חרמון.
והמפרשים מתחבטים מהו "וחרמונים מהר מצער". המלבי"ם מסביר שיש הר חרמון ולידו הר קטן יותר, והוא הנקרא "הר מצער" - מצער היינו קטן, כלשון "והיא מצער". נמצא שהר חרמון היה מחולק להר גדול ולהר קטן, ורוב המלחמות היו על ההר הקטן, הוא הר מצער, ושם היו רוב הניסים בעת מלחמת כנען. וכעת הוא מתאונן: אני זוכר את הניסים שעשית לנו אז, שעברנו את הירדן, ומה שעשית לנו בהר חרמון ובעיקר בהר מצער - ריבונו של עולם, למה אינך עושה לנו ניסים כימי קדם? זה העניין השני שעליו נפשו הומה ומשתוחחת.
גם רש"י מסביר "אזכרך מארץ ירדן" - ממה שעשית לנו בירדן ובהרי חרמון. אחרי כל הכעס שהכעסנו אותך בשיטים, עוד הובשת לנו את הירדן, הכנסת אותנו לארץ והירדן יסוב לאחור - הנה עשית לנו ניסים נפלאים. ומהו "הר מצער"? מפרש רש"י שהוא הר סיני, ונקרא מצער על שם שהוא מועט וצעיר, ההר הקטן. נמצא: אחרי שהכעסנו אותך בשיטים עשית לנו ניסים בירדן, ואחרי שהכעסנו אותך בעגל עשית לנו ניסים בהר סיני, סלחת לעווננו והמשכת ללכת איתנו. וזה מה שאומרת כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא: כל זה אני זוכרת כעת בגלותי, ותמהה - ולמה עכשיו איני זוכה לזה? הרי גם אז הכעסנו אותך ועשית לנו ניסים. ואם תאמר שהיום איננו זוכים מפני שאנו מכעיסים - גם אז הכעסנו. לכן אזכרך את כל הניסים שהיו אז, ואני מקווה ומצפה שתעשה לנו ניסים גם היום.
הרד"ק לעומת זאת מבאר שהזיכרון כאן אינו על הניסים שבמדבר, אלא על מה שהיו פעם עולים לרגל - כעניין שדיברנו בו, מתי אזכה שייבנה בית המקדש ואעלה אל בית השם. והוא מזכיר: זוכר אני שהיו רגילים לבוא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש, "וחרמונים" - אלו שהיו יושבים בהר חרמון, וכן מהר מצער, כולם היו עולים לרגל. אזכרה ימים מקדם, איך היו עולים בשלוש רגלים להשתחוות בהר השם. ומזכיר את המקומות הללו, אומר הרד"ק, לפי שהם קצוות ארץ ישראל: חרמון מעבר הירדן מזרחה, והירדן מן הצד השני. אלא שהר מצער לא מצאנו במקרא, ולכן אומר הרד"ק שייתכן שהוא מעבר הירדן, וייתכן שהוא "צוער" הנזכר בהרי יהודה, שהיה בהר, ועל שם כך נקרא ההר שם הר מצער.
"תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא" - הצרה מבשרת את הישועה
תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ׃
יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי׃
רש"י מסביר "תהום אל תהום קורא" - צרה קוראת לחברתה; "לקול צינוריך" - שמקלחים עליי, הצרות כמים שוטפים; "כל משבריך וגליך עלי עברו" - גלי הים עולים ונשברים ונופלים עליי.
והמלבי"ם מאריך כאן. אומר הוא: באותו זמן תמיד ראיתי את נפלאותיך, ריבונו של עולם, שגם כאשר באו אליי הצרות - היו הן עצמן בשבילי אות והוכחה שעוד תעשה לי ניסים ונפלאות. ואת הדברים ממשיל דוד במשל: הזמן דומה לים זועף, והאומה הישראלית כאונייה השטה בלב הים הזועף, והצרות הן כגלים המשתברים על דופן הספינה ורוצים להטביעה. הוא מתאר את התהומות המתנשאים בים בעת סערה, שהמים עולים מלמטה והגלים אדירים, וכביכול את כוחם מקבלים התהומות "מצינוריך" - הם הצינורות העליונים, השפע העליון מן השמיים, לכל המון מים בשמיים. הצינורות העליונים כביכול נותנים קולם על התהומות, והתהומות נותנים קולם וקוראים אל הגלים ואל המשברים, והגלים מרעישים ונשברים על דופן הספינה. נמצאת השתלשלות מן הצינורות אל התהומות ואל הגלים, וזה מה שבא כצרה על הספינה ומאיים להטביעה.
וכעת מתאר לנו המלבי"ם, שאותם קולות של מים רבים אדירים, תהומות ומשברים, הם עצמם צועקים שחסד השם מזומן ומוכן לבוא - אף שלכאורה הדבר הפוך, שהרי מדובר בנזק, בתהומות ובגלים. אלא שהם עצמם כמו צועקים ואומרים: "יומם יצווה השם חסדו ובלילה שירה עמי תפילה לאל חיי". זהו מה שתהום אל תהום קורא, ולכן קראנו את שני הפסוקים יחד: תהום אל תהום קורא לקול צינוריך - ומה הוא קורא? את הפסוק הבא. הצרה כמו מבשרת על הישועה; התהומות, הצרות והגלים מבשרים את העתיד לבוא, את הישועה שיצווה הקדוש ברוך הוא בחסדו. "יומם יצווה השם חסדו" - יום החסד, יום הישועה, יבוא מיד. ואומר המלבי"ם שהתשועה הבאה על ידי נס גלוי ומפורסם נקראת חסד.
ובנמשל: כל צרה שבאה לישראל, אומר המלבי"ם, היה להם תחילה חושך ולאחר מכן נהיה להם יום. וכך היא המציאות - כשבאה צרה, כבר טמון בה האור. בתקופת מרדכי באה צרה גדולה, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ובעצם החושך הזה כבר סומן והוחל האור. כשבאה צרה - התכונן, לאחריה חסדו, חסד גדול וישועת השם. ומכאן תדע שגם בזמן הצרה אסור לאדם להישבר ואסור לו להתייאש, שהרי הצרה כמו צועקת ומודיעה: דע לך, תכף תצמח הישועה.
ומוסיף המלבי"ם, שדוד המלך מעיד על עצמו "ובלילה שירה עמי". כלומר, היום הוא בחינת החסד, אלא שאני עדיין לא הגעתי לשם, עדיין "משבריך וגליך עלי עברו". אף על פי כן, כבר בלילה הייתה שירה עמי. הלילה הוא תמיד ביטוי לגלות, לקושי ולייסורים - ואל תחשוב שבשלב הייסורים הייתי מיואש ורק לאחר מכן זכיתי לחסד; לא כך, אלא כבר בשלב הייסורים שרתי והתפללתי לאל חיי. כבר כשהתנשאו התהומות והמשברים ידעתי שהחסד יבוא אחריהם.
"וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי" - ביאורי רש"י והרד"ק
רש"י מביא כאן ביאור מקורי. אנו נוטים מיד להבין ש"שירה" עניינו שירה וזמרה, וכך אכן ביאר המלבי"ם. אך רש"י מפרש "שירה עמי" - תהא חנייתו בתוכנו: ביום השם יצווה חסדו לסעוד אותנו, ובלילה השם יחנה עמנו. וכיצד לשון "שירה" עניינה חנייה? אומר רש"י, שירה לשון חנייה, כדמתרגמינן "ויחן" - "ושרא". וזהו הלשון שאנו אומרים היום "שורה" - השם שורה עמנו, השם חונה עמנו. ומוסיף רש"י שלמד זאת מתוך המסורת הגדולה, שחיברה את הפסוק הזה עם "ויהי שירו חמישה ואלף", ושם מתפרש שאין זה לשון שיר אלא לשון חנייה.
מאידך אין רש"י מוציא את הפסוק מן ההבנה הרגילה, ומביא שמדרש האגדה פותרו לשון שיר: כך אומרים ישראל לקדוש ברוך הוא - זכרנו מה שעשית לנו במצרים. מצווה אחת שציוויתנו ביום, "יומם יצווה השם חסדו" - היא מצוות קורבן פסח, ושמרנו אותה; ובלילה גאלת אותנו, ואכלנו את הפסח מותנינו חגורים ומקלנו בידנו בחיפזון, וכשאכלו את הפסח בלילה קראו את ההלל. נמצא: ביום קיימתי את המצווה, ובלילה "שירה עמי" - קראנו את ההלל ושוררנו ושיבחנו להשם יתברך. ומכאן הטענה: על מצווה אחת גאלת אותנו, והיום כמה מצוות אנו מקיימים - ולמה עדיין אינך גואל אותנו? וזהו המשך הפסוקים: "אומרה לאל סלעי למה שכחתני, למה קודר אלך בלחץ אויב". אז, בליל פסח, קיימנו מצווה אחת, שרנו והיללנו - וגאלת אותנו; והיום אנו מקיימים מצוות רבות, ואני מרגיש ששכחתני וקודר אלך בלחץ אויב.
הרד"ק מבאר שכל התיאור הזה - "יומם יצווה השם חסדו ובלילה שירה עמי" - מספר על עלייתם לרגל. ביום, כשהיו הולכים, היה השם מצווה חסדו עמהם: היו הולכים בבטחה, וכל צורכיהם היו מוצאים בדרך ולא היה חסר להם מאומה. ובלילה, במלון, "שירה עמי" - היו משוררים ומהללים לשם יתברך, וכל אחד אומר "תפילה לאל חיי"; בהגיעם למקום הלינה היו מודים ומהללים להשם.
ועוד הסבר מביא הרד"ק, שהפסוק הוא תשובה אל הנפש. ראינו "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי" - הנפש הגיעה למצב של שחות ושפלות, ועל כן הוא מעודד אותה: דעי לך, "יומם יצווה השם חסדו", אל תדאגי, הקדוש ברוך הוא עוד ישפיע עלינו חסד. הישועה תמיד נמשלה לחסד, והצרות והגלות נמשלו ללילה. אל תתייאשי מן הגאולה, ודעי שגם בלילה הזה "שירה עמי" - גם בעת הגלות עדיין שיר השם עימנו; אנו מהללים ומשבחים את השם על כל החסדים שעשה לנו עד היום ושעושה לנו גם היום בתוך היותנו בגלות ושומר עלינו, ומצפים ונושאים "תפילה לאל חיי" שיעשה לנו שוב את החסדים שעשה לנו אז כשגאלנו ממצרים, ונראה שוב את ישועתו. אל תישברי: יומם יצווה השם חסדו, וגם אם עדיין אין אנו ביומם אלא בלילה, עדיין יש להודות ולהלל להשם על כל החסדים שעושה עימנו היום, ולשאת תפילה לאל חיי שיגאלנו בעתיד כימי צאתנו מארץ מצרים.
"לָמָּה שְׁכַחְתָּנִי" - הכאב החיצוני והכאב הפנימי
אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב׃
לפי הרד"ק הפסוק הזה הוא המשך התפילה: מהי אותה "תפילה לאל חיי"? זו התפילה - "אומרה לאל סלעי". "סלעי" הוא תמיד ביטוי של חוזק, מצודתי, דבר שעליו אני נסמך, צור חסיו בו. ומסביר המלבי"ם: כעת יש גלים ויש משברים, ואין שומעים את החסד - וחסד, כפי שאמרנו, הם הניסים שהם מעל הטבע. לכן "אומרה לאל סלעי למה שכחתני" - למה שכחת אותי ואינך עושה לי עוד ניסים כמו שעשית לי בעבר. "למה קודר אלך" - רש"י מסביר שהוא לשון שחרות, שהולכים קדורנית, אנשים בעלי פנים שחורות ואבלות.
ושני טעמים לדבר. האחד: "בלחץ אויב" - האויב לוחץ אותי, מציק לי ורודף אותי. והשני נאמר בפסוק שאחריו.
בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאׇמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ׃
זהו הכאב הפנימי. הכאב החיצוני הוא לחץ האויב, שמשעבד ומייסר; אבל יש גם כאב פנימי שהוא "בעצמותי", משהו ששורף פנימה בתוך העצמות. ומה גורם לו? הביזיונות שאני מקבל מן הגויים, ש"חרפוני צוררי" ומזכירים חרפתי, ואומרים לי כל היום "איה אלוהיך" - יש לך אלוקים, האלוקים שלך גדול, כל הזמן אתה מספר סיפורים; אז איה אלוהיך? למה אינו מציל אותך, למה אינו מושיע אותך? וזו הייתה גם טענת הנאצים ימח שמם וזכרם, שבשעה שייסרו את עם ישראל אמרו: הרי אתם מאמינים ובוטחים בהשם, איפה השם שלכם שיציל אתכם מאיתנו. תמיד זו הייתה טענת הגויים, להראות עליונות על פני עם ישראל: איה אלוהיך, למה אין השם עושה לך ניסים כמו שעשה לכם בעבר. ולכן "ברצח בעצמותי" - אני הולך כמי שרצח בעצמותיו, עם כאב פנימי מן הביזיונות ומן השאלות המציקות של האויבים.
"הוֹחִילִי לֵאלֹהִים" - התשובה החוזרת לנפש
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי׃
כעת הוא משיב שוב לנפשו: "מה תשתוחחי" - למה את נשברת, למה נפשי שחה ויורדת לעפר, למה את מתייאשת? "ומה תהמי עלי" - וכפי שהביא המלבי"ם בפסוק ו', הכוונה שהנפש כמו מאשימה אותי, כאילו אני אשם בכל הצרות שבאו עליי. על כך הוא אומר: אל תאשימי את עצמך בכל הדברים הללו, אלא "הוחילי לאלוקים כי עוד אודנו" - המתיני להשם, כי עוד אודנו "ישועות פני ואלוהי".
והמלבי"ם הסביר שם שיש לנו שלושה ביטויים: פעם מוזכר "אלוהי", ופעם רק "ישועות פניו". כדי להחזיר את השכינה אנו מבקשים "ישועות פניו", שהשם יאיר פניו אלינו; וכדי שיחזיר לנו את הישועות ואת הניסים שעשה לנו בעבר - "פני ואלוהי". ועל זה הוא מדבר כאן: ריבונו של עולם, למה שכחתני ולמה אינך עושה לי ניסים כמו שעשית לי בעבר. לכך נאמר "פני ואלוהי" - שהשם מפנה פניו אל פניי, וגם הוא "אלוהי" מצד הניסים שעשה לי במיוחד. שהרי "אלוה" ו"אלוקים" הם של כל העולם, אבל כשאתה אומר "אלוקי" - זו השגחה פרטית עליי, במיוחד לי. ריבונו של עולם, למה אינך עושה לי במיוחד ניסים כימי קדם.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק שופך המשורר את נפשו על שני דברים: על כך שאין הוא זוכה עוד לרוץ בזריזות ובמסירות אל בית השם כבימי קדם, ועל כך שאין אותות ומופתים כבימי הירדן והחרמון. לנפשו המשתוחחת הוא משיב בשתיים: אל תאשימי אותי, כי הישועה תלויה ברצון השם; ואל תתייאשי, כי "הוחילי" נאמר על דבר שהובטח. ולב העניין הוא במשל הספינה: התהומות, הגלים והמשברים עצמם קוראים ומבשרים את "יומם יצווה השם חסדו" - שכל צרה נושאת בחובה את תחילת האור, ולכן אסור להישבר ואסור להתייאש. וכפי שהעיד דוד על עצמו, כבר בלילה, בתוך הייסורים ובתוך הגלות, השירה והתפילה לאל חיי עמו, מתוך ידיעה שהחסד בא אחריהם.